היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להפתיע את כולנו ולסכם את שנת 2008 בכלל.
עבר קצת זמן מאז ה"תמונה קבוצתית" האחרונה, ואני מצטער על זה. אבל לעניינו: שאלה אחת, פשוטה, לכבוד השנה החדשה וסיום הקודמת – "מהו סרט השנה שלכם של שנת 2018?"
נעמה רק: בחירת סרט השנה שלי ל-2018 הייתה אחת הקלות שהיו לי. "ליידי בירד" הוא אולי לא הסרט שדירגתי הכי גבוה, או זה שאני חושבת שהוא השלם והטוב ביותר מכל בחינה טכנית, אבל הוא ללא ספק זה שהכי נגע בי. אפשר להאשים בזה את הנושא – התבגרות בפרברים בשנות האלפיים – אבל הסרט הזה הוא ממש לא רק לנערות שאפתניות אך הססניות לשעבר. זה סרט רגיש מאין כמוהו, שלא מהסס להעמיד את הדמויות שלו במצבים מסובכים אבל בסופו של דבר נשאר אדיב ואוהב כלפיהן. אין כאן אף אחד שהוא "רע" – אפילו לא הדוש שלא רואה את הגיבורה ממטר, או הבחור ששבר לה את הלב. בסוף כולם מוצאים את הדרך לעשות את הדבר הנכון, גם אם מעט באיחור.
סרטי התבגרות נופלים לא פעם בכתיבה מתאמצת שמנסה להישמע צעירה אבל יוצאת הכי זקנה שאפשר. זה לא המקרה כאן, כי כולם בסרט, מתבגרים או שלא, פשוט מדברים כמו אנשים. הם מוציאים עצבים רגע אחד ומתאחדים סביב מטרה משותפת במשפט הבא, הם משקרים באופן ברור וברור פחות. התסריט לא מרגיש צורך להסביר יותר מדי, והצופה מבין אותו בבהירות כפי שהוא מבין כל אדם שעומד מולו, חשוף וכנה.
ספויילרים ל"זמנים קשוחים באל רויאל" בפסקה האמצעית
זוהר אורבך: כש״אישה בורחת מבשורה״ מגיע לשיא שלו, דויד גרוסמן כותב, בפרפראזה על תהילים, ״גם אם אלך בגיא צלמוות לא ארא רע כי הסיפור שלי עמדי״. דרו גודארד, שכתב וביים את ״זמנים קשוחים באל רויאל״, ככל הנראה לא בקיא בכתביו של הסופר הג׳ינג׳י, אבל באיזשהו שלב בסרטו החדש, המשפט ההוא הדהד בזיכרון שלי.
הסיפור שלי עמדי. זה הניצחון שלנו על העולם – היכולת לבדות. היכולת לשקר. היכולת לספר סיפור. ג׳ף ברידג׳ס מגלם כומר שהוא לא באמת כומר, אבל לפקיד הקבלה הצעיר שמנהל לבדו את המלון המסתורי בו מתרחש הסרט זה לא משנה, כי הוא צריך גאולה, והכאילו-כומר הזה מוכן להעניק לו אותה. אם לא באמת אז בדמיון. כי גם אם הוא יילך בגיא צלמוות (ובאיזשהו שלב המלון הזה הופך לגיא צלמוות) אין לו מה לדאוג – הסיפור שלו עימו.
ומסביב לאמת הפשוטה הזאת דרו גודארד העמיד סרט שהוא שעתיים וחצי של אושר – עם צוות שחקנים נהדר, דיאלוגים חכמים אבל לא מתחכמים, ויזואליה צבעונית ומנקרת עיניים ופסקול מופלא – גם הלחנים המקוריים של מייקל ג׳יאצ׳ינו, גם להיטי פופ משנות השישים שמופיעים לאורך הסרט וגם הקאברים המצוינים שאחת מכוכבות הסרט, סינתיה אריבו, מבצעת לאותם להיטים אחת לכ-20 דקות. גודארד מנצח על כל המרכיבים האלה בוירטואוזיות מעוררת השתאות, ויוצר את מה שהוא אחד הסרטים היחידים של 2018 שאני מאמין שאחשוב עליהם גם ב-2028.
מתן בכר: שששששש, תקשיבו טוב. מה אתם שומעים? כלום, בדיוק. אין מונולוגים לא נגמרים, אין קריינות מייגעת ואין דיאלוגים מלאים באקספוזיציה שאפשר למצוא היום בכל סרט שני. כולם בשקט, כי חייבים להיות בשקט. אם תעשו צליל כלשהו, הוא עלול להיות האחרון שתעשו. זהו אחד הדברים הבולטים לטובה ב"מקום שקט" – הוא מסתמך על הפן הויזואלי הרבה יותר מאשר הקולי. או כמו שאומרים בקולנוע: זה סרט שמראה, לא מספר.
"מקום שקט" בקלות היה יכול להפוך לסרט גימיק מעיק שאנשים שוכחים אחרי כמה ימים. אבל הבימוי המהוקצע ותצוגות המשחק הנהדרות (בעיקר של השחקנית הצעירה והחירשת מיליסנט סימונדס) הפכו אותו למה שהוא בקלות סרט המתח/אימה של השנה (מצטער, "מת או חובה"). הוא השאיר אותי על קצה המושב ועם האצבעות תקועות עמוק בידיות הכסא, ומה שבאמת מפתיע זה שהסרט הפך גם את האולם שבו הייתי למקום שקט – וזה אולי ההישג הכי גדול שלו.
אדם קלין אורון: הקטע המעניין באמת עם רובוטים הוא שמהרגע הראשון שהאנושות עלתה על הרעיון של יצורים בעלי בינה מלאכותית היא מפחדת מהם פחד מוות. זה אומר כל מיני דברים על האמונה שלנו בעצמנו, אבל לעניינו, זה בעיקר אומר שרוב הסרטים על רובוטים הם די מבהילים: יש בהם יצורים מאוד חזקים ומאוד חכמים שמנסים להרוג בני אדם. וזה פוסט-אפוקליפטי ומדכא ולפעמים, רק לפעמים, גם ממש ממש מגניב.
לי וואנל, הבמאי של "משודרג'"(והתסריטאי של "המסור" ו"הרוע שבפנים") מחליט לשלב: החיים של גריי טרייס, גיבור הסרט, התפוררו לו מול העיניים, יחד עם היכולת שלו ללכת. אבל פרוצדורה חדשנית מצליחה לחבר אותו ל-STEM, בינה מלאכותית שמרימה אותו שוב על הרגליים ואז משתמשת ברגליים – ובידיים, ובמצח, ובכלי המטבח – האלה כדי לקרוע לאנשים את הצורה.
אבל זה, כמובן, לא מספיק. כי וואנל, שהוא גם התסריטאי כאן, יודע שמכות וזוויות צילום יוצאות דופן זה נפלא, אבל קודם כל צריך שאנשים יזדהו עם הגיבור. וכאן נכנס לתמונה לוגאן מרשל-גרין: הוא משכנע בתור בעל אוהב אך מרוכז בעצמו; הוא משכנע בתור אדם שהגיע הכי נמוך שאפשר; הוא משכנע בתור מי שרוצה לנקום; והוא, במיוחד, משכנע בתור מי שחותך לאנשים את הלסת מבלי שיש לו מושג איך להחזיק סכין ביד.וגם זה לא מספיק, כי צריך סיפור. ותעלומת התפוררות חייו של גריי היא סיפור מצוין, שמפגיש אותו עם דמויות שינסו לעזור לו, אחרות שינסו להרוג אותו, וכאלה שגם וגם. תוך כדי, הם גם יחשפו בפנינו עולם שהוא קצת כמו שלנו, אבל לא בדיוק, עם אויבים שהם די מוכרים לנו, אבל לא לגמרי.
עד כאן, חתיכת הישג. אבל אז וואנל גם זורק לתוך כל הקלחת הזו דיונים מעניינים על מה הופך אותנו לבני אדם, מה זה רצון חופשי, ואיך תראה בינה מלאכותית בעתיד הממש קרוב – ומצליח להפיק מכל זה תבשיל עוד יותר מוצלח, בזמן שהוא גורם לזה להראות קל, ולהשאיר את כל העניין תמיד, אבל תמיד, מגניב.
עידן זיירמן: "הנוקמים: מלחמת האינסוף" לא היה הסרט הכי טוב שראיתי השנה (מישהו אחר לקח לי כבר את "זמנים קשוחים באל רויאל"). אני אפילו לא בטוח שהוא היה סרט הסופר-גיבורים הכי טוב שראיתי השנה (היי ספיידרמן!). אבל אני לא כל כך בטוח שאני אזכה לראות אירוע כמו "הנוקמים: מלחמת האינסוף" בקולנוע פעם נוספת בחיים שלי.
מלכתחילה כל הפרויקט הזה היה מופרך, ובכל שלב לאורך הדרך היה נראה שיש לו הזדמנות מפוארת להכשל (חה! סרט עם רקון ועץ מדבר! אין סיכוי שזה יעבוד!). אבל כנגד כל הסיכויים איכשהו הגענו לכאן בכל זאת, לאחר עשור שבו המותג הקולנועי של מארוול נבנה בהדרגה ובסבלנות, לסרט שאמור לאחד משהו כמו 30 דמויות שכל אחת מהן היתה יכולה להיות דמות ראשית בסרט אחר? איך זה אמור לעבוד?
אבל שוב, מארוול ניצחו נגד כל הסיכויים, והצליחו לשמור על קוהרנטיות עלילתית במיש-מש הפסיכי שהוא עלילת הסרט. בדרך הם עשו את הקטע הזה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, עם דיאלוגים שנונים ואקשן כיפי ורוברט דאוני ג'וניור. הם גם לקחו כמה החלטות מאוד לא שגרתיות לסרט בסדר הגודל הזה (כמו המיקוד של הסרט סביב דמות הנבל או, ובכן, הסוף) שהופכות את הסרט הזה למעניין גם מעבר למכות ולדאחקות. הם עשו את זה כל כך בקלילות שלרגע קל לשכוח שעצם העובדה שכל העלילה של הסרט לא מתפרקת לחלוטין ברגע שמרטיבים אותה קצת היא הישג תסריטאי מרשים בפני עצמו. אז כל הכבוד, מארוול. נתראה ב- "סוף המשחק".
טווידלדי: "הבלתי רשמיים" הוא סרט בדיוני למדי המבוסס בערך על סיפור אמיתי על ימיה הראשונים של תנועת ש"ס, והוא סרט השנה שלי. כי לא רק שהוא עשוי היטב, ולא רק שהוא מספר סיפור ישראלי מאוד – בשפה שלו ובלי לנסות להעמיד פנים לטובת הקהל 'בחוץ', ולא רק שהוא מצליח לעורר סימפטיה לקבוצה שלא זוכה לאהדה ניכרת, אם נהיה מנומסים, אצל חלק ניכר מהציבור הישראלי, אלא שהוא עושה את כל זה ביחד.
אלירן מלכה ביים את סרט הפוליטיקה כמעט כמו סרט פשע, עם יוזמי המפלגה בתפקיד הגיבורים שרוצים להביא את המכה, והצליח לאזן היטב בין קומדיה לדרמה, ובין אמירה חברתית – כזאת שהיא פחות על הנהגה ופוליטיקאים, ויותר על הסיבות והתחושות שמובילות מישהו לקפוץ למים מעשה נחשון בן עמינדב ולחכות שייבקעו. הסרט מתחיל מנקודה שבה לפחות חלק מהקהל זה עוין ועלול לצאת בחוץ, ובכל זאת מצליח לעורר הזדהות עם הדמויות, להסביר את מניעיהן ולגרום לצופה לאהוד אותן ולהזדהות איתן. ובהקרנה שבה הייתי, שלפי מיטב ראייתי הסטריאוטיפית רוב הנוכחים בה לא היו ממצביעי ש"ס, גם לצהלות של ממש בחלק מהסרט וכמה מחיאות כפיים בסופו. זה חתיכת הישג.
יהונתן צוריה: כל מיני אנשים שאלו אותי כבר "מה הסרט הכי טוב של השנה" והתשובה שלי תמיד הייתה זהה – "אהההההההההההההה". כלומר, אני יכול, בקושי רב, לצמצם את הרשימה לאיזה שבעה סרטים, בהנחה שאני מחשיב רק סרטים שהופצו השנה, אבל אז אני נתקע עם רגשות אשם כל פעם שאני מנסה להוציא סרט כלשהו. למזלי, חלק מהכותבים למעלה אזכרו כמה מהסרטים האהובים עליי שיצאו השנה – אבל בסוף צריך לבחור אחד. אז מצטער, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי","סטאלין מת!", "אי הכלבים" ו-"חיפוש" – זה לא אתם, זה אני. או יותר נכון, זה לא אתם או אני – זה "ספיידרמן: ממד העכביש".
כי אם אני קצת משנה את השאלה ל"מה הוא הסרט של 2018", אני לא חושב שיש ספק שהתואר הולך אליו. הוא הראשון בתור במה שהתבררה כשנה נפלאה לסרטי אנימציה, הוא המרענן הרשמי של סרטי גיבורי על אחרי שלכולם כבר נמאס מהם, הוא הסרט ששבר סרטי אנימציה רק כדי להרכיב אותם מחדש – הוא, אם יורשה לי להמר ולהביך את עצמי, הסרט שעליו נדבר עוד חמש ועשר שנים מעכשיו (פלוס מינוס שני המשכים מיותרים יותר או פחות). הוא סרט שמלא ביותר אנרגיה ויצירתיות מזיכיונות שלמים, הוא מסוג הסרטים שגורמים לך להתלהב מחדש מקולנוע, מסוג הסרטים שאפילו זה שאתה מודע לחסרונות שלהם זה לא ממש משנה כי מה שהסרט עושה הוא עושה פשוט כל כך טוב שהחסרונות נהפכים ליתרונות. וגם, אם זה לא ברור, הוא פשוט נפלא. אז, כן, בשבילי אין ספק שמדובר בספיידרמן: סרט השנה.
סלילה שאני מתקטנן, אבל זה חזק ממני.
מה זאת אומרת לכולם נמאס מסרטי גיבורי על?
מה אלה שמרכיבים את הכולם הזה? יש הרבה נבואות שחורות אבל השנה הזאת הוכיחה שרק עכשיו הז׳אנר הזה מגיע לשיא שלו – הפנתר השחור שנהיה התופעה התרבותית של השנה, אינפיניטי וור שהוא האירוע הקולנועי של השנה ואפילו סרטים שנקטלו כמו ונום וסרטים שסתם קיבלו ביקורות פושרות כמו אקוומן הפכו ללהיטים. אקוומן אפילו יסיים את הריצה הקולנועית שלו עם סכום שלא מתרחק מהפנתר השחור.
זה נכון שהנוסחאות כבר הולכות ונשחקות ואני בהחלט מסכים שמימד העכביש הוא משב הרוח המרענן שהז׳אנר הזה היה צריך – אבל אנחנו מאד רחוקים מ״לכולם נמאס״.
אתה לא טועה
וגם אני בתוך הדבר הזה (כלומר רוב הסרטים שאני רואה בקולנוע בשנה שנתיים האחרונות הם סרטי גיבורי על, לא לגמרי באשמתי), אבל יש פה שני דברים שחשוב לי להתעכב עליהם:
1) הייתה תקופה שבה היו סרטי פופקורן עתירי תקציב מעולים (לא טובים ומטה אלא משהו קצת מעבר), ואני חושב שהיא ברובה מאחורינו אם מוציאים את סרטי גיבורי העל מהרשימה (ואני הולך לטעון שגם אם כוללים אותם). סרט שאני מגדיר אותו כסרט פופקורן והוא יותר מסתם טוב ויצא לאחרונה שאני זוכר…. אולי "קצה המחר"? תעזרו לי עם זה.
2) גם סרטי מארבל וגיבורי על למיניהם (בטח עכשיו כשהשוק הפך להיות לגמרי הגמוניה של מארבל ודי סי) אף פעם לא מתעלים מעל לרמת ה"טוב". זה קשור לדברים שהם אולי רק דעה אישית שלי (כל רגש שהוא לא צחוק הוא מוקצה, הומור מאוד ספציפי שהיה מצחיק אי שם באיירון מן אבל נהפך להרבה פחות מצחיק לאט לאט). השנים הראשונות של מארבל כללו את הסרטים הכי חלשים בסאגה הלא נגמרת הזו, אבל בסופו של דבר בהרבה מובנים לדעתי עדיף את השנים האלו, כי לפחות אז היו ניסויים. היום כבר אין ממש סיכונים, אין ניסיון באמת לחדש, ואף אחד לא רוצה לחדש, אלא רק להיות כמו מארבל ולמכור את אותו מוצר שהם מוכרים (ע"ע אקווה מן, שלדעתי עשה את מארבל יותר טוב ממארבל, אבל זה דיון לביקורת).
אני לא חושב שמארבל עצמם מכוונים למקום של סרט מעולה שיעשה משהו חדש עם הקולנוע. הם מכוונים להביא לנו מוצר, והם מביאים את המוצר הזה בצורה הכי טובה שהם יכולים, אבל הם לא ינסו לשנות אותו כל עוד הוא מרוויח להם סכומי עתק, ואליהם אין לי תלונות. גם אין לי תלונות למיליוני (ואולי מילארדי) האנשים שצופים בסרטים שלהם בהנאה רבה, זכותם ואני בסך הכול בעד שאנשים יהנו. אבל גם אם כולם עדיין נהנים בטירוף, אני חייב להגיד שלפחות לי קצת נמאס.
לא מסכים לגבי הסעיף הראשון
עדיין עושים סרטי פופקורן טובים שהם לא גיבורי על, ואפילו הבאתי רשימה די ארוכה בשלוף של סרטים עתירי תקציב באחד הדיונים פה לאחרונה. כאילו, עזוב, פשוט חפש במוג'ו מה הסרטים הכי יקרים אי פעם, ותראה שעדיין יש סרטי פופקורן "אחרים". זאת רשימה מפתיעה שמומלץ להעיף בה מבט.
לגבי כמה הם טובים או גורמים לנו לחשוב – זה כבר עניין מאד סובייקטיבי. אתה אומר קצה המחר? ומה עם בלייד ראנר 2049 שנעשה באותו תקציב, אבל הרבה יותר חכם ומעניין (לדעתי) ויצא לפני פחות משנתיים?
לגבי הפסקה האחרונה – מארוול לא עושים את הדבר הכי טוב שהם יכולים. בהתחשב בחומרי המקור – הם עושים לעצמם הרבה הנחות. עונות 1 ו-3 של דרדוויל והעונה הראשונה של ג'סיק'ה ג'ונס הן דוגמאות טובות למה שמארוול יכולים לעשות כשהם לא עושים לעצמם הנחות, ומה חבל שמחלקת הטלוויזיה שלהם לא היתה עקבית כמו זאת הקולנועית. מעריץ הקומיקס השרוף שבי כל פעם מת קצת כשאני רואה כמה אנשים משתפכים על ספיידרמן: השיבה הביתה ולא יודעים כמה ספיידרמן יכול להיות הרבה יותר טוב, מעניין ומעורר מחשבה. ואין לי ספק שמארוול ישכללו את הנוסחא עם הזמן כשלאנשים *באמת* יתחיל להימאס. הכניסה של האקס-מן תאלץ אותם להתעמת עם הפאן והקומדיה ולהזיז אותם צעד אחורה מעצם טבעו של הפרנצ'ייז. הם מבינים שיש סטנדרט מסוים שהוצב עם סרטים כמו אקס-מן 2 ופירסט קלאס.
לגבי די סי – כרגע הם מאד ריאקציונריים כי השלב הניסיוני שלהם כשל והצלחת הענק של אקוומן (הדי מארוולי) בהחלט תשנה דברים עבורם. אולי הם ימשיכו לעשות סרטי מארוול כשמארוול עצמם כבר לא יעשו סרטים כאלה.
דבר אחד בטוח: לאנשים לא נמאס ולא ימאס בקרוב. 2018 היתה השיא של עשור מאד בתולי וניסיוני בפני עצמו ואנחנו רק בהתחלה.
בלייד ראנר 2049 אולי נעשה בתקציב של בלוקבאסטר
אבל הוא ממש לא סרט פופקורן. לא יודע איך אולפן מעז לתת לדניס וילנב את הסכום הזה והאם הוא באמת ציפה להחזיר את ההוצאה, אבל איזה מזל שזה קורה.
בקשר לנקודה הראשונה
לא יודע לאיזו טבלה אתה מתכוון, רוב הטבלאות במוג'ו גם הדומסטיק וגם הלוקל (ובטח האינפלציה שם אין שום דבר חדש מידי) מלאות בסרטי קומיקס\סרטים מהמחצית הראשונה של העשור. יש גם סרטים מצויירים (רק של דיסני\פיקסר, שזה אחוז קטן מכמות הסרטים המונפשים שיוצאים כל שנה), והמון המשכים… יכול להיות שלא הלכתי רחוק מספיק (מאה ראשונים בכל טבלה) אבל אולי זה גם טעות שלי שלא הגדרתי מה זה בלוקבאסטר כראוי.
בכל אופן זה לא ממש רלוונטי. ואני לא אומר את זה בתור איזו ביקורת על הוליווד או על אנשים שנהנים מהסרטים האלה, זה פשוט המצב.
לגבי התקוות שלך עבור מארבל – יאללה אני איתך, חושב שאתה אופטימי מידי, אבל אשמח להתבדות
לגבי דיסי – הם עדיין לא מצאו את המוצר המוגמר שלהם, וכל עוד הם מחפשים אנחנו מקבלים תוצאות מעניינות.
לגבי הסיכום שלך – לא יודע. אני חושב (כמו שאמררת בעצמך) שזה מותנה ביכולת של הסרטים האלה להתפתח. אם באמת הם יתפתחו לאנשהו אז לא יימאס, אם זה יישאר כמו שזה עכשיו זה יימאס מתישהו גם למעריצים הנאמנים ביותר.
לא התכוונתי לסרטים הכי מכניסים אלא לטבלה של הסרטים הכי יקרים.
ולגבי התפתחות הז׳אנר – הוא כבר התפתח, גם אם אנשים לא שמו לב.
כאמור – הפנתר השחור שהראה שסרט קומיקס יכול לתת קול לקבוצה גדולה של אנשים ולהפוך לתופעה תרבותית.
אינפיניטי וור שקשר עשור של סטוריטלינג.
מימד העכביש שהיה אחלה טיזר למה יכול להיות בעתיד.
וואו אין לך מושג כמה אני לא קונה את זה
הפנתר השחור הוא סרט מארבל שיכול היה להתרחש בכל מקום אחר עם שינויים מאוד קלים. הטענה שלך לגביו היא טענה שמנסה להגיד משהו על התוכן באמצעות הצורה. יכול להיות שאנשים מרגישים שהם מקבלים ייצוג ככה, אבל יש פה המון המון שטחיות. אם תרצה ארחיב, אבל סתם אנקדוטה, השותף שלי לחדר באקדמיה הוא מבקש מקלט מסודן, והוא מאוד מאוד בעניין של תרבות שחורה, ודיברנו על הסרט הזה, שלדעתו הוא לא מייצג של התרבות האפריקאית בשום צורה.
ההישג של אינפיניטי וור מרשים, אבל זה לא איזה משהו חדשני, אלא כמו שאמרת בעצמך, מימוש של רעיון שהם מממשים בפועל כבר עשר שנים.
מימד העכביש (שאני באמת רוצה לראות) לא ממש שייך להגמוניה המארבלית דיסנית שדיברתי עליה בשום צורה, וככל הנראה זו הסיבה שהתאפשר לו להיות כל כך מרשים וחדשני.
עוד מילה על ספיידרמן, אקס מן והגמוניה דיסנית
אתה חוזה עתיד מאוד ורוד לאקס מן ואני מקווה איתך שכך יהיה (לא בעניין של מספרים בקופות שפחות מעניין אותי, אלא בעניין של איכות הסרטים. מספרים בקופות לא מעידים על איכות, ואתה נתת לראייה את זיכיון הרובוטריקים). אני חושב שאקס מן היו לעיתים מעולים (1 ו2, לוגן, ואובייקטיבית גם ההתחלה היה טוב למרות שאישית פחות התחברתי בעיקר בגלל שג'ניפר לורנס ממש שיחקה שם גרוע), טובים (העתיד שהיה, הוולברין השני) או טובים פחות ואף נוראיים (למרות שאף פעם לא ראיתי סרט אקס מן שלא הייתי מוכן לראות שוב בשום אופן, אולי חוץ מוולברין הראשון).
אני מעריך (אלא אם כן באמת יגיע שינוי גדול שכרוך בעיקר בזה שמארבל תיתן יותר חופש פעולה לאנשים שמתחת לקווין פוגי) שסרטי האקס מן הבאים (אולי חוץ מדדפול שהם כן ינסו להשאיר במתכונת הנוכחית) יהיו סבבה, כיפיים עם אקשן טוב וישכחו אחרי שעה שעתיים כמו שאר הסרטים של מארבל. וכמו כל סרט אחר של מארבל, זה לא יהיה נורא לראות אותם שוב אבל ערך מוסף לא יהיה.
אין מה לעשות, תחרות זה דבר בריא, ושוק ללא תחרות זה שוק צולע וחסר חדשנות.
בוא נעשה סדר.
אני דיברתי על ביצועים בקופות. כשהם עקביים, בהחלט אפשר לומר שהם מעידים על הרגלי הקהל הרחב – וזאת אמרתי כתגובה לאמירת ״נמאס לכולנו״.
אחרי שהבהרת שזה לא מעניין אותך, ואתה מדבר על האיכות עצמה אז כן – אני מסכים איתך בגדול. אני חוזה עתיד ורוד לאקס-מן כלכלית בעיקר כי האפשרות שזה יהיה כושל מאד נמוכה מנקודת המבט שלי (על סמך הרגלי צפייה של אנשים שהולכים לסרטים כאלה יותר ויותר, בעיקר אם הם מזוהים עם מארוול).
לגבי מה אני באמת חושב על הסרטים האלה – זה כבר דיון אחר שהוא במהותו מנותק מהדברים שאמרתי עד עכשיו.
אני לא מאמין שסרט אקס מן של מארוול יוכל להתעלות על פירסט קלאס לצורך העניין. כלומר, זה יהיה סרט מצליח שיקבל ביקורות חיוביות ויגרוף כסף אבל בעיני הוא יהיה נחמד וכנראה לא יתפוס את המורכבות של חומר המקור – אם כי אני כן חושב שמארוול יבינו שהכניסה של האקס מן דורשת שינוי קל בנוסחא.
לגבי די סי – יש להם היסטוריה של כמה עשורים טובים שבה הם מפחדים לתת לדמויות שלהם להתנהג כמו הדמויות שלהם בלייב אקשן (להבדיל מסרטי וסדרות האנימציה שלהם), וזה עדיין לא תוקן באקוומן באופן מוחלט למרות שעושים לשם צעדים. אני כן מסכים עם האמירה שלך שהמצב שלהם יותר מעניין, גם אם הסרטים לא תמיד טובים.
לגבי מה שאמרת על בלאק פנת׳ר – זאת אנקדוטה נחמדה שאי אפשר להסיק ממנה כלום.
ועצם הג׳נריות שבבסיס הסרט הוא הדבר שמאפשר את הפיכת הסרט לתופעה תרבותית. כי הוא מספיק ג׳נרי בשביל לתת קול להרבה אנשים. אבל ברור שלא כולם יאהבו את מה שהסרט מציג או את הצורה שבה הוא מציג את זה.
ברשותך אענה פה לשתי התגובות שלך
אתה צודק שהאמירה "נמאס לכולנו" היא די מקוממת, וכמו שהבהרתי (כבר בתגובה הראשונה שלי אגב) אני לא מתיימר לדבר בשם אף אחד חוץ מעצמי, למרות שבאמת שאם זה רק היה אני לא הייתי טורח לכתוב כל כך הרבה בנושא. במעגלים שבהם אני מסתובב ישנה תופעה שהאנלוגיה הכי טובה שלי אליה היא ל"חמוצים" של ביבי, מתבכיינים וטסים. כלומר מתבכיינים כמה זה אותו דבר אחרי אבל בסך הכול די נהנים תוך כדי. וכמו שאמרתי, אני בתוך זה, ונראה על סמך התגובות האחרונות שלך שגם אתה קצת בתוך זה, למרות שלך זה הרבה פחות מפריע (שזו אולי גישה יותר בריאה משלי) ואתה נהנה ממה שיש.
מבחינה כלכלית האם זה ימשיך להצליח? אולי, מה שניסיתי (וכנראה נכשלתי) להגיד זה שזה לא מעיד כלום על האיכות של הסרטים האלה.
אם אפתח רגע סוגריים ובסיכון לקפוץ ממש למחוזות הספוקלציות הפרועות וחסרות הסיכוי, קשה לי לראות מישהו שסרט מארבל X ייתן לו את אותם הדברים כמו שסרט כמו האביר האפל, וולברין, אפילו ספיידרמן המקורי, יכולים להעניק לו (ושוב זו מה זה ספוקלציה פרועה ש99% שהיא לא נכונה כי יש כל כך אנשים בעולם ובטוח שאם נחפש מספיק זמן נמצא מישהו שמאמין שטרול 2 זה סרט עמוק שהעניק לו פרספקטיבה חדשה על החיים).
ספוקלציה הרבה יותר טובה היא לגבי חיי המדף של הסרטים האלה – מעריך שמעטים מהם ייכנסו לרשימת סרטים שחובה לראות אם אתה חובב קולנוע אבל רובם אפילו לא ייכנסו לרשימת הסרטים שחובה לראות בז'אנר גיבורי העל. ולגבי זה ימים יגידו, מה שנקרא נתראה עוד עשור.
ושוב, אני חוזר לדוגמא הזאת כי זו דוגמא טובה, מייקל ביי הוכיח לנו שהצלחה כלכלית לא אומרת הרבה (כאילו לכאורה היא הדבר הכי חשוב, אבל לא רואה הרבה אנשים שרק כך הם בוחרים איזה סרט לראות). הרובוטריקים דעכו אחרי 4-5 סרטים, אבל זה הישג הרבה יותר מרשים מההישג של מארבל בהתחשב בזה שהם היו זבל מלכתחילה ולא עשו שום מאמץ להשתנות. אני מעריך שבגלל שמדובר בסרטים שאי אפשר לומר עליהם יותר מידי דברים רעים, הסרטים של מארבל ימשיכו להחזיק מעמד עוד זמן מה.
לגבי הפנתר השחור – אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר תופעה תרבותית. אשמח להבהרה
יותר קל לשאול למה אתה חושב שבלאק פנת׳ר הוא לא תופעה תרבותית :)
אבל הדבר הכי טוב להדגים למה כן זה לכתוב בגוגל why the black panther is imortant ולעבור על הסרטונים והכתבות השונות בעיקר הכתבה של הניו יורק טיימס. הסרט לא סתם שובר קופות היסטרי שישכח עוד שנה. יש הילה סביבו.
ושוב
השתמשת בהרבה מילים בשביל לא להגיד כלום. סליחה על חוסר הסבלנות, אבל אם זה כל כך ברור אני בטוח שגם בור כמוני יבין אם תסביר במילים פשוטות
פשוט תקרא את מה שחושבים עליו בקהילה השחורה בארה״ב
אני אתרגם את המחלוקת לשפת אדם
לכולם/לאנשים נמאס מסרטים על גיבורי על = לי נמאס מ-/מעולם לא אהבתי סרטים על גיבורי על
ממש לא לכולם נמאס מסרטים על גיבורי על = אני אוהב סרטים על גיבורי על
תכלס? אני שניהם
אני אוהב סרטי גיבורי על, ומתחיל להימאס לי מהם (נו, בהכללה). וזה מה שאני חושב שמתפספס בבינאריות המסוימת שמציגים כאן שאם הסרטים מצליחים בקופות, אז כולם עדיין אוהבים אותם ורוצים עוד. כן, הם עדיין ההימור הבטוח יותר בקולנוע לאקשן מהנה, לעומת ז'אנרים אחרים שבממוצע נותנים תוצרים יותר מפוקפקים, אבל, יש בי קול לא קטן שצועק בראש "חלאס". אפילו אם הוא נשכח לחלוטין בזמן הצפייה וההנאה מעוד סרט גיבורים מוצלח.
הימור לא משכיל (יש לי הרבה כאלה לאחרונה, הא?): הנוקמים 4 יהיה איזשהו נקודת שבר. השיא שמאחוריו תתחיל ירידה כלשהי. לא מיידית, אבל פייז 4 של מארבל יהיה קטן בהרבה (ואם מארבל חכמים, הוא גם יתוכנן כך) וייתן לאנשים זמן להירגע מה-7-10 סרטים בשנה של הז'אנר שאת כולם חייבים לראות. איפה DC והחברות האחרות ימצאו את עצמן ביחס לזה – לא יודע.
כרגע אנשים מאד מפחיתים בערך של האקס-מן כרכוש של מארוול.
והשילוב שלהם עם היקום הזה. מסרטי אקס-מן של פוקס למשל באמת נמאס. מארוול יקחו אותם ויעשו מהם משהו הרבה יותר טוב (לפחות מרוב סרטי פוקס). וזה יגלגל המון כסף.
גם לא תהיה שום ״נקודת שבר״ – בסך הכל גל חדש של סרטי סולו (חלקם המשכי ענק כמו הפנתר השחור 2, ספיידרמן חדש ודוקטור סטריינג׳ 2) שלא יהיו מצליחים כמו אנדגיים או אינפיניטי וור אבל יהיו להיטים גדולים.
ממה שאתה אומר מצטייר מעין מצב כזה של קהל שבוי שנמאס לו אבל מכתת רגליו למרות הכל. זאת לא תפיסה נכונה. שום תופעה לא יכולה להימשך במשך כל כך הרבה סרטים בזמן שלאנשים נמאס. הרובוטריקים החמישי הוא ההוכחה לרף הסיבולת הגבוהה ביותר מפרנצ׳ייז מאוס. מארוול שנות אור משם. ספיידרמן החדש יהיה להיט עצום, בלאק פנת׳ר 2 יהיה להיט היסטרי, דוקטור סטריינג׳ 2 יעשה יותר כסף מקודמו וכשיצא סרט האקס-מן המרובט של מארוול הוא יהפוך לסרט הכי גורף בפרנצ׳ייז.
אני הייתי שמח לראות עוד גיבורי על
רק לא כאלה מהיקום של מרוול. או די.סי. או כאלה שמבוססים על קומיקס באופן כללי. אלה באמת קצת יוצאים לי מהאף.
הייתי שמח לראות עוד גיבורי על כמו ב-"כרוניקה בזמן אמת", או ב-"בלתי שביר" או ב-"משפחת סופר-על". לא, אני לא מתכוון להמשך ממוחזר סטייל "משפחת סופר-על 2" או לעוד סרטים של שאמאלן, חו"ח. אני מתכוון לסרטים שהבמאים שלהם מתנתקים מהשורשים הקומיקסיים של הז'אנר* ולוקחים אותו למקומות חדשים. בכל הסרטים שציינתי, לא רק שהתסריט והבימוי עקפו באיכות שלהם כל סרט של מרוול או די.סי., לטעמי, הם גם הצליחו להגיד דברים מעניינים יותר על הרלבנטיות של הז'אנר לעולם האמיתי.
* כן, גם "משפחת סופר-על" עשה את זה: בירד הצהיר שמקור ההשראה שלו לא היה גיבורי-על בקומיקס, אלא סדרות ההרפתקאות-בשקל מהטלוויזיה האמריקאית סטייל "ג'וני קווסט", שהוא רצה לתת להם טיפול פרמיום.
בגדול מסכים
וזו הכוונה שלי מתחילת הפתיל. לא חושב שסרטי קומיקס וגיבורי על הם דבר מאוס, חסר חידוש ומשעמם, אבל חושב שהסרטים שספציפית נמצאים תחת מטריית אולפני מארבל (בחסות דיסני) נוטים במקרים הרבים ביותר להיות כאלה. זה כמובן גם קשור לעובדה שיש הכי הרבה מהם, אבל זה לא ממש תירוץ. עדיף תמיד איכות על כמות לדעתי
ולי נמאס לחלוטין מסרטי גיבורי על עוד לפני שנים רבות..
הבעיה הגדולה בסרטים אלו מבחינתי, היא שבמקום לקבל עוד 5-7 שוברי קופות מדי שנה בנושאים מגוונים (מסרטי אסונות דרך סרטי מלחמה ועד כל אפשרות אחרת), האולפנים נוקטים בשיטה הפשוטה וממחזרים שוב ושוב ושוב את אותם הסרטים. המחסור הגדול בשנים האחרונות הוא בעלילות איכותיות ויצירתיות והרבה יותר קל לקחת את אותן הדמויות שוב ושוב ולשנות "קצת" מאשר לחשוב באמת על משהו חדש.
אני פשוט לא מתעדכן בסרטים האלה ולא צופה בהם.
ברוך השם בעידן האינטרנט אפשר לצרוך מה שרוצים ולהתעלם מכל הבררה. שוברי קופות, אם זו ה"על-סוגה" החביבה עליך, יש למאות אלפים משנים קודמות. לא יספיקו לך שבע תקופות חיים לצפות בכולם.
הבינאריות הזאת היא מן הסתם בולשיט מוחלט.
(ל"ת)
ואני קיויתי שנראה כאן את דורון לפחות פעם בשנה
יהי זכרו ברוך.
אתה צודק
כמובן שאתה צודק ושהייתי מאוד רוצה לראות פה את דורון (למרות שהוא כבר אמר שאחת הסיבות שהוא לא משתתף בזה היא שהוא רואה הרבה הרבה פחות פרטים).
אבל לסיים את זה עם ברכה שאומרים על מישהו שנפטר זה… איך אומרים… לא מרגיש לי לגמרי לעניין.
תקשיב לפודקאסט שלו, לך להרצאות, לא תצטרך להזכר – הוא יהיה בדיוק מולך! דורון מצויין גם כשהוא מדבר על דברים אחרים שהם לא סרטים. החבר'ה פה הם אמנם לא דורון אבל הם בהחלט תחליף ראוי ועושים עבודה מצויינת (יש מקום לשיפור בנושא ההגהה, אבל מאחר וברור לי שאין לאנשים פה יותר מדי זמן פנוי, ושכשמעירים להם אם מתקנים, אז גם זה קביל לחלוטין מבחינתי).
הם*
(ל"ת)
אם הייתי יכולה הייתי מתקנת...
(ל"ת)
אני מקשיב לפודקאסטים שלו ונהנה מאד
אבל זה לא קשור. וגם לא דומה. זה מרגיש לי ממש התקטננות. ברור שהתכוונתי לדורון כמבקר קולנוע ותו לא.
אבל בכל אופן, אם זה מרגיש למישהו שהמטאפורה שבחרתי היתה לא לענין – אני מתנצל.
זאת פחות המטאפורה שבעייתית
אבל תחשוב על זה ככה – איך אתה היית מרגיש אם היית מנהל מפעל כלשהו *בהתנדבות*, משקיע זמן, מאמץ ולפעמים אפילו כסף בתפעולו תוך כדי שאתה משלב את זה עם חיי משפחה, עבודה ולימודים, ועדיין חלק גדול מהלקוחות שלך היו מתעסקים אך ורק בערגה למנהל הקודם תוך כדי רמיזות "פעם היה פה יותר טוב"?
ואיך אתה היית מרגיש
אם מישהו היה שם לך מילים בפה?
ממתי הדבר היחיד שאני עושה זה 'ערגה למנהל הקודם'? נכון, הוא חסר לי, אבל אני עדיין גולש קבוע, מגיב ונהנה מאד. אדרבה, את השינוי באתר לדיבורים גם על טלויזיה דווקא אהבתי.
ובכל מקרה, הטענה שלך ודאי שונה מהטענה של mip.
ולמען הסר ספק
אומר זאת שוב, וכבר אמרתי בעבר: יש לי הכרת תודה ענקית ליהונתן, מתן ולכל העוסקים במלאכה. נכון שעין הדג השתנה מעט, אבל הוא עדיין אתר הקולנוע החביב עליי בפער גדול. מורשתו העיקרית של דורון – במה מכובדת ומכבדת לדיונים על קולנוע וסרטים – כאן כדי להישאר, בזכות היורשים שעושים עבודה מעולה ממש.
המון המון תודה!
כמו כמעט כל אקדמאי אי-פעם?
(ל"ת)
מבחינתי זו רק המטאפורה
לא היתה לי בעיה עם תוכן הדברים, הסכמתי איתם.
אמונות תפלות זה שטויות ועין הרע זה סתם משהו של אמהות פולניות/מרוקאיות, אבל אותי חינכו שלהגיד על מישהו חי משהו שקשור למוות זה פשוט משהו שלא עושים.
הדב פדינגטון 2
לא סרט השנה שלי, אבל בהחלט זוכה בקטגורית "הסרט שטוב בהגזמה ביחס למה שאנשים מצפים ממנו ושאני צריך לשכנע שאני מתכוון לזה ברצינות כשאני ממליץ עליו ועל קודמו כל הזמן"
טוב, זה מוזר
בשבוע שבועיים האחרונים בכל כניסה ליוזר שלי אני מגיעה לדף הזה.
זה קןרה לעוד מישהו?
זה קורה גם לי
(ל"ת)
+1
(ל"ת)
בדיוק קיבלתי מייל שסוגרים את גוגל פלוס.
(ל"ת)
אז מה עושים בקשר לזה? מה זה בכלל גוגל + ?
גם אני קיבלתי את ההודעה ואין לי מושג במה המדובר.
נראה לי שכל מה שיש לי קשור בגוגל אבל ללא +.
יש לך השגות? אודה מאד על תשובה.
בברכה,
אלה @
גוגל + היה ניסיון כושל של גוגל לייצר רשת חברתית שתתחרה בפייסבוק.
אם יש לך ג'ימייל, אז היה לך אוטומטית גם חשבון גוגל+, אפילו אם מעולם לא השתמשת בו או היית מודעת לקיומו. אז בקיצור, לא לדאוג, הם פשוט מפנים גופה של משהו שהיה מת שנים גם ככה.
גם לי!
(ל"ת)
כן, גם כאן.
(ל"ת)
שלום, פנייתכם התקבלה במוקד
אנו מטפלים בפניות קודמות, אך נשוב ונטפל בפנייתכם בהקדם. אם ברצונכם להשאיר מספר, לחצו על אפס. אם ברצונכם לא לעשות את זה, וואלה מבין אתכם. יום טוב.