ביקורת: ריה והדרקון האחרון

בלי שירים, אבל עם סצנות אקשן מרהיבות - הסרט החדש של דיסני מתחרה יותר ב"פשיטה" מאשר ב"מואנה".
שם רשמי
ריה והדרקון האחרון
שם לועזי
Raya and the Last Dragon

אפתח עם מסקנה: "ריה והדרקון האחרון" צריך היה להיות סדרה (או סרט בן שמונה שעו… אוקיי אוקיי, סדרה), וזו לא ביקורת לרעת הסרט, כי כשהמחשבה הראשונה שעולה עם הקרדיטים היא "הלוואי והייתי מבלה עוד בעולם הזה" – כנראה שהסרט עשה משהו נכון. רק שאת המשהו הנכון הזה הוא לא עשה נכון – כי, כאמור, הוא היה צריך להיות סדרה.

גיבורת הסרט היא רי… רא… טוב, כאן אנחנו נמצאים בבעיה: לסרט עוד לא יצא פוסטר או טריילר באופן רשמי, ואת השם Raya אפשר לאיית בכמה דרכים: אני גורס שצריך לקרוא לה "ראיה", גורמים בכירים ממני באתר מעדיפים "ריה" – ועוד לא פסלנו את האפשרויות של "ראייה", "רעיה" ו"ראעאעייה". כפשרה, יש דמות כלשהי בסרט שמכנה אותה "Dewdrop", אז בואו נלך על השם העברי הקרוב ביותר – מיטל.

חזרה לביקורת.

מיטל (קלי מארי טראן, רוז מ"אחרוני הג'דיי") גרה בקומאנדרה, ארץ שחיה בשלווה אך התפרקה למחוזות כאשר אומת האש תקפה אחרונת הדרקונים הקריבה עצמה לפני מאות שנים כדי להציל את האנושות. המחוזות, בתורם, פנו זה נגד זה בגלל רצון לשלוט באבן עוצמתית – ומיטל כעת נודדת בעולם פוסט אפוקליפטי בתקווה למצוא את הדרקון האחרון (מסתבר שזו אקוופינה) ולהשיב את הסדר על כנו.

הבעיה? המחוזות חשדניים מאוד כלפי זרים, בחוץ מסתובבים יצורים שהופכים כל דבר שהם נוגעים בו לאבן, ואם זה לא מספיק גרוע – דולקת בעקבותיה באובססיביות נאמארי, יורשת העצר של מחוז פאנג האכזר – לה יש עבר מתוסבך בשל העובדה שנאמארי עשתה למיטל מה שנקרא "האנס מפרוזן". להגנת נאמארי, לא הייתה לה אי פעם ברירה: דיסני עיצבו אותה עם תסרוקת קארה, שזו גרסת סרטי הילדים ל"נא לא לבטוח בי". היו חסרים רק קרניים ושלט ניאון של "אל תסמכי עלי, בחייאת".

"מיטל והדרקון האחרון" סרט קלישאתי, והוא כזה כבר מהדקה הראשונה (לולא היה "מואנה" שייך לאותה חברה הייתה כאן עילה לתביעה) ועד האחרונה. אם לא תנחשו מראש את מרבית המהלכים העלילתיים בו, בטח נולדתם אתמול – ובמקרה הזה: אקוצ'י קוּצ'י קוווו, פיקההה בו! מי ילדים טובים? אתם? אתם ילדים טובים? נכווווון!

למרות העלילה הצפויה, ולמרות הניסיונות העיקשים של הסרט לגרום לצופים לחבק את הזר הראשון שהם פוגשים ולשיר קומבאיה – אהבתי את "מיטל והדרקון האחרון" כי הוא סרט אקשן-הרפתקאות מוצלח. למעשה, ייתכן שהוא אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר שעולם האנימציה ראה (אם נתעלם רגע מקיומה של תעשיית האנימציה היפנית), עם קרבות אחד-על-אחד שלא נופלים מסרטי "הפשיטה" ועם מרדפים שלא נופלים מ"הפשיטה 2". בעוד סרטי מחזות הזמר של דיסני מתהדרים בהפסקות שירים ממכרות, "מיטל והדרקון האחרון" עוצר את העלילה שלו בשביל עוד שתיים-שלוש דקות של פעלולים ואקשן.

זה נהדר, אין ספק, אבל רק עבור מי שמחפש את זה ורק את זה. כי אלו מכם שמתעקשים על שטות כמו "עלילה טובה" או "פיתוח דמויות" ייאלצו לחפש אותה במקום אחר, משום ש"הדרקון האחרון" משליך הצידה כל פיסת היגיון כדי לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר, והמסע של מיטל מרגיש יותר כמו מרתון שצריך לתקתק בלי כל אפשרות להכיל את הגודל והיופי של קומאנדרה (שמבוססת על דרום מזרח אסיה). למעשה, "הדרקון האחרון" מסוגל רק בקושי להתמודד עם יותר משלוש סצנות וחצי בחלק מאותם המחוזות, וכשאני אומר "מחוזות" אני מתכוון לאזורים קטנים יותר מירוחם (אם יש בקומאנדרה עוד שטחים גיאוגרפיים, הסרט לא ממש טורח להראות אותם). דיסני בנו עולם בהיקף מרשים, אבל לא נותנים לנו אפשרות להתרשם ממנו כמו שצריך, וזה מתסכל.

כי המחוזות עצמם הם יותר מסתם נוף יפה. הם עשירים בתושבים שהכאוס האפוקליפטי השפיע עליהם לרעה בדרך זו או אחרת. במחוז אחד פוגשת מיטל תינוקת יתומה ושלושה קופים שמגדלים אותה, והם מתפרנסים מגניבות – שזה מצחיק, חמוד וגם די פאקינג טרגי. הרי זו תינוקת יתומה שגונבת כדי לשרוד, למען השד – צריך להיות חסר לב כדי לא לרצות לחבק אותה. אבל לצערי, "הדרקון האחרון" לא מתעכב על הגורל האכזר לו זכתה מלבד בשלוש שניות של קלוז-אפ על המבט העצובי שלה. לטיפול דומה זוכה ילד צעיר שחי לבד על אונייה אחרי שכל המשפחה שלו הפכה לאבן. הייתי מוכן לשלוף ממחטה כשהוא סיפר על געגועיו להצקות של אחותו, אבל הסרט פשוט סירב לתת לנו להתפרק אמוציונלית.

כשלא הרגשתי דבר גם כלפי ראש שבט שאיבד לא רק את הכפר שלו, אלא גם את בתו התינוקת (קלישאת הקלוז-אפ על עריסה ריקה: עד מתי תישארי פה?) – ידעתי שלא אני זה שדפוק רגשית אלא הסרט, כי הדמויות המקסימות האלה לא זוכות לשְהות מספיק באור הזרקורים כדי שיהיה לנו אכפת להזיל עבורן דמעה. פיקסאר לעומת זאת בוודאות היו עושים מטעמים מהטרגדיות האלה.

אני יודע שלסרט קוראים "מיטל והדרקון האחרון", מה שרומז שהדרקון – טכנית דרקונית – הוא חלק מהותי בו, אבל אוווולי אפשר היה לחתוך קצת ממנה לטובת הדמויות האחרות. אומנם היא מצחיקה וחמודה ומגניבה לאללה, ואקוופינה מדבבת אותה נהדר – אבל דווקא סיפור הרקע שלה, שעליו הסרט התעכב לא מעט, טרגי ככל שיהיה, לא כזה… הממ… מעניין? כלומר, לא שהשתעממתי, אבל המשפחה בעלת הטלפיים שהיא איבדה לפני מאות שנים מעניינת אותי פחות מהמשפחות שאיבדו ממש לא מזמן הדמויות האנושיות שמיטל ואקוופינה פוגשות.

לכן אני אומר ש"הדרקון האחרון" היה צריך להיות סדרה (אם כי מעריצי "האגדה של קורה" יטענו, בצדק, שכבר יש כזו): תנו לנו זמן לבלות בכל מחוז, להכיר לעומק את השבטים והתרבויות השונות ואת הדמויות וההיסטוריה שלהן – ואולי גם לרווח באופן הגיוני את ההרפתקה של מיטל; לא ייתכן שהיא נודדת כל כך הרבה שנים לבד (עם טוק טוק ארמדילו המחמד, שמדוּבב  על ידי… אלן טודיק? השם ישמור, טודיק, האם דיסני כלאו את המשפחה שלך במרתף? תמצמץ פעמיים אם כן!) במרחבים של קומאנדרה, וכבר בתחילת הסרט היא צוברת לא מעט בני ברית שמצטרפים אליה בכל מחוז.

לפני שאמשיך, יש לי פרץ נוסטלגיה ל"שבעה חטאים". זוכרים את הסוף שלו? כשקווין ספייסי הבין שלהרוג אנשים ולשחק עם הגופות שלהם זה לא נחמד במיוחד – אז כולם סלחו לו והם נהיו חברים? לא? כי זה הסוף שכותבי "הדרקון האחרון" (ויש עשרה מהם אגב, מה שמסביר הכל) היו הולכים עליו אם הייתה ניתנת להם האפשרות. אני מבין שעסקינן בסרט ילדים וחייבים פה איזשהו משפט אופטימי לחיים, אבל "צריך רק לסמוך אחד על השני!" הוא לא מסר בריא במיוחד. "הדרקון האחרון" הוא כמו המורים האלה ביסודי שבמְקום לטפל בבריון ביד קשה, הם מבקשים ממך לפנות ללב של הבריון או לספר לו שאתם לא מפחדים ממנו, בלי להבין את הדינמיקה של חצר המשחקים של בית הספר מחוץ לְמה שהם קראו בסמינר חינוך. לכי לעזאזל המחנכת תירצה, לא ככה העולם עובד!

וזו הבעיה העיקרית בעלילה: התסריטאים הריצו בהילוך מהיר מה שנראה היה כמו הרפתקה לא רעה בכלל, רק שלא הספקתי להבין מה קורה וכבר עברנו לבאה, ובמְקום זאת הם התעקשו להתעכב על מסרים שיגרמו לכל בר דעת לגלגל עיניים.

למרות זאת, כאמור, נהניתי. על האקשן דיברתי מספיק (אזכיר למי ששכח, כי הראנט שלי היה ארוך משחשבתי: הוא ממש ממש טוב), אבל גם האנימציה מציבה סטנדרט חדש, סטנדרט שכמו תמיד יישבר על ידי סרט אחר מבית דיסני. גם הבדיחות בו עובדות נהדר, הרבה מכך בזכות דמויות המשנה שאני אוהב (על אף שבקושי בילינו איתן מספיק זמן), ומיטל עצמה שהיא אחת הגיבורות המהנות והמגניבות שבית העכבר אי פעם יצר – ואם היא במקרה נחשבת לנסיכת דיסני (מותר להיות נסיכת דיסני אם את לא שרה או סקוטית?) היא ללא ספק המוצלחת והמוכשרת מביניהן. רק חבל שהיא כזו נהדרת בסרט עם עלילה פושרת.