תמונה קבוצתית: סרט השנה 2022

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 16 בינואר 2023Posted in: הגיגים
שתי תעלומות רצח, סרט תעודה קטנטן, אפוס אקשן, קומדיה רומנטית, ועוד ועוד - אלו היו סרטי השנה של כותבי האתר.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שמעוניינים לקרוא את הכתבות הקודמות מוזמנים לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים להגיב בתשובות משל עצמכם, להתווכח בצורה מכובדת עם הבחירות של הכותבים, להציע שאלות או לדבר בנוסטלגיה על התקופה שבה אנשים היו מגיבים בתגובות על מה שרשום כאן ולא סתם מדלגים הלאה ומתייחסים לטקסט הזה כממלא מקום חסר משמעות משל היה פרק פילר באנימה. אצל דורון זה לא היה קורה! 

מכיוון שאנחנו גם ככה באיחור מסוים, בוא נקפוץ לנושא בלי התחכמויות: "מהו סרט השנה שלך לשנת 2022?"

רז גרינברג: תגידו לי, מה אני מבקש כבר? שובר קופות כמו שעשו פעם? עם תסריט מקורי, שלא יהיה מבוסס על קומיקס/ספר/משחק וידאו/וואטאבר ושלא יהיה רימייק/החייאה של איזה מותג קולנועי שמת מזמן? שיתן תחושה מלהיבה לאורך הצפייה בו והרגשה טובה בסוף? שיהיו בו גיבורים שאני אשכרה יכול לחבב? שהמפיקים יעבירו לחשבון הבנק שלי איזה מיליון דולר מהכסף שהסרט יעשה בקופות? זה הרבה לבקש, תגידו?

אז השנה באו נטפליקס ואמרו: הנה, קח. "פרויקט אדם" הוא בדיוק הסרט שרציתי: אקשן מד"בי לא עמוק מדי אבל לא מטופש במידה בלתי-נסלחת, עם רצף כמעט בלתי-פוסק של ריגושים מתחילתו ועד סופו. בונוס: מערכת היחסים בין שני הגיבורים – שהם בעצם אותה דמות בגרסה מבוגרת (ראיין ריינולדס) ובגרסה צעירה אשכרה הצליחה לרגש אותי. הגישה של ראיין לגרסה הצעירה של הדמות שלו – מצד אחד ביותר מדי רגעים נראה שהוא רוצה לחנוק את הילד הזה למוות, מצד שני הוא לחלוטין זוכר את עצמו בגיל הזה ומאיפה ההתנהגות הזו מגיעה – נתנה לסרט איזו מורכבות רגשית מפתיעה. גם הנוכחות של ג'ניפר גארנר, שחקנית שאני מסמפט מאז ימי "זהות בדויה", לא הזיקה בכלל.

אז כן, הסרט מצטט וגונב על ימין ועל שמאל משוברי הקופות הגדולים של האייטיז, מה שלא מפתיע ביצירה שהגיע משון לוי, אחד הבמאים המובילים של "דברים מוזרים". וכן, "לשחרר את גאי", הסרט הקודם של לוי, היה מתוחכם יותר, לפחות מבחינה רעיונית נטו, אבל הדמויות שלו הרבה פחות דיברו אלי, וגם האקשן שם היה במנות קצובות יותר. "פרויקט אדם" היה החבילה בשלמותה, מבחינתי, והוא הרגיש מרענן, כיפי, ו-כן, מקורי הרבה יותר מכל סרט של מארוול ובוודאי שמכל סרט המשך באיחור של למעלה מעשור ל-"הטורף" או "אהבה בשחקים".

אבל רגע, מה עם המיליון דולר שרציתי? (המפיקים: זה נטפליקס, אין הכנסות בקופות. חולירות).

מתן בכר: שרה (קארן גילן) משתעממת ממערכת היחסים עם בן-זוגה, היא שותה הרבה ונמצאת במצב תמידי של אדישות. יום אחד היא מתבשרת שהיא חולה במחלה סופנית והדבר היחיד שבטוח יותר מהמוות שלה הוא מיסים. היא נרשמת לתכנית שמייצרת שיבוטים של אנשים גוססים, שנועדה להקל על המשפחה והחברים של האדם הגוסס אחרי מותו. כמעט שנה לאחר מכן, שרה מתבשרת שהמחלה שלה נעלמה כמו שהופיעה והיא בריאה לחלוטין. רק שבשלב הזה השיבוט שלה היא בת-אדם לכל דבר ומעוניינת להישאר בעולם. בבית המשפט מתקבלת ההחלטה ההגיונית ביותר במקרים כאלו: בעוד שנה שרה והשיבוט שלה ילחמו עד המוות, כשהשורדת תזכה להמשיך להיות שרה.

את הסרט הראשון של הבמאי ריילי סטרנס, "פגמים", אהבתי ואני בהחלט ממליץ לבדוק אותו. סרטו הקודם, "אמנות ההגנה העצמית", הותיר עלי רושם פחות חיובי, אבל ב"התקפה עצמית" הוא חוזר למיטבו (לא סתם אומרים שההגנה הטובה ביותר היא התקפה טובה). זאת קומדיה שחרחרה שהרבה מהשורות והפאנצ'ים בה נאמרים באופן מאוד שטוח ומכני. אני יכול להבין את מי שפחות יתחבר, אבל בשבילי זה ממש עבד. הבימוי של סטרנס מוצלח, קארן גילן נפלאה בתפקיד כפול והסיום שלו נהדר בעיני.

שני אוירבך: אני לא יודעת אם "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" הוא הסרט הכי טוב שראיתי השנה, אבל הוא בוודאות הסרט הכי 2022 שראיתי השנה, ולכן הוא סרט השנה שלי.

כשאנחנו חושבים על ז'אנר תעלומות הרצח אנחנו צריכים לחזור בדמיוננו כמאה שנה, לתקופה שבה אגתה כריסטי עשתה אותו למה שהוא, ולכן קל לנו לשכוח שכריסטי כתבה ספרים עכשוויים מאוד לזמנה. היא ראתה את העולם משתנה סביבה במהירות ואת האיומים החדשים שהוא מציג לצד ההזדמנויות, והכניסה את כל זה לספרים שלה, גם אם הם לא עסקו ישירות במלחמה או בכלכלה. ריאן ג'ונסון הוא ממשיך דרכה בכך שהוא לא כותב על רכבות קיטור ועיוּר אלא על התקופה שבה הוא חי והתופעות שהוא עד להן.

"תעלומה יוונית" מתייחס כמעט לכל דבר רע שקרה ב-2022 – קורונה (שנדחקת מיד לשוליים), משברי אנרגיה, פערים כלכליים מחרידים, ג'ארד לטו – אבל בדומה לאגתה כריסטי, ג'ונסון לא כותב כדי לתעד או ללמד אלא כדי לבדר. גם עם העדכניוּת הכמעט מבעיתה שלו, "תעלומה יוונית" הוא לפני הכל סרט כיפי ומצחיק שמראה שלא חייבים אסקפיזם כדי ליהנות. וחוץ מזה הוא מגלה לנו שאם אנחנו רוצים לדעת איך העולם ייראה בעוד שנתיים או שלוש או ארבע בערך, אנחנו צריכים רק לגנוב מריאן ג'ונסון את הטיוטות הראשונות של הסרט הבא בסדרת "רצח כתוב היטב".

יצחק בארי: 2022, לטעמי, לא הייתה שנה מאוד מוצלחת. היא גם לא הייתה נוראה ואיומה, אבל חוץ ממחסור חמור בבלוקבאסטרים טובים שהם עדיין הלחם והחמאה שלי בקולנוע, גם חסר לי הסרט האחד שיותיר אותי נפעם, חסר מילים; סרט של חמישה כוכבים, נו. וכשמצאתי אותו, גיליתי שכבר לקחו אותו – ארורה תהיי מאיה!

כשירדתי מחוסר ברירה לאזורי הארבעה-הארבעה וחצי, התשובה לשאלת סרט השנה היתה ברורה מאליה. אני די בור בקולנוע ישראלי בכלל, ולראות סרט כזה על מסך גדול? רק לפני שנתיים זה קרה בפעם הראשונה. השנה המספר עלה לשניים, והנה אחד מהם זוכה לקטוף את התואר: "בחורים טובים".

אני קצת בהלם מזה בעצמי. אבל נימוקי השופטים הובאו בהרחבה כאן, ועיקרם הוא שלמרות שהסרט אינו מחדש, מפתיע או מדהים בשום צורה, עבורי אישית, הוא היה חווית צפיה שמעולם לא היתה לי. סיבה מספקת בהחלט כדי לתת לו את תואר "סרט השנה".

אני חייב כאן אזכור של כבוד לסרט הטרי שכמעט גנב ל"בחורים טובים" את הכתר בדקה התשעים: "פינוקיו" של גיירמו דל טורו. זה סרט יפהפה באופן לא הוגן כמעט. הוא מרגש, הוא מצחיק, הוא דרמטי והוא גם ממש יפהפה; נדמה לי שאמרתי את זה כבר. אילולא היה מבולגן קצת בגזרת המסרים שלו, הוא היה קוטף בקלות את האקסטרה חצי כוכב שחסר לו ומשקיף על כל השאר מלמעלה.

תום שפירא: האם "חשוד ושמו פלטש" הוא הסרט הטוב של השנה? לא, זה מגוחך לחשוב את זה, מגוחך כפליים להגיד את זה ומגוחך פי אני-לא-יודע-כמה לכתוב את זה בסיכום של אתר הקולנוע הוותיק בישראל. אחרי הכל, זו השנה בה "מלך הצפון" הביא לנו חזיונות של ברוטאליות היסטורית, "הכל בכל מקום בבת אחת" לקח אותנו למסע מטורף דרך אינספור יקומים ו"פשעי העתיד" החזיר את דיוויד קרוננברג לאוכף האימה והמד"ב.

ובכל זאת, היה רק סרט אחד שראיתי השנה יותר מפעם אחת. וזו קומדיית בילוש בבימוי של במאי שאני בדרך כלל לא סובל (גרג מוטולה) ועם שחקן ראשי שכולם אוהבים בטלוויזיה אבל אף פעם לא הצליח למצוא לעצמו תפקיד הולם בקולנוע (ג'ון האם, שכבר היה בסרט גרוע של מוטולה לפני כמה שנים).

סרטי בילוש טובים הם לא על התעלומה אלא פשוט תירוץ לבלות תשעים דקות פלוס עם דמות שאנחנו אוהבים, ובאמת שהתאהבתי בפלטש של האם מהרגע הראשון. הוא לא איזה גאון בהיסקים, או לוחם מצויין או אפילו בעל אישיות קשוחה. הוא סתם בחור שיודע לקחת את החיים בקלילות ומצליח (רוב הזמן) להיות חצי צעד לפני התחרות. זה מרשים שהאם, אדם מאוד נאה עם טונות של כריזמה, מצליח למצוא את האיזון הנכון בלשחק את פלטש. הוא אף פעם לא מגניב מידי, יש לו כרס קטנה, חוש אפנה מעורער ומבט תמידי של "מה אתם רוצים ממני", אבל הוא גם לא חוצה את הקו של להיות שמוק מעצבן. קל להבין למה הדמויות האחרות, במיוחד המשטרה האמיתית שחוקרת את המקרה, מוצאות אותו מעצבן. אבל אנחנו לא.

יש בסרט הרבה בדיחות, רובן די מוצלחות (במיוחד הבדיחה החוזרת עם רוי ווד ג'וניור בתור בלש שעייף כל הזמן כי יש לו בת חדשה שהוא צריך לטפל בה), והתעלומה לא רעה (אם כי לא יהיה לכם קשה לנחש מי הבחור הרע). אבל בכנות, זה סרט שמסתדר טוב על בסיס ההנאה שלנו מהדמויות. לא סרט גדול, לא סרט קולנועי במיוחד, אבל סרט כיף להחריד. תנו לי עוד חצי תריסר כאלו ואני לא חושב שאתלונן.

רם קיץ: אני לא יכול להבטיח ש-"אדומה אש" הוא אכן הסרט הכי טוב של 2022, ובכל זאת – מדוע בחרתי דווקא בו? האם זה כי התחברתי ברמה אישית אל מיי ואל הלחצים שהופעלו עליה להצליח? ואולי בתור סרט שעוסק בדור צעיר למהגרים ראיתי גם את עצמי במשפחה הזו? וייתכן שפשוט אהבתי את רוח השטות, ההרפתקאות וההשפעה הברורה מאליה של סטודיו ג'יבלי?

לא. התשובה היא – לאחר מחשבה ארוכה עם עצמי – די שטחית; זה סרט שעוסק בילדה בת 13 בשנת 2002. וגם אני, בשנת 2002, הייתי בן 13.

הרי מי אמר שהבחירה בסרט השנה צריכה לנבוע משיקולים אובייקטיביים? סרטים הם, פעמים רבות, בבואה של הבמאי שלהם – ובמאים, כך נמסר לי, הם בני אדם. נסיבות חייהם, משפחתם והסביבה התרבותית בה גדלו, כל אלה ואחרים מעצבים את הפרסונה שלהם, מה שמשפיע גם על הרפרטואר של כל אחד מהם.

לכן רצה הגורל ויצא כי לדומי שי ולי חיים די דומים. נולדנו באותה שנה והושפענו תרבותית מאותם הדברים (דרך מכובסת לומר ששנינו אוהבים אנימה), ושנינו אף גדלנו קרועים בין התרבות (שלא לומר הקשיחות) שההורים הביאו מהבית ובין ההבנה שכאן, במקום החדש, דברים עובדים אחרת. כך שאני יכול להבין מדוע, למשל, בריטי בן 80 או גרמני בן 10 לא יתחברו אל "אדומה אש" כמוני וכמו רבים מבני גילי.

לכן, כפי שאמרתי בהתחלה, אני לא יכול להבטיח ש-"אדומה אש" הוא אכן הסרט הכי טוב של 2022. זה תלוי בעיקר בשאלה מי ובני כמה אתם. זה כן סרט שיצאתי ממנו עם תחושה כי הוא נתפר עבורי, וכשסרט מצליח ללכוד את החוויה המאוד-אישית הזו עבור כל-כך הרבה אנשים, כנראה שבאמת יש בו משהו מיוחד.

דורון פישלר: זה לא סוד גדול שקצת התעייפתי מסרטים. יכולה להעיד על זה העובדה שבשנתיים האחרונות "סרט השנה" שלי היה דבר שהתיאור שלו מתחיל ב"אוקיי, זה לא ממש סרט, אבל…". ראיתי סרטים, ראיתי אפוסים, חלקם היו כיפיים, אבל שום דבר לא נורא הפתיע אותי. בתחילת סצינה ב"תור: אהבה ורעם" לא רק שידעתי איך היא תיגמר, יכולתי לצייר לכם רישום של איך ייראה שוט הסיום. אבל אז ראיתי את "RRR".

ס.ס. ראג'אמולי עשה את "איגה", הסרט על האיש שהוא זבוב, שהיה הסרט הכי טוב אי פעם, ואז את האפוס בשני חלקים "באהובאלי", שהיה הסרט הכי טוב אי פעם, והשנה יצר את "RRR" שהוא בלי שום תחרות הכי סרט שראיתי אי פעם.

כי עם כל הכבוד ל"אווטאר: דרכם של המים", אם אתם הולכים לבלות שלוש שעות ועשר דקות מול מסך, "RRR" מציע לכם יותר. הרבה, הרבה, הרבה יותר, באקסטרה אקסטרה לארג', ומהכל. אפשר בקלות להרכיב את רשימת "20 הדקות הטובות ביותר של השנה בקולנוע" אך ורק מדקות מתוך הסרט הזה, ולא רק שהיא תהיה רשימה אמינה וצודקת, היא גם תהיה מאוד מגוונת, מכיוון ש"RRR" שייך כידוע לז'אנר האפוס ההיסטורי קומדיה רומנטית אקשן נקמה מחזמר. הסרט הזה כולל את סצינת האקשן הטובה של השנה, סצינת האקשן השניה-הכי-טובה של השנה וגם את כל המקומות השלישי עד חמישי ברשימה הזאת, וכמו כן מונטאז' התאהבות בין שני גברים, סצינת טראומה-מהילדות מהאפקטיביות ביותר אי פעם, ריקוד שמנגב את הרצפה עם כל מחזמר שהוליווד הפיקה בשנים האחרונות, וכן סצינה של לחימה באמצעות השלכת נמרים, וזה באמת אפילו לא מגרד את קצה הקרחון המשופם.

בתוך כל זה, צריך כמובן לומר גם ש-"RRR" הוא סרט מגוחך לגמרי. הוא הודי, מאוד מאוד הודי, תפיסת המוסריות שלו היא כזאת של סרטים לגיל הרך, הוא לא מחויב בשום צורה לחוקי הפיזיקה או ההגיון, והוא ממש בסדר עם כל זה. למה? כי זה פאקינג סרט. הוא יודע מה אתם רוצים כשאתם באים לראות סרט. זה סרט השנה, סרט השנה שעברה, ככל הנראה סרט השנה הבאה, וקשה לי לדמיין מה שיתעלה עליו, אם כי אני מאוד מצפה לסרט הבא של ס. ס. ראג'אמולי כדי לבדוק.

מאיה כהן שלו: ״בת האמן״ הוא סרט תעודי כמעט שישים דקות על בת, מרגריטה לינטון, שמנסה לקבוע פגישה עם האמן, אבא שלה. זה לא סרט על יחסי אבות ובנות, אלא על הבת הספציפית הזאת והאב הספציפי הזה. ובכל זאת הוא הראשון שקפץ לי לראש בכל פעם שדובר על כל הסרטים שיצאו השנה, ואף פעם לא הצלחתי להגדיר למה בדיוק.

אני חושבת שזה קשור לאיזון. ב״בת האמן״ יש משהו מאוד מאוזן, מכל הבחינות. לאורך כל הסרט נדמה שכמעט אף אחד לא מבין באמת את התסכול של לינטון מול אבא שלה. לאח שלה יש מערכת יחסים שונה לחלוטין איתו, ואמא שלה (אישה מגניבה מאוד, יש לציין) השלימה מזמן עם האופן בו הוא מנהל את חייו. בין השורות, אפשר לראות שמי שמבין אותה הוא בן הזוג שלה, שיצר יחד איתה את הסרט. לינטון פועלת בתוך מציאות שאינה ניתנת לשינוי, על אף כל ניסיונותיה, אבל יש לה את הכוח והיכולת ליצור מציאות אחרת, כפי שמתברר בסרט.

בסרט יש מהלך יפה ולא קונבנציונלי שמעבר להיותו מרשים מבחינת רעיון וביצוע הוא גם אקט של השלמה שסוגר את הסרט בצורה יפיפייה. סרט שמצליח לרסק את הלב לגמרי אבל גם לאחות אותו מחדש לקראת הסוף.

הפספוס היחיד שלו הוא שלא קוראים לו ״האמן ומרגריטה״.

זוהר אורבך: "צ'ה צ'ה ממש חלק" זכה לשם העילג ביותר השנה בקולנוע. גם באנגלית, דרך אגב – הוא אמנם מתייחס לנקודה עלילתית חיונית בסרט, ויתכן שהקהל האמריקאי יבין את הרפרנס לשיר המסיבות הלא-באמת-עד-כדי-כך קלאסי, אבל נסו לומר את זה בעברית בלי להישמע כאילו אתם חוטפים שבץ. בכלל, שמות זה לא הצד החזק של הסרט בו בחרתי: למושא האהבה של הדמות הראשית קוראים "דומינו", כאילו חזרנו לעשור הראשון של המאה, בו שמות מצחיקים ומשונים היו קטע חזק בקולנוע אינדי.

זה, דרך אגב, הדבר הגרוע היחיד שאני יכול למצוא בסרט היפהפה של קופר רייף, שהרגיש כאילו הוא נלקח היישר מהראש שלי. כי מדובר בסרט מהסוג שהייתי רוצה לראות יותר ממנו. כמו וודי אלן (רק בלי כל מה שמטריד בהשוואה הזאת), רייף כתב, ביים וכיכב בתפקיד הראשי, ויצר עולם שנראה כאילו נברא בצלמו ובדמותו: כל הדמויות מדברות קצת אותו הדבר, בפירוט-יתר שנון וחביב אבל לא מתנחמד; אף אחד לא באמת מהווה איזשהו אנטגוניסט, וכולם שם בגדול רוצים שהכל יהיה בסדר. יכול להיות יותר טוב, אבל העיקר שאף אחד לא ייפגע.

זאת קומדיה רומנטית בלי המון רומנטיקה, אבל כזאת שמתפקעת מאהבת אדם. ובסופו של דבר, זהו סיפורו של בחור בן 20 ומשהו שפשוט רוצה לרקוד ולהרקיד. וגם סקס. בקטע מכבד, כאילו. איך אפשר להתנגד למשהו כזה? אין כאן את התעוזה הקולנועית של סרטי הראווה השנתיים, אבל "צ'ה צ'ה" הרגיש עבורי – בערך 20 דקות לתוך הצפייה – כמשהו שעומד להישאר איתי עוד שנים קדימה.

נעמה רק: ביום יציאתו לאקרנים של "הכל בכל מקום בבת אחת" תיארתי אותו בהמלצה שכתבתי בעזרת רשימת הסופרלטיבים הבאה: מצחיק, מרגש, מגניב, מקורי, תמוה, חכם, מטופש, אנרגטי, יצירתי, מרשים, וולגרי, מטריד. זאת רשימה חלקית כי כיאה לשם שלו, סרטם של דן קוואן ודניאל שיינרט הוא הרבה. הוא משיג הרבה דברים, אבל כנראה שההישג הכי גדול שלו הוא היכולת להיות כל כך עמוס ועדיין להרגיש מהודק. המוני הדימויים, העולמות המקבילים, אינספור הדמויות והתלבושות שמישל יאו ושאר הקאסט עוטים על עצמם – כולם חלקים בפאזל שיוצר בסוף תמונה אחת ברורה.

הסרט הזה עושה המון דברים יפים וכנראה שלא אצליח למנות את כולם, אז הנה רק כמה מהם. הוא אוהב את הדמויות שלו בפרט ובני אדם בכלל, אבל מכיר בפגמים ובטעויות של הגיבורה שלו ולא מנסה להוציא אותה קדושה מעונה או בלתי מובנת; הוא מספר סיפור מוזר, חסר גבולות, צבעוני ורגשי מאוד, אבל בוחר להעמיד במרכז אישה שהיא לא אף אחד מהדברים האלה; בשנה שבה המילה מולטיוורס כבר יצאה לכולם מכל החורים, זה הסרט שהצליח להשתמש ברעיון הזה במקום שהרעיון ישתמש בו – הוא מנצל את המסגרת המד"בית שלו כדי להכיר לנו כל מיני עולמות משונים ומטופשים, ואז הופך את המוזרות שלהם על הראש ומזכיר שגם ביקום המקביל הכי לא שגרתי יש אנשים שפשוט חיים, שורדים ומוצאים פתרונות למצב. כן, יקום מקביל שיש בו ידיים עם אצבעות נקניקייה זה מצחיק, אבל מסתבר שגם שם אנשים מתאהבים, נפרדים ומתגעגעים.

כל הדברים היפים האלה מתנקזים בסוף לאותה נקודה – זה סרט שמסתכל על החיים והקיום מכמה זוויות בכל רגע, משקף את הקיום כמצב מורכב ולפעמים בלתי נעים, אבל גם עושה כיף במלוא מובן המילה. יש בו הרבה רעיונות ומסרים טובים, אבל אי אפשר להוציא ממנו מוסר השכל אחד וחד משמעי. כלומר, אפשר, אבל זו לא תהיה התשובה השלמה, כי יש כאן יותר מאשר נקודה להגיע אליה.

ובנוסף לכל זה, זה פשוט סרט ממש ממש כיפי. סצנות אקשן אפיות עם רגעים מטורללים לגמרי, עבודת תלבושות מסחררת, שחקנים מעולים וכמובן שצף בלתי נגמר של שטויות וצחוקים – מבדיחות מטומטמות ממש לכאלה שהן לא פחות מהברקה. זה סרט חכם מאוד, ומאוד מטומטם, כי בקולנוע, ולפעמים גם בחיים, אפשר גם וגם.

יהונתן צוריה: כמו תמיד, אני מוצא את עצמי נקרע בין שלל אפשרויות של סרטים. גם אחרי שפוסלים את הסרטים שקצת יותר מדי "2021", או לא הופצו פה באופן רשמי, עדיין יש רשימה ראויה של סרטים שניצחו את 2022 כל אחד בדרכו. למען האמת, עדיין כמה שעות לפני הפרסום של זה עוד מצאתי את עצמי מתלבט בין שתי בחירות שונות מאוד אחת מהשנייה, עם טקסטים מלאים והכול. אבל בכל פעם שחשבתי שהטקסט על "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא יותר חזק, קול אחר אמר לי בראש "אין מצב". גם כי למרות שאני עומד מאחורי זה ש"פורנו משוגעים" הוא קומדיה קורעת מצחוק רמה אחת מעל כל הקומדיות שיצאו מהזמן האחרון – אין מצב שאני נותן יד להתפרקות השיח על קולנוע לתת קבוצות במקום לחפש את מה שמאחד ביניהן, וגם כי "אין מצב" הוא פשוט בחירה ראויה לסרט השנה שפחות מדי אנשים מציינים.

ב-2022, הקולנוע עדיין במהלך התאוששות מהכאפה שהוא קיבל אחרי שנת שיא ב-2019. זה לא שאין סרטים מצליחים, אבל נראה שעדיין לא ברור לכולם מה הכיוון שאנחנו הולכים אליו, אחרי התפרקות היקום הקולנועי ושברו, כשהתגלה שאפילו מארוול לא חסינים. שוברי הקופות השונים של השנה הרגישו, ברובם, כמו סרטים שמשחקים אותה בטוח – אוהבים הומור דדפול? אוהבים הופעות אורח? אוהבים זיכיונות? חלקם היו מאוד נחמדים, אבל אף אחד לא נראה כמו משהו שמצביע על המשך הדרך. כולם נראו כמו שילוב של מוסכמות ידועות וקלישאות – גם אם מבוצעות היטב. "אין מצב", לעומת זאת, הוא סרט שאפשר לזהות בו משהו שנראה כמו עתיד.

זה לא שלסרט אין השפעות – הסרט כולו מתכתב עם מערבונים, ראשית הקולנוע וכמה סרטי וסדרות אנימה. אבל פיל מצליח להראות חזון איך ליצור שובר קופות עם רעיון מקורי ומגניב, שלא מוותר על פוליטיקה אבל יודע לשמור אותה לסאבטקסט, שלא מוותר על הומור קצת יותר מתוחכם מלהגיד "סקס סטאף", שמוכן לקחת את הזמן אבל יודע לא לשעמם אף פעם.

סרט שעוסק בנושאים מהותיים בלי לטרחן, סרט שמוכן לאבד חלקים מהקהל שלו בשביל להגיד מה שהוא צריך להגיד, סרט שהוא בהיעדר מילים אחרות – אמיץ. הרי פיל היה יכול לעשות בדיוק עוד "אנחנו" או "תברח", ולהישאר בנתיב שלו. ליצור עוד סרט "קטן" בסוגת האימה ההיפסטרית החדשה שכולם יטפחו לו על הגב ויגידו איך פיל משקף את כל הפחדים מתקופת הקורונה וג'ורג' פלויד היטב בתוך מטאפורה לא לחלוטין ברורה.  אבל פיל יצר סרט גדול יותר, שעוסק בנושאים רחבים יותר, ושמזמין אותנו לראות איך ספקטקל קולנועי יכול להיראות, על כל ההשלכות שבאות עם זה. עכשיו רק צריך לקוות שיוצרים נוספים יהיו מוכנים ללכת בעקבותיו ושאולפנים גדולים יהיו מוכנים לפתוח את הארנק לסוג הסרטים האלה, גם כשהם לא מרוויחים מיליארד דולר.

לכן אני בוחר ב"אין מצב" לאו דווקא כי הוא הכי מייצג את השנה, או הסרט שאהבתי בפער עצום מסרטים אחרים. לא, אני בוחר עכשיו ב"אין מצב" ב-2022, כדי שבשנים הבאות נוכל כולנו לבחור בממשיכי דרכו.

תגיות: