המרדף לאושר

במקור: The Pursuit of Happyness
במאי: גבריאל מוצ'ינו
תסריט: סטיב קונרד
שחקנים: וויל סמית, ג'יידן כריסטופר סייר סמית, טנדי ניוטון, דן קסטלנטה

השנה היא 1981, וברחובות סן פרנסיסקו מהלך לו כריס גרדנר ובידו מתקן גדול וכבד, שהוא לא מכונת זמן, אלא מכשיר לסריקת צפיפות עצמות שאף אחד לא ממש רוצה לקנות ממנו – תוצר של חלום זעיר-קפיטליסטי שהתנפץ. כשהוא לא מהלך עם המתקן, הוא נוסע איתו באוטובוס. המכונית שלו,אתם מבינים, מסונדלת מזמן. לכריס יש גם בן צעיר ואישה שעובדת במשמרות במכבסה. כפי שאפשר לשער מצבו הכלכלי של כריס לא משתווה לזה של הברוקר אותו הוא רואה יום אחד יוצא ממכונית יוקרה.

כריס מחליט לנסות ולשפר את מעמדו הסוציו-אקונומי, ונרשם לתכנית להכשרת ברוקרים. הוא נדרש לכמה וכמה טריקים, ולא מעט נחישות: רק 20 מועמדים נכנסים לתכנית ההכשרה, שאורכת חצי שנה. רק אחד מבינהם יתקבל בסוף לעבודה. ועוד פרט קטן – במהלך אותה חצי שנה המתלמדים לא מקבלים משכורת. אבל במקום שכריס יקבל תמיכה ממשפחתו האוהבת ומסביבתו, אשתו עוזבת אותו ומשאירה אותו לבד עם בנו. זה לא פשוט להחזיק מעמד בתכנית הכשרת הברוקרים כשאתה broke, במיוחד לא כשאסור שאף אחד יגלה את זה, כי אז סיכוייך להתקבל לעבודה ישאפו לאפס.

במצב עניינים ביזארי זה כריס מחלק את ימיו בין שיחות טלפון לעשירי סן פרנסיסקו, אותם הוא אמור לשכנע להעביר את כספם לחברה בה הוא מתמחה, ובין דאגות למקום בו הוא ובנו ישנו בלילה הקרוב. הניגוד בין מצבו הכלכלי של כריס לבין המצב אותו הוא נדרש לשדר בתוך המשרד, וכשהוא נפגש עם לקוחות, מספק לסרט כמה רגעים משעשעים. אמנם, קטעים אלה עשויים ברובם בבנאליות, אך זה לא כל כך נורא, כי הסרט הזה אינו קומדיה.

עיקר הסרט מתמקד דווקא בחלק השני – החיים של כריס ובנו מחוץ למשרד, ופה הסרט עושה עבודה טובה בהרבה. בחלקים הללו אנחנו נחשפים לחיים של מחוסרי-הבית ושל העניים בסן פרנסיסקו, ומלווים את כריס ובנו בין בתי תמחוי ומקומות לינה… מעניינים. החיים כעני מרוד והאתגרים שהם מעמידים בפני כריס ובנו מוסיפים מתח מובן מאליו ליחסים ביניהם, במיוחד כאשר הבן מפגין את חוסר שביעות רצונו מחיי הנדודים. תיאור התא המשפחתי המפורק והמצומצם הזה, העובר משברים אישיים ופיזיים, מרתק ומצליח לעורר ענין גם כשמדי פעם הסצנות גולשות לכיוון השמנוני והדביק. באחד הרגעים המוצלחים ביותר בסרט מצליח כריס, באמצעות דמיון יצירתי, לטוות לרגע עולם קסמים עבור בנו רק כדי שהאשליה תתנפץ זמן מה אחר כך. המשבר שחווה כריס באותה נקודת שפל הוא מטלטל במיוחד, בין היתר בזכות תצוגת המשחק.

את כריס משחק אחד, וויל סמית. אולי אתם מכירים אותו מסרטי קומדיה-פעולה קלילים כמו 'בחורים רעים', אבל הוויל סמית הזה שונה מאוד. הסרט סובב כולו סביב דמותו של כריס, ואין סצינה בה הוא לא מופיע. תפקיד כזה הוא אתגר לכל שחקן, וסמית עומד בו – הוא מגייס את מאגרי הכריזמה שלו ואת הנוכחות שלו על המסך כדי לצייר דמות מרשימה, מורכבת ובעיקר אמינה (אך רחוקה ממושלמת). לא היתה לי ברירה אלא להזדהות איתו הזדהות מוחלטת – כאבו כאבי, אושרו אושרי. את בנו של כריס משחק בנו במציאות של סמית – ג'יידן כריסטופר סייר. בסרטים מסוג זה, הכימיה בין שני השחקנים קריטית להצלחת הסרט, והכימיה כאן טובה כמעט מכל מה שראיתי בעבר. היחסים המתוארים בין האב לבנו אמינים ולא נופלים לקלישאות, והדבר מסייע להצגת המשחק המשובחת מצד שניהם.

ב-1979 הפכה מרגרט תאצ'ר לראשות ממשלת בריטניה וב-1980 נבחר רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית. שניהם הנהיגו מדיניות כלכלית דומה, אשר אחת מאבני הפינה שלה היתה זניחת הרעיון של מדינת הרווחה הקלאסית. בשנים האחרונות החלו להופיע סרטים בריטיים המתארים את אותה התקופה, ומלאים ביקורת על ממשל תאצ'ר. הקולנוע האמריקאי המיינסטרימי, לעומת זאת, מיעט להתייחס לתקופה הזו מבחינה ביקורתית כלכלית. השאלה היא האם 'המרדף לאושר' הוא סרט כזה. לכאורה – כל החומרים זמינים בהישג יד: הבדלי מעמדות קיצוניים, תיאור קשיי היום-יום של מחוסרי הבית והעניים, הבדל גזעי בין הגיבור השחור (כמו רוב מחוסרי הבית) לחברה העשירה הלבנה. אפילו הסביבה של סן פרנסיסקו מלאה בהיפים, אשר כאילו מתריסים בעצם קיומם, שישנה אלטרנטיבה.

הסרט יורה כמה יריות לכיוון – פה ושם קיימים אזכורים פוליטיים, ואפילו רייגן נראה על מסך טלוויזיה אחד. מדי פעם הסרט גם דוחף בפנינו, בצורה חדה, את הבדלי המעמדות – למשל בעזרת מכונית מפוארת ובה איש עסקים ובחורות צעירות ויפות הדוהרת על פני תור של מחוסרי-בית. לעיתים יש אפילו רמזים לכך שהעובדה שכריס שחור לא עובדת לטובתו. אבל באופן כללי נראה שהסרט דווקא נמנע מלעסוק במשבר החברתי שעידן רייגן הביא עימו, ומתעקש לספר את סיפורו, האמיתי, של כריס גרדנר. במובן מסוים ניתן לומר שהסרט בעצם חוגג את השיטה האמריקנית, במקום לבקר אותה. שהוא בעצם שיר הלל ליוזמה האישית, לחוסר הנכונות להתפשר על חלומות ולכך שאין דבר העומד בפני הרצון ובפני עבודה קשה. וחבל. כי סרטים כאלו ראינו כבר המון, ולמרות שהסרט הזה בהחלט נהנה, כאמור, ממשחק מצויין, מסצינות בנויות היטב ומסיפור מעניין, חסר לו ההקשר הרחב והמעניין יותר כדי להפוך לסרט מרתק באמת. אולי מוזר להגיד את זה על סרט כל כך מוצלח, אבל בסופו של דבר הוא מאכזב.