ביקורת: שחקן מספר אחת

ספילברג חוזר לעשות מד"ב ומביא איתו את כל הווירטואוזיות שלו כבמאי. חבל שהתסריט נשכח בדרך.

בתור מישהו שצורך הרבה תרבות פופולרית, אני מאוד אוהב רפרנסים אליה. "איש משפחה", "משפחת סימפסון", "בניחוש חוקר" (שיקולל מי שתרגם את זה ככה) – אם זה מורכב מרפרנסים, כנראה שלפחות אנסה את זה. כמו קפטן אמריקה, כולנו אוהבים לקלוט התייחסות למשהו מוכר ולחשוב "הבנתי את הרפרנס הזה!". אז כששמעתי לראשונה שיש ספר שהוא סוג-של מכתב אהבה לתרבות של שנות השמונים וגדוש ברפרנסים אליה, כמובן שזה עורר את סקרנותי. ואז קראתי אותו.

בדרך כלל אני מעדיף שעיבודים קולנועיים של ספרים יהיו נאמנים להם. מן הסתם אי אפשר להכניס את הכל, אבל אם חומר המקור לא שבור, למה לשנות? במקרה הספציפי הזה, חומר המקור יותר שבור מאגרטל חרסינה שנפל עליו סדן שנפל עליו פסנתר שנפל עליו חמור מבטון. הסופר ארנסט קליין כל-כך התלהב מהעולם שברא שהוא לא שם לב לכך שלעלילה שלו לוקח יותר מדי זמן להתחיל או שהדמות הראשית הוא חתיכת קריפ סטוקר עם תחושה שהכל מגיע לו. בגדול, הספר הוא פנטזיה גיקית גברית ואין שום דבר חדש או מקורי בתוכן שלו והוא מנסה להסתיר את זה בכך שהוא כל הזמן צועק עליכם "תראו, זה הדבר הזה מהאייטיז שאתם מכירים! והנה עוד אחד! ועוד אחד!".

ולכן, לשם שינוי אני שמח שהסרט סוטה מחומר המקור, ולא במעט. הבסיס של הספר עדיין שם – בשנת 2045, המציאות בארה"ב הפכה לבלתי-נסבלת: עוני, רעב, מחסור בנדל"ן, עוד אלמנטים של דיסטופיה. כדי לברוח מהחיים העגומים, בני האדם עברו לבלות את רוב זמנם ב"אואזיס" – משחק מציאות מדומה שהוא עולם שלם בפני עצמו. ג'יימס האלידיי, מייסד המשחק, משאיר לאחר מותו רצף של אתגרים וחידות בתוך המשחק, כשמי שיצליח לפתור את כולם יזכה בכל הונו של האלידיי ובשליטה מלאה על ה"אואזיס". כל האתגרים קשורים בדרך כזאת או אחרת לאהבתו של האלידיי לתרבות הפופ של שנות השמונים, עליה גדל.

לפני הכל, באמת טוב לראות את ספילברג חוזר לעשות מד"ב לראשונה מאז "מלחמת העולמות". אחרי עשור וקצת שאת רובו הקדיש לדרמות תקופתיות רציניות וסרטי ילדים, הסרט הזה מזכיר לכולם שהוא יודע גם להנות כשהוא רוצה. יש כמה סצינות אקשן מענגות לעין (גם אם לפעמים הן מרגישות קצת עמוסות מדי), והפסקול הקצבי שנלווה להם עוזר גם הוא לשאוב אתכם אל תוך מה שמתרחש. אפילו כשהוא בתחילת העשור השמיני לחייו, ספילברג מראה שהוא עדיין יכול ליצור חוויה אודיו-ויזואלית נהדרת. חבל ששאר האספקטים של הסרט לא טובים באותה מידה.

אפשר לחשוב על "שחקן מספר אחת" כמו פיניאטה יפה עם הדפסים של כל מיני רפרנסים לשנות השמונים, רק שבמקום ממתקים אין בפנים כלום. כשמסתכלים קצת לעומק של הסרט מגלים שהעלילה שלו דלה ותבניתית והדמויות שלו שטוחות כמו תקליטורים. ווייד (טיי שרידן), הגיבור שלנו – בגרסה הזאת פחות קריפ, תודה לאל – רוצה לזכות באותו אתגר גדול כדי למנוע את זכייתו של נולאן סורנטו (בן מנדלסון, שנכנס לטייפ קאסט של נבל), יו"ר של תאגיד משחקים גדול. ולמה סורנטו רוצה את השליטה ב"אואזיס"? כדי להפוך אותו למשחק בתשלום! אוי… לא?

כן, זה מניע מוזר ולא מאוד מאיים בשביל הנבל של הסרט. כלומר, הוא מראה שהוא נבל כי הוא מוכן לנקוט באמצעים "דרסטיים" בשביל להשיג את מבוקשו על-ידי ביצוע מהלך שיש לו אפס השפעה על הצופים או הגיבור – אבל מעבר לדבר האחד הזה, מה בדיוק עושה אותו נבלי כל-כך? שהוא רוצה להכניס תשלום חודשי למשחק מקוון? חברות משחקים עושות את זה היום על ימין ועל שמאל. מה כבר יקרה אם ה"אואזיס" יהפוך להיות בתשלום? זה לא כאילו גורל העולם בסכנה. או שכן? הסרט לא טורח להסביר לעומק על העולם הווירטואלי הזה או מה הסיכון שמונח על הכף. העיקר שאתם מבינים שסורנטו הוא הנבל. כמו שווייד אומר לו "פאנבוי אמיתי יודע לזהות הייטר." הלוואי והייתי ממציא את זה.

הבעיה הגדולה של הסרט, ותאמינו לי שלא קל לי לכתוב את זה, היא כל הרפרנסים לתרבות הפופ. כמו שאמרתי – אני אוהב רפרנסים, ותמיד שמח לקבל עוד. אבל בסרט של כמעט שעתיים וחצי, אי אפשר להסתמך רק על זה. צריך לפחות לבחור נושא מסוים.  אם האובססיה של האלידיי הייתה ללהקות רוק של שנות השמונים או לסרטי הסלאשר מהתקופה, הסרט היה מרגיש יותר ממוקד. אבל ברגע שמדובר בכל תרבות הפופ של העשור, זה נראה פחות כמו מכתב אהבה ויותר כמו תירוץ לזרוק פנימה כמה שיותר דברים מוכרים. נכון, לא כל יום רואים מערכה שלישית שכוללת גם את ענק הברזל וגם את פרדי קרוגר, אבל לאף אחד מהרפרנסים אין חשיבות עלילתית. אפשר להחליף כל אחד מהם וכלום לא ישתנה. כדי להוכיח את הנקודה הזאת, הסרט לוקח קטע מהספר שבו הגיבור נכנס מילולית אל תוך סרט מסויים ומחליף אותו בסרט אחר. זו בהחלט סצינה יצירתית ונחמדה, במיוחד אם צפיתם באותו סרט – אבל זה יכל להיות באותה מידה כל סרט אחר משנות השמונים. לרפרנסים אין שום חשיבות עלילתית, הם נטו שם כדי לעורר אצלכם רגשות נוסטלגיה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל צריך שיהיה משהו מעבר.

"שחקן מספר אחת" רוצה להיות סרט על אהבה לתרבות הפופ, אבל מרגיש יותר כמו סרט על אהבה לאהבה לתרבות הפופ. כמו חומר המקור, הוא מתלהב מדי מהעולם של עצמו ומהרפרנסים הפוטנציאלים האינסופיים שלו בזמן שהוא מזניח את שאר האלמנטים הדרושים לסיפור מעניין. אם אתם רוצים לבחון כמה מתרבות הפופ של שנות השמונים אתם מכירים, זה המקום להיות בו. אבל אם אתם יוצאים לקולנוע במטרה לראות סרט עם סיפור טוב, אולי כדאי לנסות אולם אחר.