היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לא לקרוא את מה שכתוב פה כי זה מרגיש שזה בכל מקרה מה שאתם תמיד עושים.
בזמן שאתם מצביעים לכם לסרט הטוב ביותר של העשור בסקר העשור הקודם, גם אנחנו, כותבי האתר התפנינו לשאלה "מה היה הסרט הכי טוב של העשור הקודם?". התוצאות – לפניכם.
נעמה רק: אני תוהה אם יש סינפיל שמרגיש בנוח עם הטעם שהיה לו בגיל צעיר, לפני שהוא "הבין את הקטע". כי גם אני אוהבת לשכשך רגליים בנוסטלגיה מתוקה, אבל אני גם הראשונה להודות שעד גיל 21 פלוס מינוס היה לי טעם… לא עקבי. מצאתי לפני כמה שנים רשימת סרטים אהובים מהתיכון ויש בה מצד אחד דברים כמו "אמלי" ו"המסע המופלא" ומצד שני "הסמוראי האחרון" ו"שודדי הקאריביים: סוף העולם".
כל זה הופך את סיכום העשור הקודם למסובך יותר מסיכומים אחרים. זה העשור שבו ניסיתי להבין איך דברים עובדים, מה טוב, מה גרוע, ואיך בכלל מבדילים. ולמרות שהשלמתי גם בעשור הזה כמה קלאסיקות מה, אני אבחר עכשיו סרט מ-2001 שראיתי לפני חודשיים? לא. זה חייב להיות סרט שבאמת היה חלק מהחיים שלי אז, אבל מחזיק גם היום. מזל שיש סרט אחד שזוהר מעל כולם. קוראים לו "בריק".
בסרט התאהבתי כבר מתמונת יח"צ וכשסיימתי לצפות בו הוא הפך לסרט האהוב עליי. אהבתי את הסרט כמו שטינאייג'ר פריווילגית אוהבת סרטים – החלפתי דסקטופ למחשב, חפרתי לחברים שלי וכמובן קניתי את ה-DVD. כמה שנים עברו וכבר לא הייתי בתיכון וגם לא בצבא, אבל עדיין הייתה לי פינה חמה בלב לסרט שלימד אותי איך מתנערים בהצלחה מטייפקאסט ואיך ממציאים מחדש ז'אנר. אחר כך, בערך 10 שנים אחרי הצפייה הראשונה היה לי צ'אנס לראות אותו, לראשונה אי פעם, על מסך גדול. הוא עדיין היה קרוב למושלם.
אני כנראה לעולם לא אוכל לראות את הסרט הזה בעיניים אובייקטיביות. ככה זה עם דברים שממש אוהבים בגיל 16. הם תופסים מקום כל כך עמוק בזהות ובגיבוש הטעם שלך. יש סרטים אחרים שאני מסתכלת עליהם היום וקשה לי לא לזלזל או לנתח בצורה צינית וקרה את האהבה שהייתה לי אליהם, אבל זה לא קורה לי עם "בריק". הוא עדיין עובד, והוא עדיין אחד הסרטים האהובים עליי.
מתן בכר: כשאוהבים קולנוע, אין הרגשה טובה יותר מלראות קולנוע שאוהב אותך בחזרה. זה נשמע מובן מאליו, אבל רק השנה ראיתי לא מעט סרטים שזלזלו בי בתור בצופה, ובמהלך עשור בהחלט לא חסרים כאלו. לכן, בשבילי, הקולנוע של אדגר רייט הוא ברמה אחרת בגלל שהוא אהבת קולנוע במיטבה. זה, בשילוב עם החיבה שלי לאימה וזומבים לא ממש השאירו ספק לבחירה של סרט העשור הקודם.
"מת על המתים" הוא סרט שעובד בכמה רבדים שונים, לפעמים במקביל. אין בו בני-נוער, אבל זה סרט התבגרות לכל דבר. הוא בו-זמנית סרט זומבים מוצלח ופרודיה מוצלחת על סרטי זומבים. משפטים שנאמרים בהתחלה באופן אגבי יקבלו בסוף איזשהו גמול. רייט לא מפספס שום הזדמנות להכניס בדיחות ופאנצ'ים, גם בדברים זניחים כמו זפזופ בטלוויזיה או טעינה מחדש של מצלמה חד-פעמית. ובעיקר, הוא אף פעם לא נמאס. אפילו בצפייה הרביעית שלי בו, שמתי לב לדברים בפעם הראשונה.
רז גרינברג: זה הסרט ששינה את הכל.
אחרי שנים שחובבי אנימה היו איזו קבוצה קטנה שניסתה לשכנע את הסובבים אותה שהדברים המעניינים באנימציה – ובקולנוע ובטלוויזיה באופן כללי – מתרחשים בארץ השמש העולה, האקדמיה החליטה במפתיע לעשות להם את העבודה ולתת את האוסקר ל-"המסע המופלא".
זה לא הגיע משום מקום, הסרט כיכב ברשימת הסרטים הטובים של השנה אצל מבקרים נחשבים, אבל לא הרבה אנשים קוראים מבקרים נחשבים, מתברר. הזכיה של "המסע המופלא" גרמה לאנשים להתחיל להתעניין "מי זה המיאזאקי הזה" ולגלות שכבר יש לו שמונה סרטים אחרים שאפשר לחרוש עליהם, ולאולפן שהוא עומד בראשו יש עוד כמה.
זה הסרט שבזכותו, לאורך שני העשורים האחרונים, מדפי ה-DVD לכל המשפחה בחנויות בארה"ב התמלאו בסרטים של סטודיו ג'יבלי. וזה הסרט שלא רק הפך את מיאזאקי לשם מוכר, אלא גם את השאלה "מי הולך להיות המיאזאקי הבא" (כי מהרגע ש-"המסע המופלא" זכה באוסקר, ההצהרה שלו על פרישה הפכה לסוג של בדיחה חוזרת על עצמה בקרב כל עולם האנימציה).
ומעל הכל, זה סרט נפלא. לא רק בזכות הסיפור הסוחף, הגיבורה הכובשת והעיצוב והאנימציה מטמטמי-החושים ביופיים. זה סרט נפלא כי חובבי-מיאזאקי יכולים לנבור בו שעות ולגלות עוד ועוד מאבני-היסוד שהרכיבו את הקריירה שלו – הסרטים הקודמים באורך מלא שלו , העבודות המוקדמות שלו בטלוויזיה וכאנימטור וסרטים שהשפיעו עליו (פרסום עצמי: כתבתי על הנושא ספר, בקרוב במהדורת כריכה רכה מוזלת).
"המסע המופלא" הוא רגע השיא שאליו הובילה כל הקריירה של מיאזאקי עד לאותה נקודה – שיא שהוא התקשה לשחזר אחר-כך. היו הרבה סרטים נפלאים בעשור הראשון של המילניום הנוכחי, אבל "המסע המופלא" הוא הסרט ששינה את הכל.
יהונתן צוריה: איך.. איך בוחרים?
"שוטרים לוהטים" גרם לי להעריך את הצפייה השנייה; "תודה שעישנתם" הראה לי איך אפשר לעשות סאטירה חדה; חכמה ומעניינת ברמה אחרת ממה שהכרתי עד כה; "3 אידיוטים" שפך אותי מצחוק והרקיד לי את הישבן; "סנאצ'" היה הקאלט הפרטי שלי בבית; אין, עובדתית, סרט שהוא יפה כמו "מעבר לכל חלום"; הסרטים של סטושי קון חצבו להם מקום בליבי; "אני אוהב האקביז" הוא הקומדיה הפילוסופית שלא ידעתי שאני צריך, ואני אפילו לא קרוב ללסיים: "אמריקן פסיכו", "אחי איפה אתה", "סיפורי דגים", "עיר האלוהים", "שיניים", "ספר שחור", "דודג'בול", "רייצ'ל מתחתנת", הסרטים האחרים שהכותבים בחרו פה… הרבה תגובות פה באתר בשבוע האחרון דיברו על כמה העשור הראשון באלף הנוכחי היה יותר טוב מהעשור הקודם ואין לי מושג אם זה באמת נכון אבל אין ספק שזה היה עשור ממש ממש טוב.
אז למה "זכרונות מרצח"?
כי מכל הסרטים שציינתי, אני חושב ש"זכרונות" הוא זה שהכי עיצב את הטעם שלי. משהו שנמצא בין ז'אנרים, במקום שבו האנושיות שלנו נמצאת. משהו בין קומדיה, לדרמה, למתח, לסרט אקשן, לסרט מכות, לפארודיה, להכול. קולנוע שמצליח להפתיע בלי לצאת מגדרו בפירוטכניקה של "תראו אותייי" ולהיות קולנוע עילאי בלי למשוך תשומת לב לעובדה הזאת. אני לא חושב שמאז אני מחפש את ה"זכרונות מרצח 2.0" אבל אני בהחלט מחפש מאז את הסרט שיכול לעשות הכל: להצחיק, להלחיץ, להפחיד, להרהיב – וכל זה בענווה מסוימת.
אבל, שיט, נו, אולי בעצם "באטל רויאל"? עזבו, אני לא מצליח לעמוד בזה, בואו נעבור הלאה לפני שאני אשנה את דעתי.
יצחק בארי: נחשפתי לסרטים בשלב מאוחר יותר בחיי מן הצופה הממוצע. כשגיליתי אותם לראשונה, כל החוויה היתה חדשה לגמרי, ובתחילה חקרתי אותה בחשדנות, בזהירות ובהיסוס. אם אני צריך להניח את האצבע על הרגע בו שחררתי את המעצורים והתאהבתי סופית בקסם הזה שנקרא קולנוע, הרי שזה היה הרגע בו החשיך המסך והתנגנה על רקע הקרדיטים אחת הנעימות שאני הכי אוהב בעולם.
"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" לא היה הסרט הראשון שראיתי. הוא כן היה הראשון שתפס אותי בטוטאליות מוחלטת וגרם לי, באיכות 480p על מסך 15.6 של לפטופ ישן, להיכנס לראשונה לעולם אחר, דמיוני, כיפי ומרגש. קפטן ג'ק ספארו, וויל טרנר, אליזבת' סוואן, פיראטים, קרבות סיף מרהיבים ואפקטים מצויינים. את כל אלו חוויתי בפעם הראשונה בשיא האמוציונליות, הרבה בזכות המוזיקה המופלאה של הסרט. אני סבור שהוא בין הסרטים הבודדים בהם הפסקול הוא ממש חלק משמעותי מהחוויה ולא רק משלים אותה.
שנים אחרי החשיפה הראשונה הזו, אני עדיין נאחז בזכרון הפעם ההיא. אני כבר יודע שטכנית ישנם סרטים טובים יותר, עם תסריט טוב יותר, בימוי טוב יותר, ושחקנים טובים יותר (מוזיקה טובה יותר… לא, אין), אבל גם כיום אני חושב שגור ורבינסקי הוא אחד מגדולי הבמאים בעולם (ואני מוכן להגן על העמדה הזו). וזה לא שהחלטתי להרים לו כעת לכבוד השום-כלום שהוא עושה בשנים האחרונות – פשוט מאז לא חוויתי שוב בשום סרט את החוויה העוצמתית ההיא. החוויה של לעזוב הכל ולהתמכר לעולם אחר, עם מפלצות, קסם וקללות עתיקות; החוויה של להסיר את העיניים מהמסך בסיום הסרט ולא להצליח להזכר איפה אני, ולהבין שמצאתי משהו חדש, מרתק ומפעים מאין כמוהו – את הקולנוע.
אדם קלין אורון: מדי פעם – לעתים רחוקות מדי – אתה נתקל ביצירה שכאילו נתפרה למידותיך: בסגנון, בתוכן, בהגשה, הכל מדגדג אותך במקומות הנכונים, כמו קווי מתאר שמתיישבים בדיוק על הגיאוגרפיה האישית שלך.
ולכן, למרות שאני יודע ש"ברוז'" איננו סרט העשור הטוב ביותר, הוא סרט העשור הטוב ביותר עבורי. כי הוא מספר סיפור די קטן, באמצעים קולנועיים די פשוטים, אבל הסיפור הזה מסופר נפלא – ובעיקר, הוא עובד בשתי רמות. ברמה הראשונה אנחנו עוקבים אחרי קן וריי, זוג פושעים שהבוס שלהם, הארי, שלח לחופשה כפויה בברוז'. קן (ברנדן גליסון הנפלא), אבהי וחביב, נהנה מהארכיטקטורה וההיסטוריה; ריי, מיוסר וחובב תענוגות (קולין פארל בליהוק גאוני), מת משעמום. והארי, מלא עקרונות וזעם (רייף פינס, שמוכיח שוב שהוא השחקן הטוב של דורו), לא מתכוון לתת להם לנוח.
אבל ברמה השניה, מדובר בהצגה מנומקת ומפורטת של תיאולוגיית הגאולה הקתולית וברלוונטיות שלה לחיינו. וכל זה בסרט שמקפיד לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל גם לא מהסס ליצור סצנה שהיא מחווה ויזואלית ליצירות של הירונימוס בוש.
מרטין מקדונה, שזה סרטו הארוך הראשון, מדלג בין הרמה הראשונה לשניה, נותן לסרט סטייל של סרט שודים בריטי וזורק לתוך הקלחת סוחר נשק פסיכי, מרדפים בין תעלות מים, גמד, את אחת מסצנות המדרגות הטובות אי-פעם, ואת האידיאל הנוצרי של הידמות לישוע (אימיטטו דאי) – וכל זה מבלי שהסרט מרגיש דחוס, איטי או פילוסופי.
אני חובב תיאולוגיה, בעיקר נוצרית, אוהב סרטי פשע, מת על מבטא אירי, וברנדן גליסון ורייף פינס הם שניים מהשחקנים שאני הכי נהנה לראות. אז כן, הבימוי לא תמיד מופתי, הנושא איזוטרי וריי הוא גיבור די מעצבן – אבל אלוהים ובנו, ברוז' נוצר בדיוק עבורי.
זוהר אורבך: קצת משונה להיות יליד 96' ולהסתכל בריחוק ביקורתי ואובייקטיבי על העשור הראשון של המאה ה-21. אני לא יכול לומר מה הסרט הטוב ביותר שיצא בשנים האלה, כי הוא העשור שבו הטעם שלי רק התחיל להתעצב. אבל מהסיבה הזאת בדיוק אני יכול לומר מה הוא הסרט האהוב עלי מהעשור הזה, ונהיה חלק בלתי נפרד ממי שאני: שיקגו.
הצפייה ב"שיקגו" הייתה, בדיעבד, חוויה משנת חיים. סיפורו של המשפט המתוקשר של רוקסי, שרצחה את המאהב שלה ונהייתה למלכת הכותרות הראשיות של שיקגו – ורואה את הקרב על חירותה כמחזמר קברטי סקסי ונוצץ.
הבחירה המבריקה של רוב מארשל, הבמאי שהופקד על העיבוד הבימתי למחזמר המגה-מצליח הייתה להבהיר לצופה שכל נאמבר מוזיקלי מתרחש בדמיונה של רוקסי. שירים שלמים (ומצוינים!) נחתכו מהגרסה הבימתית כדי לשרת את החזון הזה, שמדגיש את אחת התמות החזקות ביותר של "שיקגו" – יש לנו את הבחירה לראות את העולם כפי שאנחנו רוצים לראות אותו, ולא כפי שהוא באמת, לטוב ולרע.
"שיקגו" זה מה שאני אוהב בסרטים: קולנוע נוצץ וזוהר על דמויות פגומות ומהממות, מוזיקלי ומלא חיים, מרושע, מטונף, מהנה אבל גם מלא חמלה. רוקסי, ולמה, מאמא מורטון ובילי פלין כולם אנשים נבזים, מושחתים, תאבי בצע וחמדנים, אבל הם כולם גם קרובים לליבי. והם מככבים במה שהוא הסרט שאני הכי אוהב – בעשור הקודם ובכל אלה שקדמו לו.
עידן זיירמן: תקשיבו, אני אדם פשוט. כשביקשו ממני לחשוב על סרטי העשור עברו לי בראש כל מיני יצירות אינדי קטנטנות שבטח לא שמעתם עליהן כמו "שר הטבעות" או "דו״ח מיוחד". אבל בסופו של דבר נזכרתי שפעם זה היה די נדיר להנות מסרט קומיקס בקולנוע ובטח להיות נדהם ממנו. ואז הגיע "האביר האפל" ועשה איזה טריק עם עיפרון והעיף לי את המוח (למזלי, לא מילולית, בניגוד לברנש חסר מזל אחר).
אולי זה נראה קצת מגוחך היום, כשהבעיות של נולאן הם משהו שמדברים עליו בחופשיות, וכשנבל שנפילה בשבי היא חלק מתוכנית העל המטורפת שלו הפך לקלישאה מאוסה. לרגע אפשר אולי לשכוח איך הוא אפילו נתן לאוסקר כאפה על זה שהם פספסו אותו בתור מועמד לפרס הסרט הטוב .
אבל איזה מרהיב הוא היה. איך אחרי שראינו אותו התפלספנו על העלילה שלו במשך שבועות במקום לצחוק על החשיבות העצמית שלו, ואיך, בעיקר, הית' לדג'ר – במה שהוא כנראה ההופעה הכי טובה בסרט קומיקס כלשהו עד היום. דמות שמטילה אימה בכל סצינה שבה היא נוכחת ומסרבת לציית לקלישאות הז'אנר. אינטרפרטציה של הג'וקר שהיתה כל כך חזקה שלכל סרט "באטמן" אחר לא היתה ברירה אלא לקחת כיוון שונה לחלוטין ממנה כדי שאולי לא ינסו להשוות ביניהם.
וזה לא ששאר השחקנים בסרט לא היו מוצלחים מאוד, או שלא היו לסרט מעלות אחרות. אבל כשאני מנסה לחשוב על למה הסרט הזה נמצא כל כך חזק בזיכרון שלי עד היום, מה שקופץ לי לראש זה בעיקר הית' לדג'ר שורף ערימות של דולרים ואז שואל אותי אם אני יודע איך הוא קיבל את הצלקות האלה.
מועמדים נוספים: "שיבת המלך" (יו, כמה שהוא היה קרוב), "הילדים של מחר", "שמש נצחית בראש צלול", "דו"ח מיוחד".
תום שפירא: אני לא חובב גדול של סרטים תיעודיים. אני לא שונא אותם במיוחד, אבל כשאני כבר ניגש לקולנוע (או פותח נטפליקס) אני מחליט פעמים רבות שהאמרה הישנה טועה ושהדמיון עולה על המציאות – במציאות, הרי, יש מעט מאוד רובוטים ענקיים ונינג'ות. אבל בכל זאת סרט העשור שלי הוא "גריזלי מן" של וורנר הרצוג.
סיפור די קטן, בסכמה הגלובאלית, על בחור בשם טימותי טרדוול – פעיל מטעם עצמו לזכויות בעלי חיים ששם דגש על הגנה על דובי הגריזלי באלסקה. לטרדוול יש המון כוונות טובות ומספיק תשוקה כדי להניע את הטיטאניק. מה שאין לו זו הבנה אמתית בטבעם בפראי של היצורים שעליהם הוא מנסה להגן – וכל העסק מסתיים באסון.
הסיפור עצמו מעניין דיו, אבל הנוכחות (והבימוי) של וורנר הרצוג הם מה שהופכים את הסרט ליצירת מופת פילוסופית – כזו שלוקחת את הסיפור האחד הזה והופכת אותו למשל יותר גדול על היחס של בני אדם לטבע, על הדחף שלנו להאניש דברים שהם בברור לא אנושיים, על בורות, על בטחון עצמי מופרז. בקיצור – זה סיפור על האנושיות על כל הפגמים שלה. הרצוג הוא נוכחית ייחודית בתחום הקולנוע, ואפילו שאני מאמין שיש לו יותר מודעות עצמית ומוכנות להשתמש ב'תדמית' שהוא יצר לעצמו ממה שהרוב חושבים אי אפשר להכחיש את העוצמה של הקול שלו (בשמחה הייתי מקשיב לו מקריא את ספר הטלפונים) או את המוכנות שלו להתעמת עם נושאים קשים ולעשות את מה שהוא רוצה לעשות, את מה שהוא מרגיש שצריך לעשות, ולא את מה שמצפים ממנו.
טווידלדי: את סרט העשור של העשור הקודם אני צריך לפצל לשניים. בעצם לארבעה, שכולם זוכים לתואר בזכות דבר אחד – האווירה.
שלושת הראשונים הם בעיני האירוע הקולנועי הגדול של העשור – טרילוגיית שר הטבעות, שבה הצליח פיטר ג'קסון לברוא עולם קולנועי מדהים, מרהיב וסוחף. כמה סוחף? את החתונה שלי קבעתי ליום לפני שיצא "שיבת המלך", כדי להספיק עם אשתי להקרנת הבכורה בלי התנגשות עם החתונה.
נכון, היו לשר הטבעות 15,352 סופים יותר מדי, אבל זה לא מנע ממני לראות את כל הסרטים, ואז את הגרסאות המורחבות של כל הטרילוגיה, ועדיין לחשוב שהארץ התיכונה היא יופי של מקום, כמובן אם מוציאים משם כל מיני אורקים וצרות אחרות.
הרביעי הוא ממש ההיפך: סרט קטן, אפור לחלוטין, מועט בשחקנים, בלי פעלולי מחשב, שעוסק גם הוא בממלכת פנטזיה דמיונית עם שליטים אפלים: מזרח גרמניה הקומוניסטית. אני מדבר כמובן על "חיים של אחרים", שבזמנו היה סרט השנה של עין הדג, אבל נראה שטיפה נשכח מאז.
כמו "שר הטבעות", גם "חיים של אחרים" החזיק בעלילה, בשחקנים – אבל לפני הכל, באווירה וביצירת עולם משכנע וסוחף, אם כי ממש לא מאותן סיבות. "חיים של אחרים" נשאר איתי הרבה אחרי שסרטים אחרים באו והלכו, כי הוא יצר תמונת עולם משכנעת מאוד של הדיקטטורה המזרח-גרמנית, עולם כל-כך שונה מעולמנו, שרק דומה לו אבל מתנהל בצורה שונה לחלוטין.
בניגוד לג'קסון, הבמאי פלוריאן הנקל פון דונרסמארק נעלם קצת אחרי הסרט הזה; אבל גם היום, היצירה הזו נותרת בעיני מופלאה בשל הצלחתו שכמעט אין שני לה ביצירת אווירה שתשאב את הצופה לתוך הסרט ותאפשר לו להתמקד בעלילה ובדמויות.
וכמו "שר הטבעות" גם לו יש סוף נמרח. אין סרטים מושלמים. גם לא סרטי העשור שלי.
לנעמה רק - היי, מה רע בסמוראי האחרון ובשה"ק:ס"ה?
הסמוראי האחרון המם אותי בפעם הראשונה שראיתי אותו לפני יותר מעשור, וגם בצפייה חוזרת אהבתי אותו – ועד היום (אם כי זה לא באמת סרט שאפשר לעשות המון צפיות חוזרות בו).
לגבי שה"ק, ההיסטוריה שלי עם הסדרה הזו היא, בקצרה: ישבנו כל המשפחה של אבא שלי לראות את הסרט הראשון, אחרי כל הטירוף וההתלהבות הביקורתית שגרר, ובסיום הסרט הסכמנו פה אחד שלא ברור לנו על מה כל המהומה (דברי כפירה, אני יודע). לכן בכלל לא טרחתי לראות את השני כשיצא בקולנוע. כשיצא השלישי הרבה חברים שלי התלהבו ורצו לראות, אז אמרתי – יאללה, ניתן צ'אנס. *ממש* נהניתי, היה סרט פשוט כיפי, עם ים אקשן מטורף שלא היה בראשון מצד אחד, ומצד שני הסצנה הסוריאליסטית הנפלאה עם ג'ק ספארו על החוף… הרגשתי כאילו נכנסתי בטעות לסרט של לינץ'.
בקיצור, אני דווקא מחבב את הטעם שלך בתור טינאייג'רית.
רק שתדעו שביקום מקביל
גם זכרתי להמר על מה יהיו הבחירות שלכם ועכשיו אני מיליונר ברמה שאני יכול לשחד את סקורסזה לפרוש כדי שלא נקבל עוד פארסות כמו ״האירי״ ונזכור לו רק את השאר.
שים את הפה שלך איפה שהמקלדת שלך
ותהמר על הבחירות לעשור הנוכחי/השנה שיהיו בהמשך. אם אתה רוצה שלא יראו ויעשו דווקא שלח לי במייל שתהיה ערובה.
צ׳אלנג׳ אקספטד או משהו נראה, נראה
לפרוטוקול אוסיף שהתגובה התייחסה בעיקר לבחירות של הכותבים/ גולשים הותיקים יותר כך שפחות היה לי מושג לגבי הבחירות של נעמה ויצחק. כמו כן, הבחירה של תם דווקא הפתיעה, כי זה לא בדיוק סרט שהוא כתב עליו או הזכיר אותו (יותר מדי) לאורך השנים כמו במקרים של הבחירות האחרות.
בעוד כמה שנים כשהפופ של היום יקבל הילה ודוק של מכובדות אנחנו נצחק על הצורך שלנו להתנצל על זה שאנחנו מתים על כריסטופר נולאן
כמי שידוע באתר ככזה שיש לו בעיות עם הסגנון של נולאן
לא חושב שאף אחד צריך להתנצל על שום דבר, כן חושב שחשוב שיהיה שיח על הבעיות שלו. אף אחד שאוהב סרטי מארוול לא מעמיד פנים שהם לא מה שהם בדיוק, וחשוב שאותו שיח יהיה גם על נולאן (וקובריק, והיצ'קוק, וקורוסאווה, ובונג, ורייט, ועוד).
הבעיה עם התפיסה הזאת היא אחרת – אם אמנים ימשיכו להיות מותקפים ומוגחכים כי הם לפחות ניסו, בעוד אמנים שטחיים שלא מנסים מצליחים בלי שאף אחד מעיר להם, יש סיכוי שיותר אמנים ינטשו נסיון שלהם להגיד משהו עמוק יותר ומתוחכם יותר לטובת ציניות שטחית ו"חחח" כדי להימנע מביקורת מראש.
לא התכוונתי לצורך מצד "מתנגדי נולאן" שאותם אני מעריך ומכבד ועם חלק גדול ממה שהם אומרים, אני אפילו מסכים. ושיח על הבעיות של נולאן הוא אחלה (כמו שיח על בעיות של כל אחד אחר). אני מדבר על צורך פנימי שאני מזהה אצלי, ואני מזהה בהרבה הודעות שמשבחות את נולאן, שזה תמיד צריך לבוא עם איזה הסתייגות, או התנצלות. זה כאילו שיש משהו המוני מדי בלאהוב אותו, או שאולי אתה לא רוצה להצטייר כפאן בוי (ועוד המוני) שתמיד עולה הצורך לומר "אני אוהב אותו, אבל…". אני מדי צעיר כדי לזכור את השיח אם בכלל הוא היה קיים, אבל לדעתי ספילברג עבר את אותו תהליך. הוא היה מדי פופולארי כדי שזה יהיה מגניב לאהוב אותו מדי. עכשו זה עמדה מכובדת לחלוטין.
אני חושב שזה בעייתי מאד עם שפילברג כי יש לו שני מאפיינים נוספים פרט לזמן שעבר שהוסיפו הילה מסוימת.
שפילברג זכה למעמד שלו בגלל שסרטים כמו אינדיאנה ג'ונס, אי.טי, מפגשים ומלתעות שרדו את מבחן הזמן בצורה יוצאת דופן והשפעתם אף גדלה בדיעבד.
שפילברג עשה סרטים "מכובדים" יותר ששימרו את המאפיינים השפילברגים כמו בניית מתח, שימוש יעיל ברגש וגרנדיוזיות אפשר לראות את זה בדוח מיוחד, שינדלר, טוראי ריאן ולינקולן בצורה מאד מובהקת מה שהאדיר את הקולנוע הפופולרי שלו (דבר שהניסיונות שלו בשנות ה80 לא הצליחו לעשות כי סרטים כמו אימפריית השמש והצבע ארגמן פשוט מאד שונים מכל דבר שפילברגי).
יכול להיוץ שזה יקרה לנולאן אבל גם יכול להיות שהוא יהפוך לרוב ריינר/טים ברטון או ג'ורג' לוקאס. יש עוד משתנים במשוואה
המושג "שורד את מבחן הזמן" זה לומר במילים אחרות שזה היה בידור מאוד טוב. האלמנטים שיוצרים אותו הם לא לגמרי מסתוריים, ולמרות שיש להם המון שטח אפור, יש פעמים שזה נמצא רחוק מאוד מהשטח הזה.
מהטבע של בידור פופולרי הוא שבכל רגע נתון יש משהו פופולרי. מה ששורד את מבחן הזמן זה הבידור הפופולרי שהיה טוב לעומת הבידור שהיה פופולרי מתוך ברירת מחדל מסויימת. זה נכון שלפעמים יש יצירות שאי אפשר לדעת באיזה קטיגוריה מביניהם הוא נופל. אם תשאל אותי למשל האם הטרילוגיה החדשה של מלחמת הכוכבים תשרוד את מבחן הזמן, והאם היא תחשב קלסיקה עוד 30 שנה, או סתם חטוטרת על גבה של הטרילוגיה המקורית, אני לא אדע לענות על זה. אבל לפעמים אפשר להיות יותר בטוחים לגבי זה, כמו שאני בטוח שעוד 30 שנה ידעו מי זאת ליידי גאגא, ולא יזכרו את קייטי פרי. הרי סרט של נולאן הגיע למקום השביעי בסקר העשור הקודם עם סרט שיצא לפני שיצא לפני 18 שנה. זה כבר חתיכת מבחן זמן. הסגנון ה"נולאני" הוא כבר עכשו בסרטים סמי מכובדים (אין לו בפילמוגרפיה אי טי, או אינדיאנה ג'ונס, הכי קרוב זה באטמן שהוא עשה לו איב"י) והוא לא צריך סרטים אחרים שייתנו להם פרספקטיבה. זה התוצר שלו ואיתו הוא הולך למכולת.
לגבי הדוגמאות שהבאת. ג'ורג' לוקאס עומד במבחן הזמן בצורה מצויינת. מה שהפך אותו לפופולרי פעם הוא עדיין פופולרי. הסיבה שמסתכלים אחרת על לוקאס, זה לא כי הסרטים לא עומדים במבחן הזמן, אלא שהאדם לא עמד במבחן הזמן. כבר 35 שנה שהוא לא עושה כלום. מלחמת כוכבים אחד בקריירה זה פשוט לא מספיק. ורוב ריינר וטים בארטון אף פעם לא היו במעמד הזה מבחינת פופולריות. אם כבר דוגמא להשוואה יהיה ג'יימס קמרון
ריינר הוא מקרה יחודי ממש
של במאי שבשיאו יצר את כמה מהסרטים הפופולאריים הגדולים של דורו בלפחות חמישה ז'אנרים שונים (כולל שלושה: מוקומונטרי, פנטזיה וקומדיה רומנטית, שבהם הוא יצר את היצירות הכי מזוהות עם הז'אנר בעשור שלם), ואז התפייד לכלום. להשוות אותו לקמרון/לוקאס, שכוחם הוא ביכולת ההפקה והרמת הפרוייקטים שלהם לפני ההישגים שלהם כבמאים, ולבארטון המוכשר אבל החד גוני, זה די עלבון לריינר.
רוב ריינר גם ביים את הורים בהזמנה. מה שאומר שהוא בלתי עליב. אין דבר רע שאתה יכול להגיד על בן אדם שיהיה עלבון יותר גדול מהתואר הזה
בוא נוציא את לוקאס מהמשוואה, ההישגים הגדולים שלו הם בתור מפיק
אבל בנוגע לריינר: הסרטים הגדולים שלו התבססו בעיקר על תסריטים מצוינים שכתבו כמה מהתסריטאים המובילים של תקופתם. ברגע שהוא התחיל לעבוד עם תסריטים זניחים וגרועים, הסרטים שלו נהיו בהתאם. אחד מסימני ההיכר של במאי גדול הוא שגם כשהוא עובד עם תסריט גרוע, הסרט שלו יוצא לכל הפחות סרט שמעניין לדבר עליו. קשה להגיד את זה על ריינר.
ריינר וברטון היו אם אני חי ב1995בקנה מידה נולאני
אני בכוונה הבאתי שלוש דוגמאות מאד שונות כדי להסביר כמה דרכים יש להתפייד ולכך שהזמן לא יעשה לך טוב. אני השוותי את השלושה לנולאן לא אחד לשני. אולי מחר נולאן יפסיק לעשות סרטים כמו לוקאס, אולי החיבה שלו לדמויות שטוחות תתפס כבעייתית, אולי
החיבה לגימיקים שלו (ולא כעלבון לכל במאי יש גימיקים) יתפסו כמעצבנים והסתכלות על הפילמגורפיה המוקדמת שלו פתאום מוצגת באור אחר כמו ברטון ואולי הוא פשוט יעשה חרא סרטים כמו ריינר באופן שיעיב על הסרטים שעדיין נתפסים כמופתיים שהוא עשה.
ריינר הוא הבמאי של אני והחבר'ה, אשה יפה, ספיינל טאפ, מיזרי, הארי פגש את סאלי, הנסיכה הקסומה ואפשר לדבר על רומן על בטוח ובחורים טובים.
ברטון המציא את ז'אנר הקומיקס מחדש בשני הבאטמנים, עשה א המספרים של אדוארד, ביטלג'וס שזכו לתהילה והיו להיטים ואד ווד המוערך ואפשר גם לדבר על כל הרפטואר שלו עד סיפורי דגים. בשנת 2003-2004 בראשית ימי האינטרנט גדודי המעריצים שלו היו לא פחות מטרנטינו, פינצ'ר, קווין סמית ומאד מעניין לראות איך זוכרים כל אחד מהם.
אני חושב שההסתכלות שלך על מבחן הזמן לא נכונה בכלל בכלל. סרט יכול להיות מדהים ולא לשרוד בכלל את מבחן הזמן בגלל אסתטיקה שמשתנה, הומור, קצב ודברים שלא מצמצמים את הסרט בכלל. טים ברטון דעך כי החיבה לאסתטיקה גוטית דעכה, ביטלג'וס היה בידור מעולה והיום הם פחות.
הטעם שלנו משתנה וזה משפיע על הטעם שלנו, סרטים שהיו מעולים בתקופתם ובידור שמתעלה על סרט אחר יכול היום להיתפס כמיושן ביחס לבידור פחות טוב. פילם נואר שרד הרבה יותר טוב מהקומדיות הרומנטיות, סרטי ההרפתקאות והמלודרמות ולא בגלל שהם היו בידור פחות טוב אלא כי הטעם שלנו מגיב הרבה יותר טוב בגלל שינויים בקצב, באפקטים ובפוליטיקה.
בשנות ה-70 הייתה אלרגיה לסרטים ארוכים ובשנות ה-50 ובעשור האחרון אנשים זורמים על זה בכיף. למה? ככה.
קווין סמית לא היה פופלרי בנקודת זמן מסוימת כי לא הייתה ברירה, וכך גם לא ברטון הם היו פופולרים בנקודת זמן מסוימת כי הם נגעו בעצב חשוף באותה נקודת זמן. הם לא שרדו כי העצב הזה היה פחות רלוונטי והעצב שטרנטינו נגע לעומת זאת נותר רלוונטי, אני בכלל לא חושב שזה מעיד על הגדולה של השלושה כבמאים\תסריטאים זה מעיד על ההתאמה שלהם לציבור במאה ה-21.
אתה לא יכלת לדעת בשום צורה בזמן אמת (ולא אני או אף אחד אחר) שהיצ'קוק הוא בידור טוב יותר מאשר ריו בראבו . שטרנטינו יהפוך לאלוהים על אף חד גוניותו וטים ברטון יהיה וואן טריק פוני שכולם לועגים לו. אנשים מאד אהבו בזמן אמת מערבונים ויכלו להישבע שזה הבידור המושלם, מגרש השדים היה בידור מהמעלה הראשונה ואני בספק כמה מוצאים אותו מפחיד כיום.
ייתכן ונולאן הוא במאי מושלם והסרטים שלו לא ישרדו את מבחן הזמן בשיט, וזה בכלל לא יסתור. אתה לא עושה סרט בוואקום אתה עושה אותו בנקודת זמן מסוימת לקהל מסוים ואולי נולאן חי בתקופה מבלבל וההתחלה\ממנטו\יוקרה מושלמים לתקופה הזו ובעוד עשור וחצי ייתפסו כסתמיים וזה לא סותר את זה שנולאן עשה לתקופתו סרט מושלם.
ג'יימס קמרון הוא השוואה זהה לשפילברג של מישהו שעד היום פופולרי אז לא ברור לי מה הוא היה מוסיף לדיון (אולי אוואטר כדוגמה לסרט שהיום אין לו קהל וב2009 היה לו המון קהל, ולא כברירת מחדל אלא כי היה שם איזה משהו שכולם התלהבו ממנו ולא שרד את מבחן הזמן). אני גם באופן אישי חושב שהקולנוע שלו הוא קולנוע רע ותמיד היה רע אז אני לא מסוגל להשתמש בו כרפרנס פוינט לנקודה שאני מנסה להעביר.
אחלה רשימה!
אף אחד מהסרטים הנ"ל הוא לא סרט העשור שלי (אני בעיקר שמחה שלא הייתי צריכה לענות על השאלה הזו כי בחיים לא הייתי מצליחה לבחור), אבל יש כאן סרטים מעולים שלא מביישים את העשור בכלל, ולפחות סרט אחד שעכשיו אני חייבת לצפות בו.
סיקרנת! איזה סרט?
(ל"ת)
גם אני הייתי אמור להשתתף בכתבה,
אבל שילוב של עבודה/פסיכומטרי/וירוס מעצבן בבטן/גריעות כללית שלי גרמה לכך שזה לא קרה בסוף. בכל מקרה, היה לי קשה מאוד לבחור סרט עשור ולמעשה שני הסרטים שכמעט כתבתי עליהם הם לאו דווקא הסרטים שהכי אהבתי בעשור הזה אלא בחירות יותר אמוציונליות מבוססות הקשר מחיי האישיים (ואחד מהם למעשה היה "בריק", כמו נעמה).
אשאיר אתכם בכל סאת עם רשימת טופ 30, אפשר לומר שהעשרה הראשונים הם אכן בסדר, ואח"כ זה כבר סתם זריקת שמות אקראית. כטבען של רשימות כאלה, כמובן שיכול להיות שאם תשאלו אותי מחר או עוד שעתיים, היא תשתנה.
1. הילדים של מחר
2. ממזרים חסרי כבוד
3. האביר האפל
4. עיר האלוהים
5. השעה ה-25
6. סיפורי דגים
7. ג'ארהד
8. ארץ קשוחה
9. ממנטו
10. יהודי טוב
נראתה לאחרונה
הטרוצקי
בריק
היסטוריה של אלימות
כמעט מפורסמים
Made in Israel
האיש שבפנים
להרוג את ביל – חלק 1
שמש נצחית בראש צלול
קונטרול (ההונגרי)
שר המלחמה
בלאק הוק דאון
אדפטיישן
מפלצות בע"מ
עיר החטאים
לחיות בתמונות
רעם טרופי
תודה שעישנתם
28 יום אחרי
בית של חול וערפל
ועם זאת -
אין יצירה מהעשור הראשון של שנות ה-2000 שיותר ריגשה, הפעימה, הרשימה אותי והשפיעה עליי ברמה האסתטית והן בכמה שהיא דיברה אליי ברמה האישית מאשר "הסופרנוס" (טוב, היא התחילה ב-1999, קטנוניים. וסיינפלד היא אייקון של האייטיז, כן?).
תענו בזריזות
איזה סרט זה תמונת הנושא של הדף! זה מעניין!
סיפורי דגים
(ל"ת)
זו תשובה לשאלתי? מה זה אומר?
בעצם, הבנתי, אז אם כבר; מהי תמונת הנושא בתמונה קבוצתית נאמבר מוזיקלי?
מ"מנועים קדושים"
(ל"ת)
תוספת קטנה לבחירה שלי
ציינתי אמנם את שודדי הקאריביים הראשון, אבל יחד איתו נמצאים בעצם גם השני והשלישי, שמרכיבים יחד את טרילוגיית הסרטים האהובה עליי. השני והשלישי פחות מהודקים, אבל הם לקחו את כל מה שהיה טוב בראשון והגבירו ל-11, כולל את המוזיקה המופלאה. זה כנראה יהיה לנצח העולם הדמיוני שהכי מרגש אותי.
החלום שלי זה שיקחו את טרילוגיית שודדי הקאריביים ברצינות.
אלו סרטים כל כך כיפים עם דמויות מצויינות (כולל נבל ה CGI הכי טוב שנעשה עד היום) שמצליחים ליצור עלילה סוחפת וסופר מעניינת עם צדדים יריבים שאפשר להבין ולהזדהות עם המניע של כל אחד מהם.
לצערי הדעה הרווחת היא שהסרט הראשון מצויין, השני והשלישי בעייתיים והרביעי והחמישי זבל (אני מסכים שהחמישי זבל אבל אם מכבים את המוח הרביעי חמוד).
לקחו אותם ברצינות מאוד
כלומר, הם מצחיקים, אז לא ברצינות מהסוג הזה, אבל במשך הרבה זמן הם לגמרי קיבלו יחס של קלאסיקה.
מה שפגע בהם זה בעיקר מה שבא אחר כך: ג'וני דפ קצת הוצף בקולנוע בתפקידים כמעט זהים וזה נהיה מוגזם, פשוט הפך את הדמות הזו שלו למאוסה. השניים העוקבים היו כייפיים אבל בעייתיים כי כבר לא היה שם מבנה ברור לגמרי של התחלה אמצע וסוף. והרביעי כבר היה גרוע (לא זכרתי אם היה חמישי). ג'וני דפ עצמו לא צבר פופולריות עם כמה תקריות שכרות בציבור ובעיקר החיים האישיים שלו (אני חושבת שמאוד שפטו אותו על הגירושים שלו, ואז הגיעה סאגת האלימות כלפי בת הזוג החדשה לשעבר).
בסך הכל בזמן אמת הם היו מעולים, אבל המעמד של הסרטים האלו נשחק.
זה תהליך מעניין, כי ממרחק הזמן ממש קשה לי לנקוב בשמות, אבל בניינטיז היו תהליכים דומים. היו הרבה מאוד יצירות (קולנוע, טלויזיה ומוזיקה) שנראו כמו הדבר הכי ענק ומצליח אי פעם שפתאום פשוט נעלמו מהתודעה הקולקטיבית, בזמן שיצירות אחרות נשארו (זה בעיקר מציק לי עם יצירות שורדות שלדעתי היו הפחות טובות מסוגן או לפחות לא הכי בולטות בזמן אמת. הדוגמה היחידה שיש לי היא הבקסטריט בויז, מצטערת שזה לא קולנוע)
קצת נראה שלשם הולכים הפיראטים בראשות ג'וני דפ.
אגב, עוד משהו שמאוד בלט לאור הסקרים, שגיבורי על גם מאוד נשחקו. אני מניחה שאלו של העשור האחרון יקבלו הרבה הבלטה כי הם עוד טריים, אבל תאכלס, במקביל לשודדי הקאריביים, גם סרטי באטמן היו להיטים אדירים, ושם גם כל אחד מההמשכים היה טוב ועמד כסיפור שלם. אבל יש תחושה קולקטיבית של מיאוס.
ניתוח מעניין, אבל לא מסכים
הציונים של השני והשלישי בעגבניות הם 33 ו27 אחוז, בהתאמה; גם מבקרי קולנוע כאן בארץ רגילים לציין אותם כ'גרועים נורא'.
אני לא חושב שזה נגרם למפרע בגלל שנמאס מהמותג – ואני בהחלט מסכים שנמאס מהמותג.
אני מפרידה חלקית את דעת הקהל מדעת המבקרים
גם לי יש זכרון הרבה הרבה הרבה יותר טוב מהסרט הראשון (שגם ראיתי משמעותית יותר פעמים) מאשר מהסרטים העוקבים
כי יש משהו קצת לא נעים לצפיה בסרט שאין לו התחלה מוגדרת וסוף מוגדר.
הסרט השני היה כיף אבל נגמר עם סוף חלש. הסרט השלישי היה נורא מבלבל, הוא לא התחיל בהתחלה, הסוף שלו היה משונה, והיו יותר מידי עלילות משנה שלא התחברו לגמרי.
אני לא זוכרת את הביקורות בזמן אמת, אבל הן לא היו קטלניות והקהל הגיב באופן מאוד חיובי לסרטים האלו, כל השלושה (קצת הפתיע אותי כי לא אהבתי את השלישי)
עד כמה שאני זוכרת, האימפקט על הקהל היה חזק מספיק כדי שהרבה קהל יגיע לשודדי 4, והוא היה סרט פשוט מחורבן.
העניין הוא שלא רק מבקרים שכחו מהסרט, זה פשוט סרט שלא חושבים עליו. אני למשל נזכרת פתאום שממש לא מזמן חברה ניסתה לעורר סיעור מוחות לזיהוי סרטים שיתאימו לילדים שלה, ואף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו את שודדי הקאריביים, שהוא אחלה סרט לילדים. לתחושתי המיאוס מהמותג גרם גם לו להעלם מהתודעה הקולקטיבית ולאבד את ההערכה הרבה שזכה לה בזמן אמת.
מסכים בהחלט
טרילוגיה נהדרת, מלאה דמויות כיפיות, סצנות אקשן בלתי נשכחות, אפקטים עוצרי נשימה (גם היום), ומעל הכל – כיף ללא הפסקה.
בניגוד לכמה סדרות סרטים / טרילוגיות אחרות שאני מכיר, שבהן רק כשיש אקשן מעניין וכל השאר משעמם (כשכולם מדלגים רק לקטעי האקשן), כאן גם הקטעים שבין האקשן כיפיים ומעניינים.
מאוד חבל לי שבשנים האחרונות רק הסרט הראשון נזכר כ"הסרט הטוב" בעוד ששני ההמשכים הפכו לדרגת "לא משהו"…
ועדיין, רוח ההרפתקנות שהסרטים האלו מביאים שווה כל דבר!
חסין???
"להרוג את ביל" היה מספר 2 מאוד צמוד אצל זוהר, אני יכול להגיד. וגבי גם שקל את "ממזרים" לפני שהיה צריך לפרוש מטעמי זמן (ואני בטוח שהם נמצאים גבוה אצל עוד כותבים ברשימה), אבל "חסין מוות"? אנחנו מדברים על הסרטים הטובים של העשור, לא על "פרויקטים בינוניים במקרה הטוב שיוצרים בזבזו עליהם זמן יקר".
"מעבר לכל דמיון" חמוד מאוד, אבל מודה שלא נפלתי ממנו כמוך.
אל תכעס ידידי
אבל לא לציין לא לאזכר בכלל את המילה "טרנטינו" – בכתבת סיכום עשור של אנשים שאוהבים קולנוע. שכותבים ועורכים באתר שעוסק שאהבה לקולנוע…
נו מה אני אגיד לך? שמוחך הקודח ממילא לא אומר לך לבד?
-זה נראה רע.
תודה לאל שהיה אחד אצלכם שאיזכר סרט אחד גלמוד של האחים כהן.
אתר ביקורות קולנוע לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע אחיי
מה הטעם להזכיר שם של במאי X רק לשם האזכור, מלבד פוציות של מבקר קולנוע? עדיף בהרבה להתייחס לסרטים עצמם, בטח בכתבה שכותרתה *הסרטים* הטובים של עשור X ולא "הבמאים הכי אוהבי רגליים" או משהו אחר
מה שאני אוהב בעין הדג
זה שגם למגיבים יש אפשרות לכתוב את דעתם ולהרחיב על משהו שנראה להם ראוי להרחיב ולכתוב עליו והם יזכו לאותה תשומת לב גם בלי לנזוף בעורכים או בכותבים על זה שהם לא מתיישרים עם נקודה מאוד ספציפית של אותו מגיב. שנית, אחי, טרנטינו זה הבנאדם האחרון שצריך שמישהו יכתוב עליו כדי להצדיק את מעמדו. אף אחד לא מזלזל בו באופן כללי ובטח לא במה שהוא עשה באותו עשור, פשוט היו לכל אחד מישהו אחר שהוא חשב שהוא עושה יותר טוב והתחבר אליו. לגיטימי.
אם הכתבה הייתה נסיון לאיזה סיקור אובייקטיבי של הסרטים הטובים
שהיינו יושבים יחד ובוחרים רשימה מאוחדת של סרטים – הייתי מסכים איתך. אבל מדובר באסופה של עשרה טקסטים אישיים. כל אחד מול עצמו ומה עשה לו את העשור הזה. לא סקירה, לא נסיון לייצג את כל המגמות של העשור – מה הוא הכי אהב. אי אפשר להכניס אף במאי, משפיע כמה שמשפיע, ומוכשר כמה שמוכשר – בכוח.
השיאים של טרנטינו נקבעו בשנות התשעים
(ל"ת)
אני לגמרי מתנצל שסרטים אחרים הותירו עלי רושם גדול יותר.
(ל"ת)
ריינר וברטון היו אם אני חי ב1995בקנה מידה נולאני
אני בכוונה הבאתי שלוש דוגמאות מאד שונות כדי להסביר כמה דרכים יש להתפייד ולכך שהזמן לא יעשה לך טוב. אני השוותי את השלושה לנולאן לא אחד לשני. אולי מחר נולאן יפסיק לעשות סרטים כמו לוקאס, אולי החיבה שלו לדמויות שטוחות תתפס כבעייתית, אולי
החיבה לגימיקים שלו (ולא כעלבון לכל במאי יש גימיקים) יתפסו כמעצבנים והסתכלות על הפילמגורפיה המוקדמת שלו פתאום מוצגת באור אחר כמו ברטון ואולי הוא פשוט יעשה חרא סרטים כמו ריינר באופן שיעיב על הסרטים שעדיין נתפסים כמופתיים שהוא עשה.
ריינר הוא הבמאי של אני והחבר'ה, אשה יפה, ספיינל טאפ, מיזרי, הארי פגש את סאלי, הנסיכה הקסומה ואפשר לדבר על רומן על בטוח ובחורים טובים.
ברטון המציא את ז'אנר הקומיקס מחדש בשני הבאטמנים, עשה א המספרים של אדוארד, ביטלג'וס שזכו לתהילה והיו להיטים ואד ווד המוערך ואפשר גם לדבר על כל הרפטואר שלו עד סיפורי דגים. בשנת 2003-2004 בראשית ימי האינטרנט גדודי המעריצים שלו היו לא פחות מטרנטינו, פינצ'ר, קווין סמית ומאד מעניין לראות איך זוכרים כל אחד מהם.
אני חושב שההסתכלות שלך על מבחן הזמן לא נכונה בכלל בכלל. סרט יכול להיות מדהים ולא לשרוד בכלל את מבחן הזמן בגלל אסתטיקה שמשתנה, הומור, קצב ודברים שלא מצמצמים את הסרט בכלל. טים ברטון דעך כי החיבה לאסתטיקה גוטית דעכה, ביטלג'וס היה בידור מעולה והיום הם פחות.
הטעם שלנו משתנה וזה משפיע על הטעם שלנו, סרטים שהיו מעולים בתקופתם ובידור שמתעלה על סרט אחר יכול היום להיתפס כמיושן ביחס לבידור פחות טוב. פילם נואר שרד הרבה יותר טוב מהקומדיות הרומנטיות, סרטי ההרפתקאות והמלודרמות ולא בגלל שהם היו בידור פחות טוב אלא כי הטעם שלנו מגיב הרבה יותר טוב בגלל שינויים בקצב, באפקטים ובפוליטיקה.
בשנות ה-70 הייתה אלרגיה לסרטים ארוכים ובשנות ה-50 ובעשור האחרון אנשים זורמים על זה בכיף. למה? ככה.
קווין סמית לא היה פופלרי בנקודת זמן מסוימת כי לא הייתה ברירה, וכך גם לא ברטון הם היו פופולרים בנקודת זמן מסוימת כי הם נגעו בעצב חשוף באותה נקודת זמן. הם לא שרדו כי העצב הזה היה פחות רלוונטי והעצב שטרנטינו נגע לעומת זאת נותר רלוונטי, אני בכלל לא חושב שזה מעיד על הגדולה של השלושה כבמאים\תסריטאים זה מעיד על ההתאמה שלהם לציבור במאה ה-21.
אתה לא יכלת לדעת בשום צורה בזמן אמת (ולא אני או אף אחד אחר) שהיצ'קוק הוא בידור טוב יותר מאשר ריו בראבו . שטרנטינו יהפוך לאלוהים על אף חד גוניותו וטים ברטון יהיה וואן טריק פוני שכולם לועגים לו. אנשים מאד אהבו בזמן אמת מערבונים ויכלו להישבע שזה הבידור המושלם, מגרש השדים היה בידור מהמעלה הראשונה ואני בספק כמה מוצאים אותו מפחיד כיום.
ייתכן ונולאן הוא במאי מושלם והסרטים שלו לא ישרדו את מבחן הזמן בשיט, וזה בכלל לא יסתור. אתה לא עושה סרט בוואקום אתה עושה אותו בנקודת זמן מסוימת לקהל מסוים ואולי נולאן חי בתקופה מבלבל וההתחלה\ממנטו\יוקרה מושלמים לתקופה הזו ובעוד עשור וחצי ייתפסו כסתמיים וזה לא סותר את זה שנולאן עשה לתקופתו סרט מושלם.
ג'יימס קמרון הוא השוואה זהה לשפילברג של מישהו שעד היום פופולרי אז לא ברור לי מה הוא היה מוסיף לדיון (אולי אוואטר כדוגמה לסרט שהיום אין לו קהל וב2009 היה לו המון קהל, ולא כברירת מחדל אלא כי היה שם איזה משהו שכולם התלהבו ממנו ולא שרד את מבחן הזמן). אני גם באופן אישי חושב שהקולנוע שלו הוא קולנוע רע ותמיד היה רע אז אני לא מסוגל להשתמש בו כרפרנס פוינט לנקודה שאני מנסה להעביר.