ביקורת: פחד ראשוני

"פחד ראשוני" הוא יותר מרק "המופע של אדוארד נורטון", אבל גם אם הוא רק היה "המופע של אדוארד נורטון" - איזה מופע, לעזאזל.
שם רשמי
פחד ראשוני
שם לועזי
Primal Fear

"פחד ראשוני" הוא מסרטי סוף-אמצע שנות התשעים הקלאסיים האלה: סרטים אפלים, מלאי טוויסטים, על רציחות, ובתי משפט, ועורכי דין, ואדוארד נורטון איכשהו נמצא בו, והסוף גורם לך לשמוט את הלסת. "לא עושים סרטים כאלה יותר", יגידו שלל חובבי קולנוע בערגה, וזה פשוט כי עשינו כל גרסה אפשרית שלהם בטווח של איזה חמש שנים.

"פחד ראשוני" מספר את סיפורו של אחד עורך דין, מרטין וייל (ריצ'רד גיר), מסוג עורכי הדין שכולם אוהבים לשנוא: כאלה שמגינים על פושעים, רוצחים, ושאר נוכלים כדי לקבל כסף טוב ופרסום. הוא מכיר כל טריק בספר, כל תקדים לא ברור, והוא יעשה הכול כדי שהלקוח שלו יקבל את ההגנה האפקטיבית ביותר – בלי קשר לשאלה האם הוא אשם או לא.

סיפורנו מתחיל (או יותר נכון, נכנס להילוך) כשהארכיבישוף של שיקגו נרצח, ומזירת הפשע בורח נער צעיר מכוסה בדם מכף רגל ועד ראש – מה שידוע בעגה המקצועית כ"תיק סגור" – והפרקליטות הולכת לדאוג שאותו נער, ארון סטמפלר (אדוארד נורטון בתפקיד הבכורה שלו), הולך לקבל את עונש המוות שמגיע לו. אלא שאז מגיע וייל, שמוכן להגן על נורטון ללא תשלום, מאותן סיבות נכלוליות שלו, ולאט לאט מתחיל גם להאמין שאין סיכוי שסטמפלר עשה את זה: הנער הזה (ואדוארד נורטון בהחלט נראה כאן הכי פשוש שרק אפשר), עם הגמגום שלו, עם המבט התמים שלו, פשוט לא מסוגל לפגוע בזבוב, בטח שלא בארכיבישוף, ובטח שלא לדקור מישהו 78 פעמים עם סכין קצבים, לסרס אותו ולהוציא לו את העיניים. בטח.

קשה לשער כמה צפייה בסרט בזמן אמת הייתה מטלטלת עבור המוני אנשים, אבל לצערו של הסרט, הוא קיים גם 25 שנה אחרי שיצא, ועל כן עד היום הוא עבר איזו "התיישנות" שהופכת את הצפייה בו לכזאת שעובדת בכמה מובנים ורבדים: ראשית כל היא עובדת במובן הישן נושן של מותחן, שככל שמכירים את הז'אנר ככה הוא פחות מפתיע, אבל גם לבקיאים ומנוסים אני חושב שהסרט ייתן כמה הפתעות. שנית הוא קיים כמעין קפסולת זמן לימים שבהם "כמורה" לא הייתה שם נרדף למעשים שגילו ב"ספוטלייט". הסרט כל כך עמוק במחשבה שכמובן שכמרים הם טהורים וטובי לב, שהצופה לא בטוח אם הוא שלב אחד לפני הדמויות בסרט או לפני הסרט עצמו. שלישית, קשה שלא לראות כאן את ריצ'רד גיר כעורך דין נכלולי שמנסה להגן על נאשם ברצח ולא לחשוב על "פחד ראשוני" כאיזה גרסה סטרייטית יותר של "שיקגו".

אבל רביעית, ואולי יותר חשוב, הוא קיים כפריקוול לריימונד הולט, מפקד התחנה של "ברוקלין תשע תשע", שכן אנדרה בראוור משחק בסרט זה תפקיד משני אך נוכח, וכל פעם שהוא על המסך אי אפשר שלא לצעוק "איזה קטנצ'יק הוא! מה זה הדבר הזה?!" – במיוחד כשהוא מדבר בדיוק באותו קול סמכותי ועמוק שלו, כל זה בזמן שהוא נראה בן 5 (וגם דומה קצת לצ'ידי מ"המקום הטוב", ברגעים מסוימים).

עוד רובד, שדווקא כנראה היה קיים בזמן אמת, הוא הקומדיה/דרמה הרומנטית במרכז הסרט, שלטעמי האישית יותר טובה (ובריאה) מכל "אישה יפה" שיש – לורה ליני בתפקיד עורכת הדין של התביעה והאקסית של גיר מוכיחה את עצמה כשווה לו, וככזאת שיודעת להחליף איתו מהלומות חוקיות, משפטיות ולשוניות, ודווקא בגלל שהתפקידים שלהם מונעים מהם קשר רומנטי, המתח ביניהם מאיים לפרק את המסך – כמו קומדיית סקרובול מאוד מאוד אפלה.

אבל נו, טוב, אני קצת עובד על עצמי. עבור רוב האנשים, אז כמו היום, הסרט עובד במובן אחד בלבד, והוא ההופעה של אדוארד נורטון כארון סטמפלר, הנער שאין סיכוי שלא רצח את הארכיבישוף אבל גם אין סיכוי שהוא כן רצח אותו, שבוודאות מסתיר משהו אבל לך תדע מה. לא הרבה אנשים יכולים להגיד שהם קיבלו מועמדות לאוסקר על התפקיד הראשון שלהם (למרות שיש קבוצה קטנה שכזאת, וחלק גם קיבלו את הפרס עצמו, ולא רק מועמדות), אבל אדוארד נורטון כן. אבל גם אילו לא היה מקבל מועמדות, קשה להתכחש לכמה מבריקה ההופעה הזאת, בייחוד כשנזכרים שחלק מהותי ממה שמבריק בה (הגמגום, מחיאות הכפיים) הוא אלתור של נורטון שלא הופיע בתסריט.

וזה ממש לא עוצר פה: נורטון אומנם עוצר נשימה בתפקידו ב"פחד ראשוני", אבל אם חוזרים לאותה שנה, נזכרים שהוא הופיע בעוד שני תפקידים בסרטים שונים לחלוטין: "לארי פלינט האיש והסקנדל" (שם הוא דווקא היה בתפקיד עורך הדין) ו"כולם אומרים אני אוהב אותך", המחזמר המוזר של וודי אלן (יש לו נאמבר חמוד שבו הוא רוקד בחנות תכשיטים, בתפקיד שכאשר צופים בו קשה להאמין שמדובר באותו שחקן מ"פחד ראשוני"). וזה נהיה רק מרשים יותר כשנזכרים ששני התפקידים הבאים שלו הם "אמריקה איקס" ו"מועדון קרב". ככה מתחילים קריירה.

ובכל זאת, "פחד ראשוני" הוא לא רק המופע של נורטון – לורה ליני, אלפרה וודארד, פרנסס מקדורמנד, אנדרה בראוור וריצ'רד גיר נותנים הופעות נהדרות (מי בתפקיד קטן יותר ומי בתפקיד גדול יותר) שאולי קצת נשכחות לאור התפקיד הגדול מהחיים של נורטון, אבל בכל רגע שהדמויות האלו על המסך אי אפשר שלא לחבב אותן, במיוחד עם הדיאלוגים המושחזים ששמו להם פה. ואומנם הקונצנזוס סביב הסרט הוא משהו כמו "אחלה דרמת פשע שנורטון מעלה לסרט שווה צפייה", אבל לדעתי זה מחמיץ את הסרט, שיש בו הרבה יותר מזה. מצד שני, בתקופה שבה יצאו שלושה סרטים כאלה בכל שנה – קל להבין למה הוא כן קצת נשכח – אפילו אם מגיע לו טוב יותר.