תמונה קבוצתית: סרט השנה 2023

בזמן שאתם מצביעים, גם לכותבי האתר יש מה להגיד בסוגית סרט השנה.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לסכם את 2023 בעוד שלל דרכים. 


הפעם שאלנו את הכותבים שלנו "מה המרק האהוב עליהם", או, נו, השאלה שסביר ששאלנו אותם בהתחשב בכותרת.  

נעמה רק: יש שנים שבהן לבחור את "סרט השנה" לוקח לי 10 שניות. 2022 הייתה שנה כזו. לא רק שזה היה הסרט שהכי אהבתי, זה גם היה אחד הסרטים הגדולים והמדוברים של השנה, זה שכמה חודשים אחר כך גם זכה באוסקר. לעומת זאת, יש את השנים שבהם אני ממש מתלבטת, מסתבכת, משנה את דעתי שוב ושוב. 2023 לא הייתה שנה כזו. 2023 הייתה שנה מסוג חדש לגמרי – כזו שבה הסרטים הגדולים והמהוללים לא ממש קרצו לי, וכל הסרטים שהיו אמורים לככב בצמרת אצלי נדחו כאן לשנה הבאה. "נשארים לחג", "הילד והאנפה", "מפלצת", "מסכנים שכאלה" – לכולם הייתי מעניקה את התואר בלי למצמץ, אבל אצטרך לחכות בסבלנות לסיכום הבא. ברגע האחרון הייתה לי הארה. הבנתי שיש סרט שטכנית לא נחשב כי הוא יצא 2022, אבל כל כך קרוב לסיום שכאן באתר הוא עדיין נחשב סרט של 2023. הסרט הזה הוא "אחרי השמש", וכבר בחרו בו. לעזאזל. 

טוב, אז מה נשאר לי? מלא סרטים חמודים ויפים, אבל שום דבר שמרגיש ממש "זה". האפשרות הכי קלה היא "ברבי". אחרי שחבריי לצוות כבר צחקו עליי שבחרתי בשיטת הריצ'רץ' סרטי שנה בבימויים של גרטה גרוויג ובונג ג'ון הו, זה רק מתבקש לתת לבמאית האהובה את התואר גם הפעם. ואהבתי את "ברבי", כנראה יותר מהרבה צופים אחרים. הוא קורע מצחוק, הוא נגע ללבי, והקרנת הטרום בכורה בסינמטק ירושלים הייתה אחת מחוויות הקולנוע הכי מהנות שהיו לי אי פעם. אבל נו, זה לא "זה". גם לא "חיים שלמים", שבן זוגי טוען שהוא "בחירת נעמה רק קלאסית", לא "אסטרואיד סיטי" שתיכננתי לבחור בחודש האחרון ולא "פלורה ובנה", שהתכוונתי לבחור כשרק התחלתי להקליד את הטקסט הזה. אבל כשהעברתי שוב מבט על הסרטים שרשמתי לעצמי, רק סרט אחד הציץ עליי בחזרה ואמר "היי". 

עברה כמעט שנה שלמה מאז ש"קאט!" עלה בבתי הקולנוע בישראל, חודשים ארוכים אחרי שפתח את מהדורת 2022 של פסטיבל קאן. מדובר בסרט זניח למדי של הבמאי מישל הזנוויציוס – פחות אייקוני כמו "הארטיסט", פחות מרהיב ויזואלית מ"יוצא מן הכלל" וכנראה גם פחות מצחיק מסרטי סוכן חשאי 117. למרות כל אלה, זה סרט שפשוט התענגתי עליו לכל אורכו, סרט כיף מההתחלה ועד הסוף. 

קודם כל, הוא קורע מצחוק. זה חשוב, בטח בימים כמו אלה. רומאן דוריס וברניס בז'ו שמככבים בו, הם שניים מהשחקנים האהובים עליי. זה סרט על עשייה קולנועית, אבל כזו מחופפת ומבולגנת בטירוף, כלומר, דומה יותר לכל מה שיצא לי לחוות בעצמי כסטודנטית לקולנוע. זה לא הרבה, אבל זה גם לא מעט. 

אבל מה שבאמת דוחף את הסרט הזה מעבר לקו הסיום הוא הסוף שלו. זה סרט עם מבנה מוזר, כי הוא מציג את אותו הסיפור פעמיים – פעם אחת כשהסיפור-בתוך-סיפור מוצג כסרט עצמו, ועוד פעם כשאנחנו רואים איך כל זה מתרחש מאחורי הקלעים. יש משהו כמעט מבהיל בהבנה שעוד רגע הסרט יראה לכם שוב את אותו הדבר, אבל ברבע שעה האחרונה שלו מתברר שכל מיני דברים מתחברים פתאום בצורה מושלמת. קולנועית, עלילתית, קומית – אבל גם רגשית. אופס, לקומדיית הזומבים הרפלקסיבית והמטורללת בעצם יש לב רגשי, וזה בא כל כך משום מקום שזה פגע בי כמו חץ ישר לחזה. אז הנה, בסוף מצאתי סרט שנה, ותודה לסבלנות והדחיינות של לוח ההפצה הישראלי.

רז גרינברג: סרט השנה שלי, "מייגן", הוא לא סרט מושלם. יש לו את החריקות שלו, במיוחד לקראת הסוף שבו הוא מפסיק להתנהג כמו מדע בדיוני אינטליגנטי עם נגיעות אימה, ושובר חזק ועגום לכיוון סרט מפלצות / סלאשר מהזן הלא-מתוחכם. אבל כל מה שמוביל לאותו סוף נתן לי את אחת מחוויות הצפיה היותר מעניינות ומקוריות של השנה. ההכתרה של הסרט בתור גרסת המילניום הנוכחי ל-"משחק ילדים" היא לטעמי שגויה לגמרי – לאורך רובו של הסרט, זוועות של ממש מופיעות במינון מדוד, ועיקר המיקוד הוא דווקא הרעיון המד"בי, הרלוונטי-להחריד, של יחסים בין בני אדם (ובמיוחד ילדים) עם אינטליגנציה מלאכותית. 

והמיקוד הזה, בדרכו, מצליח להיות מטריד יותר מכל ניסיונות ההפחדה הישירים בסרט. מהבחינה הזאת, "מייגן" מצליח להיות, בהפוך-על-הפוך, העיבוד המוצלח לסיפורי הרובוטים של אסימוב שהוליווד מעולם לא הצליחה להוציא (ואליסון וויליאמס היא ללא ספק הסוזן קלווין המושלמת): כשהטכנולוגיה מתקדמת בדילוגי ענק לקראת החזון של אסימוב על מכונות אינטליגנטיות שכל מטרתן היא לשרת את בני האדם שצמודים אליהן, הסרט מצליח להראות איך העולם באמת יראה כשהחזון הזה יתגשם, והמכונות האלה יקחו את התפקיד שלהן ברצינות גמורה וביסודיות מפלצתית. 

מבחינת המד"ב, "מייגן" הוא סרט מעורר מחשבה; מבחינת היותו סרט אימה, הוא מספק את ההפחדות הנדרשות (לאורך רובו); ואני מצאתי את הצפיה בו מהנה יותר מרוב שוברי הקופות שנעשו בתקציבים גבוהים פי עשרה ומעלה. אם עוד לא ראיתם – ויש לי הרגשה שלא מספיק צופים נחשפו אליו – אני ממליץ.

תום שפירא: אני יודע, אני יודע, אני יודע… יש לי עוד בחירות מפתיעות להפיל עליכם? לכתוב ש"האזרח קיין" הוא הסרט האהוב עלי, אולי שהביטלס הם הלהקה האהובה עלי, ובטח שאני שם זיתים על הפיצה. לא יכולה להיות בחירה פחות מפתיעה באתר קולנוע. ולכן מה שיהיה פה זה פחות כתב זכות על הסרט ויותר כתב הגנה על המחבר. 

אחרי הכל, איני מעריץ גדול של כריסטופר נולאן. את סרטיו המוקדמים יחסית אהבתי אבל התחושה מזמן היא של אדם שאמרו לו שהוא גאון פעם אחת יותר מדי. "התחלה" היה מהתלת מדע בדיוני משעשעת ולא יותר, "בין כוכבים" היה קשקוש פילוסופי ניו אייג' מביך, "דנקרק" ניסה לשחזר ללא הצלחה את ז'אנר סרטי האנסמבל הגדולים על מלחמת העולם השניה ואת "טנט"… לא ראיתי. לא תכננתי גם לראות את "אופנהיימר", אבל זה היה יום עם חלל בצורת כמה שעות והייתי קרוב לקולנוע.

אני יכול להגיד ש"אופנהיימר" זה סרט חשוב, שזה סרט מתאים לרוח זמננו (אל תדבר על המלחמה!), שזה סרט שמעלה בדיוק את השאלות שאנחנו צריכים לשאול על הרגע הנוכחי בזמן. אני גם יכול להגיד שהוא בננה. זה לא יהיה נכון אבל אני יכול להגיד את זה.

מה שיותר חשוב זה ש"אופנהיימר" הוא סרט טוב. לא יודע אם זה הסרט הכי טוב של השנה – אחת הסיבות שאני מרגיש לא בנוח עם הבחירה הזו היא פשוט כי לא ראיתי מספיק מהתחרות, למרות ניסיון נואש להשלים פערים כנגד רעמי המלחמה. ככה אופנהיימר הרגיש כשהוא נאבק להשלים את המצאת חייו כשמסביבו העולם מתהפך אלף פעמים ביום?

אבל, כן, זה סרט טוב. יש שחקנים טובים שמגישים דיאלוגים מעניינים ובניגוד למה שאפשר לצפות הוא לא סרט על דבר אחד. זה לא סרט על רוברט אופנהיימר, האיש, זה לא סרט על יצירת פצצת האטום, זה סרט על כל זאת ועוד, זה סרט על הדרך בה העולם מורכב, ובגלל זה בניגוד למבקרים אחרים, חשבתי שהשליש האחרון שמתמקד בפוליטיקאי שטראוס (רוברט דאוני ג'וניור, נחמד לזכור שהוא לא רק מכונת שנינויות עטויית CGI) דווקא מוסיף המון. כי אופנהיימר חשב שהוא עושה דבר אחד אבל גילה שהוא לא יכול לשלוט בו, שהעולם לא עוצר רק בגלל שהוא הרגיש לא נוח עם הבחירה שעשה. לבחירות יש תוצאות, ואתה לא יכול לשלוט בתוצאות האלו.

מתן בכר: מסרט הביכורים של אמה סליגמן, "שבעה בייבי", לא התלהבתי במיוחד. למרבה השמחה, סרטה השני הוא חתיכת שיפור רציני – עד כדי בחירתי בו כסרט השנה שלי. "תחתונות" הוא לא סרט פרודיה במובן המקובל, אבל הוא לא מצפה ממכם לקחת שום דבר בו ברצינות, והתיכון שבמרכזו מזכיר יותר את זה של "מלכות הכיתה" מאשר זה של ג'ון יוז. במרכז הסרט יש שתי תלמידות לסביות שנמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית, או כמו שמנהל התיכון מכנה אותן במערכת הכריזה, "ההומואיות המכוערות והלא מוכשרות". הן מחליטות להקים בכלל-לא-מועדון-קרב-אלא-חוג-הגנה-עצמית לנשים במטרה להגיע למיטה עם הקראשיות שלהן. אם אתם לא מבינים איך החלק הראשון אמור להוביל לשני, תקראו שוב את המשפט השלישי בפסקה הזאת.

זה סרט שכנראה מאוד מפחיד מפיקים שרוצים לעשות רק סרטים "מעצימים": הגיבורות שלו לא תמיד טובות וצודקות (אחת מהן די שמוקית, למעשה) והן לא שומרות על מראה מושלם כל הזמן (אותה אחת מקבלת בתחילת הסרט אגרוף שגורם לפרצוף שלה להתמלא בדם). בכלל, הגישה של הסרט כלפי פמיניזם צינית למדי, וכשמישהי אומרת להן שהמועדון מרגיש כמו איזור בטוח וחיוני עבור התלמידות שבו, בשבילן זה בונוס נחמד שאפשר לנצל בשביל המטרה החרמנית שלהן. ועדיין, זה אחד הסרטים היותר פמיניסטיים שראיתי בזמן האחרון.

בנוסף לזה הוא מאוד מוזר ומצחיק, עם תצוגות משחק נפלאות ובדיחות רקע משעשעות. אה, והוא נמשך פחות משעה חצי. הסרט מקבל גם נקודות בונוס על זה שהוא מציג אמנות שנחשבה לאבודה וצריכה לעשות קאמבק – פספוסים בקרדיטים. בקיצור, אנחנו צריכים יותר סרטים כמו "תחתונות".

שני אוירבך: קבוצת השחקנים והזמרים שהוביל פרנק סינטרה בשנות החמישים והשישים זכתה לכינוי "Rat Pack" ומאז בכל כמה זמן חבורה חדשה זוכה לכינוי חדש על אותו משקל: בין אם אלו ה-Brat Pack, ה-Brit Pack או ה-Frat Pack.  ובכן, תנו לי להיות הראשונה (ככל הידוע לי) שתהמר, ועל כן תזכה להעניק שם, על הצעירים המצחיקים והמשפיעים של ימינו: ה-Platt Pack. כמו שאפשר להבין מהשם, ראש החבורה הוא בעיניי בן פלאט ("אוון הנסן היקר"), ומשתתפים נוספים הם ניק ליברמן, נואה גלווין ("חורשות את הלילה"), מולי גורדון ("חורשות את הלילה") וביני פלדשטיין (כן, ניחשתם נכון: "חורשות את הלילה"). כיאה לתקופה שאנחנו חיים בה מדובר בצעירים רגישים, פרוגרסיביים, קווירים ברובם, ובמקרה או שלא, הם כולם גם יהודים.

ואיך זה עונה לשאלה שנשאלתי? ובכן, סרט השנה שלי הוא "חזרה גנרלית", פרוייקט שכולו של החבורה הזו ומייצג אותה באופן מושלם. הסרט בוים על ידי ליברמן וגורדון, נכתב על ידי ליברמן, גורדון וגלווין ומככבים בו גורדון, גלווין ופלאט (ביני פלדשטיין, למרבה הצער, לא מעורבת הפעם). אליהם מצטרפים ג'ימי טטרו ואיו אדבירי בתפקידי ההנהלה והצוות המקצועי של מחנה קיץ לילדים שחולמים לככב בברודוויי. 

פארודיות וסאטירות תמיד טובות יותר כשהן מונעות מאהבה ולא מבוז, ובתור מי שאוהבת מחזות זמר, הבדיחות הספציפיות ביותר שיש ב"חזרה גנרלית" על העולם שבו הוא עוסק קלעו בול וקל להרגיש שאי אפשר היה לכתוב אותן בלי להגיע מתוך העולם הזה. העריכה – חלקית בגלל הז'אנר המוקומנטרי שבו הסרט נעשה – ממש עושה את הסרט, הבימוי אחלה (בעיקר בשביל פרויקט ביכורים של שני במאים שבחוצפתם צעירים יותר ממני), והקאסט מהנה בתפקידים שכנראה נכתבו במיוחד בשבילו. צריך גם לציין את זה שלמרות שהסיפור פחות עוסק בהם, החניכים במחנה משוחקים על ידי חבורת זאטוטים מוכשרים להחריד שאשמח לראות מתישהו מככבים בפרוייקטים משלהם.

למי שסוגד לפאטי לופון וזוכר בעל פה שירים שלמים מ"אל תוך היער", זה סרט חובה. למי שסתם אוהב קומדיות צעירות, מוצלחות וקוויריות כדאי גם כן לצפות בסרט הזה, ובנוסף לשים לב להמלצה של מתן בפוסט הזה. ולמי שבעוד עשור יחפשו את המקור לכינוי "Platt Pack" ויגיעו לפה, בבקשה תאייתו את השם שלי נכון בביבליוגרפיה.

יצחק בארי: בשנה שעברה היה לי טיפה קשה עם תואר "סרט השנה", כי לא נתתי לשום סרט חמישה כוכבים. השנה זה היה יותר קל, כי היה אחד שכן נתתי לו: "קאט!". זה סרט מבריק לאללה שהמערכה הראשונה החלשה שלו הופכת בתום הצפיה למשהו אחר לחלוטין, והתסריט המהודק הזה הוא מסוג הדברים שגורמים לי למלמל בסוף הצפיה "פאק, זה היה מושלם".

אבל הסרט המושלם הזה לא מקבל את התואר, כי "סרט השנה" שלי הוא סרט אחר, דווקא לא מושלם: "שומרי הגלקסיה: חלק 3".

עכשיו, זה שאני אוהב את הסרט ידוע כי גם כתבתי על זה וגם דיברתי על זה. אבל זה שהוא עקף בסיבוב סרט שעל הנייר יותר טוב ממנו, היא הזדמנות לשים דגש על כך שמה לעשות, סרט מושלם זה דבר אחד – וסרט שאני אוהב זה דבר אחר. ואת "שומרי הגלקסיה 3" אני ממש אוהב, למרות החסרונות שלו, ובאיזשהו מקום זה רק מעיד על המעלות שלו: הן כל כך חזקות שהן גורמות לכל דבר אחר להחוויר.

זה הקטע באהבה: היא מפצה על מה שלא מושלם. הדמויות הנפלאות של מארוול היו מתחילתן החוזקה האמיתית של סרטי החברה, ובעידן שבו זה התחיל להישכח, גאן עורר אצלי מחדש את תחושת הפליאה מול המסע המרגש של הדמויות האלה שאני מכיר ואוהב. זה הסרט היחיד מזה המון זמן שראיתי פעמיים בתקופה די קצרה, וגם בפעם השניה דמעתי, התרגשתי וצחקתי כמו בפעם ההיא מול "שומרי הגלקסיה" הראשון לפני כמעט עשור.

אני חושש מאד לעתידו של היקום הקולנועי בכללותו, אבל גם בשנה כזו הם הצליחו להזכיר לי מדוע הם כיכבו אצלי ברשימות סרטי השנה במשך למעלה מעשור. לא יהיה מאושר ממני אם למרות הכל יהיה כך גם בשנים הבאות.

רם קיץ: במְקום להתלבט ולהתחבט בסרט השנה שלי החלטתי להיוועץ באדם שמכיר את הטעם שלי הכי טוב: אני עצמי. לכן הצצתי בבחירות שלי מהשנים הקודמות בשביל לקבל מושג אם יש עקביות לטעם שלי. ובכן, "ג'וג'ו ראביט", "אדומה אש" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" לא קידמו אותי הרבה אל עבר התשובה (חוץ מזה שאני אוהב סרטים עם האות ו' בשם שלהם), אבל כן למדתי מעצמי שאני אוהב סרטים שהם כיפים – אבל גם כאלה שמותירים חותם רגשי. סרטים שמאפשרים לצחוק וליהנות לאורך כל הדרך ומעודדים את הצופים להתחבר לרגשות. 

ומבין כל הסרטים של 2023, הסרט שהכי מתקרב לנוסחה הזו הוא "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים", על פניו סרט אקשן הרפתקאות הוליוודי סטנדרטי שמבוסס על זיכיון מצליח, אבל עשה שמיניות באוויר כדי לספק בידור איכותי: רכבת הרים ויזואלית מקורית שנותנת פייט ל"ברבי", דמויות שהן כמו משפחה (ולא בקטע מהיר ועצבני שכזה, שם המונח "משפחה" הפך לשם נרדף לכת) ותסריט שנאמן למהות של משחק סטנדרטי של מבוכים ודרקונים – רעיונות מגוחכים שמתורגמים למעשים מגוחכים, שבסוף איכשהו עובדים (או שלא). זה הכיף במשחק והיוצרים תרגמו את הכיף הזה למסך הגדול. תוסיפו לכל זה את העובדה שהסרט נגמל מההרגל ההוליוודי של בדיחות בסגנון "תראו איזה מטומטם מה שקורה פה עכשיו" ומאפשר לגיבוריו להיטמע במסע שהם נמצאים בו ולקבל את המוזרוּת של עצמם – בלי לצחוק על כך, בלי לקרוץ לקהל ובלי למשוך כתפיים כאילו התסריטאי מתנצל בפנינו שהוא מוכרח לכתוב אקשן. 

כל המרכיבים האלה יוצרים סרט שאני יודע בוודאות שאצפה בו שוב, ואני לא זקוק ליותר מכך כדי לבחור בו כסרט השנה שלי.

מאיה כהן שלו: עוד כשיצאתי מההקרנה של ״אחרי השמש״, הבנתי שהוא כנראה סרט השנה של 2023. לא ידעתי מה עוד אראה במהלך השנה, אבל היה לי ברור ששום דבר כנראה לא יהיה מיוחד כמו הסרט הזה. העוצמה של "אחרי השמש" זה האופן שבו הוא מצליח לתפוס געגוע באופן כל כך מדויק. געגוע  שלא מכוון לאירוע ספציפי, אלא לעבר כמשהו כללי. כמו עם נוסטלגיה, הוא יותר זיכרון מאשר מציאות. 

לקראת צפייה חוזרת חששתי שאולי הוא לא יחזיק: שחלק מהרושם הגדול שהוא משאיר נובע מאלמנט המסתורין וההפתעה. במובן מסוים זה באמת קצת היה ככה, אבל הסרט לא נשען על הסצנה האחת לקראת הסוף כמו שחששתי. כל פריים בו מלא ברוך ואנושיות, גם ברגעים שברור שלסיפור הזה לא יהיה סוף שמח. הוא מלא ברגעים קטנים של אהבה, כמו שיחה על רפסודה באמצע הים, או מריחת קרם הגנה על סף הבריכה. 

מטרת הסרט היא לא לספר סיפור כמו שהיא להעביר תחושה. אלו לא האירועים כפי שהם קרו, וזה לא משנה. מה שמשנה הוא האופן שבו סופי, הדמות הראשית, זוכרת את האירועים האלו ואיך היא בוחרת להסתכל עליהם ולחוות אותם כאדם בוגר, כאשר היא בעצמה הופכת לאמא לילדה. 

בצפייה שנייה (ואולי זה גם עניין אישי של התבגרות) יש בו גם השלמה ותקווה. אני מאמינה שסופי מוחלת לאבא שלה, שאפשר לחיות עם שבר ומותר להתגעגע לאופציה שמעולם לא מומשה, כמו הים הכחול והבלתי נגמר שאותו שרלוט וולס והצלם שלה בוחרים לצלם לא מעט (ותודה על זה). אולי אין ברירה. בקצרה, כולם פגומים, אהבה זה מוזר, זה סרט מושלם בעיני וזה בסדר אם אתם לא מסכימים איתי. שלום.

 

אור ענבר: יש משהו מתסכל בכך שלוח ההפצה הישראלי לא מסונכרן עם לוח ההפצה הארה"ב-י, או יותר נכון: האוסקר-י. בד"כ הסרטים הנחשבים והמהוללים של כל שנה יוצאים פה רק באיחור מסוים, וזאת בשביל שיהיה אפשר לעטר את הפוסטר שלהם במספר הזכיות והמועמדויות שיש להם. 

כל זה לא בא כדי לנגח את המפיצים הישראלים (לא שאין סיבות לכך…) אלא בשביל להגיד שהסרטים הכי טובים עבורי השנה הם בעצם אלה עם התאריך 2022 לידם, כמו שאולי יקרה ב-2024 (כי באמת ש״נשארים לחג״ הוא סרט מדהים ואני לא בטוחה מה מההיצע של השנה הקרובה יתקרב אליו). כמעט בחרתי ב״המנצחת״, סרט שבעיקר הפתיע אותי פשוט ברמת העניין שהוא שימר אצלי לכל אורכו ותצוגת המשחק המדהימה של קייט בלאנשט. אבל אני לא באמת יכולה שלא לבחור בסרט של מרטין מקדונה לסרט השנה שלי. "רוחות אינישרין" הוא הסרט הרביעי של הבמאי ואצלי יש לו ציון מושלם, עוד לא אכזב אותי (גם בתיאטרון!).

הקומדיה השחורה על צמד חברים שאחד מהם כבר לא מעוניין להיות חבר היא כנראה פסגת היצירה של מקדונה. יש בסרט הזה שילוב של המון אלמנטים נהדרים: תצוגת משחק נפלאה ומיוחדת של כל הקאסט הראשי אבל במיוחד קולין פארל, נופים יפים של אי באמצע שום מקום, כתיבה חדה על נושא טריוויאלי שלא באמת מדברים עליו וכמובן אתון. 

יהונתן צוריה:  את הבחירה שלי ב-2022 נימקתי במשהו כמו "ככה הייתי רוצה שהקולנוע הבלוקבאסטרי יראה", ואם רגע נקצר תהליכים – זאת בדיוק הסיבה שאני בוחר ב"עיר הזאת" לסרט השנה (זה, והרעיון שהסרט לא יהיה בסיכום השנה של האתר הדיר שינה מעיניי). יש שורה שלמה של סרטים נהדרים שיצאו השנה – ישראלים וזרים כאחד – אבל האחד שאני הכי רוצה לדחוף ליוצרים צעירים בפנים ולהגיד להם "ככה! ככה!" זה "העיר הזאת". 

זה לא שהוא מושלם או כל מה שרציתי שסרט יהיה – אני עדיין אשמח לגרסת הסרט שבה ג'ימבו ג'יי שוב מגלם את כל הדמויות שגילם בהצגה, אבל אני פשוט רוצה עוד סרטים עם התשוקה, העקשנות, התושיה וההשקעה שלו. 

הוא לא סרט השנה כי אני חובב פילם נואר, אלא כי בא לי שיותר יוצרים יהיו מלאים בתשוקה ליצירה שממלאת את כל דקותיו של הפרויקט של עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור. תשוקה למילה הכתובה, תשוקה להיפ הופ, תשוקה לז'אנר – תשוקה שדוחפת אותך לעבוד ולשייף את הטקסט שלך לא רק עוד פעם ועוד פעם עד שאתה מציג אותו אלא גם עשרות פעמים אחר כך כדי למצוא איך להפוך כל שורה ליותר פוגעת וכל הברה ליושבת יותר טוב על המקצב. 

כי בא לי שיוצרים לא יוותרו – וקל לוותר – על חלומות מופרכים שלהם ויראו איך לקח לפרויקט הזה, שנראה מובן מאליו, עשור בשביל לרקום עור וגידים, וגם זה בסופו של דבר רק על ידי מימון המונים והרבה עקשנות מצד המעורבים בדבר. 

כי בא לי שיותר יוצרים יחשבו על עצמם כמי שמנותקים מהכבלים של קרנות הקולנוע הישראלי שעדיין – לצערנו – נראות תמיד כמי שרוצות ליצור בערך את אותם שלושה סרטים בגרסאות שונות. 

ובעיקר כי קשה לצאת מ"העיר הזאת" ולא לרצות ליצור בעצמך משהו ברמה זאת. הקסם האמיתי ב"עיר הזאת" הוא לא הכישרון של כל המעורבים ליצירה, אלא האנרגיה המדבקת של היצירה הכמעט "עשה זאת בעצמך" שמתמרצת אותך לעשות את זה – מה ש"זה" לא יהיה, בלי לתת למשהו לעצור אותך.

אז היו סרטים טובים יותר השנה, אבל אף אחד מהם לא שיתף אותך באנרגיות ובתשוקות היצירתיות שלו כמוהו.