ביקורת: סרטי "הבנייה מחדש" של אוונגליון

אחת מהסדרות האנימה השאפתניות, המשפיעות והמוצלחות ביותר הסתיימה. שוב פעם.

"ניאון ג'נסיס אוונגליון" היא בשלב הזה כמעט יותר מיתוס מאשר יצירה: סדרת טלוויזיה שנאלצה, בעקבות פיגוע טרור ואילוצים אחרים, לסטות מהסיום המקורי ולהגיש סיום פסיכולוגי ופסיכדלי (שלא עונה על הרבה מהשאלות הבוערות שהסדרה הציפה), ושלאחר הסיום הנ"ל גררה איומים על האולפן ובעיקר על היוצר שלה, הידאקי אננו, מה שהוביל אותו ליצור סרט סיום סופי יותר לסדרה, ושמו "הסוף של אוונגליון": אצבע משולשת ארוכה בת שעה וחצי (אצבע משולשת עם תמונות מאוד יפות, יש לציין. אבל חרא מוחלט בכל שאר ההבטים).

כשחשבנו שסיימנו עם כל הסאגה הרגשית הזאת ומריבות "איזה סיום פחות גורם לך לרצות לדפוק את הראש", הוכרז רימייק לסדרה, רק שהוא בכלל לא יהיה סדרה אלא סדרת סרטים. וכך, בין 2007 ל-2012 יצאו שלושה סרטים שנצמדו מאוד למקור עד שהם שברו חזק שמאלה ואז ימינה, ואז סיבוב פרסה, ואז קפצו בזמן.

ועכשיו, אולי, כל זה סוף סוף נגמר, עם הסרט החדש בסדרה: "אוונגליון 3.0 + 1.01: היה היו שלוש פעמים", מתחרה צמוד לתואר "אחד השמות הכי גרועים שניתנו למשהו אי פעם" (גם באנגלית, אבל בעיקר בעברית). בעוד שעד כה התעלמתי מהרימייקים החדשים משום שאני אישית נהניתי מאוד מהסדרה, כולל הסיום הפסיכדלי/פסיכולוגי שלה (אבל ממש לא מ"הסוף של אוונגליון" שלימד אותי שכל המוסיף גורע), כשיצא הסרט החדש והוא התקבל בביקורות משבחות, החלטתי לבדוק את כל העסק הזה שנקרא "הבנייה מחדש של אוונגליון" (Rebuild of Evangelion) ולראות מי נגד מי, והאם זה שוב אני נגד הרצון שלי לתת סטירה לשינג'י.

אוונגליון 1: (לא) לבד.

ברוכים הבאים לפרק הראשון של אוונגליון, שאם ראיתם את הסדרה המקורית הוא לא מחדש לכם כלום. העלילה היא אותו דבר בדיוק: בעולם שחווה משהו שנקרא "פגיעה שנייה" על ידי יצורים הנקראים "מלאכים", שינג'י איקארי, בן ה-14 הכי אפס בעולם, נקרא לעיר ניאו טוקיו 3 (השניים הקודמות הוחרבו) על ידי אביו שאותו לא ראה שנים, ומגלה שאביו החליט לגייס אותו לתוכנית ללוחמה במלאכים הללו, שכוללת ללבוש חליפה צמודה ומצחיקה, להיכנס לתוך רובוט עצום ומוזר (שנראה עשוי יותר מבשר מאשר מחלקים רובוטיים) ולתת מכות למלאכים האלה עד שהם יעזבו אותנו בשקט. שינג'י, בהיותו הילד הכי אפס בעולם, מסכים בקושי, מבלה את מרבית זמנו בלבכות ולהתלונן, מתחרפן ומבצע את המשימה בכל זאת.

הסרט ממשיך במסעו של שינג'י להבין את המי ומה של נרב (NERV, אותו ארגון מסתורי שאביו אחראי עליו) וניאו טוקיו 3. בדרך הוא פוגש את מיסאטו קטסוראגי, הדמות הכי טובה בסדרה שנהיית האפטרופוסית של שינג'י אחרי שאבא שלו הציע לעשות החזרי מס לכל החברה, העיקר לא להיות באותו חדר עם הבן שלו, וריי איינאמי, עוד נערה בת 14 שנכנסת לרובוטים ונלחמת בדברים, אבל כזאת שנראית מסתורית וחייזרית בעצמה – בלי הרבה הבעת רגשות ועם מילון שמורכב מ"….." וגם "…….". יש גם פינגווין. הוא לא מהותי לעלילה בשום צורה – אבל הוא שם. שתדעו.

"(לא) לבד", כאמור, לא בא לחדש כלום, אבל הוא כן בא לתת את הטון. אם היינו רגילים לכך שלכל הדמויות יש מקום ונפח, ושהמאורעות מתחוללים בקצב מסוים, אז הסרטים באים להזכיר שהם סרטים ואין זמן להתעכב על כל פתית שלג ייחודי בניאו טוקיו 3, או בעצם על איזשהו פתית שלג שאינו שינג'י איקארי: שאר הדמויות והדילמות שלהן מוצבות בעיקר כנגד המסע שלו להיות לא הילד הכי מעצבן ביקום (ולהיכשל). מיסאטו היא היחידה שמקבלת קצת שורות דיאלוג שמפתחות את דמותה בפרומיל, וגנדו איקארי (אבא של שינג'י) גם הוא מקבל כמה שורות שמציגות אותו כראש ארגון מסתורי עם אג'נדה לא ברורה – אבל שם זה נגמר.

כל אלה, למרות השיפור באנימציה, לא ממש הופכים את "(לא) לבד" לצפייה מומלצת עבור מי שראה את הסדרה, אבל אם עדיין לא ראיתם כלום מאוונגליון ואתם רוצים להבין האם זה משהו שיכול להיות מעניין עבורכם, זאת בהחלט כניסה אחת אפשרית (הכניסה האחרת היא, כאמור, הסדרה).

אוונגליון 2: (אי) אפשר להתקדם

עם הסרט השני, לעומת זאת, מתחילה להתגנב התחושה שאולי אננו כן מתכנן משהו קצת אחר – קטעי אנימציה מוכרים מהסדרה מופיעים, אבל בהקשרים אחרים לחלוטין, ולמרות שהסרט מתחיל עם הופעתה של אסוקה לנגלי, בת ה-14 הג'ינגית, זאת שמוכרת מהסדרה בתור היחידה שצועקת על שינג'י כל הזמן כל הכבוד תמשיכי ככה, אנחנו גם מגלים דמות חדשה שלא היה לה זכר בסדרה – מרי, עוד בת 14 אירופאית שמעמידה פנים שהיא מתה במשימת התאבדות כדי לעשות… משהו. אם יש לקו העלילה שלה הגיון כלשהו, הוא נפל בין חדר העריכה לתסריט למוח שלי או משהו, כי מרי בעיקר נמצאת שם מדי פעם כדי לסגור פינות, ליצור חורים בעלילה ולתת למעריצים הקריפיים של הסדרה עוד בת נוער לרייר עליה. פונקציונלית, בסרט הנוכחי, היא בעיקר נראית ומתנהגת כאסוקה לנגלי 2: (עם) משקפיים.

ככזה, הסרט השני הוא בעצם משחק של הידאקו והצופים לנסות להבין מה כאן הולך ברוח הסדרה המקורית ומה יבוא עלינו עם איזה קריצה או טוויסט. כמו בסרט הראשון, אין לנו הרבה זמן לתת לדמויות להתפתח או לנשום, והכול מרגיש טיפה מרתוני: שינג'י מדבר עם מישהו, קרב עם מלאכים אקשן מכות, רגע להירגע, אולי איזו סצנה עם מיסאטו, שינג'י מחליף עוד איזה חצי משפט עם מישהו אחר, קרב מלאכים, גנדו אומר דברים מאיימים ועמומים, וכו'. זה משחק נחמד מאוד אפילו אם הוא מתרחש בקצב קצת רצחני, עד שאננו הופך את הכלים, שובר את השולחן, שורף את הלוח ואז צועק איך הכול חלק מתוכנית החלפת האנושיות שלו או משהו.

כי אני מניח שרוב תשומת הלב מסביב לסרט תבוא מחצי השעה האחרונה שלו שהיא אלימה מאוד, מטורפת על כל הראש ורגשית ביותר. היא סוטה מהתסריט המקורי של הסדרה, אבל בצורה שמאוד נאמנה לרוח הסדרה, והיא במובנים מסוימים "אוונגליון" מזוקק.

עם זאת, עבורי, הסרט השני עדיין קצת "דורך במקום" מבחינת השאלה שהיא "האם שווה לראות את זה אם ראיתי את הסדרה". כי זה בהחלט לא סרט רע, ולמעריצים מושבעים זה מאוד כיף, אבל בגדול זה פשוט רמיקס לסדרה – קצת הזזה של דברים לפה ולשם, קצת סאונד ואנימציה משופרים, אולי כמה חומרים מחודשים – אבל התוצאה הסופית היא עדיין אותה ה"אוונגליון" שאני מכיר מאז שהייתי נער, רק עם פחות זמן ומקום להכיר את הדמויות. נחמד, אבל לא משהו שחייבים לראות. אם כי סצנת אחרי הכתוביות היא מדהימה בכמה סטירה לפנים היא לכל מי שקם וסיים את הסרט כשעלו הכתוביות.

אוונגליון 3: (אי) אפשר לחזור.

אוקיי, עכשיו מתחיל להיות מעניין.

"אוונגליון 3" ממשיך מהנקודה ש"אוונגליון 2" נגמר, קרי: האנושות לא נכחדה, אבל חוותה חתיכת מכה. אלא שזה, כאמור, מצב די סטטי עבור הסדרה. מה שהסרט השלישי מחדש זה שהוא קופץ בזמן – 14 שנים עברו, מערך הכוחות השתנה לחלוטין – ורק שינג'י שלנו נשאר אפס.

טוב, זה לא בדיוק נכון – משום מה, ואפשר לתהות אם זה בגלל רעיון תמטי שרודף את הדמויות או בגלל שבסטודיו לא רצו לוותר על לצייר ילדות בנות 15, הוחלט ששלוש הטייסות שלנו אומנם התקדמו בזמן 14 שנה, אבל נשארו בגופן בדיוק כמו שהיו בסרט הקודם (חוץ מעין אחת שנלקחה לאסוקה).

החדשות הרעות עבור שינג'י הן שהפעם נראה שכל היקום רק נועד להזכיר לו איזה אפס הוא, והתגובות לחזרתו הן פחות "הידד היאח איפה היית כל חיינו" ויותר התעלמות, רצון לתת אגרוף לפנים, איומים על החיים שלו והתחננות שהפעם לא יהיה כזה טמבל, אם הוא רק יכול בבקשה. החדשות היותר-רעות הן שבזמן שהוא הלך, האנושות הבינה שמשהו לא בסדר בארגון נרב שבנה אבא איקארי, ומיסאטו הלכה והקימה את הארגון ווילי (WILLE) שמטרתו לעצור את נרב. שינג'י לא ממש מבין באיזה צד הוא רוצה להיות ומה כולם רוצים ממנו ובכלליות מתנהג כמו טמבל מוחלט שלא יכול להבין שום דבר, לא משנה כמה חזק וברור צועקים עליו את הדברים הכי פשוטים שרק ניתן.

במבט לאחור, נראה שהדבר העיקרי שהסרט השלישי עשה היה להציג את התרחיש החדש בעולם של אוונגליון. פיתוח דמויות אין פה, וגם עלילה יש ממש מעט – יש משהו כמו חצי שעה ששינג'י מעביר בהריסות ולא עושה שום דבר חוץ מלהיות עצובי ושיחה אקראית פה ושם עם השני אנשים היחידים שמוכנים לדבר איתו ב-NERV: אחד מהם מגלה לו כמה אמיתות פחות נעימות על ריי איינאמי ולמה היא מתנהגת כל כך מוזר, והשני הוא קאוורו – עוד נער בן 14 שהוא בעצם… עזבו, זה יותר מדי מסובך וספוילרים, אבל כזה שהיה בסרטים הקודמים של הסדרה כמו תאנוס שכזה – מגיע לקראת הסוף, זורק משפט ואז הולך. הקשר הרגשי של קאוורו ושינג'י, עוד מימי הסדרה, תמיד קרוב לליבי, אבל כאן יש תחושה שהסרט רץ במרתון על כל הנושא ומדלג על האימפקט שהיה יכול להיות לכל הנושא.

במובן מסוים, מדובר ב"עידן אולטרון" של אוונגליון – סרט שעומד בפני עצמו, כן, אבל בעיקר נועד לתת לסרט הבא את התחמושת שהוא זקוק לה כדי להגיע לגבהים. ואומנם "(אי) אפשר לחזור" הוא סרט טוב בהרבה מ"עידן אולטרון", ולטעמי גם מצמד הסרטים הקודמים בסדרת "הבנייה מחדש" – אבל עדיין קשה לנער את התחושה שהוא בעיקר מדרגה לשלב הבא. שלב, יש לציין, שיגיע רק עשור אחרי צאת הסרט השלישי. אאוץ'.

אוונגליון 3.0 + 1.01: היה היו שלוש פעמים

והנה אנחנו במנה העיקרית. זאת שאפילו אני, שלא לחלוטין הבנתי למה היינו זקוקים לכל שלושת הסרטים הקודמים, מודה ומתוודה שמעלה את הרף ומייצרת חוויית צפייה ייחודית הן בנוגע לסדרה וסדרת הסרטים – והן בנוגע לקולנוע בכלליותו.

זה מתחיל עם סצנת אקשן שלא נראה שמכירה במושג "מוגזם". כן, רובוטים ענקיים עשו דברים מגוחכים לאורך השנים, כמו לתת מכות למפלצות עם אוניות ענקיות, ובכל זאת נראה שהסרט בא להראות לכולם במעין אגו והגיון של ילד בן 7 למי יש את הכי מופרך, מטומטם ומרהיב. הסצנה מתרחשת בפריז, וכן, כמובן שכן, למה שאלתם בכלל, מגדל אייפל יושמד – ואז יתחיל החלק המגניב ממש. הסצנה הזאת לא ממש חיונית לעלילה, והיה אפשר בקלות לתמצת אותה בשיחת מסדרון בין שתי דמויות, אלא שאז מתגלה היתרון העיקרי של הסרט החדש – בניגוד לקודמים שרצו בהתנשפות מנקודה לנקודה במגבלות הזמן שלהם – "היה היו שלוש פעמים" הוא באורך של שעתיים וחצי, והוא לא רץ לשום מקום. נפלא.

אחרי סצנת הפתיחה המטורפת הנ"ל אנחנו חוזרים לשלושת הגיבורים שלנו – לא-בדיוק-איינאמי, שינג'י-בטראומה ואסוקה – שתופסים טרמפ לכפר הקרוב אליהם, שם כל אחד מהם יוצא למסע גילוי עצמי משל עצמו: שינג'י מהמצב הקטטוני של האשמה העצמית שאוכלת אותו על כל הפאדיחות שעשה, לא-איינאמי בשאלה מי היא בכלל ומה היא רוצה, ואסוקה בשאלה "באיזה שלב מישהו מהאנימטורים ישאל את האחרים האם הם הגזימו עם כמה שהם מציירים אותי ערומה?" (התשובה היא "לעולם לא, אני באנימציה יפנית").

מדובר בשעה נינוחה, רגועה, שמציגה לנו שלל דמויות לא רק כפונקציות לנגד שינג'י, אלא כדמויות עם עולם פנימי מלא בפני עצמן. זה משהו שהסרטים החדשים פשוט לא איפשרו לדמויות באופן מלא, והשעה הזאת היא אוויר הרים צלול לריאות, שמעמיק את הקשר שלנו איתן וגורם להן להיות יותר ממישהו שנכנס לרובוט ועושה בום בום, אלא דמויות אמיתיות – לא משנה כמה קיצוניות הן. זה רגע נחמד ומתוק להפליא בסדרה שלא ידועה ברגעים שכאלה, ולכן, כמובן, הוא נגמר בדיוק בזמן בשביל להתחיל את מופע ה"מה לעזאזל מה" שהוא השעה האחרונה של כל זה.

אני לא אתאר את המאורעות מחמת ספוילרים, אבל גם אם הייתי רוצה, אני לא בטוח שהייתה דרך נורמלית לתאר את זה. "יש ראש ענקי, ואז הם ברכבת, ויש פלאשבקים, ואז הם נלחמים עם רובוטים ענקיים במטבח, ואז אנימציית תלת מימד נוראית, ואז הם בחוף הים" – זה נשמע טיפשי עכשיו וזה לא הגיוני יותר כששומעים את ההקשר. זה לא מופרך לחלוטין, ואפשר סוף סוף לראשונה להבין כמעט באופן מלא מה אשכרה קורה, אבל אף אחד מהמאורעות שעוקבים אחד אחרי השני הוא לא "הגיוני". אני לא חושב ש"אוונגליון" תדע מה זה הגיוני גם אם תזמין אותו ב-Wolt. הכי טוב שאפשר לקבל ממנה זה "קביל". המאורעות שקורים פה הם קבילים, ולא קשקוש מוחלט. וזה גם משהו.

הדרך הכי טובה לתאר את הסיום הנ"ל הוא "הסוף של אוונגליון" פוגש את הסיום של "ניאון ג'נסיס אוונגליון", הסדרה – משהו שהוא בו זמנית נבירה עמוקה ופסיכדלית לנבכי הנפש של צוות הדמויות שלנו, אך גם פריסה מרשימה של כל המיתולוגיה המחורטטת שאננו בנה לסדרה במשך עשורים. ויותר משכל זה מרשים – וזה מרשים – זה גם… מקסים?

כן, אני חושב שהמילה היא "מקסים". עשרים ומשהו שנה לאחר ש"אוונגליון" פרצה לחיינו ונתנה ביטוי לתחושות הניכור, האשמה, חוסר הביטחון עצמי והכעס על העולם של כל הילדים בני ה-14 ומעלה בעולם, ואחרי שאותם ילדים דחו את הניסיון הראשון בריפוי שהציע הסוף המקורי, נראה שהפעם אננו פרץ ללב המעריצים שלו ולימד אותם איך לשחרר. זה מלווה בדם, יזע, דמעות, איברים כרותים, מילות באז מהיהדות, ועוד קצת דם, למה לא – אבל זה סיום מלא תקווה לסדרה שנודעה בפסימיות הבלתי נגמרת שלה, ואי אפשר שלא לסיים אותו עם חיוך על הפנים.

וכך נגמרת לה "אוונגליון", כמו שהשם של הסרט רומז, בפעם השלישית – ואולי הפעם באופן סופי ומוחלט. היא הייתה סדרה שהביאה רגעי אנימציה מרהיבים לצד רגעי אקשן ברוטליים, לצד דמויות כתובות נפלא, לצד יותר מדי רגעים שבא לך לטלטל את כל המעורבים בדבר ולהגיד "לא! על מה אתם מדברים! מה אתם עושים! תפסיקו!" על ההשפעה שלה יש אנשים אחרים שיוכלו לדבר יותר טוב ממני, אבל אפילו אם אתם לא חובבי אנימה, ובטח אם אתם כן – מדובר במסע שכדאי לכם לחוות.