ביקורת: מי שעומד מאחורי…

אנשים עשירים: אי אפשר לחיות בלעדיהם, אי אפשר לחיות אם הם צדים אותך באחוזה שלהם.

אם יש שני דברים שלמדתי במהלך חיי, הם אלה: אנשים עשירים הם מטורפים ומשפחות, גם המוצלחות והאוהבות ביניהן, נוטות לכלול גם צדדים פחות נעימים ואף מוזרים – בטח למישהו שצופה בהן מבחוץ. אני, למזלי, למדתי את הדברים האלה בנסיבות חיים קלילות, או דרך סיפורים של חברים או אתרי חדשות. יש אנשים שהיו צריכים ללמוד את הדברים האלה בדרך הקשה: למשל, כשהמשפחה של החתן שלך מנסה להרוג אותך בליל הכלולות שלך במהלך משחק מחבואים שאני רוצה להגיד שיוצא משליטה, אבל תכלס לא היה בשליטה אף פעם. זה לא משהו אישי, חס וחלילה – זאת פשוט מסורת עתיקת שנים שאם הם לא יבצעו אותה כולם ימותו. ככה זה, אצל חלק מהמשפחות המסורת היא שהאבא יושב בראש השולחן ואצל חלק זה ציד של אנשים. אי אפשר לבחור משפחה!

"מי שעומד מאחורי…" הוא סרט על משפחה עשירה מטורפת במיוחד. המשפחה המדוברת היא משפחת לה דומאס, אימפרית משחקי קלפים, לוח וספורט (הם מעדיפים את המונח "דומיניון") שכיאה למשפחה שסבא רבא שלה הרוויח הון עצום, הפכה לתמהונית מהר מאוד ובצורה קיצונית מאוד. הכלה המדוברת היא גרייס, שכיאה לכלות מדוברות בסרטי אימה/מתח אפלים, אין לה אפילו קצה של מושג למה היא נכנסת.

מה שהיא נכנסת אליו הוא זה: על מנת להמשיך לשמור על האימפריה של לה דומאס בחיים, בכל פעם שמישהו חדש מצטרף למשפחה, הם צריכים לשלוף קלף עליו רשום שם של משחק ואז הם צריכים לשחק אותו. אם זה דמקה, אז דמקה. אם זה קאטן, אז קאטן. עד כאן טיפשי, אבל סבבה. רק אל תשלוף את הקלף "מחבואים" כי אז… טוב, כי אז כל המשפחה תיקח את כלי הנשק הטובים ביותר שיש למודרנה להציע (כלומר, המודרנה שהיא נשקים של תחילת המאה הקודמת, כי "חייבים לשמור על המסורת של סבא!") ותצא לצוד אותך על מנת להקריב אותך בטקס. נחשו, ילדים, איזה קלף שלפה גרייס.

אם הפסקה הקודמת לא שכנעה אתכם שאני או התסריטאים חטפנו שבץ – נפלא. בואו ושבו וצפו בשעה וחצי זריזות, יעילות ומצחיקות של טירוף הולך וגובר. אם הפסקה הקודמת נראתה לכם טיפשית מדי, אפילו לסרט אימה, אפילו לסרט אימה של חודש אוגוסט – אני רוצה להגיד שאני מבין אתכם ואולי זה פשוט לא סרט בשבילכם… אבל אולי יותר מזה, מה שאני רוצה להגיד זה שאתם לא מכירים אנשים עשירים, כי זה באמת לא נשמע כזה מטורף.

עכשיו אחרי שעברנו את שאלת הרעיון הבסיסי כן/לא, מגיעים לחלק השני שחשוב בסרט: הדמות הראשית. ואם אפשר להתווכח לא מעט על כמה טיפשיים הסרט והרעיון שלו וההצדקות שלו, על הרעיון שסמרה וויבינג שולטת על המסך ביד ברזל אי אפשר. כי היא, איך אמרו פעם, שולתתת!!!1

את וויבינג אפשר היה לראות עד כה בשני פרוייקטים משמעותיים בקולנוע: בתפקיד קצרצר עד לא קיים ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" ובתפקיד אדיר של השמרטפית בסרט "השמרטפית" שכשאני חושב על זה, הוא קצת ההיפוך של מה שהולך כאן. צחוקים. בכל מקרה, כאן כמו שם, וויבינג מבססת את מעמדה כאחת משחקניות האימה הטובות ביותר שיש, בכל תפקיד שהוא.

כאן, ספציפית, היא מופיעה בתפקיד הגיבורה הברוס קמפבלית – כזאת שנכנסת לליל יסורים ארוך בלי לדעת שהיא נכנסת לכזה ומטרתה היחידה היא לצאת חיה בצד השני: מטרה שבשבילה היא תצטרך לעבור תופת ולצאת בצד השני מדממת בהרבה ואחרי כמה חוויות קיצוניות במיוחד. מההתחלה שלה כגיבורה תמימה שרק רוצה למצוא חן בעיני המשפחה ולאורך כל הדרך, מההבנה של מה שקורה סביבה ועד ההבנה של מה היא צריכה לעשות לנוכח מה שקורה סביבה – וויבינג לא רק מקסימה, מצחיקה ומגניבה – אלא מצליחה לשים את הקהל לחלוטין בצד שלה, ולגרום לנו להתייחס אליה כדמות אמיתית שאנחנו רוצים בטובתה, בעודה מושכת אותנו אליה עוד קצת ועוד קצת. כשהיא עושה בחירות לא מוצלחות (כי מה זה סרט אימה בלי בחירות לא מוצלחות), התחושה היא לא "איזה גיבורת אימה טיפשית יאללה שמשהו רע יקרה לה רוצים לראות דם" אלא הזדהות עם הפאניקה שהדמות נמצאת בה. וויבינג, בקיצור, מוצלחת בטירוף.

שאר השחקנים… פחות. זה לא אומר שהם לא מוצלחים (ראוי לציון אדם ברודי, בתפקיד חמוד וציני במיוחד), אבל "מי שעומד מאחורי.." הוא המופע של וויבינג, וכל השאר עומדים מאחורה. יש לציין שהם עומדים מאחורה בצורה די מוצלחת ויודעים כיצד להבליח את האפיון הגס של הדמות שלהם בצורה נכונה בלי להשתלט על המסך או להפוך לקריקטורה. הם מפותחים בדיוק ברמה המספקת של כמות הסצנות שאנחנו צריכים לבלות איתם: אנחנו מבינים למה הם עושים מה שהם עושים (כלומר, בהנחה שקיבלתם את הפרמיס מהפסקה ההיא), אנחנו מבינים מה מבדיל אחד מהשני בנוגע לגישתם למה שהם עושים, אבל מחוץ לזה, קשה להגיד שהם ממש דמויות בשר ודם כמו גרייס, ובניגוד אליה, הם יותר "דמויות" שקשה יותר להיקשר אליהן ויותר קל לקוות שהן ימצאו את מותן בדרכים מקוריות. הסרט, מה לעשות, פשוט לא מתעניין בהם יותר מדי.

בין העקיצות למשפחות בעלות ההון ובין המשחק המעולה של וויבינג, קל לשכוח כמה כל שאר הסרט גם מאוד מוצלח: אמנם כל דבר בימינו הוא קלישאה כזו או אחרת, אבל הסרט מצליח להתקדם בקצב הגיוני אך מפתיע (גם אם יש נקודות מסוימות שברור שהוא יגיע אליהן) ברצף סצנות מצחיקות, מקוריות ומגניבות; עיצוב הבית והתלבושות, שהוא בעת ובעונה אחת עתיק ומודרני, מצליח להעביר את הניגודיות הזאת ואת המבוכיות האינסופית של אחוזה שכזאת; ומעל כל זה, הבימוי, העריכה, הצילום והסאונד כולם יודעים בדיוק מתי ללחוץ על דוושת הגז, מתי להישאר בניוטרל ומתי לפוצץ את הרכב לחתיכות.

"מי שעומד מאחורי.." הוא מהממתקים האלה של אוגוסט שמדי פעם מפזרים לנו. מסוג המותחנים שבהינף מטבע היה יכול למצוא את עצמו גם בצד הלא נכון של איזה עסקת נטפליקס, קבור ללא יחסי ציבור וללא קהל שיודע להגיד לך מה השם המפורש של הסרט. אני לא בטוח שההפצה הרחבה שלו בארץ הצליחה להשיג את החלק השני המבוקש (את הסרט ראיתי באולם עם 6 אנשים בסך הכל, ואני אחד מהשישה), אבל אין ספק שכיף להיתקל בו על המסך גדול בחוויה קולנועית אמיתית שעושה חסד אמיתי עם הממתק האכזרי והמצחיק הזה בהובלה המופלאה של סמרה וויבינג. אז לפני שהסרט יירד לחלוטין מהמסכים (מה שכנראה יקרה בקרוב) – רוצו לראות אותו. ואם כבר התעטשנו וזה מאוחר מדי – שימו אותו גבוה ברשימת ההשלמות הביתיות שלכם.