תמונה קבוצתית: סרט העשור 2000-2009

כותבי האתר משתפים בבחירות שלהם לסרט העשור.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לא לקרוא את מה שכתוב פה כי זה מרגיש שזה בכל מקרה מה שאתם תמיד עושים. 


בזמן שאתם מצביעים לכם לסרט הטוב ביותר של העשור בסקר העשור הקודם, גם אנחנו, כותבי האתר התפנינו לשאלה "מה היה הסרט הכי טוב של העשור הקודם?". התוצאות – לפניכם.

נעמה רקאני תוהה אם יש סינפיל שמרגיש בנוח עם הטעם שהיה לו בגיל צעיר, לפני שהוא "הבין את הקטע". כי גם אני אוהבת לשכשך רגליים בנוסטלגיה מתוקה, אבל אני גם הראשונה להודות שעד גיל 21 פלוס מינוס היה לי טעם… לא עקבי. מצאתי לפני כמה שנים רשימת סרטים אהובים מהתיכון ויש בה מצד אחד דברים כמו "אמלי" ו"המסע המופלא" ומצד שני "הסמוראי האחרון" ו"שודדי הקאריביים: סוף העולם". 

כל זה הופך את סיכום העשור הקודם למסובך יותר מסיכומים אחרים. זה העשור שבו ניסיתי להבין איך דברים עובדים, מה טוב, מה גרוע, ואיך בכלל מבדילים. ולמרות שהשלמתי גם בעשור הזה כמה קלאסיקות מה, אני אבחר עכשיו סרט מ-2001 שראיתי לפני חודשיים? לא. זה חייב להיות סרט שבאמת היה חלק מהחיים שלי אז, אבל מחזיק גם היום. מזל שיש סרט אחד שזוהר מעל כולם. קוראים לו "בריק".

בסרט התאהבתי כבר מתמונת יח"צ וכשסיימתי לצפות בו הוא הפך לסרט האהוב עליי. אהבתי את הסרט כמו שטינאייג'ר פריווילגית אוהבת סרטים – החלפתי דסקטופ למחשב, חפרתי לחברים שלי וכמובן קניתי את ה-DVD. כמה שנים עברו וכבר לא הייתי בתיכון וגם לא בצבא, אבל עדיין הייתה לי פינה חמה בלב לסרט שלימד אותי איך מתנערים בהצלחה מטייפקאסט ואיך ממציאים מחדש ז'אנר. אחר כך, בערך 10 שנים אחרי הצפייה הראשונה היה לי צ'אנס לראות אותו, לראשונה אי פעם, על מסך גדול. הוא עדיין היה קרוב למושלם. 

אני כנראה לעולם לא אוכל לראות את הסרט הזה בעיניים אובייקטיביות. ככה זה עם דברים שממש אוהבים בגיל 16. הם תופסים מקום כל כך עמוק בזהות ובגיבוש הטעם שלך. יש סרטים אחרים שאני מסתכלת עליהם היום וקשה לי לא לזלזל או לנתח בצורה צינית וקרה את האהבה שהייתה לי אליהם, אבל זה לא קורה לי עם "בריק". הוא עדיין עובד, והוא עדיין אחד הסרטים האהובים עליי. 

מתן בכר: כשאוהבים קולנוע, אין הרגשה טובה יותר מלראות קולנוע שאוהב אותך בחזרה. זה נשמע מובן מאליו, אבל רק השנה ראיתי לא מעט סרטים שזלזלו בי בתור בצופה, ובמהלך עשור בהחלט לא חסרים כאלו. לכן, בשבילי, הקולנוע של אדגר רייט הוא ברמה אחרת בגלל שהוא אהבת קולנוע במיטבה. זה, בשילוב עם החיבה שלי לאימה וזומבים לא ממש השאירו ספק לבחירה של סרט העשור הקודם.

"מת על המתים" הוא סרט שעובד בכמה רבדים שונים, לפעמים במקביל. אין בו בני-נוער, אבל זה סרט התבגרות לכל דבר. הוא בו-זמנית סרט זומבים מוצלח ופרודיה מוצלחת על סרטי זומבים. משפטים שנאמרים בהתחלה באופן אגבי יקבלו בסוף איזשהו גמול. רייט לא מפספס שום הזדמנות להכניס בדיחות ופאנצ'ים, גם בדברים זניחים כמו זפזופ בטלוויזיה או טעינה מחדש של מצלמה חד-פעמית. ובעיקר, הוא אף פעם לא נמאס. אפילו בצפייה הרביעית שלי בו, שמתי לב לדברים בפעם הראשונה.

רז גרינברג: זה הסרט ששינה את הכל.

אחרי שנים שחובבי אנימה היו איזו קבוצה קטנה שניסתה לשכנע את הסובבים אותה שהדברים המעניינים באנימציה – ובקולנוע ובטלוויזיה באופן כללי – מתרחשים בארץ השמש העולה, האקדמיה החליטה במפתיע לעשות להם את העבודה ולתת את האוסקר ל-"המסע המופלא"

זה לא הגיע משום מקום, הסרט כיכב ברשימת הסרטים הטובים של השנה אצל מבקרים נחשבים, אבל לא הרבה אנשים קוראים מבקרים נחשבים, מתברר. הזכיה של "המסע המופלא" גרמה לאנשים להתחיל להתעניין "מי זה המיאזאקי הזה" ולגלות שכבר יש לו שמונה סרטים אחרים שאפשר לחרוש עליהם, ולאולפן שהוא עומד בראשו יש עוד כמה. 

זה הסרט שבזכותו, לאורך שני העשורים האחרונים, מדפי ה-DVD לכל המשפחה בחנויות בארה"ב התמלאו בסרטים של סטודיו ג'יבלי. וזה הסרט שלא רק הפך את מיאזאקי לשם מוכר, אלא גם את השאלה "מי הולך להיות המיאזאקי הבא" (כי מהרגע ש-"המסע המופלא" זכה באוסקר, ההצהרה שלו על פרישה הפכה לסוג של בדיחה חוזרת על עצמה בקרב כל עולם האנימציה).

ומעל הכל, זה סרט נפלא. לא רק בזכות הסיפור הסוחף, הגיבורה הכובשת והעיצוב והאנימציה מטמטמי-החושים ביופיים. זה סרט נפלא כי חובבי-מיאזאקי יכולים לנבור בו שעות ולגלות עוד ועוד מאבני-היסוד שהרכיבו את הקריירה שלו – הסרטים הקודמים באורך מלא שלו , העבודות המוקדמות שלו בטלוויזיה וכאנימטור וסרטים שהשפיעו עליו (פרסום עצמי: כתבתי על הנושא ספר, בקרוב במהדורת כריכה רכה מוזלת). 

"המסע המופלא" הוא רגע השיא שאליו הובילה כל הקריירה של מיאזאקי עד לאותה נקודה – שיא שהוא התקשה לשחזר אחר-כך. היו הרבה סרטים נפלאים בעשור הראשון של המילניום הנוכחי, אבל "המסע המופלא" הוא הסרט ששינה את הכל.

יהונתן צוריה: איך.. איך בוחרים?

"שוטרים לוהטים" גרם לי להעריך את הצפייה השנייה; "תודה שעישנתם" הראה לי איך אפשר לעשות סאטירה חדה; חכמה ומעניינת ברמה אחרת ממה שהכרתי עד כה; "3 אידיוטים" שפך אותי מצחוק והרקיד לי את הישבן; "סנאצ'" היה הקאלט הפרטי שלי בבית; אין, עובדתית, סרט שהוא יפה כמו "מעבר לכל חלום"; הסרטים של סטושי קון חצבו להם מקום בליבי; "אני אוהב האקביז" הוא הקומדיה הפילוסופית שלא ידעתי שאני צריך, ואני אפילו לא קרוב ללסיים: "אמריקן פסיכו", "אחי איפה אתה", "סיפורי דגים", "עיר האלוהים", "שיניים", "ספר שחור", "דודג'בול", "רייצ'ל מתחתנת", הסרטים האחרים שהכותבים בחרו פה… הרבה תגובות פה באתר בשבוע האחרון דיברו על כמה העשור הראשון באלף הנוכחי היה יותר טוב מהעשור הקודם ואין לי מושג אם זה באמת נכון אבל אין ספק שזה היה עשור ממש ממש טוב. 

אז למה "זכרונות מרצח"

כי מכל הסרטים שציינתי, אני חושב ש"זכרונות" הוא זה שהכי עיצב את הטעם שלי. משהו שנמצא בין ז'אנרים, במקום שבו האנושיות שלנו נמצאת. משהו בין קומדיה, לדרמה, למתח, לסרט אקשן, לסרט מכות, לפארודיה, להכול. קולנוע שמצליח להפתיע בלי לצאת מגדרו בפירוטכניקה של "תראו אותייי" ולהיות קולנוע עילאי בלי למשוך תשומת לב לעובדה הזאת. אני לא חושב שמאז אני מחפש את ה"זכרונות מרצח 2.0" אבל אני בהחלט מחפש מאז את הסרט שיכול לעשות הכל: להצחיק, להלחיץ, להפחיד, להרהיב – וכל זה בענווה מסוימת. 

אבל, שיט, נו, אולי בעצם "באטל רויאל"? עזבו, אני לא מצליח לעמוד בזה, בואו נעבור הלאה לפני שאני אשנה את דעתי.

יצחק בארי: נחשפתי לסרטים בשלב מאוחר יותר בחיי מן הצופה הממוצע. כשגיליתי אותם לראשונה, כל החוויה היתה חדשה לגמרי, ובתחילה חקרתי אותה בחשדנות, בזהירות ובהיסוס. אם אני צריך להניח את האצבע על הרגע בו שחררתי את המעצורים והתאהבתי סופית בקסם הזה שנקרא קולנוע, הרי שזה היה הרגע בו החשיך המסך והתנגנה על רקע הקרדיטים אחת הנעימות שאני הכי אוהב בעולם.

"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" לא היה הסרט הראשון שראיתי. הוא כן היה הראשון שתפס אותי בטוטאליות מוחלטת וגרם לי, באיכות 480p על מסך 15.6 של לפטופ ישן, להיכנס לראשונה לעולם אחר, דמיוני, כיפי ומרגש. קפטן ג'ק ספארו, וויל טרנר, אליזבת' סוואן, פיראטים, קרבות סיף מרהיבים ואפקטים מצויינים. את כל אלו חוויתי בפעם הראשונה בשיא האמוציונליות, הרבה בזכות המוזיקה המופלאה של הסרט. אני סבור שהוא בין הסרטים הבודדים בהם הפסקול הוא ממש חלק משמעותי מהחוויה ולא רק משלים אותה. 

שנים אחרי החשיפה הראשונה הזו, אני עדיין נאחז בזכרון הפעם ההיא. אני כבר יודע שטכנית ישנם סרטים טובים יותר, עם תסריט טוב יותר, בימוי טוב יותר, ושחקנים טובים יותר (מוזיקה טובה יותר… לא, אין), אבל גם כיום אני חושב שגור ורבינסקי הוא אחד מגדולי הבמאים בעולם (ואני מוכן להגן על העמדה הזו). וזה לא שהחלטתי להרים לו כעת לכבוד השום-כלום שהוא עושה בשנים האחרונות – פשוט מאז לא חוויתי שוב בשום סרט את החוויה העוצמתית ההיא. החוויה של לעזוב הכל ולהתמכר לעולם אחר, עם מפלצות, קסם וקללות עתיקות; החוויה של להסיר את העיניים מהמסך בסיום הסרט ולא להצליח להזכר איפה אני, ולהבין שמצאתי משהו חדש, מרתק ומפעים מאין כמוהו – את הקולנוע.

אדם קלין אורון: מדי פעם – לעתים רחוקות מדי – אתה נתקל ביצירה שכאילו נתפרה למידותיך: בסגנון, בתוכן, בהגשה, הכל מדגדג אותך במקומות הנכונים, כמו קווי מתאר שמתיישבים בדיוק על הגיאוגרפיה האישית שלך. 

ולכן, למרות שאני יודע ש"ברוז'" איננו סרט העשור הטוב ביותר, הוא סרט העשור הטוב ביותר עבורי. כי הוא מספר סיפור די קטן, באמצעים קולנועיים די פשוטים, אבל הסיפור הזה מסופר נפלא – ובעיקר, הוא עובד בשתי רמות. ברמה הראשונה אנחנו עוקבים אחרי קן וריי, זוג פושעים שהבוס שלהם, הארי, שלח לחופשה כפויה בברוז'. קן (ברנדן גליסון הנפלא), אבהי וחביב, נהנה מהארכיטקטורה וההיסטוריה; ריי, מיוסר וחובב תענוגות (קולין פארל בליהוק גאוני), מת משעמום. והארי, מלא עקרונות וזעם (רייף פינס, שמוכיח שוב שהוא השחקן הטוב של דורו), לא מתכוון לתת להם לנוח. 

אבל ברמה השניה, מדובר בהצגה מנומקת ומפורטת של תיאולוגיית הגאולה הקתולית וברלוונטיות שלה לחיינו. וכל זה בסרט שמקפיד לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל גם לא מהסס ליצור סצנה שהיא מחווה ויזואלית ליצירות של הירונימוס בוש. 

מרטין מקדונה, שזה סרטו הארוך הראשון, מדלג בין הרמה הראשונה לשניה, נותן לסרט סטייל של סרט שודים בריטי וזורק לתוך הקלחת סוחר נשק פסיכי, מרדפים בין תעלות מים, גמד, את אחת מסצנות המדרגות הטובות אי-פעם, ואת האידיאל הנוצרי של הידמות לישוע (אימיטטו דאי) – וכל זה מבלי שהסרט מרגיש דחוס, איטי או פילוסופי. 

אני חובב תיאולוגיה, בעיקר נוצרית, אוהב סרטי פשע, מת על מבטא אירי, וברנדן גליסון ורייף פינס הם שניים מהשחקנים שאני הכי נהנה לראות. אז כן, הבימוי לא תמיד מופתי, הנושא איזוטרי וריי הוא גיבור די מעצבן – אבל אלוהים ובנו, ברוז' נוצר בדיוק עבורי. 

זוהר אורבך: קצת משונה להיות יליד 96' ולהסתכל בריחוק ביקורתי ואובייקטיבי על העשור הראשון של המאה ה-21. אני לא יכול לומר מה הסרט הטוב ביותר שיצא בשנים האלה, כי הוא העשור שבו הטעם שלי רק התחיל להתעצב. אבל מהסיבה הזאת בדיוק אני יכול לומר מה הוא הסרט האהוב עלי מהעשור הזה, ונהיה חלק בלתי נפרד ממי שאני: שיקגו

הצפייה ב"שיקגו" הייתה, בדיעבד, חוויה משנת חיים. סיפורו של המשפט המתוקשר של רוקסי, שרצחה את המאהב שלה ונהייתה למלכת הכותרות הראשיות של שיקגו – ורואה את הקרב על חירותה כמחזמר קברטי סקסי ונוצץ. 

הבחירה המבריקה של רוב מארשל, הבמאי שהופקד על העיבוד הבימתי למחזמר המגה-מצליח הייתה להבהיר לצופה שכל נאמבר מוזיקלי מתרחש בדמיונה של רוקסי. שירים שלמים (ומצוינים!) נחתכו מהגרסה הבימתית כדי לשרת את החזון הזה, שמדגיש את אחת התמות החזקות ביותר של "שיקגו" – יש לנו את הבחירה לראות את העולם כפי שאנחנו רוצים לראות אותו, ולא כפי שהוא באמת, לטוב ולרע. 

"שיקגו" זה מה שאני אוהב בסרטים: קולנוע נוצץ וזוהר על דמויות פגומות ומהממות, מוזיקלי ומלא חיים, מרושע, מטונף, מהנה אבל גם מלא חמלה. רוקסי, ולמה, מאמא מורטון ובילי פלין כולם אנשים נבזים, מושחתים, תאבי בצע וחמדנים, אבל הם כולם גם קרובים לליבי. והם מככבים במה שהוא הסרט שאני הכי אוהב – בעשור הקודם ובכל אלה שקדמו לו. 

עידן זיירמן: תקשיבו, אני אדם פשוט. כשביקשו ממני לחשוב על סרטי העשור עברו לי בראש כל מיני יצירות אינדי קטנטנות שבטח לא שמעתם עליהן כמו "שר הטבעות" או "דו״ח מיוחד". אבל בסופו של דבר נזכרתי שפעם זה היה די נדיר להנות מסרט קומיקס בקולנוע ובטח להיות נדהם ממנו. ואז הגיע "האביר האפל" ועשה איזה טריק עם עיפרון והעיף לי את המוח (למזלי, לא מילולית, בניגוד לברנש חסר מזל אחר)

אולי זה נראה קצת מגוחך היום, כשהבעיות של נולאן הם משהו שמדברים עליו בחופשיות, וכשנבל שנפילה בשבי היא חלק מתוכנית העל המטורפת שלו הפך לקלישאה מאוסה. לרגע אפשר אולי לשכוח איך הוא אפילו נתן לאוסקר כאפה על זה שהם פספסו אותו בתור מועמד לפרס הסרט הטוב

אבל איזה מרהיב הוא היה. איך אחרי שראינו אותו התפלספנו על העלילה שלו במשך שבועות במקום לצחוק על החשיבות העצמית שלו, ואיך, בעיקר, הית' לדג'רבמה שהוא כנראה ההופעה הכי טובה בסרט קומיקס כלשהו עד היום. דמות שמטילה אימה בכל סצינה שבה היא נוכחת ומסרבת לציית לקלישאות הז'אנר. אינטרפרטציה של הג'וקר שהיתה כל כך חזקה שלכל סרט "באטמן" אחר לא היתה ברירה אלא לקחת כיוון שונה לחלוטין ממנה כדי שאולי לא ינסו להשוות ביניהם

וזה לא ששאר השחקנים בסרט לא היו מוצלחים מאוד, או שלא היו לסרט מעלות אחרות. אבל כשאני מנסה לחשוב על למה הסרט הזה נמצא כל כך חזק בזיכרון שלי עד היום, מה שקופץ לי לראש זה בעיקר הית' לדג'ר שורף ערימות של דולרים ואז שואל אותי אם אני יודע איך הוא קיבל את הצלקות האלה

מועמדים נוספים: "שיבת המלך" (יו, כמה שהוא היה קרוב), "הילדים של מחר", "שמש נצחית בראש צלול", "דו"ח מיוחד".

תום שפירא: אני לא חובב גדול של סרטים תיעודיים. אני לא שונא אותם במיוחד, אבל כשאני כבר ניגש לקולנוע (או פותח נטפליקס) אני מחליט פעמים רבות שהאמרה הישנה טועה ושהדמיון עולה על המציאות – במציאות, הרי, יש מעט מאוד רובוטים ענקיים ונינג'ות. אבל בכל זאת סרט העשור שלי הוא "גריזלי מן" של וורנר הרצוג. 

סיפור די קטן, בסכמה הגלובאלית, על בחור בשם טימותי טרדוול – פעיל מטעם עצמו לזכויות בעלי חיים ששם דגש על הגנה על דובי הגריזלי באלסקה. לטרדוול יש המון כוונות טובות ומספיק תשוקה כדי להניע את הטיטאניק. מה שאין לו זו הבנה אמתית בטבעם בפראי של היצורים שעליהם הוא מנסה להגן – וכל העסק מסתיים באסון.

הסיפור עצמו מעניין דיו, אבל הנוכחות (והבימוי) של וורנר הרצוג הם מה שהופכים את הסרט ליצירת מופת פילוסופית – כזו שלוקחת את הסיפור האחד הזה והופכת אותו למשל יותר גדול על היחס של בני אדם לטבע, על הדחף שלנו להאניש דברים שהם בברור לא אנושיים, על בורות, על בטחון עצמי מופרז. בקיצור – זה סיפור על האנושיות על כל הפגמים שלה. הרצוג הוא נוכחית ייחודית בתחום הקולנוע, ואפילו שאני מאמין שיש לו יותר מודעות עצמית ומוכנות להשתמש ב'תדמית' שהוא יצר לעצמו ממה שהרוב חושבים אי אפשר להכחיש את העוצמה של הקול שלו (בשמחה הייתי מקשיב לו מקריא את ספר הטלפונים) או את המוכנות שלו להתעמת עם נושאים קשים ולעשות את מה שהוא רוצה לעשות, את מה שהוא מרגיש שצריך לעשות, ולא את מה שמצפים ממנו.

 

טווידלדי: את סרט העשור של העשור הקודם אני צריך לפצל לשניים. בעצם לארבעה, שכולם זוכים לתואר בזכות דבר אחד – האווירה. 

שלושת הראשונים הם בעיני האירוע הקולנועי הגדול של העשור – טרילוגיית שר הטבעות, שבה הצליח פיטר ג'קסון לברוא עולם קולנועי מדהים, מרהיב וסוחף. כמה סוחף? את החתונה שלי קבעתי ליום לפני שיצא "שיבת המלך", כדי להספיק עם אשתי להקרנת הבכורה בלי התנגשות עם החתונה. 

נכון, היו לשר הטבעות 15,352 סופים יותר מדי, אבל זה לא מנע ממני לראות את כל הסרטים, ואז את הגרסאות המורחבות של כל הטרילוגיה, ועדיין לחשוב שהארץ התיכונה היא יופי של מקום, כמובן אם מוציאים משם כל מיני אורקים וצרות אחרות.

הרביעי הוא ממש ההיפך: סרט קטן, אפור לחלוטין, מועט בשחקנים, בלי פעלולי מחשב, שעוסק גם הוא בממלכת פנטזיה דמיונית עם שליטים אפלים: מזרח גרמניה הקומוניסטית. אני מדבר כמובן על "חיים של אחרים", שבזמנו היה סרט השנה של עין הדג, אבל נראה שטיפה נשכח מאז.

כמו "שר הטבעות", גם "חיים של אחרים" החזיק בעלילה, בשחקנים – אבל לפני הכל, באווירה וביצירת עולם משכנע וסוחף, אם כי ממש לא מאותן סיבות. "חיים של אחרים" נשאר איתי הרבה אחרי שסרטים אחרים באו והלכו, כי הוא יצר תמונת עולם משכנעת מאוד של הדיקטטורה המזרח-גרמנית, עולם כל-כך שונה מעולמנו, שרק דומה לו אבל מתנהל בצורה שונה לחלוטין. 

בניגוד לג'קסון, הבמאי פלוריאן הנקל פון דונרסמארק נעלם קצת אחרי הסרט הזה; אבל גם היום, היצירה הזו נותרת בעיני מופלאה בשל הצלחתו שכמעט אין שני לה ביצירת אווירה שתשאב את הצופה לתוך הסרט ותאפשר לו להתמקד בעלילה ובדמויות.

וכמו "שר הטבעות" גם לו יש סוף נמרח. אין סרטים מושלמים. גם לא סרטי העשור שלי.