בתור מישהו שצורך הרבה תרבות פופולרית, אני מאוד אוהב רפרנסים אליה. "איש משפחה", "משפחת סימפסון", "בניחוש חוקר" (שיקולל מי שתרגם את זה ככה) – אם זה מורכב מרפרנסים, כנראה שלפחות אנסה את זה. כמו קפטן אמריקה, כולנו אוהבים לקלוט התייחסות למשהו מוכר ולחשוב "הבנתי את הרפרנס הזה!". אז כששמעתי לראשונה שיש ספר שהוא סוג-של מכתב אהבה לתרבות של שנות השמונים וגדוש ברפרנסים אליה, כמובן שזה עורר את סקרנותי. ואז קראתי אותו.
בדרך כלל אני מעדיף שעיבודים קולנועיים של ספרים יהיו נאמנים להם. מן הסתם אי אפשר להכניס את הכל, אבל אם חומר המקור לא שבור, למה לשנות? במקרה הספציפי הזה, חומר המקור יותר שבור מאגרטל חרסינה שנפל עליו סדן שנפל עליו פסנתר שנפל עליו חמור מבטון. הסופר ארנסט קליין כל-כך התלהב מהעולם שברא שהוא לא שם לב לכך שלעלילה שלו לוקח יותר מדי זמן להתחיל או שהדמות הראשית הוא חתיכת קריפ סטוקר עם תחושה שהכל מגיע לו. בגדול, הספר הוא פנטזיה גיקית גברית ואין שום דבר חדש או מקורי בתוכן שלו והוא מנסה להסתיר את זה בכך שהוא כל הזמן צועק עליכם "תראו, זה הדבר הזה מהאייטיז שאתם מכירים! והנה עוד אחד! ועוד אחד!".
ולכן, לשם שינוי אני שמח שהסרט סוטה מחומר המקור, ולא במעט. הבסיס של הספר עדיין שם – בשנת 2045, המציאות בארה"ב הפכה לבלתי-נסבלת: עוני, רעב, מחסור בנדל"ן, עוד אלמנטים של דיסטופיה. כדי לברוח מהחיים העגומים, בני האדם עברו לבלות את רוב זמנם ב"אואזיס" – משחק מציאות מדומה שהוא עולם שלם בפני עצמו. ג'יימס האלידיי, מייסד המשחק, משאיר לאחר מותו רצף של אתגרים וחידות בתוך המשחק, כשמי שיצליח לפתור את כולם יזכה בכל הונו של האלידיי ובשליטה מלאה על ה"אואזיס". כל האתגרים קשורים בדרך כזאת או אחרת לאהבתו של האלידיי לתרבות הפופ של שנות השמונים, עליה גדל.
לפני הכל, באמת טוב לראות את ספילברג חוזר לעשות מד"ב לראשונה מאז "מלחמת העולמות". אחרי עשור וקצת שאת רובו הקדיש לדרמות תקופתיות רציניות וסרטי ילדים, הסרט הזה מזכיר לכולם שהוא יודע גם להנות כשהוא רוצה. יש כמה סצינות אקשן מענגות לעין (גם אם לפעמים הן מרגישות קצת עמוסות מדי), והפסקול הקצבי שנלווה להם עוזר גם הוא לשאוב אתכם אל תוך מה שמתרחש. אפילו כשהוא בתחילת העשור השמיני לחייו, ספילברג מראה שהוא עדיין יכול ליצור חוויה אודיו-ויזואלית נהדרת. חבל ששאר האספקטים של הסרט לא טובים באותה מידה.
אפשר לחשוב על "שחקן מספר אחת" כמו פיניאטה יפה עם הדפסים של כל מיני רפרנסים לשנות השמונים, רק שבמקום ממתקים אין בפנים כלום. כשמסתכלים קצת לעומק של הסרט מגלים שהעלילה שלו דלה ותבניתית והדמויות שלו שטוחות כמו תקליטורים. ווייד (טיי שרידן), הגיבור שלנו – בגרסה הזאת פחות קריפ, תודה לאל – רוצה לזכות באותו אתגר גדול כדי למנוע את זכייתו של נולאן סורנטו (בן מנדלסון, שנכנס לטייפ קאסט של נבל), יו"ר של תאגיד משחקים גדול. ולמה סורנטו רוצה את השליטה ב"אואזיס"? כדי להפוך אותו למשחק בתשלום! אוי… לא?
כן, זה מניע מוזר ולא מאוד מאיים בשביל הנבל של הסרט. כלומר, הוא מראה שהוא נבל כי הוא מוכן לנקוט באמצעים "דרסטיים" בשביל להשיג את מבוקשו על-ידי ביצוע מהלך שיש לו אפס השפעה על הצופים או הגיבור – אבל מעבר לדבר האחד הזה, מה בדיוק עושה אותו נבלי כל-כך? שהוא רוצה להכניס תשלום חודשי למשחק מקוון? חברות משחקים עושות את זה היום על ימין ועל שמאל. מה כבר יקרה אם ה"אואזיס" יהפוך להיות בתשלום? זה לא כאילו גורל העולם בסכנה. או שכן? הסרט לא טורח להסביר לעומק על העולם הווירטואלי הזה או מה הסיכון שמונח על הכף. העיקר שאתם מבינים שסורנטו הוא הנבל. כמו שווייד אומר לו "פאנבוי אמיתי יודע לזהות הייטר." הלוואי והייתי ממציא את זה.
הבעיה הגדולה של הסרט, ותאמינו לי שלא קל לי לכתוב את זה, היא כל הרפרנסים לתרבות הפופ. כמו שאמרתי – אני אוהב רפרנסים, ותמיד שמח לקבל עוד. אבל בסרט של כמעט שעתיים וחצי, אי אפשר להסתמך רק על זה. צריך לפחות לבחור נושא מסוים. אם האובססיה של האלידיי הייתה ללהקות רוק של שנות השמונים או לסרטי הסלאשר מהתקופה, הסרט היה מרגיש יותר ממוקד. אבל ברגע שמדובר בכל תרבות הפופ של העשור, זה נראה פחות כמו מכתב אהבה ויותר כמו תירוץ לזרוק פנימה כמה שיותר דברים מוכרים. נכון, לא כל יום רואים מערכה שלישית שכוללת גם את ענק הברזל וגם את פרדי קרוגר, אבל לאף אחד מהרפרנסים אין חשיבות עלילתית. אפשר להחליף כל אחד מהם וכלום לא ישתנה. כדי להוכיח את הנקודה הזאת, הסרט לוקח קטע מהספר שבו הגיבור נכנס מילולית אל תוך סרט מסויים ומחליף אותו בסרט אחר. זו בהחלט סצינה יצירתית ונחמדה, במיוחד אם צפיתם באותו סרט – אבל זה יכל להיות באותה מידה כל סרט אחר משנות השמונים. לרפרנסים אין שום חשיבות עלילתית, הם נטו שם כדי לעורר אצלכם רגשות נוסטלגיה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל צריך שיהיה משהו מעבר.
"שחקן מספר אחת" רוצה להיות סרט על אהבה לתרבות הפופ, אבל מרגיש יותר כמו סרט על אהבה לאהבה לתרבות הפופ. כמו חומר המקור, הוא מתלהב מדי מהעולם של עצמו ומהרפרנסים הפוטנציאלים האינסופיים שלו בזמן שהוא מזניח את שאר האלמנטים הדרושים לסיפור מעניין. אם אתם רוצים לבחון כמה מתרבות הפופ של שנות השמונים אתם מכירים, זה המקום להיות בו. אבל אם אתם יוצאים לקולנוע במטרה לראות סרט עם סיפור טוב, אולי כדאי לנסות אולם אחר.
ספילברג בתחילת העשור השמיני לחייו
הוא בן 71 – גיל 70 סוגר את העשור השביעי ומתחיל את השמיני.
אכן. תודה.
(ל"ת)
אוף טופיק: קולומבוס
הסרט "שחקן מספר אחת" מתרחש באופן בלעדי (בצורה שגורמת לו לכלול לא מעט חורי עלילה) בעיר קולומבוס. וזאת עיר אמיתית, אז אני מניח שזה לא היה רפרנס מכוון, אבל אחרי צפייה בסרט "קולומבוס" (שגם הוא מתרחש באותה העיר) ובעקבות העובדה ש"שחקן מספר אחת" כולו רפרנסים, זה יצר אצלי מצג שווא כאילו עצם בחירת העיר היה רפרנס ל"קולומבוס", מכל הדברים בעולם, כאילו ספילברג בעצמו אומר "ראיתי סרט ממש טוב שנה שעברה וכדאי שכולכם תראו אותו!". אני יודע שזה לא המצב, אבל ככה זה הרגיש, ובגלל זה אני אנצל את הבמה ואגיד – "קולומבוס" הוא סרט ממש טוב שראיתי שנה שעברה וכדאי שכולכם תראו אותו!
הוא בוים על ידי מישהו שעשה פעם סרטוני אינטרנט על סרטים, ואומנם חוויית הצפייה על מסך הקטן לא השאירה חותם בלתי נשכח בזמן אמת, ככל שאני מתרחק מהסרט אני אוהב ומעריך אותו יותר. יש לו כמה רגעים, משפטים ודברים שלא יוצאים מהראש ולמרות שהעלילה שלו נורא מינורית וקטנה וזה בהחלט דבר שהייתי רוצה שהבמאי יעבוד עליו, מבחינת דיאלוגים, ויזואליה ומשחק מדובר במה שהיה יכול להיות הפריצה המרשימה של 2017 אם ג'ורדן פיל לא היה מביים איזה סרט אחד, "תברח".
מדובר בסרט קטן במידותיו, אבל גדול בלב שלו ובעומק שלו, ויש לו תפקיד ראשי לג'ון צ'ו אז אני כבר די מיידית בעדו והוא מומלץ בחום.
אולי המחשבה ש"שחקן מספר אחת" עושה רפרנס לסרט הזה עזרה לי לאהוב את "שחקן מספר אחת" יותר ממה שהייתי צריך (על זה בתגובה נפרדת). בקיצור, אם לא ראיתם ואתם מחפשים משהו יפה לצפייה ביתית – לכו לראות "קולומבוס".
הכל טוב ויפה, חוץ מזה ש...
קולומבוס הסרט במובהק לא מתרחש בקולומבוס אוהיו, אלא בעיירה הרבה יותר קטנה בעלת אותו שם, באינדיאנה
וחוץ מזה, הוא לא באמת כזה סרט טוב. סרט אינדי קלאסי בעיקר
טוב, זה בכל מקרה היה רק בראש שלי
כמו כן, קלאסי הוא בטוח לא. "לא באמת כזה סרט טוב" זה מונח מאוד מסורבל בשבילי כי אני לא יודע מה ההגדרה שלך ל"כזה סרט טוב"
דווקא הסצנה מהסרט משנות השמונים
הייתה עבורי הקטע הכי מעניין בסרט, לא הפתיע אותי לגלות שהיא לא הייתה בספר.
בקשר לספר
ולאמירה "אין שום דבר חדש או מקורי בתוכן שלו": תראה, הוא ספר שהוא קווסט-מחשב בצורה כתובה. אני לא מצליח לחשוב על ספר אחר שעושה את זה – וגם אם יש, לא משהו שהגיע להכרת ציבור המדב"פ הרחב – אז אני לא מסכים שהתוכן לא חדש או מקורי.
אז זו רק צורה מקורית בלי תוכן מקורי
העלילה והדמויות בנאליות
אולי.
אבל אני לא מצליח לחשוב על ספר מד"ב עם עלילה דומה. על איזה ספרים דומים אתה חושב כשאתה אומר שהעלילה בנאלית?
Snow Crash של ניל סטיבנסון
באופן מקרי קראתי את שני הספרים בסמיכות ונדהמתי מכמה שסנואו קראש עושה הכל פי מיליארד יותר טוב מהיכון שחקן אחת.
(והיכון שחקן אחת הוא לא קווסט מחשב. קווסטים בנויים טוב יותר).
סנואו קראש אחד הספרים האהובים עלי.
אבל גם שחקן מספר אחת:-)
אני באמת לא רואה המון קשר ביניהם. סנואו קראש הוא סייברפאנק קלאסי (אחד מספרי הסייברפאנק המפורסמים בכל הזמנים). אפילו המעריץ האדוק ביותר של שחקן מספר אחת לא יטען שהוא ספר סייברפאנק. אז קשה להשוות ביניהם.
אלו אמנם שני ספרים שמשתמשים במציאות מדומה, אבל פה פחות או יותר מסתיים הדמיון. עלילה שונה, טון שונה, וסנואו קראש הוא לא בדיוק סיפור בצורת קווסט.
אגב, המציאות המדומה לא בזה ולא זה נורא אמינה..
אין לי מושג מה זה סייברפאנק
שני הספרים מתרחשים בעולם דיסטופי, שהחלק הדומיננטי בו הופך להיות עולם מציאות מדומה אלטרנטיבי ומתקיים מאבק שליטה על העולם הזה. בשני הספרים הפרוטוגוניסט הוא שילוב בין כלומניק מהעולם האמיתי לגורו של העולם הוירטואלי. זה נכון שבסנואו קראש זו רק נקודת המוצא לעלילה ואילו בהיכון שחקן אחת זו כל העלילה, אבל זה כי אין להיכון שחקן אחת כמעט עלילה. רק תחילת החלק השלישי, שמשהו דומה לו יש גם בסנואו קראש.
בקיצור, אם רוצים לנהל דיון רציני בשאלת האיכות העלילתית והמקוריות של היכון שחקן אחת, כדאי להתחיל בלציין במפורש מה בעצם הייחוד שלו, לא לבקש השוואות ואז לפסול אותן עם מילות קוד שרירותיות.
התחלתי את הדיון *בדיוק* כמו שביקשת.
מצטט את עצמי: "הוא [שחקן מספר אחת] ספר שהוא קווסט-מחשב בצורה כתובה. אני לא מצליח לחשוב על ספר אחר שעושה את זה".
אז על מה התלוננת בדיוק?
ואז ביקשתי השוואה לספר עם עלילה דומה, משמע שהוא גם קווסט מחשב. ואז הבאת את סנואו קראש שהוא לא קווסט מחשב ולא עם עלילה דומה – ואז התעצבנת על "רצינות ניהול הדיון" שלי כשהצבעתי על זה? לא מבין למה.
בשורה התחתונה: אני פוסל את ההשוואה כי סנואו קראש הוא *לא* קווסט כתוב.
אתה טוען ששחקן מספר אחד הוא לא קווסט כי "קווסטים בנויים טוב יותר"? זאת נשמעת כמו ביקורת איכות ולא ביקורת על הטענה עצמה.
סייברפאנק היא לא מילת קוד שרירותית ולא הוגן לטעון זאת. זה אחד התת-ז'אנרים הכי מפורסמים של מד"ב. בשנות ה-80-90 היה קשה למצוא ספרי מד"ב שהם לא סייברפאנק (בהגזמה פרועה כמובן).
עקרונית הז'אנר משלב עולם פשע מלוכלך יחד עם עם טכנולוגיה מתקדמת. ההסבר כמובן חוטא לז'אנר כל כך עשיר ויש אחרים שיגדירו זאת אחרת.
האמת היא ששיכנעת אותי – יש דמיון בנקודת המוצא של סנואוקראש ושחקן מספר אחת,. אפילו אפשר להגדיר את שחקן מספר אחת בתור סייברפאנק לייט. רק שאני מסתכל על עלילה – ובהחלט חושב שיש לשחקן מספר אחת עלילה – ופה ההבדל.
קרן אלפא
(ל"ת)
אכן נשמע דומה מהתיאור.
ואני מודה שמעולם לא שמעתי על זה. אבל אני לא יודע אם זה שיש סדרת ספרי ילדים\נוער(?) ישראלית שנראית כמו קווסט כתוב, הופך את הקונספט ללא מקורי.
בספרים למבוגרים, כאמור, אני לא מצליח להיזכר בהשוואה. בטח לא אחת שהפכה את הקווסט הכתוב לסיפור בלשי איטי בהרגשה של משחק מחשב, ובטח לא של ספר שקיבל הכרה של הקהל.
כמובן שזה שעפתי עד השמיים על שחקן מספר אחת, הספר, לא עוזרת לשכנע אותי:-)
איזה כיף! איזה טמטום!
"שחקן מספר אחת" הוא כיף. הוא נורא כיף. הוא נורא כיף שווה ללכת אליו בקולנוע לראות על מסך גדול (לא צריך תלת) סצנות סוחפות ההמצאה הרעיונית של השנה האחרונה כיף. הוא גם טיפשי. נורא טיפשי. נורא חורי עלילה בגודל נהר המיסיסיפי טיפשי ככל שחושבים עליו יותר כך מתגלים עוד ועוד שאלות ובעיות טיפשי. האם חלק מהסוד של כמה שהוא כיף זה שהוא טיפשי? אני לא בטוח. לקראת הסוף, הטיפשיות שלו כבר פוגמת בסרט (ספילברג, כמו תמיד, מסתבך עם חמשת הדקות האחרונות שלו).
כמו שאמרו מעליי, החולשה של הסרט היא הדמויות והעלילה שלו. אבל "שחקן מספר אחת", כמו "אווטאר" לפניו, הוא לא סרט של עלילה ודמויות. "שחקן מספר אחת" הוא סרט של עולם, ואיזה עולם מופלא זה (בניגוד מוחלט לעולם של "אווטאר", אגב). ספילברג הסיר את כל המגבלות שהיו באואזיס בספר ונתן לדמיון שם להשתולל. כן, הדמות הראשית שטוחה, כן, הנבל לקוח מסדרת ילדים, כן, שים אותי שם. אפילו לאו דווקא כשחקן פעיל – רק תנו לי לראות עוד מהעולם המתוק הזה.
אחת הבעיות הגדולות של הספר הייתה שהרעילות שלו צצה בכל פינה והרסה את ההנאה הנאיבית שאפשר לשאוב מהסרט. כאן, הסרט מצליח למחוק את אותה רעילות ולהשאיר רק את התום. זה לא מספיק טוב בכל הנוגע לשאלות הקשות שצריך לשאול את הסרט, וזה לא מספק תשובה לעובדה שמשהו בבניית העולם שמחוץ לאואזיס מחופף ברמות אבל זה לא משנה – ברגעיו הטובים, "שחקן מספר אחת" הוא פשוט הנאה גולמית. הוא אומנם לא דן ברעיון של תרבות שלמה שאובססיבית לשנות השמונים והבעיות שנלוות איתה, אבל היא מובילה על ידי דוגמא בריאה. אם יותר מעריצים בעולם היו מתנהגים כמו ווייד מהסרט (בניגוד לוויד מהספר), חוויית הגיקיות הייתה יותר טובה ליותר אנשים.
אז האם את הימים לאחר ההקרנה של הסרט ניצלתי בעיקר בלהצביע על חורי עלילה, טיפשויות, בעיות מוסריות ועוד על הסרט? כן. האם זה גורע משהו מהחוויה העוצמתית שחשתי כשיצאתי מהקולנוע? ממש לא. יש הרבה טוב בסרט הזה, וספילברג לא היה כל כך כיפי מאז "טינטין", והרפרנסים ברובם מרגישים במקום וצנועים. רק חבל על הסוף הזה, ובייחוד על מס השפתיים שמוצמד לסרט ברגעיו האחרונים, שברור שנובע ממקום אישי מאוד של ספילברג (שבכלליות לקח את הספר והשתמש בו כמעין העברת שרביט כלשהי) ובכל זאת גורם בעיקר לגלגול עיניים, למרות הכוונות הטובות.
רק קראתי את הספר ועוד לא ראיתי את הסרט
אבל הם לא מבהירים שהאואזיס זה מקום המפלט היחיד שיש לאנשים בשכונות של עוני ופשע מפני המציאות האכזרית שאליה הם נקלעו? ומשמעות להפוך אותה לנגישה רק לאלה שיכולים להרשות לעצמם להוציא המון כסף כל חודש היא שזה ימנע מכל העניים אשר נהנו משימוש חופשי שהם לא יוכלו להשתמש באואזיס יותר?
לא, בניית העולם החיצוני קצת (מאוד) מחופפת בסרט.
(ל"ת)
הם לא אומרים את זה באופן מילולי
אבל בתור מי שלא קראה את הספר ולא באה עם שום רקע, זה היה ברור לי לגמרי מהסרט.
בקשר למניע
אם נגיד מישהו היה קונה את עין הדג במטרה של להתחיל לגבות תשלום חודשי מהגולשים, אז נראה לי שהייתי מצייר אותו בתור הרשע בסרט על עין הדג.
אבל בביקורת היה כתוב:
" ולמה סורנטו רוצה את השליטה ב"אואזיס"? כדי להפוך אותו למשחק בתשלום! אוי… לא? כן, זה מניע מוזר ולא מאוד מאיים בשביל הנבל של הסרט."
לזה הגבתי.
חייב לתקן משהו שמפריע לי, ולא רק בביקורת הזאת
אין דבר כזה ״תרבות הפופ״. אין דבר כזה תרבות פופולרית כי כל תרבות היא פופולרית – אין דבר כזה תרבות אזוטרית. תרבות היא תרבות.
זה לא תיקון, זה דעה.
אם אתה רוצה לבסס לעומק את הטענה, אתה מוזמן אבל אני אמשיך להאמין שבעוד שכל דבר תיאורטית יכול להיות חלק מתרבות הפופ, פרקטית – יש את שבק"ס ויש את המופע של ויקטור ג'קסון (ויש אפילו פחות מוכרים מהם). אומנם "פופולארי" זאת הגדרה חמקמקה, אבל עדיין יש איזשהו שיקול דעת סביר שנותן לאנשים לדעת מה נחשב חלק ממנה ומה נחשב כמשהו איזוטרי/קאלט ועוד. כשזה מגיע לנוסטלגיה הקו נהיה יותר מטושטש (למשל, באקרו באנזאי הוא לא ממש פופולרי, לא אז ולא היום ובכל זאת הוא מתאים להגדרה של תרבות פופ), וגם שם – לא באמת, כי תמיד תרבות הפופ לא תכלול דברים כמו נניח, "When Father Was Away on Business".
שוב, אתה מוזמן לבסס את הדעה שלך ולהסביר למה אתה מתנגד למושג אבל תיקון זה לא.
גם תרבות אזוטרית פונה לקהל מסוים
אין דבר כזה אמן או להקה שפונים לאדם אחד בלבד. אבל יותר בהרחבה, הכוונה שלי הייתה להפרדה בין תרבות גבוהה ונמוכה, במובן של, כבר אין כזאת. יש שיגידו ששייקספיר ומוצרט הם לא חלק מ״תרבות הפופ״, אבל עובדה שהם פופולריים, כי כל אחד יודע מי אלה שייקספיר ומוצרט גם אם הוא מעולם לא קרא שייקספיר או שמע מוצרט. ואם כבר אנחנו בעניין של שנות השמונים, מה עם קיר וידאו? פופולריים מאוד בישראל, הרבה יותר אזוטריים בארצות הברית. לכן מבחינתי ״תרבות הפופ״ זה סתם סוג של buzzword שאנשים אומרים כדי לצאת מגניבים ולהרגיש יותר טוב עם עצמם. ההפרדות האלה מיותרות.
זו התפלפלות ריקה
כשאנשים מתייחסים ל"תרבות הפופ" ברור פחות או יותר למה הם מתכוונים – סוג של תרבות נפוצה, עכשווית, עממית מספיק אבל לא "פולקלור". יתכן שיש גבולות מטושטשים ויש דברים שהם לא בדיוק פה או שם, אבל זה לא אומר שיש דברים שבוודאות לא מתייחסים אליהם כשמדברים על "תרבות הפופ" (למשל, יוליסס של ג'ויס) ויש דברים שבוודאות כן (למשל, הארי פוטר). במילים אחרות, יש כאן תופעה תרבותית מספיק מובהקת כדי לקבל שם משל עצמה, גם אם קשה להגדיר אותה. אתה מציע הגדרה משל עצמך – "כל תרבות שפונה לקהל כלשהו, קטן ככל שיהיה" ואז תוקף את המונח עצמו – אבל כל מה שהמתקפה הזו עושה זה להסביר מדוע ההגדרה שבחרת אינה מוצלחת ולמה צריך לחפש הגדרה אחרת. ואפילו אם לא תמצא הגדרה מספיק טובה – זה שמשהו חומק מהגדרה ברורה לא הופך אותו ללא קיים.
מזכירים את ג׳ויס לפניי, כיף!
דווקא ג׳ויס היה בין החלוצים ככל שהדבר נוגע לשילוב בין תרבות גבוהה ונמוכה. כל הספרים שלו (גם Finnegans Wake) היו מלאים בהתייחסויות לתרבות ״הפופולרית״ של תקופתו – כוכבי מוזיקה וקולנוע, אופרות (שאז נחשבו ל״תרבות פופ״ – עוד הוכחה לכמה המושג הזה בעייתי), ספרות קלה וכיוצא באלה. אז כשג׳ויס וגם בקט מאוזכרים בפרק האירי של משפחת סימפסון, שהיא דוגמה מובהקת לתרבות הפופ לפי עין הדג, וכשגם המינגוויי זוכה לפרק מחווה במשפחת סימפסון, אז מה זה? תרבות פופ שמאזכרת תרבות גבוהה? ואם זה מופיע בסדרה, האם זאת לא הוכחה מובהקת שהסופרים האלה כן פופולריים מספיק כדי שהתייחסות אליהם תצליח להצחיק? או שפשוט כל תרבות היא תרבות והסיבה היחידה שאנשים מוסיפים ״הפופ״ היא כדי לצאת מגניבים בעיני עצמם?
תרבות פופ היא תלויית זמן
אולי בתחילת המאה העשרים ג'ויס היה תרבות פופ, אני לא יודע וזה לא משנה בכלום. היום ובמדינת ישראל בפרט, יוליסס הוא בעיקר הספר הזה שכולם יודעים שהוא יצירת מופת ואף אחד לא קרא, לכן הבאתי אותו כדוגמה, כי הוא נחשב – כאן והיום – ליצירה שגם אם שמעו עליה, זה רק בתור "הספר העבה הזה שאף אחד לא קרא". אני מניח שהוצאות להורג היו תרבות פופ במאה ה-17, זה אומר שהן תרבות פופ גם היום? זה שאתה מתעקש שאפשר לכלול דברים מתחת אותה מטריה לא אומר שהכל אותו דבר.
אני בכלל לא מתעקש לכלול דברים מתחת אותה מטריה, אני פשוט אומר שאין מטריה כזאת.
זאת תרבות וזאת תרבות, ועצם העובדה שאנשים שמעו על יוליסס גם אם הם לא קראו אותו, אומר שגם הוא פופולרי ולא אזוטרי, או לפחות קאנוני. בגלל זה להגיד כל הזמן ״תרבות הפופ״ כאילו זה מגניב זה מגוחך. הכול זה תרבות.
לא, לא הכול זה תרבות.
סרטוני יוטיוב של אמנים מתחילים עם 13 צפיות זה לא תרבות, ובטח לא תרבות הפופ. מחזות יווניים מלפני אלפיים שנה שאף אחד לא מכיר (בניגוד ל"אדיפוס", "אנטיגונה" או "מדיאה" ואולי עוד אחד או שניים) הם אולי תרבות, אבל בטח לא תרבות הפופ.
אתה נטפל ליוליסס או המינגווי כאילו הם מציבים איזה אתגר או בעיה לשאלה, אבל האמת היא שלהם יש תשובה פשוטה – כן, הם חלק (אולי נידח יותר, אבל חלק) של תרבות הפופ. תפקידם בתרבות הפופ הוא, כמו שאומר סוס הבר שונה מתפקידם ב"סתם" תרבות (המינגווי הוא "סופר גברי", ג'ויס הוא "האחד שעשה ספר ממש מוזר". בניגוד ל"מלחמת הכוכבים", השפעתם על תרבות הפופ מעטה בהרבה מאשר השפעתה על הספרות) אבל הם בהחלט חלק מסוים מתרבות הפופ. כמו שסוס הבר אומר – נראה שבמקום לנסות להבין מה זה תרבות הפופ, המצאת איזה הגדרה לעצמך של מה היא ואז אתה רב למה היא לא בסדר, במקום להקשיב לאנשים שמשתמשים בה ולנסות להבין מה ההגדרה הזאת אשכרה אומרת.
אה, ואם אתה רוצה להמשיך את הדיון הזה ולא להימחק, כדאי שתפסיק עם הטענה שאנשים עושים משהו רק כי זה מגניב, כי זה לא הסיבה ואף אחד לא טוען שזה הסיבה, וזה שאתה אומר את זה לא הופך את זה לסיבה, ובפעם השלישית שאתה אומר את זה זה כבר נהיה זלזול באנשים שמתדיינים איתך.
"אני לא מתעקש לכלול דברים תחת אותה מטריה"
ומייד אחרי זה "זו תרבות וזו תרבות". כלומר, במילים אחרות, הכל תחת אותה מטריה, שאתה קורא לה "תרבות". אף אחד לא טוען שמה שאיננו "תרבות הפופ" הוא לא "תרבות", אבל אתה יודע, זה כמו להגיד "מה אתם מבדילים בין כלבים וחתולים, זו חיה וזו חיה, כל החלוקה הזו היא סתם פיקציה". אף אחד לא מנסה להיות מגניב, אנשים פשוט מנסים ברצינות לאפיין חלקים ממה שסובב אותם. אפשר להתווכח על ההגדרות ואפשר להתווכח מה שייך לאן (כמו שטענת לגבי יוליסס – טענה טובה, אבל יכולתי גם לענות על הטענה. יכולתי גם לחשוב על דוגמה אחרת, זה סתם מה שקפץ לי לראש כשניסיתי לחשוב על יצירה מונומנטלית וחסרת רלוונטיות לציבור הרחב), אבל זה לא אומר שהדבר שאנחנו דנים עליו לא קיים או שמי שטוען שהוא קיים סתם מנסה להיות מגניב – לא שאני מבין מה מגניב בלהגיד "תרבות הפופ".
אני חושבת שהבעיה היא יותר מעמיקה.
העניין הוא לא מה כן או לא נחשב "תרבות הפופ". אלא הנטייה לזרוק buzzwords שאין להם משמעות מדוייקת. זה כמו שהכל היום זה "סייבר" וכל הילדים רוצים ללמוד "סייבר". מה זה סייבר? משהו שקשור למחשבים ואינטרנט, ואולי לאבטחת מידע אבל תלוי את מי שואלים.
ואני אומרת את זה בתור מישהי בעלת דוקטורט בהנדסת ביוטכנולוגיה, עוד באז-וורד חסר משמעות. (התואר מלא תוכן, המילים שבחרו לתאר אותו הן שיווק נטו, ובכל אוניברסיטה המשמעות שלהן אומרת משהו אחר).
"תרבות הפופ" זה מונח לא מוגדר, וזו הבעיה שלו. מצד שני ממה שמספרים פה בביקורת נראה שזה בדיוק מה שקורה בסרט אז יכול להיות שדווקא בהקשר הספציפי הזה, זה שזה לא מוגדר זו בדיוק הנקודה.
זה שלא מדובר במונח מוגדר היטב זה ברור
ועדיין, יש לאנשים תחושה שכשהם מדברים על זה – הם מתכוונים למשהו מסויים ולא לדברים אחרים. זה קצת כמו הדיון "מהי אומנות". מושג מאד חמקמק וקשה להגדרה, ועדיין – יש דברים שהם בוודאי אומנות ויש דברים שהם לא, ויש דברים שאולי, ככה על הגבול. הדיון פה הוא על הטענה שמי שמשתמש במילה הזו הוא פלצן שזורק מילים שהוא בעצמו לא מבין. זה שאי אפשר להגדיר תופעה במדויק לא הופך אותה ללא קיימת, ובוודאי שלא הופך את מי שדן עליה לקשקשן שלא יודע על מה הוא מדבר. המילה היא בסך הכל מסמן, מוצלח יותר או פחות. הטענה של האסתטיקה של החבובות היא שאין כאן בכלל מסומן, ואת זה הוא לא מוכיח – הוא בוחר למונח הגדרה שמרוקנת אותו מתוכן ("תרבות הפופ זה כל תרבות שיש לה קהל וממילא זו כל תרבות ומכאן שאין דבר כזה תרבות הפופ") ואז תוקף אותו על ריקנותו – שזה גם טיעון מעגלי ("כל תרבות היא תרבות ומכאן נובע שאין איפיונים שונים לתרבות, ובכללן שאין תרבות שנקראת תרבות הפופ") וגם טיעון שתוקף איש קש – כי מי אמר שמישהו מסכים להגדרה שלו בכלל? אני יכול להרחיב בקלות את הטענה שלו ולהגיד שבכלל אין דבר כזה תרבות, כי כל דבר שמישהו עושה אי פעם זה בעצם משהו שמעביר מסר כלשהו לעולם ולכן כל דבר שאני עושה נחשב תרבות. זו עצלנות מחשבתית, במקום לנסות לחדד ולהגדיר, הוא טוען שאם זה קשה להגדיר זה לא קיים.
ואגב, גם "הנדסת ביוטכנולוגיה" – זה אולי מונח שנבחר כי הוא נשמע זוהר, ועדיין, מי שהולך ללמוד את זה, ברור לו שהוא לא הולך ללמוד שם קורסים בסוציולוגיה, ושהוא אפילו לא הולך ללמוד איך לבנות מטוסים, למשל. ומצד שני ברור לו גם שהוא יצטרך ללמוד במהלך התואר גם הנדסה וגם ביולוגיה. גם אם המושגים שלו לא מדוייקים, עדיין הוא איפשהו בתחום. באופן כללי אי אפשר ללמוד על מושג כלשהו רק מהשם שבוחרים עבורו, וזה נכון כמעט לכל דבר – אולי למעט מושגים מתמטיים שהוגדרו מאד בזהירות כך שכל המידע עליהם מצוי בהגדרה ובחוקי הלוגיקה (אם נגדיר "מעגל" מספיק במדויק, אז בשילוב עם חמש האקסיומות של אוקלידס אמרנו עליו את כל מה שאפשר להגיד על מעגלים, רק בקיצור), וגם אז – זה נכון רק פורמלית ולא בחוויה האמיתית של מי שלומד.
שני דברים:
1. הבעיה.. על פי מי? אסתטיקה טען שאין דבר כזה תרבות פופ. אני טוען שיש. את מציגה סוגיה שלישית ומעניינת אבל הטיעון המקורי לא היה לגבי מילות באזז, אלא לגבי האם המושג הזה בכלל קיים.
2. מה הבעיה עם מונח לא מוגדר? הרבה מונחים ומושגים שאנחנו משתמשים הם חמקמקים להגדרה (אהבה, נניח) ושונים בפירושם מאדם לאדם. אולי "תרבות הפופ" חמקמק יותר להגדרה, אבל מכיוון שבהחלט אני יכול להצביע על דברים ולהגיד מה כן ומה לא תרבות הפופ, אני לא חושב שיש איתו בעיה מיוחדת.
מה שכן, יכול להיות שנכון יותר להסתכל על תרבות הפופ פחות כ"כן/לא" ויותר על סקאלה. יש דברים שהם "5" בסקאלת תרבות הפופ (נניח, מלחמת הכוכבים) ויש דברים שהם "0" (נניח, טקסטים של אומנים לא מוכרים בבמה חדשה) ויש דברים שהם תרבות הפופ, אבל במידה פחותה יותר כי הם אומנם מוכרים אבל פחות (נניח, המינגווי ויוליסס).
ובכל זאת, בהחלט יש סרטים ודמויות שצועקים "תרבות הפופ!" וסרטים ודמויות שלא. לצורך הדיון, אם נורמן בייטס היה מופיע ב"שחקן מספר אחת" זה היה מוזר, אבל מקובל. אם הארי מ"הבעיה עם הארי" היה מגיע, זה היה תמוה ולא מתקשר לתרבות הפופ כפי שהיא מוכרת לנו. וכמו שאחת הבעיות של "שחקן מספר אחת" היא שחסרים שם לא מעט דמויות איקוניות מתרבות הפופ (שהושמטו מסיבות כאלה ואחרות) הוספה של דמויות לא מוכרות (נגיד, הפנדה מ"פנדה גו פנדה") הייתה גורמת לו להיראות פחות כמו "דמויות מתרבות הפופ" ויותר כמו "דמויות שהבמאי/תסריטאי נורא אוהב ורוצה לשים, אבל אף אחד לא מכיר".
הבעיה האישית שלי...
אם הכותב מנסה לתאר משהו בטקסט, ואני כקוראת לא מבינה על מה אתה מדבר – זו בעיה. לי עדיין אין מושג על אילו רפרנסים מדובר בטקסט, ולמה התכוונו כשאמרו "תרבות הפופ" – ועל כן בתור מישהי שמחבבת את הנושא של רפרנסים ודברים מסויימים בשנות השמונים – עדיין אין לי מושג אם הסרט הזה רלוונטי לי או לא.
ובתגובה לסוס הבר – זה שזה לא סוציולוגיה זה דבר אחד, אבל בתור מרצה במחלקה אני יכולה להגיד לך שאתה תופתע מהי כמות האנשים שמגיעה ללמוד הנדסת ביוטכנולוגיה בלי שיש להם אפילו לא מושג קלוש מה זה אומר. נניח אנשים שרוצים ללמוד פיתוח תרופות וחושבים שזה המקום המתאים (למרות שזה ממש לא).
אני אגדיל ואומר שכמות האנשים שמגיעים ללמוד הנדסת ביוטכנולוגיה ולא מבינים שחלק מהעניין הוא, נו, קורסי הנדסה, הוא הרבה יותר גדול מהצפוי. חושבים שהשם "הנדסת ביוטכנולוגיה" מגיע ממקום של הנדסה גנטית, ואכן יש קצת מזה, אבל זו לא הסיבה שקוראים לזה כך, כי יש עוד קורסי הנדסה כבדים. אני מבטיחה לך שאנשים שהולכים ללמוד מתמטיקה/פיסיקה/מדעי המחשב יודעים הרבה יותר טוב מה סוג הלימודים שמולם הם עומדים מאשר מהנדסי ביוטכנולוגיה.
אז כן, יש לא מוגדר ויש לא מוגדר. וברמה מסויימת זה בסדר, אבל יש מקרים שבהם השימוש במילים לא מוגדרות כבר לא מעביר שום מסר, ואז השימוש במילים האלה הוא פשוט מיותר וסתם מעיק.
שוב, אני לא בטוחה שזה רלוונטי לגבי הסרט הזה (כי לא ראיתי את הסרט ודווקא בביקורת נשמע שיש סיבה טובה להשתמש במונח כל כך לא מוגדר), אבל באופן עקרוני, בשימוש היומיומי אני מסכימה שזה מושג מעיק וחסר משמעות.
ובכן, זאת טענה שאני כבר יכול לקבל
כלומר ש"תרבות הפופ" לא מסמן לך מספיק טוב את המסומן ולכן לא עוזר לך להבין את הטקסט.
בסרט, הכוונה אגב היא לרפרנסים לסרטים משנות ה-80, עם קצת הבלחות של דברים שבו אחר כך ולפני זה – מינוס מלחמת הכוכבים ומארבל ועוד כמה זיכיונות שתופסים מקום נכבד באותה תרבות הפופ. כלומר שכן, זאת אומנם רשת רחבה אבל הסרט גם הוא מתפרס על פני ים של רפרנסים שהמשותף להם הוא שרובם מוכרים במידה כלשהי על ידי הקהל – אין הרבה דברים שמאחדים בין פרדי קרוגר, ענק הברזל, אקירה, קינג קונג, הניצוץ, סטריט פייטר, הארלי קווין, בחזרה לעתיד, גודזילה, ספיד רייסר,הנוסע השמיני, מקס הזועם 2, הזבוב, שמתי ברז למורה, שיגעון בחלל, דיוק נוקאם ו…זוטרופוליס? וואלה? אני צריך לראות אותם בעצמי כדי להאמין.
בכל מקרה, הנקודה היא שאין הרבה שמשותף להם חוץ מזה שאנשים מכירים את השמות שלהם ומודעים לכך שאנשים מודעים להם. יש כאן משהו שהוא שונה מ"תרבות", ואפילו אם עדיין קצת קשה להגדיר אותו (הגדרה שאפשר להתחיל ממנה לתרבות הפופ – "אם אתה אומר לפתע רפרנס לסרט או סדרה, מה הסיכוי שחדר של אנשים יבין על מה אתה מדבר" – ככל שהסיכוי עולה, ככה זה יותר תרבות הפופ) זה לא אומר שהוא לא קיים.
אבל אתה כן מגדיר את זה
כשמדברים איתי על תרבות הפופ של שנות השמונים הדבר הראשון שעולה לי לראש זה דווקא מוזיקה, ולכן מה שהייתי מצפה לו זה בעיקר רפרנסים מוזיקליים לשנות השמונים (א-לה שומרי הגלקסיה), ומדי פעם הבלחות לסרטים או סדרות *ממש* מוכרים.
ולעומת זאת אתה נתת רשימה ארוכה של סרטים, סדרות ומשחקי מחשב, ואפילו הגדרת "אם אתה נותן רפרנס לסרט או סדרה מה הסיכוי שיכירו אותה" – זאת אומרת, צמצמת את ההגדרה למדיה מסוג מסויים. הרי תרבות הפופ יכולה לכלול סרטים, סדרות, מוזיקה, אמנים מסויימים (במובן הקלאסי של אומנות – ציורים, פסלים), וגם זה מוגבל בגלל שאנחנו באייטיז. כי אם מדברים על תרבות הפופ של העשור השני של המאה העשרים ואחת, אז גם ערוצי יוטיוב וטוויטר מסויימים יכולים להכנס להגדרה הזו (ואני בכלל לא מדברת על הנושא האזורי, כי תרבות הפופ בישראל לא ממש זהה לתרבות הפופ בארה"ב). ולכן כשמדברים על "תרבות הפופ" אפילו אם מגדירים עשור מסויים, אין שום יכולת לדעת על מה מדובר בלי פירוט גם ככה.
למען האמת, אני פשוט שכחתי כשעשיתי את הרשימה הזאת
כן, גם המוזיקה של שנות השמונים חיה ובועטת בסרט הזה.
וגם כיוצא מזה, בהגדרה של תרבות פופ.
אני פשוט הייתי תקוע בסרטים וסדרות. אבל כמובן שהדבר קשור גם לאופנה, קומיקס, אירועי אקטואליה מסוימים, אירועי רכילות מסוימים ועוד תחומים מסוימים ששכחתי לציין פה.
אם אני כבר בהגדרות למושג:
הגדרה אחרת לגבי "תרבות הפופ" היא כזאת שמתארת את התרבות שמתעסקת בתרבות הפופ (כלומר, לא סיווג של סוגי תרבות לפופולרי/לא פופולרי אלא כמו שיש תרבות פאנק, ותרבות מזרחית אז יש תרבות פופ): אתרים מסוימים שמתעסקים בעיקר ביצירות הפופולריות והניתוח שלהם והמשמעות שלהם, ומפנים את אותם משאבים ביקורתיים ואינטלקטואלים שלרוב מופנים רק לתרבות גבוהה ועוסקים בה בעיקר בתרבות פופולרית עם עיסוק עיקרי בשאלות על ההשפעה שלהם על החברה הפופולרית והמדיה הכללית. כלומר, אנשים שמבחינתם סרטי הילדות והנעורים שלהם הם חשובים ובעלי ערך ויש לנתח אותם ולבחון אותם ואת ההשפעות והערכים שלהם (דוגמא טובה לזה אפשר למצוא בסדרת הסרטוני זצ"ל After Hours).
זה אומנם מושג אחר לאותו צמד מילים, אבל הוא משלים אותו כי תרבות הפופ היא התרבות שתרבות הפופ מתעסקת איתו בעיקר. מכיוון שיש מיעוט של רשימאמרים (או כל תרגום אחר העולם לנגד עיניכם לListicle) לגבי מוזיקת עולם משנות ה60' אבל עודף מאמרים שכאלה לגבי היפ הופ של שנות ה90' המוקדמות או הפופ של שנות ה00' המוקדמות- אלה נחשבים תרבות פופ ואלה לא.
הבעיה העיקרית, נדמה לי, עם המושג הזה בכלליות זה שהוא דינמי לחלוטין. אמן פופולרי יכול להתחיל לדחוף באגרסיביות למעריצים שלו את "בדם קר" משנת 67' כיצירה קאנונית, ואם מספיק אנשים יתחילו לצפות ולאהוד ולצטט אותה היא פשוט.. תהפוך לחלק מתרבות הפופ. ולא רק בזמן אלא גם במקום, מן הסתם. אני חושב שדברים כמו המופע של אסי וגורי הם לחלוטין חלק מתרבות הפופ שלנו, למרות הבדלי דורות מסוימים בנוגע לחשיבות ויכולת הציטוט האוטומטית מהם.
אני לא מאד מופתע
לכן אמרתי "סוציולוגיה" ו"מטוסים" כי שיערתי לעצמי שיהיו אנשים שיחשבו שהם הולכים ללמוד הנדסה גנטית. זה עדיין מציג מונח שהוא אמנם עמום, אבל קיימים דברים שהם בוודאות מחוץ למושג (לגבי דברים "בתוך המושג" – זה קצת יותר בעייתי כי אנשים בעצם לא יודעים מה זה כן, אבל המונח מספיק חזק כדי להוציא מחוץ לגדר דברים שהם לא, אז יש למונח "הנדסה ביוטכנולוגית" קרום חדיר למחצה :-) ). באופן כללי המתקפה של האסתטיקה היא לא על המציאות אלא על היכולת שלנו לתת שמות לאובייקטים או לקבוצות במציאות, שזו מתקפה חשובה ומעניינת, אבל היא מתקפה על *השפה* ולא על המציאות לכשעצמה. כמובן שיתכן מצב שבו כאשר מנסים לנתח מונח מתברר לנו שבעצם מדובר על מסמן ללא מסומן ("המלך הנוכחי של צרפת") אבל זה לא תמיד ככה. אני מרגיש שעצם זה שהדוגמה שנתתי (יוליסס) באמת היתה לא מובהקת, מראה אמנם שמדובר על מושג חמקמק ומעורפל, אבל גם להפך, היא מראה איך עצם הניסיון לתת דוגמאות מחדד את האפשרות להגדיר, כמו שקרקר עשה – יוליסס לא שייך לתרבות הפופ כיצירה בפני עצמה, אלא כמייצג יצירות גבוהות מצח ומונומנטליות. עצם הבחירה שלי ביוליסס היתה בגלל שהוא חלק מתרבות הפופ – אבל חלק מאד מסויים שנוגע לאלמנט מאד ספציפי בספר הזה שלא עבורו הוא נוצר בכלל. אפשר אולי אפילו לומר שהוא ממלא בתרבות הפופולרית תפקיד של דוגמה קלסית ופופולרית ליצירה לא פופולרית, אבל הוא לא ממלא תפקיד כיצירה העומדת בפני עצמה. עצם העובדה שאפשר לעשות חילוק כל כך חד ביצירה יחידה מעיד בעיני על כך שהמושג הזה מצביע על משהו אמיתי, עד כדי כך שאפילו אובייקט אחד כביכול יהיה שייך למושג הזה מבחינה מסויימת ומבחינה אחרת בכלל לא. וזה מעניין :-)
ואגב
גם אנשים שהולכים ללמוד מתמטיקה או פיזיקה לא ממש יודעים למה הם נכנסים. מתמטיקה מלאה בתחומים שכל מי שלא מכיר אותם – אין לו מושג בכלל שהם קיימים למרות שהם סופר חשובים, והחלק הפופולרי של פיזיקה נוגע בעיקר לקוסמולוגיה, לתורת היחסות ולתורת הקוונטים. אז זה נכון שקוונטים זה חלק נכבד מהלימודים, אבל אפשר לעבור מסלול שלם כולל דוקטורט בפיזיקה בלי ללמוד קורס אחד בקוסמולוגיה ואפילו לא בתורת היחסות הכללית. עם כל החשיבות העצומה של תורת היחסות, רוב הפיזיקה השגרתית לא זקוקה לה, ולאנשים אין ממש מושג למשל איזה מקום נכבד תופסים בפיזיקה דברים כמו תרמודינמיקה. אני אומר את זה פשוט כדי להדגים איך מונח יכול הרבה פעמים לשלול דברים אחרים אבל כדי להכיר אותו באמת אין מנוס אלא להיכנס ולהכיר אותו כמו שהוא, המילה עצמה לא מלמדת שום דבר. אבל שוב – זו בעיה בשפה ולא במציאות.
כותרת...
קודם כל פישלייק על קרום חדיר למחצה.
דבר שני, המתקפה שלו נגעה לי בנקודה רגישה, כי אי אפשר להפריד את השפה מהמציאות ככה. השפה מגדירה את המציאות בדיוק כמו שהמציאות מגדירה את השפה (המפגש, מישהו?). ויש שתי בעיות עם שימוש במושגים עמומים כאלה.
1. היכולת שלנו לתת שמות לדברים עוזרת לנו לתקשר אותם אחד לשני, בתנאי שכולנו מדברים באותה השפה.
2. הבחירה בflash (ברחה לי המילה בעברית) במקום בתוכן. ההייפ הופך להיות יותר חשוב מהתוכן עצמו, אז בוחרים מילים חסרות תוכן ויוצרים סביבן הייפ מטורף, בלי שיהיה תוכן אמיתי מאחורי המילים האלה.
וכמה שהבעיה הראשונה היא בעייתית, הבעיה השנייה היא הרבה יותר בעייתית בעיני, כי זה חלק מהתהליך חברתי שלם שיותר חשוב איך דברים נשמעים מאשר מה שהם באמת.
אז כן, דף סרט בעין הדג זה לא בדיוק המקום שבו הההשפעות האלה הן קריטיות אבל הן כן מייצגות איזשהו תהליך חברתי שחשוב לשים לב אליו, וזה פשוט מאוד בלט במקרה הזה – גם השימוש במילים האלה שאין להן תוכן מוגדר, וגם הסרט שבעצמו מלא בתוכן לא מוגדר (לפי הביקורת).
ע״ע המילה ׳פוסטמודרניזם׳, שזוכה גם היא לשימוש מופרז בעין הדג.
(ל"ת)
לפני 15 שנים אולי...
(ל"ת)
שתי הערות לקרקר
1. אתה מגדיר תרבות פופ כ״ככל שגדלים הסיכויים שאם תגיד את השמות האלה בחדר יבינו על מה אתה מדבר״, אבל לי לא היה מושג מה זה באקארו באנזאי ועוד חלק גדול מהדברים שהזכרת עד הדיון הזה, משמע שפופולריותם מוטלת בספק;
2. ההתייחסות לג׳ויס ולהמינגוויי במשפחת סימפסון לא הייתה כאל ״סופר גברי” ו”ההוא שכתב ספר ממש מוזר” אלא להיבטים אחרים ביצירתם, משמע ששוב, ההגדרה שלך לגבי ״תפקידם בתרבות הפופ״ לוקה בחסר.
1. זה שלך אישית אין מושג לגבי משהו, לא אומר כלום לגבי כלום. כל אחד אישית הוא טיפה בים. יש גם אנשים שלא ראו מלחמת הכוכבים ואין להם ממש מושג מה זה. לא אומר שהפופולריות שלו מוטלת בספק.
2. מכיוון שלא ראיתי את ההקשרים הספציפיים, אולי אתה צודק ואולי אתה לא. זה בהחלט ההקשר הנפוץ ביותר לשני הסופרים האלה, אז גם אם הסימפסונים עשו משהו אחר, זה לא אומר שתפקידם בתרבות הפופ הוא אחר.
באמת?
אתה באמת משווה בין מלחמת הכוכבים, שהוא זיכיון עצום בגודלו ורחב בהיקפו, גם מבחינת המעריצים שלו, לבין דברים הרבה הרבה *הרבה* יותר אזוטריים שהזכרת כאן, כמו באקארו באנזאי ופנדה גו פנדה? אולי בעין הדג או בקהיליות גיקיות ו/או של קולנוע הדברים האלה יותר ידועים (ואני בטוח שאני לא היחיד שלא שמע עליהם עד הדיון הזה), אבל גם מי שלא ראה את מלחמת הכוכבים יידע בגדול על מה מדובר, יזהה את שמות הדמויות, וראה אזכורים למלחמת הכוכבים ביצירות אחרות, גם אם הוא לא זיהה מאיפה הם לקוחים. באמת שאי אפשר להשוות בין דברים רחבי היקף כמו מלחמת הכוכבים, הארי פוטר ודיסני לבין כל סרט אחר שיצא בתקופה מוגדרת.
הנקודה היא
שהוכחות אנקדוטליות (אני לא מכיר את זה) הן לא הוכחות. רוצה להגיד שבאקארו באנזאי הוא לא חלק מתרבות הפופ ואף אחד לא מכיר אותו? תגיד את זה. עדיף שתגבה את זה גם בנתונים או משהו. אבל זה שאתה לא, או כן, מכיר משהו לא רלוונטי לדיון הזה והוא לא הוכחה, או טיעון.
לא אמרתי שאף אחד בעולם לא מכיר
אלא שרבים לא מכירים. ולכן גם הטענה ״כמה אנשים יידעו על מה אתה מדבר אם תזכיר את השמות האלה בחדר״ לא תופסת, כי רבים לא יכירו אותם, כי הדברים האלה לא מאוד פופולריים בניגוד לאחרים (ותלוי גם איזה חדר. קומיקון שונה מחדר המתנה של רופא.)
לא, לא אמרת שרבים לא מכירים.
אמרת שאתה לא מכיר. (אני מתייחס להודעה הראשונה שלך כאן)
הטענה הזאת עדיין תופסת. ברור שזה משתנה מחדר לחדר, אבל זה בדיוק הנקודה – "החדר" הוא לא חדר ספציפי, אלא הסבירות שבכל חדר בכל מקום בתרבות ממנה אנחנו מגדירים את תרבות הפופ (במקרה של "שחקן מספר אחת" אמריקאית). "מלחמת הכוכבים" יוכר, כנראה, בהרבה חדרים – בעוד ש"באקארו באנזאי" פחות. כמה פחות? אנא ערף. האם מספיק פחות כדי לא להצדיק תואר של "תרבות הפופ"? שוב, אנא ערף. עצם זה שהוא הופיע ב"שחקן מספר אחת" כבר אומרת משהו, ככל הנראה.
בכל מקרה, אני עדיין מעדיף את ההגדרה האחרת שנתתי (תרבות הפופ היא הדברים שתרבות הפופ מתעסקת איתם). מכיוון שאני לא מתעסק בנושא לעומק, קשה לי להכריע או לחשוב לעומק על המושג, אבל נדמה לי שההגדרה הסופית והמלאה תהיה יותר קרובה אליו מאשר להגדרה הראשונה (למרות שהתוצאות יהיו לא מאוד שונות, לכאורה).
אז לגבי ההגדרה הראשונה
הגדרה רקורסיבית משהו, לא?…
ההגדרה הראשונה כלומר זאת של החדר?
או זאת של התרבות פופ היא דבר שתרבות הפופ מתעסקת איתם? כי פירשת אותה למעלה ו"תרבות" מתייחס לשני דברים שונים ("תרבות" אחד זה האתרים והאנשים שכותבים מאמרים ומנתחים אותה ומתעסקים בסרטים מסוג מסוים, ה"תרבות" השני זה סוג הסרטים, ספרים, מוזיקה וכו' שאותו סגנון אנשים מתעסק בהם).
אבל זה לא
רק מהיצירות שנתת, הן משתייכות להרבה מאוד סגנונות, סוגות וז'אנרים שהדבר היחיד שמקשר ביניהם (לטענתך) הוא הפופולריות שלהן, למרות שהרבה מהיצירות, כפי שהראיתי לך, בכלל לא פופולריות אלא די אזוטריות. אז מה זה בכלל תרבות הפופ?
טוב, תקשיב
אם אתה מתעקש לא לקרוא מה שאני כותב, אני לא אמצא סיבה לכתוב אותו.
אתה צריך להחליט: אתה רוצה לשמוע מה ההגדרה של תרבות פופ או שבאת משוכנע מראש שאין?
אם אתה רוצה לשמוע מהי – אז, ברכותיי, נתתי שתי הגדרות שונות שיכולות להסביר מה זה אומר. אם אתה משוכנע שאין כזאת ואנחנו סתם שורפים ביטים על גבי האינטרנט – ברכותיי, הנה
" rel="nofollow">גיף של פנדה אדומה.
ההגדרות שלך לוקות בחסר
האם דיסני זה חלק מתרבות הפופ? על פניו, ועל פי ההגדרות שלך, נראה שכן – הרי כל אחד יודע מה זה דיסני. אבל רגע, נסיכות הדיסני הן חלק מסרטים שהם עיבודים לאגדות עם ידועות שהן חלק מהפולקלור, והרי סיכמנו קודם שפולקלור זה בפירוש *לא* תרבות הפופ, אז איך דבר אחד יכול להיות גם תרבות הפופ וגם פולקלור? אז אולי דיסני זה חלק מתרבות הילדים? לא, לא רק ילדים אוהבים את דיסני. אז אולי דיסני זה בכלל "דת" כמו שדורון אומר בהרצאות שלו? לא, אני די בטוח שהוא אמר את זה רק בצחוק. לכן רקורסיות כמו "תרבות הפופ היא התרבות שמתעסקת בתרבות הפופ" לא אומרות כלום על כלום, כי אם גם ג'ויס הוא חלק (קטן אמנם) מתרבות הפופ הרי שהטענה שלך היא שגם מאמרים, ביטאונים ורבעונים אקדמאיים על ג'ויס הם "תרבות הפופ", שזה מגוחך.
"והרי סיכמנו קודם שפולקלור זה בפירוש *לא* תרבות הפופ, אז איך דבר אחד יכול להיות גם תרבות הפופ וגם פולקלור? "
גם אני הכי אוהב לעשות דיונים בהם אני ממציא טענות מהאוויר. אני רק לא מבין למה עצרת שם ולא אמרת כבר "הרי סיכמנו קודם שאתה טועה ואני צודק ואין סיבה לכל הדיון הזה".
ומכיוון שכל התגובה, נשענת על ההנחה הזאת שאף אחד לא ביסס – לא יודע מה אתה רוצה.
נ.ב 1 – לא רקורסיה. שוב, אני מקבל פחות ופחות רושם שאתה אשכרה *קורא* את מה שאני כותב. יש כאן אומנם מסמן אחד (תרבות הפופ) אבל שני מסומנים.
נ.ב 2 – הלוגיקה שלך במשפט האחרון שגויה. זה לא שעכשיו כל כוס שעליה מופיע מיקי מאוס היא חלק מתרבות הפופ. אסוציאציה עם מישהו מתרבות הפופ לא הופכת אותך לתרבות הפופ בצורת פלא. אבל, כן, עם מאמר או רבעון אקדמאי לפתע מופיע בצורה בולטת וניכרת בתוך תרבות הפופ (כלומר, מוזכר בסרטים, סדרות או אתרים מסוימים) – אז הוא יהפוך לתרבות הפופ. כמו גם שבהחלט יש מגזינים מסוימים (אולי לא אקדמאיים) שהם חלק מתרבות הפופ – "הניו יורקר", לדוגמה.
סוס הבר, באחת מתגובותיו הראשונות, כתב
אז איך בדיוק זה "להמציא טענות מהאוויר"? וכדי שלא תאשים אותי שוב שאני בכלל לא קורא את מה שאתה כותב, אני אצטט גם אותך במדויק –
שזאת רקורסיה. כי זה אומר שכל אדם/קהילה שמנתח/ים משהו ברצינות זה תרבות הפופ, והרי ברור שה-James Joyce Quarterly אינו חלק ממה שאתה מגדיר "תרבות הפופ". גם מוזיקה אלטרנטיבית, לצערי, לא זוכה באקדמיה לשמינית מהמעמד של מוזיקה קלאסית, אבל זה עדיין לא הופך קהילות שמתעסקות בה ומנתחות אותה ברצינות ל"תרבות פופ", כי רדיוהד אמנם ידועים יחסית בציבור אבל המוזיקה שהם עושים היא ממש לא פופ, וככל שמתרחקים מהם אז בכלל (כמה אנשים, גם חובבי אלטרנטיב, מכירים כבר את לוק היינס או את רספוטינה?) ולכן כל דוגמה למונח הזה היא בעצם בעייתית – טרנטינו הוא אולי תרבות הפופ בקהילות של קולנוע ובהן עין הדג, אבל בקהילות שהן יותר ספרות ספקולטיבית הארדקור טרנטינו כבר לא יהיה כל-כך פופולארי, וכיוצא בזה.
שלום, אני לא סוס הבר.
כמו כן, זאת לא רקורסיה.
כמו כן 2, כבר אמרתי שתרבות הפופ משתנה ממקום למקום.
כמו כן 3, מוזיקה אלטרנטיבית מסוימת היא בכיף חלק מתרבות הפופ.
ומי מחליט איזו מוזיקה אלטרנטיבית היא חלק מתרבות הפופ ואיזו לא?
מנשה.
או, כמו שאמרתי:
1. להקות אלטרנטיביות שחדרו והגיעו לעיני ההמון (רדיוהד קל) מספיק כדי שנגיד.. אפשר לעשות עליהן את הפארודיה הזאת (בעברית!) ולהגיע למספר הצפיות שזה הגיע אליהן.
2. הלהקות שאותו קהל שמכונה "תרבות הפופ" אוהב, שומע ומתעסק איתן, או אלה שהסרטים, סדרות, והמוזיקה שהוא אוהב מרפרפרים אליהן. (לדוגמא – ההזנקה של הפיקסיז אחרי שאלה הופיעו כשיר הסיום ב"מועדון קרב").
אם יותר לי להכנס לדיון בשלב מאוחר
מהדיון שלכם עולה ש"תרבות הפופ" זה בדיוק כמו "מוזיקת פופ": לא ז'אנר מובחן עם כללים פנימיים שמגדירים אותו, אלא מה שיש ברדיו/טלוויזיה. ולכן הז'אנר "פופ פאנק", למשל, הוא מוזיקת פאנק שהפכה לפופולארית, ולא בהכרח שונה מהותית מיצירות פאנק אחרות.
ההגדרה של "מה זה פופולארי" היא מאד נזילה, כי יש תחנות רדיו/ספוטיפיי/יוטיוב שמנגנות כל מיני דברים שונים. האם יוטיובר/ית מסויים/ת הם "תרבות הפופ"? האם יש מספר צפיות מסויים, או מספר מנויים מסויים, או כמות עסקאות פרסום, או עסקאות מכירת זכויות, שמעליהן הם יחשבו מיינסטרים – כלומר, תרבות פופ?
באחד הפרקים האחרונים של "המובן מאליו" דורון מספר איך המונה ליזה הפכה מיצירה די זניחה ליצירה סופר מפורסמת. זה מקרה שבו יש לנו תשובה לשאלה "למה", אבל לא תמיד יש תשובה ברורה: למה השעונים של דאלי הם רפרנס שתכניות טלוויזיה משתמשות בו, והפילים שלו לא? למה "בן של אדם" (האיש עם ראש התפוח) של מאגריט כן ו"ההסבר" (זה עם הבקבוק והגזר) לא? למה "אנייוויי, הנה וונדרוול" הפך למם, ושירים אחרים לא?
נראה לי שלו היתה לי סיבה להגדיר את המרכזיות של יצירה מסויימת בכתיבה אקדמית, קודם כל כדאי להגדיר באיזו תרבות ובאיזו תקופה (לא הרי רחל המשוררת בישראל בשנים 1950-80 כבתרבות היפנית בשנות האלפיים); ושנית, היה צורך ליצור אינדקס רב מקורות למרכזיות (נניח, ערכי ויקיפדיה/אנציקלופדיה העברית; TV טרופס/הופעה בעיתונות יומית/שבועית; ריפרור בתחנ[ו]ת רדיו מוגדרות, ערוצי/תכניות טלוויזיה, סרטים, ערוצי יוטיוב, פודקאסטים וכו' – לפי התקשורת הרלוונטית לתרבות/אוכלוסיה).
מחשבה מאוחרת
צפיתי היום בסרט האיום ונורא עד כאן עם ג'ניפר לופז, שמשודר לעתים תכופות בכבלים הדיגיטליים. בסרט הזה יש שני אזכורים בולטים לג'יימס ג'ויס ויצירתו, אחד ממש בתחילת הסרט ואחד ממש בסופו. אף אחד מהם לא מתייחס לג'ויס בתור "ההוא שעשה ספר ממש מוזר", אלא שיש לאזכורים האלה היבטים סמליים אחרים שרלוונטיים לסרט (כן, גם בסרטי טיסה מעפנים עם ג'ניפר לופז יש סמליות מסוימת) שלא אספיילר כאן לטובת מי שלא ראה (לא שאתם מפסידים משהו). מה זה אומר על תרבות הפופ – קיים או לא קיים, ומקומה של ספרות גבוהה בה, על זה עוד לא הצלחתי לגבש דעה או עמדה אחת.
אבל אלה שני הגדרות שונות
תרבות פופ/תרבות קאלט או איזוטרית זה לא אותו דבר כמו תרבות גבוהה/נמוכה. גם תרבות נמוכה (נניח, קרייז פרוג) וגם תרבות גבוהה (נניח, מוצארט) יכולים להיות תרבות פופולרית, כל עוד הם…נו, מוכרים וידועים בציבור. לעומת זאת, 90% מהמוזיקה הקלאסית האחרת והן 90% ממוזיקת הטכנו האחרת, שלא מוכרת בציבור הם תרבות איזוטרית, קאלט או כל מילה אחרת שאתה רוצה למצוא לה.
זה שהגדרה מסוימת היא חמקמקה ופרחה בשימוש שלה בשנים האחרונות לא הופך אותה למילה חסרת ערך שאנשים אומרים כדי "להרגיש טוב עם עצמם" (מה שזה לא אומר).
הספר הרבה יותר מוצלח, אבל עדיין מומלץ.
לא אהבתי את השינויים הדרסטיים שעשו בתסריט. זה ממש ממש שונה מהספר. הסרט עדיין מדהים ויזואלית, מהיפים שראיתי, במיוחד המירוץ בהתחלה…פאקינג קרייזי שיט. אבל למרות אורכו, מרגיש rushed. אין זמן לכלום, החידות קלות מדי, מדלגים מהר מדי ממקום למקום, סיפור האהבה בין פרזיבל לארטמיס ממש ממש לא אמין (בספר הוא פוגש אותה רק בעמודים האחרונים) וחבל כי שפילברג הוא מספר הסיפורים מספר אחת. אבל עדיין, מרוב שהסרט הזה כ"כ יפהפה ולעתים סוחף, מומלץ.
פשוט ללכת
ראיתי הסרט בתלת עם בני בן ה 10. פשוט ללכת. לא לחשוב יותר מידי. כן חורים – לא חורים. אני פשוט נשאבתי פנימה וזו היתה וואחד חוויה. כרגיל שפילברג מציב רף חדש מבחינת עשייה קולנועית. שווה וכייפי.
כמו להסתכל על מסך מפוצל
בתור גיימר חובב, גיק חובב וחולה על רפרנסים, כל כך רציתי שהסרט יהיה טוב כמו שהוא נראה בפרומואים, וכמו כולם קיבלתי חצי ממה שרציתי.
מצד אחד הרגשתי שאני צופה במשחק מחשב מרהיב כמו שעוד לא נוצר, ובין לבין קטעים מסרט בינוני למדיי.
לצד היופי העיצובי, הרעיונות המרהיבים והיכולת לדחוף כל כך הרבה רפרנסים גדולים בסצינות של כמה דקות פשוט קשה להתעלם מהבעיות של הסרט מחוץ לעולם הוירטואלי.
בניית העולם לא קונסיסטנטית, ונראה שדברים מתרחשים (או לא) לפי צרכי העלילה באותו הרגע, לי זה הפריע (כמעט) הכי הרבה.
מבחינת הדמויות, היו אהובות יותר והיו פחות, אבל אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלי רובן היו דיי משעממות. על זה עוד אפשר להבליג אבל הקריקטורה ששמו בתור האיש "הרע", זה כבר עלבון לדמויות הרעים בכל סרט שהוא. רק היה חסר לו צחוק מרושע וחתול ספינקס כדי להיכנס בעצמו כאווטאר של המשחק.
אבל יותר מהכל הפריע לי שבסוף הסרט לא הבנתי הרבה יותר מאשר הבנתי בהתחלה. מה החשיבות של שליטה בעולם המשחק הזה מעבר לכך שזה כיף? מה הניע את הדמות הראשית לעשות את כל הפעולות הרבות שעשה במהלך הסרט רק כדי להגיע לכאן? זה לטעמי לא מוסבר מספיק, או לפחות אני לא ממש הצלחתי להבין.
כל אלו ביחד מקשים טיפה להנות מהחוויה הבאמת מדהימה לכל מי שחובב את הזאנר(וגם למי שלא), אבל זה רק לאג קטן במסך עד שרואים את הדמות הבאה מהסרט/ספר/משחק שאהבת בתור ילד מופיעה שוב בלייב.
תראו מי חזר.
בשבילי, ספילברג הוא הבמאי הכי מתסכל בעולם בעשור האחרון. ב-1997, תוך כדי בימוי "העולם האבוד", ספילברג אמר שהוא מיצה. "רשימת שינדלר" פתח לו את התיאבון לסרטים יותר עמוקים ומשמעותיים, אין לו כוח כבר להרפתקאות עם דינוזאורים. והוא קיים. אם בתחילת שנות ה-2000 עוד היו יציאות חזקות למרות שינוי הפאזה, אז בעשור האחרון הבמאי שהפך את קולנוע המיינסטרים למה שהוא נטש לחלוטין את תחום ההתמחות שלו, ועבר לעשות בכל שנה סרט יותר משעמם, יותר יבש, יותר זניח. האיש איבד את זה.
אז RPO. נתחיל עם הרע. זה לא מהגדולים של ספילברג. ההחלטה לעשות את המציאות הוירטואלית כסרט אנימציה ולא פוטו ריאליסטית מוצלחת בדיעבד, אבל החסרון שלה שהיא גורמת לדברים להיות פחות מרשימים. רואים את זה במיוחד בהתחלה, כשהמצלמה משייטת בין כל העולמות ועל הר האוורסט. מאוד יפה, אבל הנשימה לא בדיוק נעתקת. זה פשוט בבירור לא אמיתי. הסרט טיפה ארוך מדי, וזה מורגש בעיקר בסוף, אחרי הקרב האחרון. ובכלל-משהו השתנה בבימוי האקשן של ספילברג, אבל נחזור לזה אחר כך כי זה לא באמת נקודה "רעה".
עכשיו לטוב. זה אחד מסרטי ההרפתקאות הכי טובים בשנים האחרונות. אני תמיד אומר שמתישהו בין שנות ה80-90 לעכשיו שכחנו איך עושים סרט הרפתקאות טוב-הסרט הזה הרגיש לי כמו סרט הרפתקאות כזה, מאלה שנעשים בשנות ה-80, כמו ה"גוניס" או הסרטים של ג'ו דנטה, שמיועדים לכל המשפחה והם מסוג הסרטים שילדים יגדלו עליהם וההורים יהנו באותה מידה. וזו באמת המחמאה הכי גדולה שנתתי לסרט מהז'אנר מאז אולי שודדי הקאריביים. מדהים איך במאי בן 70 ומשהו יכול לעשות סרט על הנושא הכי עדכני שיש ודווקא זה מוציא ממנו את ההתלהבות הילדותית שהוא איבד ב1997. יש המון תמימות וטוב לב בסרט הזה. הוא כל כך *לא* מרגיש כמו מוצר מהונדס מהמפעל של דיסני או וורנר. יותר מזה-הוא לא תמיד מרגיש כמו סרט ספילברג, ואני אומר את זה כמשהו טוב. ספילברג הביא איתו את כל המיומנויות הטכניות המדהימות שלו, אבל נראה שבסרט הזה הוא נכנס לאזור חדש, יצא מהcomfort zone, וזה פשוט כיף גדול.
לגבי האקשן-עשוי מצויין, אבל נראה לי שציפיתי לאפילו יותר. תראו, קרב ענק עם מאות משתתפים שבו אפשר לשים *הכל*, כלומר כל יצור או מפלצת או דמות מכל יצירה שהייתה אי פעם וגם להמציא דברים משלך, יכל להיות סצנת אקשן שתכנס לפנתיאון של הקולנוע לתמיד. כמו שמינאס טירית', נקרת הלם או חוף נורמנדי היו בזמנם. ספילברג יצר פה אחלה קרב, אבל לא הצליח להרים את זה ברמה הזו. הוא לא השתגע. מהבחינה הזו מסתבר שהוא באמת נחלש קצת (ואני מרגיש ממש פלוץ כרגע שאני כועס על התלמיד הצטיין של הכיתה שהביא 98 במקום 100. המרדף בהתחלה מעולה. הקרבות על הכיפאק. מה אני עוד רוצה תגידו לי).
נקודות קטנות-הדמויות חמודות נורא, דבר הכרחי בסרט כזה. הבחורה מתוקה לחלוטין. הנבל-נכון, בנאלי-אבל אחלה, לגמרי עם נוכחות, והאינטראקציה שלו עם i rock קורעת. הרגע שבו ג'ים ריינור מסטארקראפט עולה על המסך ומתחיל לרסס-או יא. ממש הצחיק אותי שהיפני במשחק יפני גם במציאות, ושהוא יודע קראטה. והשוט בסוף של הנשיקה על הספה, בהקשר שהיה, היה מהמם.
יורה לעצמו ברגל
אין ספק ששחקן מספר אחת מצטרף לרשימה של סרטים שבאמת נראים כמו משחק או "פנטזיית חלל" (לא מצאתי תיאור יותר טוב) ולא כאילו הם פשוט מבוססים עליהם, וזה דבר שהייתי שמח לראות יותר. אני חושב שזה די מצחיק שספילברג הראה לדיסני איך צריך ליצור המשך אמיתי לטרון…
אבל לדעתי זו גם נקודת התורפה הכי גדולה של הסרט: חוץ מהתסריט שכבר דברו עליו כאן המון, יש בסרט גם הרבה התייחסויות Meta לעולם הגיימינג והתרבות הפופולרית שצריך קצת יותר מלזהות כמה רפרנסים שמופיעים לפחות משנייה בשביל להבין אותן. (לדוגמה, כל העניין של הקלאנס).
לכן, אם אתם לא ממש מכירים את העולם הזה, הסרט נשאר בעיקר מרהיב עם כמה סצנות אקשן מעולות, אבל לא הרבה יותר מזה…אם משווים אותו לסרטים עם קונספט דומה כמו סקוט פילגרים או ראלף ההורס, שם היה אפשר מאוד ליהנות גם בלי ידע מוקדם, והשאר היה בעיקר בונוס.
סרט מדהים.
מהלוגו של אמבלין בהתחלה כבר הבנתי שאני מאוהב. זה סרט הרפתקאות מצוין, עם קונספט פשוט עד כדי גאונות ודמויות סימפטיות. האקשן, הצילום והעריכה הם מהטובים ביותר בתולדות הקולנוע ומבחינת שפה ויזואלית הסרט הזה הוא עלייה ברמה לעומת כל דבר אחר בז'אנר. כבר מסצינת המירוץ בהתחלה די ברור שיש כאן משהו מיוחד.
בתור חובב קומיקס, סטיבן קינג וגיימינג הסרט רק חיזק את האהבה שלי אליו עם הרפרנסים.
אני סקרן לדעת משהו בקשר לסרטים מרובי אפקטים.
במיוחד אלה שלצד דמויות ה-CGI, מככבות בהם גם דמויות בשר ודם (נגיד, רובוטריקים, או פסיפיק רים): איך הצלם יודע לאן להזיז את המצלמה, בהתחשב בעובדה שהדמויות הממוחשבות לא נמצאות שם עדיין? איך מתאמים בין השחקנים האנושיים לבין אותן דמויות לא-קיימות-באמת? "עכשיו תעשה כאילו אתה בורח. בורח, בורח, בורח, הופה! תיפול כאילו משהו התפוצץ מאחוריך. תצרח בכאב. קאט."
בשחקן מספר אחת אין שילוב של לייב אקשן ואנימציה.
העולם הממוחשב הוא "יקום" נפרד אז מן הסתם הסצינות האלה מראש נוצרו במחשב (תוך שימוש בלכידת תנועה אני מניח כי האנימציות נורא מורכבות ויפות).
בכל אופן, בסרטים כמו פסיפיק רים או פארק היורה למשל יש בדרך כלל רפרנסים כמו מוט עם ראש של דינוזאור \ קאיג'ו עליו.
זה סרט משעמם.
לא, לא עלילתית, שם הוא סתם גרוע אבל זה לא הנושא. ולא משחקית, למרות שגם שם זה לא עובד. עשייתית.
הוא אפור\כהה ויזואלית כמו סרט מארוול ממוצע כך שבכמה מקומות די קשה להבחין בין דברים או מה דברים אמורים להיות (אני חושב שבקרב הסופי היה צב נינג'ה, לדוגמה, אבל אני לא סגור על זה כי הוא היה אפור כמו כל שאר הדמויות שהקיפו אותו), הוא משעמם מוזיקלית גם מבחינת בחירת השירים הדי בנאלית וגם מבחינת הפסקול חסר הייחוד (למעט מחוות גודזילה מגניבה אחת) והוא משעמם עיצובית מה שלא אמור לקרות בסרט שמתרחש בעולם בו אתה יכול ליצור כל מה שעולה לך לראש.
וזה באסה, כי פוטנציאל היה שם.
הערת שוליים – אנשים שהסרט האהוב עליהם הוא באקארו בנזאי או שהשיר האהוב הוא video killed the radio star – מה לעזאזל?
הערת שוליים - מה יש לך נגד באקארו באנזאי
ואיך אפשר שיהיה למישהו משהו נגד באקארו באנזאי
כי הוא סרט מסוגת "כל כך גרוע שהוא טוב"
רק שהוא סתם גרוע ולכן לא מצליח להיות טוב.
מה.
הוא סרט "הוא כל כך טוב שהוא טוב", וזהו.
כן, הוא מוזר. אבל פה זה נגמר. המשחק, עריכה, תסריט וההפקה שלו כולם ברמה טובה. הוא לא מתחרה ב"חדר" או משהו. מדובר בסרט קאלט לא בקטע של "מופע האימים של רוקי" אלא בקטע של "הוא באמת ממש מוזר וצריך ראש מסוים להתחבר אליו". אבל הוא נהדר.
אנחנו מדברים על אותו סרט?
כי הסרט שאני ראיתי היה עם תסריט מביך ומגוחך, משחק נוראי מרוב המשתתפים וכו' וכו'.
למעשה, אני חושב שהקטע היחיד שאני יכול להגיד שבאמת עובד בצורה סבירה זה ההליכה הקבוצתית בסוף. וזה אפילו לא באמת חלק מהסרט.
וואו איזה סרט עלוב
אז יופי מלא דברים שאני מכיר מופיעים על המסך… אבל בסרט כל כך גרוע הם רק מזכירים לי כמה הם יותר טובים מפסטיבל אייקון הזה. עזבו זה עלבון לפסטיבל אייקון להשוות אותו לסרט חסר הנשמה הזה.
יש פה סט אפ טוב. וזהו, אין פה שום עלילה מעניינת או דמויות פורצות דרך, אין שום דבר שמרשים וויזואלית בשום צורה, אפילו המסר (הדי מעאפן וצפוי לכשעצמו) מודבק ברישול בסוף הסרט. כמו פורנוגרפיה של רפרנסים. אז ראיתי לרגע גאנדם איזה יופי. אבל לא הושקע כאן שום מאמץ אמיתי לתת לי כצופה משהו מעבר וחבל כי יש פוטנציאל.
הדיון היה מענין מאד. את הסרט לא ראיתי
(ל"ת)
אנקדוטה/בקשה לגבי השם "בניחוש חוקר"
בבקשה אל תאחל שאיתן סנה (שבצעירותו, ותחת השם איתן אנשל , גילם את אלכס ב'אלכס חולה אהבה') יקולל. הוא האחרון שמגיע לו איחול כזה. (כן, זה הוא שהציע את השם הזה לאחר ישיבת בריינסטורמינג ארוכה ומייגעת).
חמוד
מוצלח מהספר (לא שהסטנדרט שלו כזה גבוה).
ספילברג הוא אמן בכל הקשור לאקשן קולנועי והצפייה ב-'שחקן' היא מהחוויות הקולנועיות המוצלחות בהן נתקלתי לאחרונה; הרי איך אפשר לא להתרגש כמו ילד כשרואים גנדאם מודל RX-78-2 מזנק על Mecha-גודזילה? כל סצנה באואזיס היא מסאג' לעיניים.
עם זאת, בספק אם אצפה בו שוב בעתיד הקרוב. הרפרנסים והאקשן – נהדרים ככל שיהיו – לא מפצים על תסריט מייגע. לא ציפיתי שהסרט יתעלה על 'טינטין' (בקטגוריית 'סרט ההרפתקאות לכל המשפחה הכי טוב של ספילברג במילניום הנוכחי') אך אפילו 'אינדי 4' מוצלח ממנו בגזרת הסיפור (או שהזמן עשה את שלו ושכחתי עד כמה אינדי 4 בינוני… אבל אין לי רצון להיזכר). חבל, שיוף קטן ויכולנו לקבל סרט הרבה יותר טוב.
יפה ששמת לב
(ל"ת)
מארק ריילנס הוא הדבר הכי טוב בסרט
ברור שנהניתי מהחלק הויזואלי, כמו שאמרו פה למעלה זה כיף לא נורמלי לראות סרט הרפתקאות של ספילברג. אבל החלק הכי טוב בסרט, הרבה יותר מהספר, הוא הדמות של האלידיי. מארק ריילנס מעביר אותו נפלא בתור ילד שלא התבגר, ובעצם עובר את החיים שלו בהרגשת ניתוק תמידית מהעולם. בסרט, בניגוד לספר, האלידיי הוא לא דמות נערצת, אלא אדם די פגום שאמנם ייסד את העולם הוירטואלי שהם חיים בו אבל מכיר בכך שבעולם האמיתי הוא לא תיפקד משהו. אם כי הסרט מגזים קצת זה בהכרזה על המסר הזה בצורה מפורשת במקום לתת לו לנבוע מהאירועים עצמם.
מעניין אותי לדעת: האם היה בסרט רפרנס לשר הטבעות במקרה?
(ל"ת)
כמעט בטוח שלא היה.
(ל"ת)
הייתה דמות שנראית כמו גנדאלף
אני לא זוכרת להגיד בוודאות אם השם "גנדאלף" נאמר באופן מפורש אבל זה בהחלט היה הרפרנס שקפץ לי לראש כשראיתי את הדמות הזו.
הקטע הזה הוא ממש אבל ממש רפרנס לסיום של סרט אחר
ולא לשר הטבעות.
הסרט עצמו הוא פנטזיה גיקית למל"מית שכזאת; אין מתאים מספילברג לביים אותה.
למזלי (כנראה?) לא קראתי את הספר שעליו מבוסס הסרט, אבל הבנתי מהדיונים באינטרנט וכן מהביקורת הזאת שהוא לוקה בחסר במקרה הטוב ומעביר מסרים בעייתיים במקרה הרע, אם כי מה זה בדיוק בחור נחמדסימןמסחרי לא הבנתי עד היום, או מה רע או אנטי-פמיניסטי בזה או מה, אבל לא קראתי אז אני לא יכול להתייחס; מה שכן "Geek Porn Auteur" היא באמת אחת ה"פואמות" הזוועתיות והמבזות שיצא לי לקרוא. הסרט עצמו בסדר, מבדר אבל חלול, מתאמץ נורא להיות גיקי-מאגניב בכוח ורוב הזמן נכשל. יש יוצרים שיכולים לזרוק עליך אזכורים תרבותיים בלי הרף ועדיין גם לתת לך איזשהו ערך מוסף (ג'ויס, מקפארלן). הסרט הזה… לא. יש בו איזו פנטזיה שתדבר לגיקים ולעינדגיסטים (חנון מופנם ומנותק מהמציאות מציל משחק אינטרנטי מהפיכתו ללא חינמי ובדרך גם זוכה בליבה של בחורה יפה שנראית קצת כמו אמה סטון) אבל באמת שהוא חלול ושפיתוח הדמויות, כמו בכל הסרטים מהסוג הזה, לוקה מאוד בחסר. סקוט פילגרים עדיף, אבל אתם באמת לא צריכים אותי בשביל לדעת את זה.
במבקר משחקי מחשב לשעבר - לא הצלחתי לסספנד...
כשהסרט (והספר) משתמשים שיטת משחק כל כך לא סבירה – אני פשוט מתקשה לקבל את הסרט.
שיהיה ברור – ריצה במקום או תנועות של הידיים באויר בזמן שיש עליך משקפיים אטומות, זה רעיון איום ונורא.
זה לא עובד בשום מובן: מי שרץ מרחקים גדולים (כמו שיש בכל עולם משחקי מחשב) פשוט יתעייף צ'יקצ'ק. הזזת ידיים באויר בלי לראות לאן זה מתכון בטוח לשבירתן על קירות או חפצים אחרים. אם לפעמים הולכים בפועל ולפעמים מזיזים ג'וייסטיק – מי לא היה בוחר באפשרות השניה? ואיך תכנתים אמורים לפצות על זה שחלק מהשחקנים בעלי יכולת תנועה טובה יותר (כי יש להם חומרה מקיפה יותר)? בנוסף, חליפה שצריך ללבוש ועוד כואבת לך ממש מבעיטה וירטואלית בביצים?? חוץ מכמה מזוכיסטים – מי היה קונה??
תוסיפו על זה את העובדה שאנשים ממש שונאים לשחק במשחקים שהדמות שלהם מתה בהם לגמרי והם צריכים להתחיל מהתחלה (בספר זה אפילו יותר טוטאלי. זה לא רק החפצים אלא כל ההתקדמות של הדמות). אחרי פעמיים כאלו – אין שחקן שפוי שהיה מסכים להמשיך לשחק בעולם הזה… בעולם האמיתי, סוג משחק כזה היה גורם לרוב המוחלט של האנשים להיות מאוד זהירים עם הדמויות שלהם – שום קרבות מרובי משתתפים והרבה יותר הצטופפות באזורים שאסורה מלחמת שנ"ש (PvP). אל תאמינו לי – תחפשו משחק מרובה ממשתתפים פופולארי כיום שלא מאפשר החזרה לחיים של הדמות עם קנס מינימאלי…
We Are - VR
אין ספק שמציאות מדומה היא מאוד שונה מאיך שחשבנו שתהיה
https://www.youtube.com/watch?v=V5zTZRDdimY
זו הסיבה שברוב המקרים
אני מרגישה שככל שאתה יותר קרוב לעולם התוכן המדובר, יותר קשה לך לסספנד נקודות לא מציאותיות ולהנות מהסרט.
כי למרות שכל מה שאתה אומר הגיוני לגמרי בעיני ודי ברור כשחושבים על זה באופן רציונלי, כשצפיתי בסרט זה לא הפריע לי ולא הייתה לי שום בעיה לסספנד את העניינים האלה.
כי הרי ברור שיש כאן בחירה באופציות שהן יותר מעניינות ויזואלית ויותר משרתות את המימד ההרפתקני/אקטיבי ב״מציאות״ של הסרט. כל מה שאתה מתאר כבחירות הגיוניות יותר לעולם האמיתי, היו מיתרגמות לסרט שהוא יותר מציאותי אבל גם כזה שבו ה-stakes נמוכים יותר והדמויות בעולם האמיתי לא חוות את החוויה והחיבור הפיזי ל״אואזיס״.
לראות דמות יושבת על ספה עם משקפיים ושלט/ג׳ויסטיק/קונסולה איכשהו פשוט לא נשמע מרגש כמו לראות אותה רצה, כואבת וחווה את החוויות של עולם המשחק באופן מוחשי יותר.
אם צריך לבחור בין מה שמציאותי יותר לבין מה שמספק יותר entertainment value, די ברור לי למה הסרט הלך לכיוון שהוא הלך.
אבל לגמרי ברור למה זה מקשה על מי שמכיר מקרוב את עולם התוכן הזה להנות מהסרט.
מאותה סיבה לא אהבתי את הפרק ההוא במראה שחורה
להרגשתי, הפרק ההוא כמו גם הסרט הזה
מונחה על ידי כלל של לתקוף צורות אחרות של בידור. ספציפית על ידי סטיגמטיזציה של הצרכנים שלו. האם זו תעשיית הסרטים שמאויימת על ידי צורות הבידור האחרות ולכן תוקפת אותן בצורה הזו? מה שבטוח הוא שזה לא עובד.
בעקבות צפיה בקולנוע בזמן אמת
ושתי צפיות חוזרות רצופות ממש לאחרונה (הראיתי את הסרט בשני קורסים שאני מלמד, בזה אחר זה) – תשמעו, אנשים, זה פשוט הסרט הכי כיפי של העשור האחרון. זה לא שאין לו חסרונות, אבל אני מתקשה לחשוב על שובר קופות מהעשור האחרון שהצליח לייצר כזו אנרגיה סוחפת לאורך כמעט שעתיים וחצי. ציינתי איפשהו בדף הסרט שאני מאוד אוהב רפרנסים, והסרט הזה בהחלט נתן לי הרבה מהם, אבל זה ממש לא מה שהחזיק אותי. האופן שבו הסרט הזה מצליח להיות כל הזמן בתנועה, מהתסריט דרך הבימוי ועד לעריכה, מבלי לגרום לי להרגיש מותש אחרי הצפיה (נהפוך הוא, הרגשתי כאילו הסרט הזה דחף לי עוד ועוד חטיפי-אנרגיה, וכשקמתי מהכסא הרגשתי ממש היפר אקטיבי) הוא הישג פנטסטי. לספילברג היו המון סרטים מצוינים בין שנות ה-80 לסוף העשור הקודם של המילניום הנוכחי – אבל סערת אדרנלין גועשת כזו אני לא זוכר שהוא ביים מאז "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון".
…ובתור בונוס, הסרט הזה די הדגים את הנקודה שהעברתי בשיעור אחר כך על היחסים בין אנימציה למשחקים דיגיטליים, אבל אני לא בטוח שאחרי הצפיה בסרט מישהו מהסטודנטים היה לגמרי במצב הקשבה. אני לא ממש מאשים אותם.
מסכים עם כל מילה. השיח על הסרט והספר נהיה קצת רעיל בגלל כל מיני סיבות אבל אני פשוט מת על הסרט,
וחושב שהוא מתעלה על הספר ומתקן גם חלק מהפגמים שלו.
ואני גם מנסה להבין למה הרפרנסים בסרט הזה כן מרגשים אותי בניגוד לאלה של ה-MCU פשוט לא (ואני כן פאנבוי של מארוול, פשוט לרוב לא לעיבודים הקולנועיים שלהם).
לדעתי
בניגוד לסרטי מארבל ש"מבקשים את הכפיים" של הקהל נטו על לעשות את הרפרנס, הסרט הזה באמת עושה משהו עם הרפרנס. סרטים כמו "הניצוץ" ו"הנוסע השמיני" הם חלק אינטגרלי מהסרט הזה, הוא משתמש במה שיש להם להציע ולהחליף אותם ברפרנס אחר ידרוש לא מעט שינויים.
לעומת זאת ב"דדפול וולברין" (והאמת גם ב"נוסע השמיני" החדש) הרגשתי שרוב הרפרנסים הם בסגנון "היי, תראו, הנה איזושהי דמות" בלי לעשות עם זה משהו, ואז יהיה קל מאוד להחליף את הפאנץ' פשוט ב"היי, תראו, הנה איזושהי דמות אחרת בכלל".