תמונה קבוצתית: סרט השנה 2019

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להפתיע את כולנו ולסכם את שנת 2009 בכלל.

שאלה פשוטה, קצרה וברורה: "מהו סרט השנה שלכם לשנת 2019?"

זוהר אורבך: המיתוס שמאחוריו לא ברור, הסאבטקסט החברתי די מבולגן ו"פרזיטים" באמת סרט טוב יותר, אבל לא היה סרט שאהבתי יותר השנה. בבסיסו, "אנחנו" הוא סרט על משפחה בחופשה שנרדפת על ידי כפילים של עצמה, וזה קונספט מגניב ביותר לסרט אימה, אבל בשבילי הוא הזדמנות של ג'ורדן פיל להשתמש בכל אמצעי המבע הקולנועי שלרשותו כדי לעמוד לרשותה של לופיטה ניונגו, בהופעה הגדולה של השנה. אפשר לדבר ימים על כמה ש"אנחנו" הוא משל אימה חברתי על אלו שיש להם, אלו שאין להם ועל הקו הדק שעומד בין השניים – מבחינתי הסרט הוא סיפורה של אישה שמנסה לברוח מטראומה שחוותה בילדותה ולומדת לנצח אותה. ניונגו, בתפקיד שמקיים את מה שהבטיחה לפני יותר מחמש שנים ב"12 שנים של עבדות", נעה על הקו שבין נבל לקורבן בוירטואוזיות, והופכת קלוז-אפים פשוטים על פניה למעוררי השתאות. 

היא לא הסיבה היחידה שלי להכתיר את "אנחנו" כסרט השנה שלי, גם אם היא בראש הרשימה – אליזבת' מוס עושה פלאים עם מעט זמן מסך, שאר בני המשפחה הקולנועית של ניונגו, גם הילדים הקטנים, מוצלחים ביותר ובאופן כללי, השליטה של פיל בעשייה הקולנועית הופכת תסריט לא מושלם לסרט מענג. "אנחנו" לא מתייחס לעצמו כאל צ׳יזבט מבדח, אבל מלא בהומור שחור (בין אם בהופעה הקומית והמדויקת של ווינסטון דיוק או בשיבוץ חכם ומרושע של "Fuck the Police" של NWA) שנותן לסרט טון כמעט מושלם – לא קליל מדי אבל לא מלא בחשיבות עצמית. פיל מצטט מהתנ"ך באותה נשימה שהוא מצטט את מייקל ג׳קסון – ונראה שדווקא האחרון יותר רלוונטי לסרט. 

וכמובן שיש את הסוף. סיקוונס הסיום של "אנחנו" עיצבן אותי בצפייה ראשונה, ועדיין כשיצאתי מהאולם הרגשתי שאני הולך על עננים. הסרט נחתם בסיקוונס מכעיס, מטריד וגם מאוד מרגש, בין השאר בזכות הנוכחות המחשמלת של ניונגו (וגם בזכות השיר היפהפה שמלווה אותו). יצאו סרטים טובים ממנו ב-2019, אבל השנה אף סרט לא שמט לי את השטיח מתחת לרגליים ואז גרם לי להגיד לו על זה "תודה".

יצחק בארי: מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו מת על המסך?

סביר להניח שהתשובה היא או "בסרט האחרון שראינו", או בזה שלפניו, או בזה שלפני-לפניו. המוות, כמו הרבה דברים אחרים מהחיים, מקבל ייצוג רחב במדיום של הקולנוע, אבל כמו ברוב המקרים הייצוג שלו מושטח ומרודד. אפילו בסרטי דרמה הוא משמש בדרך כלל כאמצעי זול מדי ונפוץ מדי לסחיטה רגשית, ומי מדבר בכלל על סרטי אקשן בהם מתים עשרות אנשים בדקה במהלך המרדף של הגיבור אחרי אלו שהרגו את החברה שלו בתחילת הסרט.

וזה, כאילו, בסדר. זה סרט. הוא לא מייצג, כמובן. 

גם אני הייתי סבבה עם זה עד שנתקלתי בעצמי, בחיים האמיתיים, בדבר הזה שקוראים לו מוות, ועוד בצורה הקשה ביותר שיכול כנראה לחוות בן אדם: אובדן של ילד. אחרי מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן, נאלצתי להביט בעיניה של הבת שלי בפעם האחרונה ולדעת שזהו, אין מה לעשות יותר. היא אפילו לא זכתה להגיע לגיל ארבע לפני שהצטרפה לסטטיסטיקה היבשה על גורם המוות מספר אחת בישראל.

מאז הטרגדיה הנוראה הזאת אני כבר לא מסוגל לקבל מוות על המסך בשוויון נפש, גם אם מדובר במוות של ניצב מס' 674. רגע, אני אומר לעצמי; היו לאיש האלמוני הזה חלומות, שאיפות, אהבות ואכזבות. והם אינם יותר. אבל אין לי את הרגע הזה, כי זה סרט, והוא לא מתיימר לייצג שום דבר.

עד שהגיע סרט אחד שהתיימר לייצג, ואלוקים אדירים איך שהוא עשה את זה.

"עם הגב לקיר" הוא סרט מעולה ומצוין בזכות עצמו, וממשיך את הרקורד הפנטסטי של הבמאי ס. קרייג זאהלר, שפגע בול בשלושה מתוך שלושת הסרטים שלו. זאת אחת ההופעות הכי טובות של מל גיבסון אי פעם, וזה סרט חכם ולא מתנצל שמגיעים לו עוד הרבה סופרלטיבים. הוא כנראה היה גם כך בתוך החמישיה שלי, אבל את התואר "סרט השנה" הוא קטף כמעט בלי מאמץ בזכות סיקוונס אחד, קורע לב, בו זאהלר מראה לצופים – בלי רחמים – מה זה להרוג בן אדם. כל בן אדם.

הסיקוונס הזה מספר סיפור קצר ונורא שכתוב בצורה גאונית ממש, וצעקת ה"לא!!!!!!" שפלטתי באופן לא רצוני כשהוא הסתיים היתה הדבר הכי קרוב לצער שחשתי מעל המיטה של הילדה שלי. ברור שזה לא הגיע אפילו לפרומיל מהצער ההוא – אבל כמה שזה היה הרבה, הרבה יותר קרוב מכל סרט אחר שראיתי בחיים.

רז גרינברג: כבר כתבתי על "האשמים" במסגרת תמונה קבוצתית קודמת, ועדיין נדמה לי שלא מספיק אנשים נחשפו אליו, וחבל, כי זה באמת אחד הסרטים הכי טובים של השנה. 

על פניו, הוא לא סרט מושך מדי: באותה מידה אפשר היה להציג אותו בתיאטרון, בהתחשב בעובדה שמרבית ההתרחשויות בו מתמצות ב-"הגיבור מדבר בטלפון". אבל מההתרחשויות האלה, במספר מצומצם מאוד של סטים, הסרט מצליח להיות אחד הדברים הכי מורטי-עצבים וקשים שהזדמן לי לראות על מסך הקולנוע בשנים האחרונות. הסרט מעביר בצורה אכזרית ולא-מתפשרת את תחושת חוסר-האונים שמתלווה לעבודה של בלש שמנסה להרכיב ביחד חלקים של פאזל רצחני, חייב לעשות את זה לפני שהזמן אוזל, ומבלי שהוא יהיה נוכח באף אחת מזירות הפשע. לכל אלה מתווסף גם מבט חודר לתוך נפשו המיוסרת של הגיבור, שהעבר הלא-רחוק שלו רודף אותו. 

הכל ביחד מצטרף לחוויית צפייה מלחיצה ומעיקה – זה אמנם מותחן, אבל יותר מדי אסקפיזם לא תמצאו בו. כמו מותחן לא-הוליוודי אחר שיצא השנה (וזכה להרבה יותר תשומת לב) – "פרזיטים" – גם "האשמים" משתמש בז'אנר כדי לנסח אמירה פסימית מאוד על החברה האנושית והריקבון המוסרי שאוכל אותה מבפנים.

תום שפירא: אי אפשר לחשוד בי שאני מחובבי יורגוס לנתימוס. את הסגנון שלו כבמאי שחקנים ב"להרוג אייל קדוש" ו-"הלובסטר" מצאתי לא עוכר שלווה אלא עוכר עניין. כבר הייתי מוכן להכניס אותו למגירת ה'לא תודה' שלי ולשכוח אבל אז הגיע "המועדפת" – סרט נוטף חיים ותשוקה, סרט על נשים שנאבקות בציפורניים שלהן על מה שחשוב להן – בין אם זה להישאר בחיים, לשמור על האושר האישי או לעצב את הממלכה. זה לא רק שהתסריט של דבורה טיוויס וטוני מקנמרה טוען את כל האירועים על המסך באנרגיה, זו הדרך בה לנתימוס עובד עם השחקניות שלו כדי להוציא את המיטב מכל סצנה, להתעלות על עצמן בכל פעם מחדש.

בעוד שבמבט ראשון הסיפור פשוט למדי, אביגייל מאשם (אמה סטון) היא הנערה הסימפטית שנתפסת בקורי העכביש של המאבק האישי בין המלכה המבולבלת אן (אוליביה קולמן) ובת הלוויה המתמרנת שלה שרה צ'רצ'יל (רייצ'ל וייס), הרי שככל שהסרט מתקדם אנחנו נחשפים לממדים המרובים של הדמויות האלו, ולעובדה שאף אחת פה לא חסרת אונים כמו שהיא רוצה שתראו אותה. יש לי חיבה לסרטים היסטוריים שבאמת טורחים לנסות ולהציג גרסה של החיים בעולם בו הם נוצרו (במקום פשוט לשים שחקניות בשמלה יפה) וה-"מועדפת" מצטיין בלהציג את הקשיים והכיעור שיש בחיים האלו: לא משנה כמה את עשירה או מקושרת נראה שכולן נמצאות במרחק של פסע מגורל אכזר במיוחד וככל שהעלילה מתקדמת והסכינים, המטאפוריות, נהיים חדים יותר אנחנו מבינים עד כמה המאבק הזה חשוב לדמויות, שהן לא יכולות להפסיד – שאסור להן להפסיד.

מתן בכר: למרות מה שאולי שמעתם, זאת הייתה שנה לא-מי-יודע מה לסרטי אימה. בין אם אלו היו סרטים מקוריים ("מידסומר"), סרטי המשך ("זה: חלק 2") או רימייקים ("בית קברות לחיות"), רוב מה שראיתי היה מאכזב או פשוט לא מעניין. הסרטים המוצלחים בז'אנר היו אלה שהלכו על הצד הקומי והמוזר יותר של אימה ("משחק ילדים"). אבל קומדיית אימה אחת הייתה כל-כך טובה שאני יכול לבחור בה בלב שלם לסרט השנה שלי: "מז"ל טוב 2".

הסרט הראשון סיפר על טרי, סטודנטית שחוזרת על אותו יום בכל פעם שהיא נרצחת על-ידי דמות עם מסיכת תינוק קריפית. היא מנסה לפענח מי הרוצח ועל הדרך לומדת להיות פחות עילאית ומתנשאת. הסרט הרוויח המון כסף ביחס לתקציב הזעום שלו, אז לא מפתיע שרצו לעשות סרט המשך. אבל איך עושים המשך לסרט כזה מבלי שזה ירגיש "הנגאובר 2"-י?

למרבה השמחה, הסרט השני מצליח לבנות בהצלחה על קודמו בעזרת כמה טוויסטים מעניינים. נכון, לא הכל בו מאוד הגיוני והוא כמעט ונוטש את האספקט האימתי שלו בשביל יותר קומדיה (לא שזה רע). אבל הוא מצליח לעשות משהו שמעט סרטים בז'אנר עושים: להכניס קצת לב (לא מילולית. כאמור, פחות אימתי). מקווה לכתוב הרחבה מלאת-ספויילרים בקרוב, אבל מעבר לכך שהוא מצחיק ומאוד מבדר, לסרט הזה יש גם את החוצפה להיות מרגש. אני יכול להישבע שלקראת סוף ההקרנה נינג'ות התחילו לחתוך בצלים באולם. שזה לא מאוד מתחשב, כי גם ככה סוף הסרט גרם לי לדמוע קצת. יצאו הרבה סרטים טובים השנה, אבל "מז"ל טוב 2" הוא אחד שאני יכול לצפות בו שוב ושוב ושוב. ושוב. ושוב. 

יהונתן צוריה: אני כבר נשמתי עמוקות, כתבתי טקסט, ערכתי אותו עם כולם, אבל אז זה הציק לי. "זה" זה לא איזה משהו כללי, "זה" זאת הסצנה ההיא שאדם דרייבר שר את נשמתו בשלהי "סיפור נישואים" ומדבר, דרך שירו של סודנהיים, על מה זה להיות בחיים. רגע לא קצר של תקווה וחמלה בסרט מלא בכאב. ואז בהיתי בסמרה ויבינג וב"מי שעומד מאחורי", ובהיתי באדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון ו"סיפור נישואים", ובכאב שמשתווה למסע הייסורים הלילי שויבינג עוברת ב"מי שעומד מאחורי", שיניתי את הבחירה שלי ברגע האחרון.

וכן, אני יודע, אני תמיד קצת מרמה בכל מקרה ודוחף שלל סרטים בבחירה שלי כשאני אמור להתחייב לאחד (עוד סרטים שהם סרטי השנה שלי ולא הוזכרו או יוזכרו בכתבה: "מלון מומבאי", "Primal"', "האירי", "עוד יבוא היום", "סיפורו של רחוב ביל") אבל הפעם אני באמת חייב לתת את הכבוד, גם אם לא את הבחירה ל"מי שעומד מאחורי" – בשנה שיצאה בכל הכוח נגד עשירי העולם, הוא עשה את זה הכי טוב, בדיוק כי הוא לא הלך על המימד הפוליטי, אלא על המימד האישי, ומכל סרטי העשירים שהיו השנה, הוא זה שהכי קלט את הדינימיקה שלהם, ואז עטף אותה בעטיפה מדממת, מצחיקה, מטורפת ועם הופעה ראשית מדהימה. גם אתה סרט השנה שלי, "מי שעומד", אפילו שטכנית אתה לא. בקיצור, לכל מי שהולך וטוען שהייתה שנה "מאכזבת" לקולנוע – צאו ולמדו, כי וואו, לא.

אז למה "סיפור נישואים?" כי "סיפור נישואים", מה לעשות, פשוט שבר לי את הלב. כמו שאמרו בתגובות לביקורת, זה לאו דווקא חיובי או מוסרי מדי. כמו כל אלימות שהיא, הראווה שבה באומבאך מציג את האלימות הזאת היא כמעט פורנוגרפית. אבל השם ישמור, כמה אפקטיבית היא. "פרזיטים" הוא הסרט הכי טוב של השנה, "סוף המשחק" הוא אירוע השנה, "מי שעומד מאחורי" הוא הממתק שאני אשמור איתי לעד, אבל "סיפור נישואים" היה הסרט שאליו הלכתי בשביל שמישהו ירמוס לי את הלב, וזה שהכי הטריד את מנוחתי לאחר מכן.

זה סרט שהוא נורת אזהרה על איך הכל יכול להשתבש, גם אצל אנשים טובים, גם עוד הרבה לפני שאתה מבין שמשהו יכול להשתבש. זה סרט על איך זה לאבד את הדבר היחיד שחשבת שאכפת לך ממנו, ולהבין שהסיבה שאתה מאבד אותו היא אתה. זה סרט על פגיעה עצמית, הדדית, שיתופית, וקיבוצית. זה סרט על שני ילדים בני 30 ומעלה שלא הצליחו לומר אחד לשני את המילים הנכונות בזמן ועכשיו הם ימשיכו לפגוע אחד בשני לעד. זה סרט על לקום בבוקר ולא לזהות את המשפחה שלך, וכיוצא מכן לא לזהות את עצמך. זה נורא. זה באמת באמת נורא. ל"הוסטל" אין כלום על החרא הזה.

"סיפור נישאים" הוא לא רק הסטנדרט שמעכשיו נבחן מולו כל סרט גירושים, הוא "הפשיטה" של אלימות רגשית. והיי, מה לעשות, אני אדם פשוט. אני רואה משהו ברמת האומנות של "הפשיטה", אני מכריז עליו כסרט השנה שלי.

נעמה רק: סרט השנה שלי הוא "פרזיטים". סרט השנה של חצי עולם הוא "פרזיטים", אבל אני ראיתי אותו בקאן, אז בעצם כולם העתיקו ממני. 

"פרזיטים" הוא סרט השנה שלי כי הוא הסרט הכי שלם שראיתי השנה – סיפור שהכל בו מוביל בצורה מושלמת לצעד הבא וכל רגע בו הכרחי ומהותי. הוא סרט השנה שלי כי הוא גם הקומדיה הכי מצחיקה, המותחן הכי מותח והסרט עם הטוויסט הכי טוב שראיתי השנה. הוא גם חווית הצפייה הכי מרגשת שהייתה לי השנה, באולם עצום ומלא בפוצים מכל העולם ששואגים מצחוק וצועקים בהפתעה בנקודות המפנה כמו ילדים במסיבת כיתה. זה סרט השנה שלי כי בונג ג'ון הו הוא בעיני הבמאי הכי טוב שפועל בעולם כרגע, וסוף סוף העולם נהנה ממה שיש לו לתת. 

יש הרבה סרטים שנהנתי מהם תוך כדי צפייה אבל הדיונים או הפאנדום שהתפתח סביבם הוריד לי מעוצמת החוויה, אבל כאן הרגשתי רק ההפך – הסרט הזה שימח, עניין והסעיר אנשים, הוציא לבתי הקולנוע ציניקנים מרירים ואת ההורים והדודים והאחיינים שלהם. "פרזיטים" הוא סרט השנה כי בין כל האירועים הקולנועיים החשובים והדרמטיים, הוא היה האנדרסטייטמנט המענג והפאקינג נחוץ.

דורון פישלר:  אחד מסרטוני יוטיוב שהכי אהבתי השנה הוא סרטון באיכות איומה, שצולם בזמן הקרנה מוקדמת של "הנוקמים: סוף המשחק", ורואים בו את המסך, אם כי קצת קשה לשמוע מה קורה בסרט כי הכל נבלע מתחת לתגובות הקהל. והתגובות הן העיקר. הקהל הוא אקטיבי. הוא צועק ובוכה וצוחק ובעיקר מריע. החלק של המערכה האחרונה של הסרט – הקרב האולטרה-אקסטרה-גדול – הוא רצף ארוך של רגעים שכל אחד מהם מוציא מהקהל צעקות רמות יותר. ברוב המקרים, לראות סרט עם קהל שמגיב בצורה שכזאת לכל דבר היה עולה לי על העצבים באופן מאוד קיצוני ולמעשה נרשם כעוד סיבה לא ללכת יותר לקולנוע לעולם (יש שם בנאדם שאומר "יה, בייבי!". כמה פעמים. בלי אירוניה). אבל במקרה המסוים הזה, לראות את הסרטון הזה – מה שעשיתי שוב ושוב ושוב ושוב – זה פשוט כיף. לראות איך כל ביט עובד; איך התמונה של איש מחזיק פטיש יכולה לגרום לאנשים לצרוח משמחה, ואיך מילה אחת שמתחילה ב-A, שאנשים מסוימים חיכו לה עשר שנים, גורמת לאולם שלם לצאת מדעתו. באף אחת משלוש הפעמים שבהן ראיתי את "הנוקמים: סוף המשחק" בקולנוע הקהל לא הגיב באופן עד כדי כך קיצוני, אם כי באחת מהן תשואות בהחלט היו, ובאחת אחרת היה קשה לי קצת להתרכז בדקות האחרונות בגלל מישהי בשורה מאחורי שלא הפסיקה לבכות.

כל זה משום ש"הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא רק סרט פנטסטי, אלא גם, כמובן, סגירה של עשור שלם של סרטים המלאים בדמויות שאנשים אוהבים. כשמשהו קורה בסרט לטוני סטארק, הוא לא קורה לדמות שפגשנו לראשונה לפני שעה וחצי, אלא לדמות שאנחנו מלווים כבר עשר שנים. אני לא פאנבוי של היקום הקולנועי של מארוול; אני מאלה שחושבים שרוב הסרטים בו הם חביבים, ובודדים בינהם חורגים מהסטנדרט מספיק כדי להיקרא מצוינים או גרועים. אבל גם בלי לחרוש על כל סרטי ה-MCU, "סוף המשחק" עשה לי את זה, כי הוא דבר נדיר: הוא סוף. אוקיי, טכנית ה-MCU לא נגמר, היה כבר איזה "ספיידרמן" סביר אחריו ויהיו עוד – אבל את הפרק הארוך הזה בתולדות היקום הוא מסיים. וסיום טוב ומספק הוא דבר שקשה לעשות, והשנה לא היו חסרות דוגמאות לכך שסיומים טובים זה קשה. העובדה שהוא לוקח עשרות קווי עלילה מ-20 פלוס סרטים שונים וגורם להם להיראות כמו משהו שתוכנן מראש – זה הישג בפני עצמו. אבל יותר מזה – הוא סרט שהופך עשרים סרטים קודמים לטובים יותר. הוא סוגר מעגלים שהתחילו ברגעים בודדים בסרטים קודמים, הוא נותן לחובבי העולם הזה פרס אחרי פרס, על כך שהמשיכו והתמידו. 

לגרום למעריצים לצחקק זה לא תמיד אתגר כל כך גדול; הדבר שעליו דובר הרבה פחות בנוגע ל"מלחמת האינסוף" ו"סוף המשחק" – שני חלקים של סרט אחד באורך שש שעות, למעשה – הוא כמה שהסרטים האלה אמיצים. העולם של מארוול הוא הפרנצ'ייז הגדול של העשור, ספינת הדגל של דיסני, האולפן שידוע בעיקר בנטיה שלו ללכת על הכי בטוח, הכי שגרתי, הכי מוכר ולא מרגיז. והאולפן הזה שם את הביצים הכי גדולות שלו על הימור מטורף: שני סרטים שלוקחים את התבנית של סרטי גיבורי-העל ושוברים אותה לרסיסים. אף אחד לא ציפה מ"מלחמת האינסוף" להסתיים כמו שהוא הסתיים, ובטח שאין אף אחד בעולם שציפה מרבע השעה הראשונה של "סוף המשחק" לעשות את מה שעשתה. או שהסרט מהעולם הצבעוני והשנון הזה יהפוך פתאום להרהור על אובדן, דכאון, נקמה והשלמה. ויחזור בזמן כדי להיות שוב ספקטקל ענק.

הסרט הזה לא מושלם בכלל: יש בו סצינות שעליהן הייתי מוותר בקלות (הקטע עם התינוק היה דבילי), ואני לא נורא מאושר מהסיפור של נטשה רומנוף. אבל הרגעים הלא טובים שוליים. אלה הרגעים הגדולים שייזכרו. כשמדברים על רגעים ענקיים בתולדות הקולנוע, כאלה שהפכו לאייקוניים, זה תמיד בלשון עבר. וואו, איזה מדהים זה בטח היה לקהל לראות את דארת' ויידר אומר ללוק את מה שהוא אומר ב"האימפריה מכה שנית" לפני שזה הפך לקלישאה? הם בטח היו בשוק. "סוף המשחק" הוא זה – רגע מכונן באותה המידה – שחווינו בקולנוע בזמן אמת. אין הרבה כאלה.

אם מישהו אומר לכם שסרט השנה הוא לא "הנוקמים: סוף המשחק", הוא פשוט טועה. ואם מישהו מנסה לטעון שיצירה שמושיבה אנשים מול מסך במשך שלוש שעות שבהן היא גורמת להם לצחוק, לבכות, להריע, להיבהל, להידהם, להריע שוב, לצאת בתחושת התעלות ולבוא לראות את זה שוב היא, באופן כלשהו, "לא קולנוע", אז ההגדרות שלו דפוקות. אין קולנוע יותר מזה.