"סרטי אונס ונקמה פועלים בדרך כלל על פי אותו מבנה בן שלוש מערכות", מלמדת אותנו ויקיפדיה. במערכה הראשונה יתרחש האונס, לרוב אלים ומלווה בהתעללויות שונות שכמעט ומביאות למותה של הדמות. המערכה השנייה מלווה את הדמות השורדת וניסיונותיה להשתקם, תוכניות נקמה ואיתור האנס/ים. השלישית תעניק לנו את הקתרזיס המדמם שהוא הנקמה – השורדת תחסל את האנשים שפגעו בה בדרכים אלימות. תת הז'אנר הזה, אחד מיני רבים בעולם הרחב והאפל של סרטי ניצול (Exploitation), שימש בהצלחה גם בסרטים עם יותר תקציב, תהודה וערך אמנותי. התרגלנו שהדרך הראויה לנקום היא לבעוט בישבנים ולקחת שמות, הרי איך עוד תוכל האישה להתאושש מהסיוט הנורא שעברה?
"צעירה מבטיחה", סרט הביכורים של אמרלד פנל, הוא סרט אונס ונקמה במובן הפשוט שיש בו נקמה על מעשה אונס, אבל הוא לא מאמץ את המבנה המוכר הזה. אין בו סצנת אונס אלימה, ולמעשה "הדמות הנאנסת" בו היא נוכחת-נעדרת בסיפור. במקום זה הוא עושה משהו אחר, שמתאים יותר לקהל הרחב, אבל בלי לוותר לגמרי על האדג'.
חייה של הגיבורה, קאסי (קארי מאליגן), תקועים במערכה השנייה המדוברת. בעבר היא הייתה סטודנטית מבריקה לרפואה, אך מאורע דרמטי שאיש לא מזכיר בקול רם גרם לה לעזוב את הלימודים. היום היא בת 30, עדיין גרה עם ההורים, עובדת בבית הקפה של חברתה היחידה (לוורן קוקס) ומקדישה את חייה לחינוך דושבגים לנימוסים והליכות. כאילו, בערך. היא לא מובילה קמפיין ולא מקליטה פודקאסט, אלא מעמידה פני שפוכה במקומות מועדים לפורענות ונותנת למגוון "בחורים נחמדים" בעיני עצמם להציע לה "עזרה". כשהם מרשים לעצמם לעבור את הגבול ולנסות לקחת קצת יותר, היא מתהפכת עליהם.
את תפקידי הגברים הבמאית השכילה להעניק ללקט אצור היטב של שחקנים חמודים, כמו אדם ברודי מתהילת The O.C. או סם ר'יצרדסון, יענו ריצ'רד ספלט המתוק ב-Veep. אך החמוד מכולם הוא ריאן (בו ברנהאם), חבר לספסל הלימודים שנתקל בקאסי במקרה ומתעקש להזמין אותה לדייט. קאסי, שכבר שנים בקושי חיה בשביל עצמה, לא משתכנעת בקלות, אבל ריאן באמת מאוד מאוד חמוד, ולבסוף היא נעתרת. הקשר המתפתח מכניס אושר ונורמליות לחייה לראשונה מזה זמן רב, אבל ריאן הוא גם תזכורת חיה שכל הדברים המחורבנים שקרו אי אז באוניברסיטה הם אמיתיים לגמרי. קאסי מחדשת קשר עם דמויות נוספות מעברה ונשאבת אפילו יותר אל תוך הטראומה שלה. עכשיו המטרה שלה היא כבר לא גברים רנדומליים, אלא האנשים שאשכרה אחראים לזוועות שצילקו אותה.
כל החומרים האלה היו יכולים ליצור סרט דרמה קשוח, כבד ומייסר, אבל הוא מיישר קו עם הגיבורה שלו ובורח שוב ושוב למקומות אחרים. מה קשה יותר, להתמודד לעומק עם חוסר הצדק שחווית או ללמוד איפור מהיוטיוב ולנסות ליצור צדק משלך? לחיות בנוחות בבית המצועצע של ההורים שלך ולא לשאוף לשום דבר, או לשבת שלוש פעמים בשבוע בטיפול? יחסית ל"סרט על אונס", זה סרט מאוד סוחף וכיפי, אבל בלי הדחקות. הכאב נראה בבירור דרך כל שורת דיאלוג ומהלך עלילתי מפתיע. השילוב הזה בין עלילה על מאסטרמיינד שרוקמת תוכנית לבין אמירות של ממש על תרבות האונס מאפשר ל"אישה צעירה מבטיחה" להעביר את המסרים שלו בלי להיות פצצת דיכאון.
כאמור, האונס והנקמה הם נרטיב שמגיע מסרטי ניצול. ה"ניצול" בא לידי ביטוי בשימוש בסנסציוניות של אלימות מינית כדי למשוך סקרנים/צופים עם פנטזיות אונס, אבל הם גם מנצלים את הרצון לצדק של מי שחוו פגיעה מינית בעצמם. לא מעט צופות וצופים שאמורים כביכול להירתע מסרטים כאלה דווקא מוצאים בהם מידה של סיפוק ונחמה. בשנים האחרונות יותר ויותר יוצרות קולנוע מציעות פרשנות משלהן לפורמט, לוקחות ממנו השראה או מציעות תיקון, למשל ג'ניפר קנט עם "הזמיר" או קוראלי פארז'ה עם "נקמה". "צעירה מבטיחה" משאיר את הסנסציוניות בחוץ ולא משתמש בנוסחה הזאת, אבל מציג גיבורה שדווקא מכירה אותה היטב ומושפעת ממנה. קצת כמו שרייצ'ל בלום שיחקה עם ייצוגים של הפרעות נפשיות ב"אקסית המטורפת", קאסי היא דמות שגדלה על נרטיב הנקמה ומשתמשת בו כפנטזיה אסקפיסטית, עד שהיא מתחילה לשקול לעבור את הגבול.
אפשר להתווכח על כמה יציב הבסיס העלילתי של הסרט, והאם כל צעד שהוא לוקח הגיוני וסביר. אפשר, למשל, לטעון שזה לא לגמרי סביר שאף אחד מהגברים שעימם קאסי מתעמתת לא מאיים עליה פיזית. אפשר אפילו להרחיק לכת ולטעון שבאופן כללי הסרט לא תמיד עומד בהבטחות שלו, ומציג את עצמו כיותר אפל ויותר מתוחכם ממה שהוא באמת. מבחינתי, הפגמים של הסרט לא גרעו מהאפקטיביות שלו, ואפילו יש בטעויות האלה משהו חינני. האהבה והמחשבה המרובות שהושקעו בסיפור הזה ניכרות, והן מפצות על חריקות כאלה ואחרות בתסריט או בבימוי. הבונוס הוא כמובן קאסט החלומות שלו (אליסון פאקינג ברי, חבר'ה), בהובלתה המרשימה באמת של מאליגן. הדמות שלה כל כך מרובדת שהיא מצריכה ממנה לשחק שלוש-ארבע נשים שונות, בהתאם למיקום והמצב. קאסי שלה היא חזקה ומרוסקת, נואשת והרפתקנית, לפעמים הכול בסצנה אחת. לעיתים קשה להסכים עם הצעדים שלה, אבל קל להבין מה קו המחשבה שמוביל אותה לשם.
בטקס גלובוס הזהב הקרוב "צעירה מבטיחה" יתחרה בקטגוריות החשובות ביותר לצד הסרטים "מאנק" או "ארץ הנוודים", הימורי אוסקר בטוחים מרגע שהוכרזו. זה מרשים ומפתיע לא רק בגלל האסתטיקה המוגזמת והשירים של פריס הילטון, לא בדיוק החומרים הצפויים בסרט "מוערך", אלא בגלל שמדובר ביצירת ביכורים של שם לא מאוד מוכר בתעשייה. הנושא הטעון והאומץ שבו הוא עוסק בו הם בדיוק הדברים שהיו משאירים אותו בשנה ממוצעת מחוץ לרשימת המועמדויות, אבל זה גם בדיוק מה שהופך אותו לבולט ומשמעותי. האם כל זה, והעובדה שהרבה סרטים גדולים נדחו לעונת הפרסים הבאה, יעזרו לו להגיע לאוסקר? ימים יגידו. בינתיים שווה להשלים אותו, ולו רק בשביל מערכה אחרונה מטורללת ממש.
יופץ בקולנוע לב
ואם כל עניין הקולנועים עוד יידחה, אולי יופץ ב-VOD שלו. נכון לעכשיו, טוב, האם שמעתם על בשורת ה-VPN?
(בנוסף, קראנו לסרט הזה "אישה צעירה מבטיחה" עד כה, אבל נראה לי שהשם של זה בארץ הוא "צעירה מבטיחה" בוודאות לא גבוהה אבל מסוימת. אז אפשרי שזה ישתנה שוב ל"אישה צעירה מבטיחה" או "אישה צעירה נקמנית" או "נקמה קטלנית" או "הקוטלת המבטיחה" או לא יודע, כשתהיה הפצה מסודרת של דברים).
שמח שלא ראיתי את הטריילר לפני הצפייה
כי הוא כן גורם לו להיראות כמו סרט נקמה טיפוסי.
בכל אופן ההתחלה והסוף של "צעירה מבטיחה" מפצים על גרירת רגליים באמצע, והספקתי לשכוח עד כמה נהדרת קארי מאליגן. זה סרט טוב, מוצלח יותר מהמועמדים האחרים בקטגוריית הדרמה של גלובוס הזהב (לא שזה ליין-אפ עם סטנדרטים גבוהים, ובכל זאת). אה, ובו ברנהם צריך לשחק יותר.
סרט הורס ברמות של וואו
לא כל הסצנות מתקתקות, אבל אמרלד פנל יודעת מה היא רוצה לעשות ועושה את זה. ההופעה המפוארת של קארי, הליהוק רב ההשראה של ג'ניפר קולידג' ("אמא שלך שווה", אומר בו ברנהאם לקארי, ומקעקע את הסרט כמחווה קסומה לתקופה האפלה שהיא תחילת שנות ה-2000), הצעידה הבטוחה לכיוון ז'אנר האונס-נקמה רק כדי לעשות ממנו יו-טרן ולהפוך להרהור אמיתי על הדרך שבה אנחנו תופסים, זוכרים ומגנים פגיעות מיניות.
וגם אם המערכה השנייה של הסרט הולכת לאיבוד באיזשהו שלב, המערכה השלישית הייתה עבורי בעיטה בבית החזה שהמשיכה לכאוב עד סוף היום. "צעירה מבטיחה" מתרחש ב-2021 והקליימקס שלו, שמתמצה ברגע אחד קסום של התכה בין מוזיקת פופ לקולנוע, עם פינאלה מהמענגות שראיתי בשנים האחרונות. זה סרט שבאופן נדיר מצליח להיות צפייה קשה ולא מתפשרת שמהווה אגרוף בבטן, באותה מידה שהוא פשוט קולנוע כיפי ברמות.
סרט שאני ממש לא סגור לגביו
כלומר, יש בו לא מעט דברים שאני אוהב: אלפרד מונילה הוא מבחינתי מצטיין צוות השחקנים (אבל גם מוליגן מעולה), וחלק מהסצנות, וגם חלק מהחתרנות כנגד הז'אנר.
אבל דברים אחרים יושבים פחות טוב: הסיום (שצפוי מדי וגם קצת מתעתע במובנים מסוימים: האם היא מבינה את הסטנדרט הנמוך שמוצב כאן ומוצג כאן כנצחון ומתענגת על צופים שחושבים שזה כזה, או שהיא מבינה את האירוניה?), חלק מהסצנות (אליסון ברי טובה אבל גם מרגישה קצת כפויה בסרט הזה – גם המשחק/דמות, גם הסצנות איתה, גם ההכנסה הכללית שלה והסצנה עם הפטיש… לא), ובכלליות לא מעט חלקים שאמורים להיות טוויסטים רגשיים ופשוט… צפויים מדי? צפוי זה יחסי, כמובן – יש מצב שהרבה אנשים לא יידעו מה בא מראש.
בקיצור, קשה לי לבטל אותו, אבל גם קשה לי לחלוטין להצטרף למקהלת המשבחים. אז אני יושב על הגדר לעת עתה.
מישהו יודע למה אלפרד מולינה לא מופיע בקרדיטים?
הוא לא מופיע לא בקרדיטים בתחילת או סוף הסרט, וגם לא בimdb (אפילו לא כuncredited)
וגם לא הצלחתי למצוא התייחסות לזה בשום מקום.
מופיע ב-uncredited
וההופעה הכי טובה של הסרט, אגב.
למה הוא נכנס כ-uncredited
התפקיד שלו לא קטן, לא מדובר באיזה קמיאו או הופעת אורח מיוחדת, או באיזה תפקיד שיש סיבה להסתיר אותו. איזה שיקול יכול להיות לא לתת לו קרדיט?
אין לי מושג
לא נראה שהתייחסו לזה בהרחבה… איפשהו.