לא ממש ידעתי איך לפתוח את הביקורת הזאת, ואז ראיתי את הביקורות שהסרט הזה מקבל, והיה ברור לי שאני צריך לצעוק בקול: זה סרט מצחיק, וחמוד, ורומנטי, ואתם רוצים לראות אותו. ואני אומר את זה רק כי ראיתי יותר מדי מבקרים מנתחים את הסרט כאילו הוא מאסה מדכדכת על הקיום הישראלי.
אבל סרטה של ענת מלץ הוא קומדיה רומנטית, אם כי הוא מסתכל על הז'אנר קצת אחרת – כמו "אחד בלב". במקום זוג צעיר שנאלץ לעבור מסלול מכשולים מונפץ מיד אחרי החתונה, הרי שהמכשול העיקרי של הזוג הראשי שלנו (לב לייב לוין וויקטוריה רוטובסקי) הוא להתגבר על הרצון לחנוק אחד את השני.
זה נשמע כמו מתכון לסרט אדיר-מילר-י "וואי וואי אשתי כזאת לחוצה", אבל מלץ יודעת בדיוק איך להתחמק מכל הבורות שיגרמו לסרט להישמע כמו משהו שכזה. כי הזוג הצעיר שלנו, שנוסע מתל אביב לחיפה במטרה למצוא דירה כי אוטוטו יש להם ילד, אף פעם לא נדמים כזוג שפשוט צריך להיפרד ושיחסכו לכולנו שעה וחצי. גם ברגעים הכי קשים, כשבני הזוג מתנהגים אחד לשני באופן הכי מתסכל, הסרט מזכיר לנו גם למה הם מלכתחילה ביחד – מה היה הניצוץ שמשך אותם אחד לשנייה, גרם להם להפקיד את גורלם יחד ולרצות להקים משפחה. כן, אחת יותר מהשני – אבל אדם (לוין) באמת אוהב את תמרה (רוטובסקי), אפילו אם קשה לו להיפרד מהאשליה שהוא ילד תל אביבי מגניב לנצח.
ובמובן מסוים, גם לתמרה קשה להיפרד מהאשליה הזאת. אבל מה שקשה לה יותר זה שהיא צריכה להעמיס על עצמה את כל הכובד הרגשי של להיות המבוגר האחראי בעוד שאדם מרשה לעצמו להשתטות ולהתנהג כאילו מישהו יטאטא אחריו את הבלגן. אבל זה גם יותר מסובך מההפשטה הזאת, והסרט יודע את זה. כי מערכות יחסים הם מסובכות, ולרוב אם נכנסתם לאיזושהי שגרה יש סיבה למה שניכם נכנסתם לקצב הזה מלכתחילה.
ואם כבר, אז כן – "נדל"ן: סיפור אהבה" הוא סרט קצבי. הבחירה למקד את הסרט בתהליך חיפוש הדירות הופך את הסרט למעין אנתלוגיה, אבל לא באמת. הזוג הצעיר עובר בין דירה לדירה בחיפה (אני איני חיפאי, אבל הסרט קיבל מחיפאים תשבוחות על אפיון מדויק של שכונות ומקומות) ומגלה עוד על עצמו – בין אם דרך מפגש עם אנשים שונים וזרים להם, בין אם דרך מפגש עם משפחה, ובין אם דרך נוסטלגיה.
אני מקווה שכל המילים הללו מבהירות לכם כמה אני חושב שעבודת הביכורים של מלץ כתסריטאית ובמאית היא פלא, וחלק חשוב ממנה היא ההברקה של אורית פוקס רותם (במאית "סינמה סבאיא") שהצליחה ללהק גם שחקנים מוכרים ואהובים לרגעים קטנים, אבל בעיקר בשני הליהוקים הראשיים – ויקטוריה רוטובסקי שמצליחה להיות סימפטית למרות שהיא מקבלת לכאורה את הדמות הדאונרית שמזכירה לכולם לשתות מים ולהתנהג באחריות, ולב לייב לוין, שחורך את המסך בכזו כריזמה שאני מקווה שימצאו לו תפקידים בקולנוע הישראלי שהולמים אותה. לוין מצליח להפנט במשפטים קצרים ורוטובסקי לחלוטין עומדת ברמה שלו, וביחד הם מבין הזוגות הישראליים הטובים שהיו על מסכינו, בטח בשנים האחרונות. תוסיפו לזה את אמא שלו (שרה וינו אלעד) ותקבל עבודת ליהוק מושלמת, שבמובן מסוים היא הלב הפועם של קומדיה רומנטית. כי כל הכתיבה הטובה לא עובדת אם אין את הכימיה הבסיסית הזאת בין השחקנים, וכאן יש מספיק כימיה בשביל להשאיל גם לסרט באולם הבא.
ומתחת לכל זה, אם אחזור לביקורות שגרמו לסרט להישמע כמו דרמה – כן, יש גם סרט עמוק וחכם יותר על המציאות הישראלית, האופן שבו צעירים רואים את העתיד שלהם פה, ועוד שלל דברים שאפשר לנתח באופן אקדמי. אבל כל אלה הם תוספת למנה העיקרית שהיא צמד שחקנים שאי אפשר להוריד מהם את העיניים, תסריט קורע מצחוק, ועבודת בימוי בטוחה בעצמה שגורמת לך לקוות שמלץ לא תלך בדרכם של יותר מדי במאים ישראלים ולא נשמע ממנה יותר. זה לא רק אחד מהסרטים הישראליים הטובים של השנה אלא פשוט אחד מהסרטים הכי טובים של השנה עד כה, נקודה.
מקסים, מרגש ומצחיק
כימיה נהדרת בין שני הגיבורים; אמנם אהבתי אותה הרבהההה יותר מאשר אותו אבל גם הוא לקראת הסוף התחבב עלי. סרט בעל נשמה, גיבורים פגומים שחיים קלישאות ומדלגים מעליהן, ומינון אופטימלי של דרמה וקומדיה.
כן אלין שהוא לא עושה לחיפה חסד רב. אולי אני רגיש לזה יותר כחיפאי אבל העיר הזו, חרף הבעיות שלה, היא לא רק גוש ענק של שעמום ואפרוריות עם הבלחות של נופים יפים פה ושם; יש היסטוריה, תרבות ופנאי (וגם המון נופים יפים) והייתי שמח אם היו מראים מזה קצת יותר.
אבל זו טרוניה קטנה (ואולי לא אובייקטיבית) בתוך סרט יוצא דופן.
עדיין מראים גם עם לא הרבה
זה קצת מוגבל בגלל שמתמקדים בעיקר בפנים הדירות, אבל רואים את היופי החיפאי שם.
דווקא הייתי אומר שהוא מוציא את תל אביב יותר גרוע
עד סוף הסרט גם אני התחלתי לשקול לעבור לחיפה.
זה לא שתל אביב הוצגה בסרט כשיא המגניבות- אם כי יכול להיות שאני ספציפית מחמיצה את המגניבות שהסרט ניסה להדביק לחברות עם מקבצי נדבות וגניבת הכסף שלהם עבור קפה. או את המגניבות של תמ"א 38. גם אנחנו חיפשנו דירה חודש לפני שהרסו את הבניין שלנו וזה מסוג האירועים שגורמים לך לשנוא את כל הערים בארץ.
חוץ מזה הסרט היה לגמרי משכנע בעיניי בנוגע לחיפה. ספציפית ברור היה לי שתמרה עוברת לשם בשביל אמא של אדם, היא לא הולכת לגדל את התינוקת הזאת לבד ובטח לא את אחיה הבאים בהמשך, הילדה הזאת צריכה סבתא והזוג הזה צריך ארוחות ערב, והסבתא עונה להגדרות התפקיד הדירות היו מעפנות כדרכן של כל הדירות בארץ אבל הנוף מדהים, המחירים זולים משמעותית, המרחב הציבורי מכוער בדיוק כמו שתל אביב הוצגה בסרט, ובטוח אפשר למצוא גם בה המון סטלנים מהסוג שאדם ותמרה אוהבים. נכון שתל אביב צבועה בצבעים קצת יותר חמים וחיפה בצבעים קרים יותר, אבל שתיהן מכוערות להפליא בסרט ובשתיהן העיקר הוא לעשות לעצמך בית.
חבל שאדם עד כדי כך שונא להיות שכיר. קשה להיות עצמאי עם האופי שלו, ולעומת זאת הוא נורא מקסים וחמוד ויודע להתחנחן, ויכול היה למצוא מעסיק שיוקסם ממנו ויחיה עם הגחמות שלו ותפוקת העבודה שלו תספיק לו. חבל גם שזאת לא אמא שלו, כנראה.
באמת סרט נפלא
הוא מצליח לעסוק בדרמה – וקורים בו דברים דרמטיים – בצורה מאוד יומיומית ואמינה, וגם באמת מצחיקה. והכימיה בין שני השחקנים (שבאמת עושים עבודה נפלאה) היא משהו נדיר. מאוד, מאוד מומלץ.