מוכה אהבה

במקור: Punch-Drunk Love
תסריט ובימוי: פול תומאס
אנדרסון

שחקנים: אדם סנדלר, אמילי
ווטסון, פיליפ סימור הופמן,

לואיס גוזמן

שלום יקירי! הגעת לקו החם לסרטים, אפס-חמש-שבע-מניח-רעפים. מדברת ג'אניס. מותק, מה אפשר לעזור לך?
תשמעי, יש לי את, נו, הרעיון הזה ל, את יודעת, סרט, אני רוצה לעשות סרט.
נהדר! בשביל זה אנחנו כאן! איזה סרט אתה רוצה לעשות?
תראי, אני לא יודע. יש לי הרעיון הזה, על מישהו, נו, קצת מוזר, מנהל חברה למכירת משהו, לא באמת חשוב מה, והבחור הזה, יש לו שבע אחיות, וכולן חושבות שהוא דפוק קצת, מה שנכון. תראי, עם כאלה אחיות מלחיצות לא הייתי אומר שהוא לגמרי בסדר, וסוף-סוף, מי שצובר מאות אריזות פודינג כדי לקבל נקודות של הנוסע המתמיד, הוא לא לגמרי שפוי, נכון? והוא אפילו לא יודע למה הוא עושה כאלה דברים, והוא בקושי מדבר, מאוד גמלוני, כשהוא מתעצבן הוא שובר דברים, והאחיות שלו כל הזמן משגעות אותו, והטעם שלו בבגדים נורא, את מבינה אותי?
כן. אתה רוצה לעשות רימייק ל'חנה ואחיותיה' של וודי אלן רק בלי חנה ובלי וודי אלן, או ל'שבעת נשותיו של כחול הזקן', רק עם אחיות, או ל'אינדיאנה ג'ונס', רק בלי העלילה, הגיבורים והבמאי, נכון? איזה מגניב! ומה אתה לובש עכשיו, יפהפה?
לא, לא, זה בכלל לא זה, תביני… יש גם את הבחורה הזו…
בחורה? עכשיו זה נשמע מעניין. יש לך עוד מישהי חוץ ממני, מותק?
…אה, תראי… זה לא מה שאת חושבת… והבחורה הזו, מישהי מוזרה נורא, חברה של אחות אחת, מתאהבת בו, וגם היא נורא מוזרה, והיא נוסעת להוואי, והוא רוצה לנסוע איתה, אבל הוא מסובך עם מוקדנית של שיחות ארוטיות, הוא דיבר איתה, והיא יודעת את הכתובת שלו, ורוצה כסף, ומתקשרת אליו לעבודה, ויש גם מיני פסנתר בתפקיד משנה, לא שברור למה, והבחורה הזו…
אני מבינה. הכל יהיה בסדר, מותק. ואת מי אתה רוצה בתפקידים הראשיים (אם הם לא יפריעו לנו, אם אתה מבין למה אני מתכוונת)?
אם זה לא יפריע לך, הייתי רוצה את אמילי ווטסון, בתור לינה ליאונרד. את יודעת, הבחורה המוזרה.
מצוין. היא רגילה להיות הפסיכית, מאז "לשבור את הגלים".אבל שכחנו את הגיבור הראשי, לא ככה, חומד?
אני חושב… אדם סנדלר.
אדם סנדלר? השתגעת?! עם אמילי ווטסון? שהיא תתאהב בו?!
אה… אבל יהיה צילום מגניב!
אתה אידיוט.
סליחה?
<טריקת טלפון>

נכון, במבט ראשון זה נראה אידיוטי. אדם סנדלר, אחד השחקנים הבודדים שהצליחו לגרום לי לנטוש סרט באמצע (מה אמצע – אחרי עשר דקות), משודך לאמילי ווטסון, העכברית החביבה עלי, ולבמאי איכותי עם שיער מזעזע, שעשה את 'לילות בוגי' ואת 'מגנוליה'. וזו אמורה להיות קומדיה רומנטית. מצד שני, לפול-תומאס-אנדרסון יש חיבה לדברים מוזרים, אפילו יותר מסנדלר. אז למה שהוא לא יצליח לעשות משהו טוב ב'מוכה אהבה'?
חלק מהזמן, זה עובד. סנדלר לא הפך פתאום לשחקן דרמטי/קומי טוב במיוחד, אבל תפקיד הבחור לא-כל-כך-חכם-קצת-מטומטם-קצת-פסיכי תפור עליו טוב יחסית. זאת אומרת, לשתיים-שלוש דקות הוא אפילו משחק, רחמנא לצלן, והעוויות הפנים שלו גורמות לצרבת רק בחלק קטן מהסרט. מחמאה מפוקפקת, אבל בשביל סנדלר זו כבר התקדמות.

לצידו נמצאת אמילי ווטסון, שעושה בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות: להיות טיפוס מוזר. בזה היא משכנעת מאוד. וזה בערך גם כל מה שאפשר לומר על הדמות שלה: היא מוזרה.
שחקני המשנה מצוינים: פיליפ סימור הופמן מצוין בתור פושע קטן, והכנופיה שאיתה מסתבך בארי איגן (סנדלר) נראית פסיכופטית למהדרין (אבל אין מה לדאוג, הם לא נאצים, רק ניהיליסטים).

הבימוי מבריק: תזזית של צבעים פסיכדליים מופיעה מפעם לפעם, חצי מהאירועים קליפיים ומוגזמים, ואפילו הרגעים הקיטשיים ביותר לא יכולים לעבור בלי איזו קריצה: שום זוג לא יכול להתנשק בלי ששיירת צלליות תעבור על פניו בסך, ושום רגע רומנטי לא יכול שלא להיקטע באיזו צרימה קטנה, מוזיקה מוגזמת או שיחת טלפון. אותן שיחות טלפון מופיעות בהמוניהן ברגעים הפחות-מתאימים, וכל הקריצות הקטנות והצבעים הפסיכדליים שומרים על הסרט מדביקות וקיטשיות; 'מוכה אהבה', הוא בלי כל ספק הקומדיה הרומנטית הפחות דביקה והיותר הזויה שראיתי מימי.

אבל משהו חסר: היגיון. לא שאני מצפה לדיונים פילוסופיים מדהימים, ולא ששכחתי להפעיל את האידיוטומט בכניסה לסרט, אבל אפילו במונחי קומדיה רומנטית יש חורים בעלילה. אמילי ווטסון, למשל. פה-ושם מנדבים לנו טיפ-טיפה, ממש בקמצנות, פרטים אישיים עליה, אבל הם לא מסבירים שום דבר, ולא עוזרים להבין, אפילו לא קצת, היא טורחת ומתאהבת באופן אקטיבי מאוד באדם סנדלר. נראה כאילו הבמאי מניח שכולנו יודעים שהיא טיפוס מוזר, וזה אמור להסביר הכל. מה, נפלה עליו צפרדע, על תומאס-אנדרסון? סנדלר של הסרט מדבר באותו טון כמו המכונה של סטיבן הוקינג, יש לו קמטים סביב השפתיים כאילו הוא מיק ג'אגר, וכריזמה של שבלול. למה להתאהב בו? רק כי התסריט מחייב?

גם הסיבה שסנדלר מתאהב בווטסון מטושטשת מעט, אם כי לאחר כמה שעות של חשיבה מאומצת עלה בדעתי שהוא מתלהב מכך שמישהי, בפעם הראשונה בחייו, רודפת אחריו. אה, כן. היא יפה. בסרטים הוליוודיים זו יכולה להיות סיבה להכל. אבל זה לא נראה מספיק פה. וגם לא ברור לי עד עכשיו מה תפקידו של ההרמוניום (המיני-פסנתר) בסרט, חוץ מזה שיש קטעים שהוא שם.

אמנם גם המוזיקה נוראה ואיומה (קטסטרופלית ממש – היא לא מתאימה, עושה כאב ראש, חזקה במקומות לא מתאימים, ולא תורמת. ג'ון בריון, האחראי על המוזיקה, ראוי לשיחת טלפון זועפת מאוד), אבל אפילו עליה אפשר להתגבר. לעומת זאת, חוסר ההיגיון הנ"ל של הסרט מפריע מאוד, והוא הליקוי העיקרי שמונע מהסרט, המלא בהברקות קטנות, להיות סרט ממש טוב. בלעדיו, הייתי נהנה נורא מהסרט. איתו, נהניתי מאוד בכמה קטעים, לא נהניתי בקטעים אחרים, ויצאתי עם תחושה של החמצה ואוזניים מצלצלות.
ומילא אם הן היו מצלצלות מטלפונים חשובים.