ביקורת: רומן ג'יי ישראל + פרויקט פלורידה

ביקורת על שני סרטים שמועמדים לאוסקר, אבל לא מועמדים ל"להיות מופצים בארץ".
שם רשמי
פרויקט פלורידה
שם לועזי
The Florida Project

היי, זה יהונתן. זאת כבר שנה שנייה ברצף שהמפיצים מתקמצנים עלינו ולא מקרינים חלק מהסרטים שמועמדים לאוסקר בקטגוריות הגדולות. אבל אם שנה שעברה זה היה מחדל כי היה מדובר בסרט שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר ושאשכרה זכה בפרס שחקנית המשנה ("גדרות") , הפעם נדמה שאפשר להחליק על זה – מדובר בשני סרטים קטנים, שאין להם סיכוי ממשי לזכות בקטגוריות שלהם (השחקן הראשי הטוב ביותר, ושחקן המשנה הטוב ביותר) ושלא ברור כמה קהל יש להם מלכתחילה.

ובכל זאת, זה מבאס – כי מדובר בשני סרטים מעניינים שכן שווים דיון והתייחסות. אז נרתמנו כאן באתר אני והעט המרקד, וכל אחד מאיתנו כתב כמה מילים על צמד הסרטים.


פרויקט פלורידה

Webp.net-resizeimage (3)

הפתיחה של "פרויקט פלורידה" נראית כמו גרסה אמנותית של המערכון "שרון" של מה קשור. ילד קטן רץ, צועק עם כל האוויר שבריאותיו לחברה שלו: "מוני! מוני!" וקורא לה לבוא לשחק. מוני היא הגיבורה שלנו – ילדה בת 6 עם אמא צעירה מאוד וסטלנית, שאוהבת אותה ודואגת לה, אבל בשום צורה לא יודעת לגדל אותה. הן חיות ב"טירה הקסומה" – מוטל דל שנמצא לא רחוק מהממלכה הקסומה האמיתית, דיסניוורלד שבפלורידה.

זה קיץ. מוני וחבורת הילדים שבהנהגתה לבדם  (מבוגרים אחראיים מסביבם כמעט ואין), והשמש והשעמום שולחים אותם לעשות שלל שטויות בטיחותיות יותר ובטיחותיות פחות. זה יכול להתחיל במשחק "מי מצליח לירוק יותר פעמים על אוטו חונה" ולהמשיך ב"מצאתי מצית, בוא נראה מה אפשר לעשות איתה". אבל ״פרויקט פלורידה״ הוא לא ״ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם – הסרט״: הצילום הצבעוני והנהדר, כמו גם הגישה ההיפר-ראליסטית של בייקר לדרך שבה אפשר לספר סיפור הופכת אותו לסוג של סרט טבע על ילדים עניים מהעולם הראשון, והתוצאה מתוקה כמו שהיא מרתקת. מוני חיה בבועה קסומה שנדמית לעתים בלתי אפשרית של הרפתקאות עם החברים שלה ועם אימא שלה. רוב הסרט מתרחש בבועה הזאת, ולנו נותר רק לחכות עד שהיא תתפוצץ. למרות שאין בסרט יותר מזה, אותי אישית זה הקסים. אולי זה הגננת הפנימית שבי, שרוצה לאמץ בערך כל עולל שאני רואה – ואת הסרט הזה אני בכלל לא ממליץ למי שילדים קטנים עושים לו רע בעין ובאוזן – ואולי זו היכולת המיוחדת של שון בייקר, הבמאי, להפוך את אותם רגעי ילדות קסומים למשהו שווה צפייה.

את מוני מגלמת ברוקלין פרינס – תגלית בת 6 שלטענתה, כשגילתה שירשו לה לקלל בסרט היא הגיבה ב״יייייאאאא!!!!״. קשה לומר אם מה שהיא עושה בסרט אמור להיחשב כמשחק טוב – זה נראה פחות כמו תצוגת משחק ויותר כאילו בייקר נתן לה ולשאר הקולגות הקטנטנים שלה לעשות מה שבא להם. התוצאה נפלאה – ברוקלין פרינס טבעית, חמודה, לעתים די מלחיצה וקורעת מצחוק. וכשמגיעה השעה – היא שוברת את הלב יותר מרוב השחקנים הבגירים שראיתי בשנה החולפת. את היילי, האם המזניחה והאוהבת, מגלמת בריה וינייטה, גם היא שחקנית מתחילה שזה הוא סרטה הראשון. לעומת ברוקלין, היא קיבלה תפקיד די בלתי אפשרי – היילי היא חלאה מעוררת רחמים שכל דקה בה היא אמונה על גידול ילדתה היא מחדל של רשויות הרווחה, וצריך לעבוד מאוד קשה כדי לגרום לה להיות משהו מעבר לזה. לטעמי – זאת משימה שהיא ביצעה על הצד הטוב ביותר. אבל לאוסקר מועמד בכלל ווילם דפו, בתפקיד בובי, מנהל מוטל "הטירה הקסומה" שבו מתגוררות הדמויות. וגם הוא עושה עבודה מוצלחת מאוד – בובי הוא המבוגר האחראי היחידי בסרט ויש לו רגעים חזקים, אבל זה מרגיש שהאקדמיה רצתה לצ'פר את הסרט והחליטה לזרוק את המועמדות היחידה של הסרט על הסלב היחידי שנמצא בו. שזה עקרונית ממש בסדר – באמת מגיע לו. פשוט לסרט הזה מגיע יותר.

"פרויקט פלורידה" מתחיל חמוד מאוד, ממשיך מעניין ונגמר כאחד מהסרטים היותר תובעניים רגשית שראיתי בזמן האחרון. מי שמוכן לתת צ'אנס לסרטים עם מבנה עלילתי קצת פחות שגרתי, ואין לו בעיה לבלות שעתיים עם ילדים בני 6 לחלוטין יהיה מרוצה. (העט המרקד)

רומן ג'יי ישראל

Webp.net-resizeimage (4)

"רומן ג'יי ישראל" הוא אולי הסרט הכי מוזר שיש בין המועמדים לאוסקר השנה, ומדובר בחבורת מועמדים  שיש בה את "צורת המים", "תברח" ו"בייבי בוס".

רומן הוא עורך דין גאון. לא גאון במובן שהוא מצליח להוציא כל לקוח שלו מהכלא בזכות הפה החלקלק שלו, אלא גאון במובן ה"יודע הרבה מאוד פסקי דין בעל פה" ובעל בעיות תקשורת קלות. סוג הגאונות שלו הוביל לכך שהוא היה עסוק בעיקר בניהול התיקים מאחורי הקלעים של פירמת עורכי דין קטנה שהתמקדה בזכויות האזרח, בעוד שהשותף שלו הוא זה שהלך לבתי המשפט והיה הפנים של החברה.

כאשר השותף שלו נכנס לתרדמת, רומן מוצא את עצמו ללא עבודה והוא נלקח לחברת עורכי דין אחרת בעקבות יוזמה של אחד השותפים הבכירים בחברה, שמבין שמדובר בבחור יוצא דופן אבל לא ממש מבין מהו הדבר שיוצא דופן בו; מה הוא יודע לעשות ומה הוא ממש לא יודע לעשות. רומן מוצב בתפקיד שזר לו, ובעודו מתלבט בנוגע לדרכיו המוסריות שעליו לקחת, עושה כמה שגיאות שסביר שבחור כמוהו יעשה שלאחר מכן חוזרות להתנקם בו.

"רומן ג'יי ישראל" הוא לכאורה סרט פילוסופי שמברבר במשפטים ארוכים ומפותלים על השאלה האם עדיף להשקיע את החיים למאבק בעודך עני מרוד או ליהנות מהחיים כאן ועכשיו ובמקביל הוא גם סרט עורכי דין גנרי למדי. אבל יש עוד דרך מעניינת לבחון אותו, והיא שמדובר במעין גרסה יותר מציאותית של קלישאת ה"שרלוק הולמס". אתם יודעים, הגאון שיודע כל פרט ופרט בכל סיטואציה, והוא כזה סנוב אז אנשים לא אוהבים אותו אבל הוא גם חכם אז כולם עדיין נעזרים בו כי הוא בעצם הכי מגניב בעולם. הסרט מנפץ את בלון הבועה הזאת לא רק בהצגה של רומן כמי שהטעויות החברתיות שלו הן חמורות, מביכות ולא מגניבות, אלא גם מנפץ את הבועה בכך שהוא אומר "היי, אף אחד לא אמור לרצות לחיות ככה. אלה לא חיים".

ודנזל וושינגטון, כמובן, מדהים בתפקיד הזה. נכון, הוא לחלוטין לא מתאים לתפקיד ולו רק מתיאור הדמות כ"מישהו שהיה סטודנט בימי מרתין לותר קינג", ימים בהם דנזל היה טיפש-עשרה לכל היותר, אבל מצד שני, אף אחד לא היה יכול לשחק את רומן טוב כמו דנזל. מבין כל השחקנים שמועמדים לאוסקר השנה, רק גארי אולדמן משתווה לתחושת ההשתאות שהוא השאיר אצלי, וגארי אולדמן היה צריך לצעוק חצי מהדרך בשביל להגיע לשם. דנזל, במקומו, פשוט מגמגם, מתלבט, כושל ויוצר דמות מרתקת שקשה להוריד ממנה את העיניים.

אבל כמו הדמות המעט תמהונית שלו, גם הסרט פשוט.. מוזר. מצד אחד אפשר לראות אותו כדרמת אוסקר עורכי דין רגילה לחלוטין, אבל מצד שני הוא בנוי במבנה כל כך חריג ולא שגרתי שזה לא ממש "מתאים" להגיד שהוא סתם דרמת אוסקרים גנרית. הוא גנרי מדי מכדי להיות מוזר, ומוזר מדי מכדי להיות גנרי. הוא סרט פילוסופי שמתלבש כמו סרט עורכי דין או להיפך וזה לא עוזר לכל הבלגן שהסרט לא ממש סגור על מה הוא רוצה להיות בעצמו. הוא אופטימי, שזה לא מוזר בפני עצמו אבל כן מוזר כשרואים מי חתום על הסרט – דן גילרוי מ"חיית הלילה". אם "חיית הלילה" היה כולו נבזיות ומיזנטרופיה, הרי שנראה ש"רומן" מוצא את הבמאי עם סוג של תקווה למין האנושי ומעשיו.

אז אני שמח שהסרט מועמד ולו רק שבגלל זה הלכתי וצפיתי בו. יש לו קצב וטון ייחודיים, ואני לחלוטין מבין למה המפיצים בארץ מתרחקים ממנו, ובכל זאת – מדובר בסרט ייחודי ששווה צפייה עם הופעה כבירה של שחקן אדיר. (יהונתן צוריה)