פלדה אמיתית

אם אתם רוצים מקוריות, לכו לסרט אחר. אם אתם רוצים רובוטים הולכים מכות, לכו לסרט הזה
שם רשמי
פלדה אמיתית
שם לועזי
Real Steel

אם אתם אוהבים להיות מופתעים, אם אתם רוצים מקוריות, אם מהלכים עלילתיים שעוד לא ‏ראיתם הם הסיבה שאתם הולכים לקולנוע וקלישאות גורמות לכם עיוותים בטחול, אל תלכו ‏ל"פלדה אמיתית". מצד שני, אם אתם אוהבים לראות רובוטים הולכים מכות, לכו.‏

הרבה סרטים אפשר לתאר באופן מתוקצר כמפגש של אלמנטים מסרטים אחרים, כמו "'הקוסם ‏מארץ עוץ' פוגש את 'מטריקס'" או "'הרומן שלי עם אנני' פוגש את 'המנסרים מטקסס'", אבל זה לא ‏יהיה הוגן, כי הסרט הרי מכיל הרבה יותר מהתיאור השטחי והבסיסי ביותר שלו. רק שבמקרה ‏הזה הוא לא, לא ממש. "פלדה אמיתית" הוא "רוקי" עם רובוטים. אוקיי, אולי בכל זאת התיאור הזה ‏לא לגמרי הוגן: זה לא רק "רוקי", יש פה פיסות מכמעט כל סרט איגרוף שנעשה אי פעם. זה סרט ‏על מתאגרף אנדרדוג מהאשפתות, שנגד כל הסיכויים מקבל צ'אנס בזירה הגדולה. כל קלישאת ‏סרטי איגרוף שתוכלו לחשוב עליה נמצאת כאן, וגם לא מעט קלישאות שהגיעו מסוגים אחרים של ‏סרטים. יש פה אבא חסר אחריות שלומד להכיר את הילד שלו דרך הספורט האהוב עליהם. יש פה ‏ילד בן 11 שהוא משום מה בוגר ונבון הרבה יותר מאבא שלו, ולעולם אינו טועה. יש פה "רעים" ‏שהם באופן נח מאוד זרים, כלומר לא-אמריקאיים – אחד יפני ואחת רוסיה, כדי שיהיה קל לשנוא ‏אותם. לגמרי ציפיתי מהרובוט להניף ידיים ולצרוח "אדריאן! אדריאן!" בסוף הסרט. אם לא תוכלו ‏לנחש בכל שלב של הסרט בדיוק מה עומד לקרות בסצינה הבאה, לא ראיתם מספיק סרטים, וכמו ‏כן אתם כנראה בני עשר והסרט הזה מתאים לכם בדיוק.‏

אבל איכשהו כל זה לא מפריע לסרט להיות כיף. הוא צפוי – כן, אבל גם גלידה זה צפוי, אבל זה לא ‏אומר שהיא לא טעימה. "פלדה אמיתית" מוכיח שמה שהורג סרטים הוא לא עלילות משומשות, ‏אלא במאים ושחקנים משומשים, כאלה שיודעים שהם עושים סרטים ממוחזרים בשביל אנשים ‏משועממים, ולא מתאמצים יותר מדי. בסרט הזה נראה כאילו אף אחד לא סיפר ליו ג'קמן, או לבמאי ‏שון לוי, שכבר עשו את הסרט הזה אלף פעמים, והם מתייחסים אליו ברצינות מלאה. ג'קמן משקיע ‏את אותה האנרגיה בסרט שהוא היה משקיע בסרט עם פוטנציאל אוסקרי, ותמיד כיף לראות אותו. ‏לשחקן שמגלם את הילד של ג'קמן קוראים דקוטה גויו – ברצינות, כנראה שיש חוק חדש שאומר שלכל שחקן טוב מתחת ‏לגיל 18 חייבים לקרוא דקוטה, אפילו אם הוא בן – והוא עושה את תפקיד הילד המתחכם-מגניב-‏מתלהב, באופן ‏שלא משניא את עצמו על הקהל. אוקיי, הוא כן נודניק. קצת. ‏

בעולם של הסרט, שמתרחש בעתיד הקרוב, קרבות הרובוטים – הנשלטים בשלט רחוק – החליפו ‏את קרבות האיגרוף האנושיים. ‏הסיבה, לטענת ג'קמן, היא ש"אנשים רצו אלימות אמיתית, בלי ‏פשרות". זה הסבר מגוחך, כמובן. ‏הסיבה היחידה לכך שהסרט הזה קיים, ומשווק כסרט לכל ‏המשפחה שאפשר ורצוי לקחת אליו את ‏הילדים, היא שהאלימות בו אינה אמיתית. ‏יש רובוטים ‏שמכסחים אחד לשני את הצורה, אבל הם ‏רובוטים. אין דם ואין כאב.‏ אני חושב שהאנשים שצועקים ‏‏"רוצים לראות דם" רוצים לראות, אה, דם, ולא היו מסתפקים בשמן. על כל פנים, יהיה מה שיהיה ‏ההסבר המופרך – יש בסרט רובוטים נלחמים, ומה שיותר מפתיע – הם נלחמים טוב.‏

מבחינת היקף הקרבות וגודל הרובוטים הסרט הזה הרבה יותר צנוע מ"רובוטריקים", נאמר. ‏הרובוטים בגובה של שלושה-ארבעה מטרים, לא בניין רב-קומות – אבל מפתיע כמה שהאפקטים ‏טובים: אפשר להניח שברוב המקרים הרובוטים שעל המסך הם ממוחשבים, אבל לא רואים את זה. ‏יש להם נוכחות פיזית מורגשת, לכל אחד מהם יש מראה ו"אופי" שונה, וכשהם מכניסים מכות זה ‏לזה, מרגישים את זה. הקרבות בין הרובוטים מצולמים וערוכים מצוין. כמובן שלא הייתי מצפה ‏לפחות מבמאי אקשן מנוסה כמו שון לוי, שיצר סרטים כמו, שניה אני בודק בימד"ב, "הפנתר ‏הוורוד", "12 במחיר 1" ו"דייט לילי". המממ. בטוח שזה השון לוי הזה? אולי יש לו אח תאום שגם ‏לו קוראים שון לוי? למה הוא בזבז את הזמן עד היום בבימוי קומדיות משפחתיות מטופשות אם כל ‏הזמן הזה הוא בעצם היה במאי אקשן מצוין? אילו רק היו נותנים לו לביים את "רובוטריקים", ‏העולם היה היום מקום יפה יותר.‏

בקשר לבני האדם בסרט – לפעמים נראה כאילו גם הם פועלים על שלט רחוק. השמאלץ מחייב ‏אותם מדי פעם להתנהג באופן אידיוטי: יו ג'קמן מתעקש לקבל את כל ההחלטות הלא נכונות באופן ‏כל כך עקבי שלא ברור איך הוא שרד עד היום. אבל רוב הזמן, השחקנים המוצלחים מבצעים את ‏השמאלץ שלהם בכנות והופכים אותו לסביר. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לראות את הסרט ‏הזה היא למצוא אחד מאותם ילדים בני עשר – אלה שלא ראו סרטי איגרוף, אבל אוהבים רובוטים ‏‏– וללכת לסרט איתו. הוא יתלהב, אני מבטיח. ואתם עשויים להתלהב גם.‏