היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לסכם את 2023 בעוד שלל דרכים.
הפעם שאלנו את הכותבים שלנו "מה המרק האהוב עליהם", או, נו, השאלה שסביר ששאלנו אותם בהתחשב בכותרת.
נעמה רק: יש שנים שבהן לבחור את "סרט השנה" לוקח לי 10 שניות. 2022 הייתה שנה כזו. לא רק שזה היה הסרט שהכי אהבתי, זה גם היה אחד הסרטים הגדולים והמדוברים של השנה, זה שכמה חודשים אחר כך גם זכה באוסקר. לעומת זאת, יש את השנים שבהם אני ממש מתלבטת, מסתבכת, משנה את דעתי שוב ושוב. 2023 לא הייתה שנה כזו. 2023 הייתה שנה מסוג חדש לגמרי – כזו שבה הסרטים הגדולים והמהוללים לא ממש קרצו לי, וכל הסרטים שהיו אמורים לככב בצמרת אצלי נדחו כאן לשנה הבאה. "נשארים לחג", "הילד והאנפה", "מפלצת", "מסכנים שכאלה" – לכולם הייתי מעניקה את התואר בלי למצמץ, אבל אצטרך לחכות בסבלנות לסיכום הבא. ברגע האחרון הייתה לי הארה. הבנתי שיש סרט שטכנית לא נחשב כי הוא יצא 2022, אבל כל כך קרוב לסיום שכאן באתר הוא עדיין נחשב סרט של 2023. הסרט הזה הוא "אחרי השמש", וכבר בחרו בו. לעזאזל.
טוב, אז מה נשאר לי? מלא סרטים חמודים ויפים, אבל שום דבר שמרגיש ממש "זה". האפשרות הכי קלה היא "ברבי". אחרי שחבריי לצוות כבר צחקו עליי שבחרתי בשיטת הריצ'רץ' סרטי שנה בבימויים של גרטה גרוויג ובונג ג'ון הו, זה רק מתבקש לתת לבמאית האהובה את התואר גם הפעם. ואהבתי את "ברבי", כנראה יותר מהרבה צופים אחרים. הוא קורע מצחוק, הוא נגע ללבי, והקרנת הטרום בכורה בסינמטק ירושלים הייתה אחת מחוויות הקולנוע הכי מהנות שהיו לי אי פעם. אבל נו, זה לא "זה". גם לא "חיים שלמים", שבן זוגי טוען שהוא "בחירת נעמה רק קלאסית", לא "אסטרואיד סיטי" שתיכננתי לבחור בחודש האחרון ולא "פלורה ובנה", שהתכוונתי לבחור כשרק התחלתי להקליד את הטקסט הזה. אבל כשהעברתי שוב מבט על הסרטים שרשמתי לעצמי, רק סרט אחד הציץ עליי בחזרה ואמר "היי".
עברה כמעט שנה שלמה מאז ש"קאט!" עלה בבתי הקולנוע בישראל, חודשים ארוכים אחרי שפתח את מהדורת 2022 של פסטיבל קאן. מדובר בסרט זניח למדי של הבמאי מישל הזנוויציוס – פחות אייקוני כמו "הארטיסט", פחות מרהיב ויזואלית מ"יוצא מן הכלל" וכנראה גם פחות מצחיק מסרטי סוכן חשאי 117. למרות כל אלה, זה סרט שפשוט התענגתי עליו לכל אורכו, סרט כיף מההתחלה ועד הסוף.
קודם כל, הוא קורע מצחוק. זה חשוב, בטח בימים כמו אלה. רומאן דוריס וברניס בז'ו שמככבים בו, הם שניים מהשחקנים האהובים עליי. זה סרט על עשייה קולנועית, אבל כזו מחופפת ומבולגנת בטירוף, כלומר, דומה יותר לכל מה שיצא לי לחוות בעצמי כסטודנטית לקולנוע. זה לא הרבה, אבל זה גם לא מעט.
אבל מה שבאמת דוחף את הסרט הזה מעבר לקו הסיום הוא הסוף שלו. זה סרט עם מבנה מוזר, כי הוא מציג את אותו הסיפור פעמיים – פעם אחת כשהסיפור-בתוך-סיפור מוצג כסרט עצמו, ועוד פעם כשאנחנו רואים איך כל זה מתרחש מאחורי הקלעים. יש משהו כמעט מבהיל בהבנה שעוד רגע הסרט יראה לכם שוב את אותו הדבר, אבל ברבע שעה האחרונה שלו מתברר שכל מיני דברים מתחברים פתאום בצורה מושלמת. קולנועית, עלילתית, קומית – אבל גם רגשית. אופס, לקומדיית הזומבים הרפלקסיבית והמטורללת בעצם יש לב רגשי, וזה בא כל כך משום מקום שזה פגע בי כמו חץ ישר לחזה. אז הנה, בסוף מצאתי סרט שנה, ותודה לסבלנות והדחיינות של לוח ההפצה הישראלי.
רז גרינברג: סרט השנה שלי, "מייגן", הוא לא סרט מושלם. יש לו את החריקות שלו, במיוחד לקראת הסוף שבו הוא מפסיק להתנהג כמו מדע בדיוני אינטליגנטי עם נגיעות אימה, ושובר חזק ועגום לכיוון סרט מפלצות / סלאשר מהזן הלא-מתוחכם. אבל כל מה שמוביל לאותו סוף נתן לי את אחת מחוויות הצפיה היותר מעניינות ומקוריות של השנה. ההכתרה של הסרט בתור גרסת המילניום הנוכחי ל-"משחק ילדים" היא לטעמי שגויה לגמרי – לאורך רובו של הסרט, זוועות של ממש מופיעות במינון מדוד, ועיקר המיקוד הוא דווקא הרעיון המד"בי, הרלוונטי-להחריד, של יחסים בין בני אדם (ובמיוחד ילדים) עם אינטליגנציה מלאכותית.
והמיקוד הזה, בדרכו, מצליח להיות מטריד יותר מכל ניסיונות ההפחדה הישירים בסרט. מהבחינה הזאת, "מייגן" מצליח להיות, בהפוך-על-הפוך, העיבוד המוצלח לסיפורי הרובוטים של אסימוב שהוליווד מעולם לא הצליחה להוציא (ואליסון וויליאמס היא ללא ספק הסוזן קלווין המושלמת): כשהטכנולוגיה מתקדמת בדילוגי ענק לקראת החזון של אסימוב על מכונות אינטליגנטיות שכל מטרתן היא לשרת את בני האדם שצמודים אליהן, הסרט מצליח להראות איך העולם באמת יראה כשהחזון הזה יתגשם, והמכונות האלה יקחו את התפקיד שלהן ברצינות גמורה וביסודיות מפלצתית.
מבחינת המד"ב, "מייגן" הוא סרט מעורר מחשבה; מבחינת היותו סרט אימה, הוא מספק את ההפחדות הנדרשות (לאורך רובו); ואני מצאתי את הצפיה בו מהנה יותר מרוב שוברי הקופות שנעשו בתקציבים גבוהים פי עשרה ומעלה. אם עוד לא ראיתם – ויש לי הרגשה שלא מספיק צופים נחשפו אליו – אני ממליץ.
תום שפירא: אני יודע, אני יודע, אני יודע… יש לי עוד בחירות מפתיעות להפיל עליכם? לכתוב ש"האזרח קיין" הוא הסרט האהוב עלי, אולי שהביטלס הם הלהקה האהובה עלי, ובטח שאני שם זיתים על הפיצה. לא יכולה להיות בחירה פחות מפתיעה באתר קולנוע. ולכן מה שיהיה פה זה פחות כתב זכות על הסרט ויותר כתב הגנה על המחבר.
אחרי הכל, איני מעריץ גדול של כריסטופר נולאן. את סרטיו המוקדמים יחסית אהבתי אבל התחושה מזמן היא של אדם שאמרו לו שהוא גאון פעם אחת יותר מדי. "התחלה" היה מהתלת מדע בדיוני משעשעת ולא יותר, "בין כוכבים" היה קשקוש פילוסופי ניו אייג' מביך, "דנקרק" ניסה לשחזר ללא הצלחה את ז'אנר סרטי האנסמבל הגדולים על מלחמת העולם השניה ואת "טנט"… לא ראיתי. לא תכננתי גם לראות את "אופנהיימר", אבל זה היה יום עם חלל בצורת כמה שעות והייתי קרוב לקולנוע.
אני יכול להגיד ש"אופנהיימר" זה סרט חשוב, שזה סרט מתאים לרוח זמננו (אל תדבר על המלחמה!), שזה סרט שמעלה בדיוק את השאלות שאנחנו צריכים לשאול על הרגע הנוכחי בזמן. אני גם יכול להגיד שהוא בננה. זה לא יהיה נכון אבל אני יכול להגיד את זה.
מה שיותר חשוב זה ש"אופנהיימר" הוא סרט טוב. לא יודע אם זה הסרט הכי טוב של השנה – אחת הסיבות שאני מרגיש לא בנוח עם הבחירה הזו היא פשוט כי לא ראיתי מספיק מהתחרות, למרות ניסיון נואש להשלים פערים כנגד רעמי המלחמה. ככה אופנהיימר הרגיש כשהוא נאבק להשלים את המצאת חייו כשמסביבו העולם מתהפך אלף פעמים ביום?
אבל, כן, זה סרט טוב. יש שחקנים טובים שמגישים דיאלוגים מעניינים ובניגוד למה שאפשר לצפות הוא לא סרט על דבר אחד. זה לא סרט על רוברט אופנהיימר, האיש, זה לא סרט על יצירת פצצת האטום, זה סרט על כל זאת ועוד, זה סרט על הדרך בה העולם מורכב, ובגלל זה בניגוד למבקרים אחרים, חשבתי שהשליש האחרון שמתמקד בפוליטיקאי שטראוס (רוברט דאוני ג'וניור, נחמד לזכור שהוא לא רק מכונת שנינויות עטויית CGI) דווקא מוסיף המון. כי אופנהיימר חשב שהוא עושה דבר אחד אבל גילה שהוא לא יכול לשלוט בו, שהעולם לא עוצר רק בגלל שהוא הרגיש לא נוח עם הבחירה שעשה. לבחירות יש תוצאות, ואתה לא יכול לשלוט בתוצאות האלו.
מתן בכר: מסרט הביכורים של אמה סליגמן, "שבעה בייבי", לא התלהבתי במיוחד. למרבה השמחה, סרטה השני הוא חתיכת שיפור רציני – עד כדי בחירתי בו כסרט השנה שלי. "תחתונות" הוא לא סרט פרודיה במובן המקובל, אבל הוא לא מצפה ממכם לקחת שום דבר בו ברצינות, והתיכון שבמרכזו מזכיר יותר את זה של "מלכות הכיתה" מאשר זה של ג'ון יוז. במרכז הסרט יש שתי תלמידות לסביות שנמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית, או כמו שמנהל התיכון מכנה אותן במערכת הכריזה, "ההומואיות המכוערות והלא מוכשרות". הן מחליטות להקים בכלל-לא-מועדון-קרב-אלא-חוג-הגנה-עצמית לנשים במטרה להגיע למיטה עם הקראשיות שלהן. אם אתם לא מבינים איך החלק הראשון אמור להוביל לשני, תקראו שוב את המשפט השלישי בפסקה הזאת.
זה סרט שכנראה מאוד מפחיד מפיקים שרוצים לעשות רק סרטים "מעצימים": הגיבורות שלו לא תמיד טובות וצודקות (אחת מהן די שמוקית, למעשה) והן לא שומרות על מראה מושלם כל הזמן (אותה אחת מקבלת בתחילת הסרט אגרוף שגורם לפרצוף שלה להתמלא בדם). בכלל, הגישה של הסרט כלפי פמיניזם צינית למדי, וכשמישהי אומרת להן שהמועדון מרגיש כמו איזור בטוח וחיוני עבור התלמידות שבו, בשבילן זה בונוס נחמד שאפשר לנצל בשביל המטרה החרמנית שלהן. ועדיין, זה אחד הסרטים היותר פמיניסטיים שראיתי בזמן האחרון.
בנוסף לזה הוא מאוד מוזר ומצחיק, עם תצוגות משחק נפלאות ובדיחות רקע משעשעות. אה, והוא נמשך פחות משעה חצי. הסרט מקבל גם נקודות בונוס על זה שהוא מציג אמנות שנחשבה לאבודה וצריכה לעשות קאמבק – פספוסים בקרדיטים. בקיצור, אנחנו צריכים יותר סרטים כמו "תחתונות".
שני אוירבך: קבוצת השחקנים והזמרים שהוביל פרנק סינטרה בשנות החמישים והשישים זכתה לכינוי "Rat Pack" ומאז בכל כמה זמן חבורה חדשה זוכה לכינוי חדש על אותו משקל: בין אם אלו ה-Brat Pack, ה-Brit Pack או ה-Frat Pack. ובכן, תנו לי להיות הראשונה (ככל הידוע לי) שתהמר, ועל כן תזכה להעניק שם, על הצעירים המצחיקים והמשפיעים של ימינו: ה-Platt Pack. כמו שאפשר להבין מהשם, ראש החבורה הוא בעיניי בן פלאט ("אוון הנסן היקר"), ומשתתפים נוספים הם ניק ליברמן, נואה גלווין ("חורשות את הלילה"), מולי גורדון ("חורשות את הלילה") וביני פלדשטיין (כן, ניחשתם נכון: "חורשות את הלילה"). כיאה לתקופה שאנחנו חיים בה מדובר בצעירים רגישים, פרוגרסיביים, קווירים ברובם, ובמקרה או שלא, הם כולם גם יהודים.
ואיך זה עונה לשאלה שנשאלתי? ובכן, סרט השנה שלי הוא "חזרה גנרלית", פרוייקט שכולו של החבורה הזו ומייצג אותה באופן מושלם. הסרט בוים על ידי ליברמן וגורדון, נכתב על ידי ליברמן, גורדון וגלווין ומככבים בו גורדון, גלווין ופלאט (ביני פלדשטיין, למרבה הצער, לא מעורבת הפעם). אליהם מצטרפים ג'ימי טטרו ואיו אדבירי בתפקידי ההנהלה והצוות המקצועי של מחנה קיץ לילדים שחולמים לככב בברודוויי.
פארודיות וסאטירות תמיד טובות יותר כשהן מונעות מאהבה ולא מבוז, ובתור מי שאוהבת מחזות זמר, הבדיחות הספציפיות ביותר שיש ב"חזרה גנרלית" על העולם שבו הוא עוסק קלעו בול וקל להרגיש שאי אפשר היה לכתוב אותן בלי להגיע מתוך העולם הזה. העריכה – חלקית בגלל הז'אנר המוקומנטרי שבו הסרט נעשה – ממש עושה את הסרט, הבימוי אחלה (בעיקר בשביל פרויקט ביכורים של שני במאים שבחוצפתם צעירים יותר ממני), והקאסט מהנה בתפקידים שכנראה נכתבו במיוחד בשבילו. צריך גם לציין את זה שלמרות שהסיפור פחות עוסק בהם, החניכים במחנה משוחקים על ידי חבורת זאטוטים מוכשרים להחריד שאשמח לראות מתישהו מככבים בפרוייקטים משלהם.
למי שסוגד לפאטי לופון וזוכר בעל פה שירים שלמים מ"אל תוך היער", זה סרט חובה. למי שסתם אוהב קומדיות צעירות, מוצלחות וקוויריות כדאי גם כן לצפות בסרט הזה, ובנוסף לשים לב להמלצה של מתן בפוסט הזה. ולמי שבעוד עשור יחפשו את המקור לכינוי "Platt Pack" ויגיעו לפה, בבקשה תאייתו את השם שלי נכון בביבליוגרפיה.
יצחק בארי: בשנה שעברה היה לי טיפה קשה עם תואר "סרט השנה", כי לא נתתי לשום סרט חמישה כוכבים. השנה זה היה יותר קל, כי היה אחד שכן נתתי לו: "קאט!". זה סרט מבריק לאללה שהמערכה הראשונה החלשה שלו הופכת בתום הצפיה למשהו אחר לחלוטין, והתסריט המהודק הזה הוא מסוג הדברים שגורמים לי למלמל בסוף הצפיה "פאק, זה היה מושלם".
אבל הסרט המושלם הזה לא מקבל את התואר, כי "סרט השנה" שלי הוא סרט אחר, דווקא לא מושלם: "שומרי הגלקסיה: חלק 3".
עכשיו, זה שאני אוהב את הסרט ידוע כי גם כתבתי על זה וגם דיברתי על זה. אבל זה שהוא עקף בסיבוב סרט שעל הנייר יותר טוב ממנו, היא הזדמנות לשים דגש על כך שמה לעשות, סרט מושלם זה דבר אחד – וסרט שאני אוהב זה דבר אחר. ואת "שומרי הגלקסיה 3" אני ממש אוהב, למרות החסרונות שלו, ובאיזשהו מקום זה רק מעיד על המעלות שלו: הן כל כך חזקות שהן גורמות לכל דבר אחר להחוויר.
זה הקטע באהבה: היא מפצה על מה שלא מושלם. הדמויות הנפלאות של מארוול היו מתחילתן החוזקה האמיתית של סרטי החברה, ובעידן שבו זה התחיל להישכח, גאן עורר אצלי מחדש את תחושת הפליאה מול המסע המרגש של הדמויות האלה שאני מכיר ואוהב. זה הסרט היחיד מזה המון זמן שראיתי פעמיים בתקופה די קצרה, וגם בפעם השניה דמעתי, התרגשתי וצחקתי כמו בפעם ההיא מול "שומרי הגלקסיה" הראשון לפני כמעט עשור.
אני חושש מאד לעתידו של היקום הקולנועי בכללותו, אבל גם בשנה כזו הם הצליחו להזכיר לי מדוע הם כיכבו אצלי ברשימות סרטי השנה במשך למעלה מעשור. לא יהיה מאושר ממני אם למרות הכל יהיה כך גם בשנים הבאות.
רם קיץ: במְקום להתלבט ולהתחבט בסרט השנה שלי החלטתי להיוועץ באדם שמכיר את הטעם שלי הכי טוב: אני עצמי. לכן הצצתי בבחירות שלי מהשנים הקודמות בשביל לקבל מושג אם יש עקביות לטעם שלי. ובכן, "ג'וג'ו ראביט", "אדומה אש" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" לא קידמו אותי הרבה אל עבר התשובה (חוץ מזה שאני אוהב סרטים עם האות ו' בשם שלהם), אבל כן למדתי מעצמי שאני אוהב סרטים שהם כיפים – אבל גם כאלה שמותירים חותם רגשי. סרטים שמאפשרים לצחוק וליהנות לאורך כל הדרך ומעודדים את הצופים להתחבר לרגשות.
ומבין כל הסרטים של 2023, הסרט שהכי מתקרב לנוסחה הזו הוא "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים", על פניו סרט אקשן הרפתקאות הוליוודי סטנדרטי שמבוסס על זיכיון מצליח, אבל עשה שמיניות באוויר כדי לספק בידור איכותי: רכבת הרים ויזואלית מקורית שנותנת פייט ל"ברבי", דמויות שהן כמו משפחה (ולא בקטע מהיר ועצבני שכזה, שם המונח "משפחה" הפך לשם נרדף לכת) ותסריט שנאמן למהות של משחק סטנדרטי של מבוכים ודרקונים – רעיונות מגוחכים שמתורגמים למעשים מגוחכים, שבסוף איכשהו עובדים (או שלא). זה הכיף במשחק והיוצרים תרגמו את הכיף הזה למסך הגדול. תוסיפו לכל זה את העובדה שהסרט נגמל מההרגל ההוליוודי של בדיחות בסגנון "תראו איזה מטומטם מה שקורה פה עכשיו" ומאפשר לגיבוריו להיטמע במסע שהם נמצאים בו ולקבל את המוזרוּת של עצמם – בלי לצחוק על כך, בלי לקרוץ לקהל ובלי למשוך כתפיים כאילו התסריטאי מתנצל בפנינו שהוא מוכרח לכתוב אקשן.
כל המרכיבים האלה יוצרים סרט שאני יודע בוודאות שאצפה בו שוב, ואני לא זקוק ליותר מכך כדי לבחור בו כסרט השנה שלי.
מאיה כהן שלו: עוד כשיצאתי מההקרנה של ״אחרי השמש״, הבנתי שהוא כנראה סרט השנה של 2023. לא ידעתי מה עוד אראה במהלך השנה, אבל היה לי ברור ששום דבר כנראה לא יהיה מיוחד כמו הסרט הזה. העוצמה של "אחרי השמש" זה האופן שבו הוא מצליח לתפוס געגוע באופן כל כך מדויק. געגוע שלא מכוון לאירוע ספציפי, אלא לעבר כמשהו כללי. כמו עם נוסטלגיה, הוא יותר זיכרון מאשר מציאות.
לקראת צפייה חוזרת חששתי שאולי הוא לא יחזיק: שחלק מהרושם הגדול שהוא משאיר נובע מאלמנט המסתורין וההפתעה. במובן מסוים זה באמת קצת היה ככה, אבל הסרט לא נשען על הסצנה האחת לקראת הסוף כמו שחששתי. כל פריים בו מלא ברוך ואנושיות, גם ברגעים שברור שלסיפור הזה לא יהיה סוף שמח. הוא מלא ברגעים קטנים של אהבה, כמו שיחה על רפסודה באמצע הים, או מריחת קרם הגנה על סף הבריכה.
מטרת הסרט היא לא לספר סיפור כמו שהיא להעביר תחושה. אלו לא האירועים כפי שהם קרו, וזה לא משנה. מה שמשנה הוא האופן שבו סופי, הדמות הראשית, זוכרת את האירועים האלו ואיך היא בוחרת להסתכל עליהם ולחוות אותם כאדם בוגר, כאשר היא בעצמה הופכת לאמא לילדה.
בצפייה שנייה (ואולי זה גם עניין אישי של התבגרות) יש בו גם השלמה ותקווה. אני מאמינה שסופי מוחלת לאבא שלה, שאפשר לחיות עם שבר ומותר להתגעגע לאופציה שמעולם לא מומשה, כמו הים הכחול והבלתי נגמר שאותו שרלוט וולס והצלם שלה בוחרים לצלם לא מעט (ותודה על זה). אולי אין ברירה. בקצרה, כולם פגומים, אהבה זה מוזר, זה סרט מושלם בעיני וזה בסדר אם אתם לא מסכימים איתי. שלום.
אור ענבר: יש משהו מתסכל בכך שלוח ההפצה הישראלי לא מסונכרן עם לוח ההפצה הארה"ב-י, או יותר נכון: האוסקר-י. בד"כ הסרטים הנחשבים והמהוללים של כל שנה יוצאים פה רק באיחור מסוים, וזאת בשביל שיהיה אפשר לעטר את הפוסטר שלהם במספר הזכיות והמועמדויות שיש להם.
כל זה לא בא כדי לנגח את המפיצים הישראלים (לא שאין סיבות לכך…) אלא בשביל להגיד שהסרטים הכי טובים עבורי השנה הם בעצם אלה עם התאריך 2022 לידם, כמו שאולי יקרה ב-2024 (כי באמת ש״נשארים לחג״ הוא סרט מדהים ואני לא בטוחה מה מההיצע של השנה הקרובה יתקרב אליו). כמעט בחרתי ב״המנצחת״, סרט שבעיקר הפתיע אותי פשוט ברמת העניין שהוא שימר אצלי לכל אורכו ותצוגת המשחק המדהימה של קייט בלאנשט. אבל אני לא באמת יכולה שלא לבחור בסרט של מרטין מקדונה לסרט השנה שלי. "רוחות אינישרין" הוא הסרט הרביעי של הבמאי ואצלי יש לו ציון מושלם, עוד לא אכזב אותי (גם בתיאטרון!).
הקומדיה השחורה על צמד חברים שאחד מהם כבר לא מעוניין להיות חבר היא כנראה פסגת היצירה של מקדונה. יש בסרט הזה שילוב של המון אלמנטים נהדרים: תצוגת משחק נפלאה ומיוחדת של כל הקאסט הראשי אבל במיוחד קולין פארל, נופים יפים של אי באמצע שום מקום, כתיבה חדה על נושא טריוויאלי שלא באמת מדברים עליו וכמובן אתון.
יהונתן צוריה: את הבחירה שלי ב-2022 נימקתי במשהו כמו "ככה הייתי רוצה שהקולנוע הבלוקבאסטרי יראה", ואם רגע נקצר תהליכים – זאת בדיוק הסיבה שאני בוחר ב"עיר הזאת" לסרט השנה (זה, והרעיון שהסרט לא יהיה בסיכום השנה של האתר הדיר שינה מעיניי). יש שורה שלמה של סרטים נהדרים שיצאו השנה – ישראלים וזרים כאחד – אבל האחד שאני הכי רוצה לדחוף ליוצרים צעירים בפנים ולהגיד להם "ככה! ככה!" זה "העיר הזאת".
זה לא שהוא מושלם או כל מה שרציתי שסרט יהיה – אני עדיין אשמח לגרסת הסרט שבה ג'ימבו ג'יי שוב מגלם את כל הדמויות שגילם בהצגה, אבל אני פשוט רוצה עוד סרטים עם התשוקה, העקשנות, התושיה וההשקעה שלו.
הוא לא סרט השנה כי אני חובב פילם נואר, אלא כי בא לי שיותר יוצרים יהיו מלאים בתשוקה ליצירה שממלאת את כל דקותיו של הפרויקט של עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור. תשוקה למילה הכתובה, תשוקה להיפ הופ, תשוקה לז'אנר – תשוקה שדוחפת אותך לעבוד ולשייף את הטקסט שלך לא רק עוד פעם ועוד פעם עד שאתה מציג אותו אלא גם עשרות פעמים אחר כך כדי למצוא איך להפוך כל שורה ליותר פוגעת וכל הברה ליושבת יותר טוב על המקצב.
כי בא לי שיוצרים לא יוותרו – וקל לוותר – על חלומות מופרכים שלהם ויראו איך לקח לפרויקט הזה, שנראה מובן מאליו, עשור בשביל לרקום עור וגידים, וגם זה בסופו של דבר רק על ידי מימון המונים והרבה עקשנות מצד המעורבים בדבר.
כי בא לי שיותר יוצרים יחשבו על עצמם כמי שמנותקים מהכבלים של קרנות הקולנוע הישראלי שעדיין – לצערנו – נראות תמיד כמי שרוצות ליצור בערך את אותם שלושה סרטים בגרסאות שונות.
ובעיקר כי קשה לצאת מ"העיר הזאת" ולא לרצות ליצור בעצמך משהו ברמה זאת. הקסם האמיתי ב"עיר הזאת" הוא לא הכישרון של כל המעורבים ליצירה, אלא האנרגיה המדבקת של היצירה הכמעט "עשה זאת בעצמך" שמתמרצת אותך לעשות את זה – מה ש"זה" לא יהיה, בלי לתת למשהו לעצור אותך.
אז היו סרטים טובים יותר השנה, אבל אף אחד מהם לא שיתף אותך באנרגיות ובתשוקות היצירתיות שלו כמוהו.
ושוב, בחירות אלטרנטיביות שנדחו מסיבות כאלה ואחרות לסרט השנה
הסרט האלטרנטיבי לסרט השנה שאהבתי מאוד אבל בסוף פספס:
אני אקדים ואומר שהבחירה ב-"איך לפוצץ צינור נפט", בנוסף למה שהולך להשתמע, היא בחירה בגלל שהוא באמת פשוט סרט נהדר. מעין סרט שודים שמשחק עם המידע שיש לך, אבל כזה שמצליח להיות יותר מסתם "אנשים מנסים להוציא לפועל תוכנית" בגלל התוכן שלו. ועכשיו שהסרנו ספקות לגבי האיכות שלו, הנה טקסט קצת אחר שמסביר את הבחירה בו:
2023 הייתה שנה של פיצוץ. עוד לפני המלחמה והטבח שהתחיל אותה, 2023 הייתה שנה שבה אנשים – לאו דווקא לטובה, אבל גם לא רק לרעה – הפסיקו לשבת והתחילו לעשות משהו. העולם שלנו גווע לאיטו בשלל דרכים, ואחרי שנים שישבנו וקיבלנו את זה – 2023 הייתה שנה שבה הכעס על שנים של הזנחה בעבע החוצה.
בימים שבשגרתם, התחושה האפוקליפטית של משבר האקלים מרגישה כמו מעין עתיד בלתי נמנע, אבל באיזשהו שלב מגיעה העת שמתמרצת אותך לשנות את הסטטוס קוו ולא להשלים עם הרס וחורבן, אתה רוצה לעשות משהו. אתה רוצה, אולי, לפוצץ צינור נפט.
לא שזה טוב לפוצץ צינורות נפט, כן? העמדה הרשמית של עין הדג – ושלי – היא נגד דברים מסוכנים שעלולים לפגוע בכם או בחפים בפשע. זאת אומרת, במציאות.
כי בקולנוע? בקולנוע יש בי חלק שאוהב סרטים שיש תחושה של סכנה בתוכם. לאו דווקא סכנה לדמויות עצמן כמו איזה שהיא תחושה שהיוצרים עצמם לא יודעים לאן הסיפור הזה שהם מספרים יוביל אותם, והאם ככה צריך לנהוג. זה היה ככה גם ב"נשי" (אולי הסרט הכי כיפי שראיתי השנה), ואפשר לזהות את אותה סכנה גם במערכת היחסים ההולכת ומדרדרת ב"רוחות אינישרין" (וגם במלחמה שמילולית מתרחשת ברקע שלו), במערכת היחסים הרצה ומדרדרת ב"מפלט" (Sanctuary) וגם בחשש מפני הטכנולוגיה ב"נערה המלאכותית". כולם (ועוד לא מעט, הייתה שנה קולנועית אחלה, סתמו את הפה שלכם) סרטים טובים שמה שמונע ממני לשים אותם פה זה שכולם מרגישים קצת נינוחים מדי. כאילו אנחנו לא עומדים בפני פיצוץ.
ואני לרוב יותר אופטימי מזה, אבל אחרי כמה חודשים של מלחמה, חוויה אודיטורית מעניינת במיוחד יש לציין, קשה שלא לחוש את הנשימה נעצרת עד שהיא נגמרת בהמתנה לחומר הנפץ שיעשה את שלו.
2023 היא שנה של פיצוץ. ביטחוני, מדיני, בינלאומי, גלובלי. זאת שנה שבה לאנשים נמאס לשבת והם התחילו לחפש מה אפשר לעשות. ואת הלך הרוח הזה, את רוח הקרב עם התוכנית המדויקת של אנשים שניסו עשרות דרכים אחרות ועכשיו פונים למוצא אחרון שהם יודעים שהוא בעייתי (וכאמור – אני נגד לפוצץ צינורות נפט, ונגד לפוצץ אנשים ונגד אלימות, כן)? את 2023 כרעיון? "איך לפוצץ צינור נפט" עושה הכי טוב – בלי קשר לכך שהוא פשוט סרט, ואני מקווה שתסלחו לי, פשוט פצצה.
והבחירה השנייה והקצת יותר מתחכמת
למי אכפת.
לא, אני לא אומר שלא אכפת לי מקולנוע או מעין הדג, אבל אם אני שואל את עצמי מה הוא סרט השנה של 2023, השאלה מתפצלת בין השאלה מה היו הסרטים הכי טובים ("הצצה ליחסים", "רוחות אינישרין", "נשי", "הנערה המלאכותית") לסרטים שהכי אהבתי ("העיר הזאת", "מפלט", "אסטרואיד סיטי") לסרטים שבא לי להרים להם ("לרוץ על החול", "הכל בסדר עם ג'ורג'י", "איך לפוצץ צינור גז") לסרט שמגדיר במובן מסוים את השנה הזאת.
וכאן השאלה נהיית יותר בעייתית, כי 2023 הייתה שנה לא טובה. שנה שבה אמנם מנקודת המבט שלי קרה לי כמה דברים טובים בה, אבל היא לעד תתנקז לאותו סיום מחורבן שבו בעקבות טבח נוראי התגייסתי למשך שלושה חודשים כדי לנסות ולוודא שדבר שכזה לא יקרה אף פעם.
ולשנה מחורבנת מגיע סרט מחורבן. ולכן, הבחירה שלי לסרט השנה היא "כולם מחכים רק לי". סרט שאינו טוב בשום קנה מידה אובייקטיבי, ועל כן מתאים בול לשנה שכזאת. סרט שבו יהונתן מודע במעורפל שאת כל העסק הזה הוא עושה בשביל אהבת הקולנוע, אבל כרגע הוא צריך לסגור חובות. סרט שבו החברה הישראלית יוצאת לא משהו גם כשמנסים להוציא אותה כמשהו. סרט בלי פואנטה אמיתית או נחוצה. סרט שכמו שהשנה הזאת, הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו זה שהוא נגמר. אז תודה 2023, היו רגעים שהיית בסך הכל די נעימה, אבל בסופו של דבר, כולנו רק חיכינו שתגמרי.
מה עם "הסירו דאגה מלבכם" לסרט הגרוע ביותר?
(ל"ת)
הוא סרט לא משהו
אבל יש מקום משם ועד "הכי גרוע".
יובל מנדלביץ טוב יחסית למה שנתנו לו והרעיון עצמו מעורר עניין
ו…….? אבל אני מבין שכולם מחכים רק לי הוא אסון מוחלט שאפילו אי אפשר להגיד אליו לפחות השחקן הזה סביר או העיצוב טוב. בכל מקרה זה הסרט הכי גרוע שראיתי השנה שוב חגיגת סטריא… אפילו לא זה הם פשוט יצוגים של דמויות, דראפט ראשון, בובות. מבחינתי תום שובל הוא ארי אסתר עם iq יותר גבוהה. זה הmidsommar שלו אני מניח שהנוער היה הג'ונסונים.
עוף הזהב 2023
זאת הפעם השלישית בה אני משתף את האתר בבחירות שלי לסרטי השנה. עד כה זה היה בסדר, אני חושב.
(בלי קשר, אתם מוזמנים להיכנס לבלוג המהמם שלי 'מוכה קולנוע' https://prty100.wixsite.com/my-site).
*עריכה*
העיר הזאת
בבילון
אופנהיימר
רוצחי פרח הירח
ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש
והזוכה הוא:
אופנהיימר!
ג'ניפר ליים, שערכה גם את 'טנט', עורכת את 'אופנהיימר' והיא עושה עבודה מדהימה. בזכות העריכה שלה הסרט נטול שומן מיותר ויוצר תחושה אינטנסיבית, מלחיצה, כיפית וסוחפת. כול הכבוד לג'ניפר ליים!
*פסקול*
אופנהיימר
נפוליאון
העיר הזאת
בבילון
וונקה
והזוכה הוא:
העיר הזאת!
'העיר הזאת', שהתחיל את דרכו כהצגה ממש מגניבה בתיאטרון האינקובטור ועבר לקולנוע, מוכיח שהפסקול זה הדבר הכי חשוב בו. עם שירים נהדרים, מקפיצים וממכרים, 'העיר הזאת' ייגרום לכם לחשוב בחרוזים איך שתסיימו לצפות בו. מילים כדורבנות!
*אפקטים*
מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים
היוצר
העיר הזאת
אופנהיימר
וונקה
והזוכה הוא:
היוצר!
בסרט המד"ב המקורי החדש של גארת' אדוארדס, האפקטים נראים לא פחות ממדהימים. הרובוטים, המקומות בהן מתרחש הסרט והחלליות נראות אמיתיות לחלוטין וקשה להאמין שזאת עבודת אפקטים ממש ממש מושקעת.
*סרט ישראלי*
שבע ברכות
העיר הזאת
ולריה מתחתנת
יותר ממה שמגיע לי
לרוץ על החול
והזוכה הוא:
העיר הזאת!
'העיר הזאת
העיר הזאת
כולם רוצחים בעיר הזאת
מילים כדורבנות'.
בשנה כה קשה לישראל ולקולנוע הישראלי, כמה טוב שיש אסקפיזים כמו 'העיר הזאת'. מחזמר ראפ בלשי קורע מצחוק, קצר וכיפי נורא נורא. אני ממש נהנתי, גם מהסרט וגם מההצגה עליה הסרט מבוסס.
*הומור*
העיר הזאת
ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש
אסטרואיד סיטי
האיש מהחלומות
ליאו
והזוכה הוא:
העיר הזאת!
העיר הזאת הוא לא רק הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי השנה וגם הסרט עם הפסקול הכי טוב השנה, זה גם בקלות הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה. עם חרוזים קליטים ובדיחות קורעות מצחוק ('צו ב-ו' בצ ב-ב'. אני מעדיף את זה עם הבית על הגב) עמית אולמן מוכיח שהוא שד מוכשר ושהוא כאן כדי להישאר. מעניין מה יהיה הסרט הבא שלו.
*דרמה*
חיים שלמים
אופנהיימר
רוחות אינישרין
רוצחי פרח הירח
בבילון
והזוכה הוא:
בבילון!
באפוס ההוליוודי החדש של דמיאן שאזל (שכבר זכה בעוף הזהב עם 'וויפלאש' ו'לה לה לנד') הדרמה היא עוצמתית יותר מתמיד. ממש מרגישים את כובד הרגשות ששאזל ממטיר עלינו, בין חרבונים של פילים ונחשים ארסיים. מה קורה שכבר מגשימים את החלומות ההוליוודים שלנו? שואל שאזל, והתשובה אינה פשוטה לאף אחד.
*אקשן*
ג'ון וויק 4
משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות חלק ראשון
ספיידרמן: מעבר לממדי העכביש
טיילר ריק: חילוץ 2
החייל
והזוכה הוא:
ג'ון וויק 4!
מה שאני הכי אוהב בסדרת 'ג'ון וויק' זה שהיא משתפרת מסרט לסרט. 'ג'ון וויק 4' הוא הסרט הכי טוב בסדרה וזה שמציג את סצנות האקשן הכי מטורפות. השעה האחרונה מבין השלוש שעות העוברות מהר של הסרט היא סצנת אקשן ארוכה אחת, מדהימה וסוחפת לאללה. כבר לא יכול לחכות לספין אוף 'בלרינה'.
*עיצוב אומנותי*
אסטרואיד סיטי
ברבי
בבילון
אופנהיימר
וונקה
והזוכה הוא:
וונקה!
העיצוב האומנותי ב'וונקה', הפריקוול ל'צ'ארלי בממלכת השוקולד', לא פחות ממדהים. הוא צבעוני, מתוק, עושה חשק לשוקולד ומרהיב. העיצוב האומנותי ממש ממתק לעיניים, כמו הסרט עצמו.
*צילום*
רוחות אינישרין
אופנהיימר
בבילון
רוצחי פרח הירח
אסטרואיד סיטי
והזוכה הוא:
אופנהיימר!
הצילום ב'אופנהיימר' היה מרהיב מאוד על מסך האיימקס וגם במסכים רגילים. זה אולי הסרט של נולאן שמצולם הכי טוב. בין אם זה הפצצה, השוטים האוויריים מלמעלה או ההדמיות של האטומים, הצילום ב'אופנהיימר' הוא ממתק לעיניים.
*סרט אנימציה*
ספיידרמן: מעבר לממדי העכביש
צבי הנינג'ה: טירוף המוטאנטים
ליאו
סוזמה
האחים סופר מריו: הסרט
והזוכה הוא:
ספיידרמן: מעבר לממדי העכביש!
'ספיידרמן: מעבר לממדי העכביש', ההמשך ל'ספיידרמן: ממד העכביש' האדיר מ-2018, הוא תענוג של סרט אנימציה. עם תסריט כתוב היטב, אנימציה מרהיבה, אקשן מדליק, המון בדיחות מצחיקות והרבה מאוד כיף, 'ספיידרמן' מוכיח שלאנימציה טובה אין גבולות. כבר לא יכול לחכות לסרט ההמשך!
*תסריט*
רוצחי פרח הירח
אופנהיימר
ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש
רוחות אינישרין
בבילון
והזוכה הוא:
אופנהיימר!
הסרט החדש מבית נולאן הוא דרמה על ממציא הפצצה האטומית רוברט ג'י אופנהיימר. התסריט שואל אותנו אם הפצצה האטומית זאת המצאה שכדאי היה לייצר אותה או שהיא מביאה ליותר מדי מתים וזה המחיק שלה. התסריט מרתק, כתוב היטב ולא כולל שומן מיותר של קטעים אף על פי שהוא נמשך 3 שעות.
*שחקנית משנית*
רייצ'ל מקאדמס- אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט
סוזאנה פפיאן- גן קופים
קרי קונדון- רוחות אינישרין
רוזמונד פייק- סולטבורן
מוריה אקונס- העיר הזאת
והזוכה היא:
קרי קונדון- רוחות אינישרין!
קרי קונדון נותנת את אחת ההופעות הנשיות הכי טובות בקולנוע השנה. היא מגלמת את שיבון, אחותו של אחד מגיבורי הסרט פאדריק, שתקועה בין הריב המטורף בין שני גיבורי הסרט. היא מנסה להרגיע אותם אך ללא הצלחה. קונדון נותנת הופעה מאופקת אך עוצמתית, כזאת שעושה חשק להרגיע אותה גם ולהגיד שהכול בסדר. כול הכבוד!
*שחקן משנה*
ברנדון גליסן- רוחות אינישרין
יו גרנט- וונקה
ראיין גוסלינג- ברבי
רוברט דאוני ג'וניור- אופנהיימר
מאט דיימון- אופנהיימר
והזוכה הוא:
רוברט דאוני ג'וניור- אופנהיימר!
רוברט דאוני ג'וניור מוכיח שיש חיים אחרי מארוול ואיירון מן ומגלם את לואיס שטראוס, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, שמנסה לחסל את תדמיתו של אופנהיימר גיבור הסרט ולסלק אותו מהשפעה. רד"ג ממש נכנס לדמות הזאת ונותן הופעה כזאת מרשימה שקשה להאמין שזה הוא בסוף הסרט. וואו.
*שחקנית ראשית*
מרגו רובי- ברבי
מרגו רובי- בבילון
נטלי פורטמן- הצצה ליחסים
קייט בלאנשט- המנצחת
ג'וליאן מור- הצצה ליחסים
והזוכה היא:
מרגו רובי- בבילון!
מרגו רובי נותנת את ההופעה הנשית הכי טובה של השנה בתור נלי לה-רוי, בחורה שרוצה לפרוץ בענק בהוליווד של תחילת המאה הקודמת אך לא שורדת את המעבר לסרט המדבר ויש לה סוף אפל. רובי נותנת הופעה כול כך עוצמתית בתפקיד הראשי וסוחפת שנדמה כאילו אתה מכיר את הדמות שלה אישית ורוצה אך ורק בטובתה, מה שמוכיח למה דמיאן שאזל הוא מאסטר.
*שחקן ראשי*
קולין פארל- רוחות אינישרין
קיליאן מרפי- אופנהיימר
חואקין פיניקס- בו מפחד
ניקולס קייג'- האיש מהחלומות
ליאונרדו דיקפריו- רוצחי פרח הירח
והזוכה הוא:
קיליאן מרפי- אופנהיימר!
קליאן מרפי נותן הופעה מרשימה ובוודאות אייקונית כרוברט ג'י אופנהיימר, ממציא פצצת האטום שמאוחר יותר הוא עוד יצטער על זה. מרפי חיכה שנים לשחק תפקיד ראשי בסרט של נולאן והתוצאה ניכרית. היא נותן הופעה מאופקת, מלאת ניאנוסים אך גם סוחפת ועשוייה היטב ברמה של הג'וקר מ'האביר האפל', הופעה שעוד תהפוך לקלאסיקה, באחריות.
*בימוי*
כריסטופר נולאן- אופנהיימר
עמית אולמן- העיר הזאת
פול קינג- וונקה
מרטין סקורסזה- רוצחי פרח הירח
דמיאן שאזל- בבילון
והזוכה הוא:
כריסטופר נולאן- אופנהיימר!
נולאן מביים את 'אופנהיימר' כמו מישהו ששולט היטב בכלים הקולנועיים העומדים לרשותו. הבימוי שלו קלאסי, סוחף ומקצועי לחלוטין. למרות שהסרט נמשך 3 שעות, הבימוי שלו עוזר לשעות האלה לעבור מהר.
*סרט*
אופנהיימר
העיר הזאת
ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש
רוצחי פרח הירח
בבילון
והזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בעוף הזהב 2023 הוא:
אופנהיימר!!!
בסרטו ה-12 של המאסטר כריסטופר נולאן, והשלישי שזוכה בעוף הזהב, הוא מוכיח שהוא כאן כדי להישאר. דרמה כתובה היטב, מרהיבה, עם הופעות ראויות לאוסקר של רוב הקאסט ותחושה של סרט חכם וכיפי, 'אופנהיימר' הוא הסרט הכי טוב שיצא בארץ ב-2023 ואני כבר לא יכול לחכות לסרט הבא של נולאן.
אז תם לו עוף הזהב 2023. נקווה ש-2024 תהיה גם טובה מבחינה קולנועית ואמן ש'פיוריוסה' יופיע בעוף הזהב 2024. נתראה שנה הבאה!
נתת לא מעט מועמדויות לספיידרמן, אך משום מה דווקא לפסקול לא נתת לו
למה זה?
זה משום שיש השנה לדעתך הרבה מאוד פסקולים מדהימים שהוא לא הצליח להיכנס? או שאתה לא מי יודע מה עפת על הפסקול?
פשוט בעיני הפסקול הוא אחד היתרונות הבולטים של הסרט המדהים הזה ולגמרי צריך לקבל לכל הפחות מועמדות לאוסקר.
זאת הייתה שנה מדהימה לפסקולים
ולא היה מקום לכולם, בצער רב וויתרתי על ספיידרמן, אבל אני עדיין חושב שזה פסקול נהדר.
אכן שנה מדהימה לפסקולים
חבל שדווקא השנה לא הייתה כתבה בנושא באתר.
עוד אמורה להיות
(ל"ת)
הידד! ^^
משום מה זכרתי שכל כתבות הסיכום האלה מגיעות לפני כתבות 'סרט השנה'. מיי באד.
זכרת נכון
אבל, אתה יודע, מלחמה וכל זה.
תהיה גם כתבה של רגעי השנה?
(ל"ת)
כן
(ל"ת)
שמח לשמוע שכן אהבת את הפסקול
מקווה שבאוסקר הוא יצליח להשתחל ולא ישאר בחוץ, כי באמת באמת שמגיע לו.
מאוד נהניתי לקרוא
ובתור מישהו שגם עושה "טקסים" מהסוג הזה מדי שנה (רק ששלי בדרך כלל מוכן באזור חודש מאי אחרי שסיימתי לראות את כל הסרטים הרלוונטיים) היה לי ממש מעניין לראות את הבחירות שלך, למרות השנאה הכה עזה שלי ל-'אופנהיימר' P:
ובכלל, חבל שרק בסיכומים מהסוג הזה אנשים מתייחסים לשאלות כמו 'מה הצילום שהכי אהבתם השנה?' או 'איזו עבודת תפאורה הכי הרשימה אותכם?' במקום רק למנות את הסרטים שהכי אהבו ואת ההופעות.
לטעמי יכולת רק לשים קישור לבלוג עם הבחירות שלך במקום להעתיק אותן לפה משום ששם הרבה יותר נוח להסתכל עליהן (עד שיומצא אתר שמיועד לדברים כאלה).
היה לי קצת לא ברור איך 'העיר הזאת' זכה או היה מועמד על הפסקול. לא שהשירים בו לא טובים (לא שמעתי) רק שאתה משווה פה אלבום שירים לארבעה אלבומי מוזיקה אינסטרומנטלית. לא שיש משהו פסול בזה, רק קצת מוזר.
וקצת לא הבנתי איך 'בבילון' הוא סרט הדרמה הכי טוב אבל 'אופנהיימר' הוא סרט יותר טוב (כשהוא גם דרמה). או שהקטגוריה הראשונה התייחסה נטו לאלמנט הדרמתי בסרט? לא היה לי ברור.
ואני ממש בעד כל האהבה הזו ל-'בבילון' (ומרגו רובי).
האמת שהרבה צופים נחשפו למייגן. הוא ממש לא איזה פנינה חבויה אלא להיט האימה של 23.
(ל"ת)
וואו תום
״"התחלה" היה מהתלת מדע בדיוני משעשעת ולא יותר, "בין כוכבים" היה קשקוש פילוסופי ניו אייג' מביך, "דנקרק" ניסה לשחזר ללא הצלחה את ז'אנר סרטי האנסמבל הגדולים על מלחמת העולם השניה״- בחיים לא הסכמתי פחות. כלומר, אלו בהחלט לא סרטים מושלמים. אבל צמצמת יצירות קולנעיות כבירות, מהגדולות שיצאו מפס הייצור ההוליוודי בשנים האחרונות, וצמצמת לֿ״מהתלה״ או ״קשקוש״. אשמח לשמוע לדעתך בהרחבה, אם בא לך.
(אומנם טעמי לא מתיישר אם מצביעי imdb שמכתירים את סרטי נולאן וטרנטינו לטובים בכל הזמנים. אבל אני באמת חושב שנולאן הוא גאון שקנה את מקומו בהיסטוריה של הקולנוע. טרנטינו באמת קשקוש.)
באתי לתת לייק
ואז קראתי את המשפט האחרון. מוזר בעיני לסכם את טרנטינו כקשקוש בדיוק כמו לפתור את נולאן כמהתלה או פילוסופיה מביכה.
ציפיתי לתגובה הזו.
בעצם אני מבין את תופ. לכל אחד יש איזה שם ענק שבעיניו הוא קשקוש. כמו שאני לא מבין איך תוםשל רואה את נולאן כמהתלה, כנל יחסי אל טרנטינו. על מה ספרות זולה בעצם? למה זה נחשב סרט כזה טוב חוץ מזה שהוא מנסה להיות מגניב. אני יכול לנמק למה האביר האפל מרתק אבל בחיי שאין לי מושג למה סרט פשע מסוגנן אך שטחי למדי תפס כזה מקום בתרבות שלנו. בעוד הסרטים של טרנטינו לרוב חלולים בעיני (חוץ מגקי בראון וקיל ביל 2) , הסרטים של נולאן מלאים. אולי לפעמים מלאים מדי, ובטח שמחאים בעצמם, אבל תמיד יש המון בשר .
האמת שלפני שנה ראיתי את ממזרים חסרי כבוד
והפסקתי באמצע. שעה שלמה של הדיאלוג הכי מזיע ממאמץ ששמעתי בחיים שלי אני מקווה ששאר הסרט מפצה על כך.
כשהייתי בכיתה ז חשבתי שזה הסרט הכי מגניב , חכם , יצירתי ומרהיב.
שכל שוט או שורה גאונות צרופה.
לא מזמן צפיתי בו שוב ומתתי משעמום. כל סצנה נמתחת ונלעסת כמו מסטיק, הרבה אחרי שהפואנטה מוצתה. הפטשיזם של טרנטינו בעיקר מעייף. קטעי השיא די מאכזבים וילדותיים. זכרתי את סצנת הפתיחה כבין הטובות אי פעם. היום גם זיהיתי את החיקוי הדהוי לסרגיו ליאונה וגם השתעממתי מהמונולוג החופר של כריסטופר וולץ. אבל אתן לו את זה, הרגע שהאבא הצרפתי מזיז סדין והרכבים הגרמנים מתקרבים, המוזיקה של מוריקונה מתחילה להתנגן. הוא צועק לבנותיו להיכנס לבית הכפרי ומסיים לשאוף ידיים בדלי. רגע זהב שנשאר מופתי כמו שזכרתי אותו. אחלה דקה, חבל ששאר הסרט לא מתקרב אליה.
(גם גאנגו לא מזמן ראיתי והשתעממתי, על אף שהתלהבתי כילד. היו זמנים בהוליווד היה גרוע יותר אפילו בצפייה שנייה).
אז אחזור על השאלה, מה כזה גאוני בטרנטינו? את כריסטופר נולאן גם גיליתי כילד, וכבר בגיל 9 התאהבתי באביר האפל. ההבדל הוא שגם כשאני צופה כבוגר בסרטיו אני מרגיש שהם לא פחות טובים, אפילו לפעמים יותר ממה שזכרתי. חוויה נהדרת לגלות שגיבור הילדות שלך הוא הדבר האמיתי. ושהוא רק ממשיך ומשתפר, אופנהיימר מדהים. איזה כיף שיש את כריסטופר נולאן. וזה ממש בסדר שטרנטינו פורש ומתרכז בלגדל את ילדיו בישראל.
להרחיב על דנקירק, הקלטתי בזמנו פודקאסט ומסתבר שהוא עדיין נשמר בצורה זו או אחרת:
https://archive.org/details/tomshaps_gmail_206
להרחיב על בין כוכבים, הקלטתי בזמנו פודקאסט ומסתבר שהוא עדיין נשמר בצורה זו או אחרת: https://archive.org/details/tomshaps_gmail_6666
להרחיב על ההתחלה, לא הקלטתי בזמנו פודקאסט. אבל קראתי מספיק ספרי קומיקס ומדע בדיוני לפני שהוא יצא, ובכנות הדבר היחיד שהוא הוסיף לרעיון של מכונה שמכניסה אותך לחלומות זה שהתת הכרה של רוב האנשים, מסתבר, נראה כמו קופי קאט זול של מייקל מאן.
השליש האחרון של אופנהיימר
דווקא בגלל שכל כך אהבתי את החלקים הראשונים של הסרט, ממש רציתי שיהיה אפשר לנמק גם את השליש האחרון. אבל לא, פשוט לא.
כמו שיהונתן ועוד רבים וטובים כתבו, זה לא שהחלק הזה רע, אלא שהוא לא מצליח להתחבר עם החלקים הקודמים. אי אפשר לעסוק ביצור פצצה אטומית, ואז לעבור לדבר על וועדה חסרת חשיבות.
מה שמתסכל במיוחד זה שמסתבר שנולאן התכוון לעשות בדיוק את מה שתום מתאר. כלומר, החלק הזה באופן עקרוני ממש לא מיותר. הוא אמור להיות סיכום של כל הנרטיבים והנקודות שעלו לאורך הסרט. מוסריות, השלכות, מניעים, מדע מול פוליטיקה, זכרון היסטורי – כל אלו אמורים לעלות במעין בחינה רטרואקטיבית מסכמת. החקירה שנערכת כעת לאופנהיימר לא מעניינת אותנו בגלל ההשלכות הזניחות לחלוטין שלה, אלא בגלל נקודת המבט המחודשת שאופנהיימר ואיתו הצופים מקבלים על הכול. הצורה בה ההיסטוריה שופטת אותו, חוסר השליטה שלו במפלצת שיצר, ההשלכות של הבחירות שלו, ובעיקר עימות של הטענות בהן השתמש כדי לכסות את מצפונו לאורך השנים.
בחלק הזה הסרט אמור להיות 'הרשת החברתית' של ממציא הפצצה האטומית, אלא שנולאן, מה לעשות, הוא לא סורקין. התסריט פשוט לא משוייף מספיק, ונותן תחושה של התמקדות בחקירה הזניחה עצמה.
יש הבלחות של משפטים ורגעים בהם הנקודה האמתית צפה. אחד מהרגעים הגדולים של הסרט הוא הסצנה בה מעמתים את אופנהיימר על ההבדלים בין פצצת האטום שיצר לפצצת המימן לה התנגד בכל הכוח. הבעות הפנים המעולות של קיליאן מרפי בסצנה מספרות את הכול. אופנהיימר המיוסר לא מהרהר לרגע בשאלה האם הוא עומד להפסיד את הסיווג הבטחוני חסר המשמעות שלו, אלא קולט מהי הצורה בה העולם שופט אותו. הוא גם מבין שהקו המוסרי הדמיוני שיצר בין סוגי הפצצות הוא המצאה סובייקטיבית שנועדה לנקות את מצפונו, ובעיקר לתת לו תחושה צדקנית – מי שמצליח להניח את האצבע על הנקודה המדויקת המבדילה בין מה שראוי מוסרית לעשות למה שאינו, ופועל בצורה המוסרית ביותר.
אם התסריט היה מהודק ומנוסח טוב יותר, כל החלק הזה של הסרט היה ממוקד בנקודות כאלו. אבל הוא לא, ושליש סרט חורק זה פגם משמעותי. עדיין סרט מדהים ואחד מסרטי השנה מבחינתי, אבל לא ה-סרט שיכול היה להיות.
"בין כוכבים" הוא לא רע בגלל שהוא היה קשקוש פילוסופי ניו אייג' מביך
ממה שאני זוכר "בין כוכבים" הוא נהדר בזכות זה שהוא היה קשקוש פילוסופי ניו אייג' מביך. הניסיון של נולן להביא אנושיות בכתיבה שלו יותר מעניינת מהכתיבה עצמה. אני אראה שוב כדי להרחיב את הדעה.