תמונה קבוצתית: היום יום הולדת

איך הזמן עובר כשנהנים. וגם, כפי שאנחנו לומדים בתקופה האחרונה, כשתקועים במגפה בינלאומית.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

בתגובות תוכלו להציע רעיונות לתמונה קבוצתית הבאה או פשוט לאחל מזל טוב, נראה לי מתבקש. 


היום "עין הדג" הוא בן 20. כלומר, יש מצב שהוא כבר בן 20 וכמה ימים, ויש מצב שהוא עוד לא, זה תלוי מאיזה יום אתם מחליטים לספור את ההולדת שלו. לא משנה, עזבו, כדי לפשט את הנושא: היום "עין הדג" בן 20.

במקור היה תכנון כלשהו לעשות מפגש של האתר סביב התאריך כי תראו מה זה האתר בן 20, אבל תראו מה זה: זה לא ממש יכול לצאת לפועל (ואיכשהו אני לא בטוח ש"מפגש בזום" יהיה מעניין, למרות שאם יש מי שחושב אחרת הוא מוזמן להגיד בתגובות). במקום זה, אנחנו נצטרך להיעזר במה שתמיד היה הצד החזק באתר: מילים. 

אז לכבוד יום ההולדת של האתר, להלן 14 כותבים מהעבר, מההווה, מהעתיד (?) עם טקסטים לציון יום ההולדת של האתר. ושיהיה מזל טוב לכולנו. 

יצחק בארי: ממה להתחיל?

מזה שכיום קשה לי לדמיין חוויה של סרט (או של סדרה) בלי האתר? מזה שהאתר לימד אותי כמה זה כיף לדון בסרטים? מזה שהמקום המכובד שניתן באתר לסרטים פופולריים הוא דווקא זה שהוביל אותי ליהנות גם מסרטים 'שקטים' יותר? מההנאה מהשנינות? מהתשוקה של העורכים והכותבים? ממה?

וואלה, אני פשוט לא יודע. לכן נראה לי שאדלג על כל אלה, ואתרכז במשהו אחד שאפילו לא קשור בהכרח לקולנוע: עין הדג, עבורי, גילה לי את הצד היפה, המדהים והמועיל של האינטרנט.

תראו, כולם יודעים שבאתרי אינטרנט יש שני חלקים: התוכן ומה שהוא לא תוכן – הפרסומות בצד ולמעלה ולמטה והטוקבקים. התגובות המצויות באתרי הרשת הגדולים והמוכרים הן מיץ של זבל והן לא נותנות כלום לאף אחד. אני אישית הגעתי ממקום סגור, מוקפד, מושגח; ואז נחשפתי לאינטרנט, ורציתי ללמוד ממנו על העולם, ויותר מזה – על מי שנמצא בעולם. על אנשים שהם לא כמוני אבל הם כן דומים לי. אנשים שיכולים להיות רחוקים מאורח חיי ועדיין תהיה לי שפה משותפת איתם. אז רציתי, אבל לא מצאתי. בשום מקום לא היתה שפה, לא היה כבוד, לא היה מישהו שדאג לאווירה נעימה.

ואז הגעתי באקראיות מוחלטת לעין הדג (אני זוכר גם איך – קישור בויקיפדיה לביקורת של דורון על "ההוביט" הראשון), מתוך הרגל כמעט דילגתי על התגובות. רק כמעט. איזה מזל.

לנהל פורום זה סיוט. הרבה יותר קל לשים דיסקליימר בסגנון "אתר זה לא מאשר תגובות גזעניות, מסיתות ומפלות", וללכת לישון. מייסדי האתר, וממשיכיו כיום – לקחו את הפרוייקט הזה על עצמם, ויצרו כאן מקום שהא' ב' שלו זה תרבות הדיון. וזה מדהים, ומבורך, ודבר שאותי אישית לימד כל כך הרבה בכל כך הרבה תחומים שכבר קשה לי לזכור, אבל בעיקר – אנושיות, כבוד לאחר והכרה בדעות אחרות. האתר, כמה שזה יישמע מוגזם, עשה אותי לבן אדם יותר טוב.

תודה על עשרים שנה וברכה לשנים רבות הלאה.

 

טווידלדי: אי שם בשנת 2000 או 2001 פתחתי 'הארץ' ומצאתי שם ביקורת, לא אוהדת במיוחד, על אתר קולנוע חדש בשם 'עין הדג'. הביקורת הקצרה הייתה, כמדומני, של כתב שלא לגמרי חיבבתי, אז מיהרתי לראות על מה הרעש, ונשביתי. 'עין הדג', באותו זמן, עם הכותרת 'ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע', היה המקום היחיד כמעט (אני כותב כמעט כי בכל זאת, עברו עשרים שנה, הזיכרון מחליד והנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם), שבו אפשר היה לקרוא ביקורת סרטים שממש אפשר היה להבין ממנה האם הסרט טוב או לא, שווה צפיה או לא, ולא רק את עושר ידיעותיו של המבקר בקולנוע הצרפתי של שנות החמישים או במוזיקת הפאנק של שנות השבעים, או דעתו על האידיאולוגיה שמתחבאת בסרט.

אה כן, והביקורות היו יכולות להיות מצחיקות מאוד. מצחיקות, מוזרות, מעניינות – כאלה שגם גורמות, פה ושם, לחשוב. מתובלות במידה של שיגעון חיובי בניהול האתר, כגון המהפכה המתמשכת של דן ברזל. אחרי כמה חודשים הן גרמו לי לחשוב שאני יכול לכתוב בעצמי ביקורת.

הסתבר שזה נכון, אבל גם הסתבר שהאתר הוא סדנת כתיבה יוצאת מן הכלל. עורכי האתר דאז, רד פיש ולונג ג'ון, ידעו לכסח היטב ביקורת ולנכש החוצה בלבולי מוח או תארים ריקים מיותרים (למעשה, עד היום אני זוכר אזהרה אחת של רד פיש: "אל תכתוב על סרט שהוא 'סרט חובה' אם אתה מוכן להישאר בקשר עם מי שלא ראה אותו").

מלבד הכתיבה, 'עין הדג' גם הצטיין במערכת תגובות מצויינת שעודדה דיונים מעמיקים – עניין מאוד לא טריוויאלי – ובעורכים שמחקו תגובות מעליבות אישית ולא ענייניות, והצליחו בדרך-כלל לשמור את הדיון מסביב לנושא הכללי בלי שיידרדר ובלי שאנשים ייצאו ממנו כשהם שונאים ממש אחד את השני. לי אישית מחקו כמה תגובות זועמות שלו היו נשארות לעדות עולם בטח היו פוגעות ביכולת שלי לדבר עם האנשים עליהם התעצבנתי (אפרופו זה – אם יש משהו שהייתי מעדיף שלא יהיה באתר המחודש, זה כפתור הלייק, בדיוק בגלל שבלעדיו צריך יותר לדבר).

וכמובן, הייתה קהילה: היו כנסים, תחילה קטנים ולאחר מכן גדולים יותר, סביב נושא וסביב האתר. ואחרי המבוכה הקטנה הכרוכה בנסיון לקרוא את השמות במדבקה, היה מאוד נחמד, בדרך כלל, לפגוש את האנשים.

כל הדברים האלה הפכו את 'עין הדג' לאתר שלא היה כמוהו ברשת העברית.

כמובן, דברים השתנו מאז. האתר נסגר ונפתח מחדש, והעריכה השתנתה; אנשים מתבגרים ומשתנים; אופן הדיון משתנה.

אבל העובדה שכל זה קורה, מזה עשרים שנה, עדיין באותו אתר שעדיין מצליח לדבר בגובה העיניים על קולנוע וסרטים, ועדיין משמש בדרך-כלל במה לדיונים מעניינים ולרוב תרבותיים בנושאים שברומו של עולם ושבהרבה פחות רומו של עולם כאחד, היא פלא גדול.

זוהר אורבך: "עין הדג" שינה לי את החיים. פשוט כך. יום אחד, בגיל 8, נכנס לי לראש ג'וק שאני חייב לראות את "שיקגו" וחיפשתי בגוגל את המילה הזאת, מצאתי את הביקורת של נונין על הסרט, ומאז לא הפסקתי לקרוא כאן. הגבתי פה ושם, חטפתי מקלחות קרות פה ושם על עמדות משונות שהחזקתי בהן, הגנתי על סרטים שאין מה להגן עליהם וכדי לעמוד בקצב של הדיונים מצאתי את עצמי משקר שראיתי סרטים מסוימים שאמא שלי לא הרשתה לי לראות. ותוך כדי כל זה "עין הדג", על כל ביקורות העבר וההווה שלי, הקנה לי משהו שאין דרך בעולם שאוכל לגמול לו עליו: אהבת קולנוע כנה ואמיתית.

ייתכן שהייתי אוהב קולנוע, מרחיב בזה חמש יחידות והולך ללמוד את זה באוניברסיטה גם בלי האתר, אבל העובדה היא שרוב מה שאני יודע על קולנוע ורוב התשוקה לדעת מעבר לזה באה מדפי האתר הכחול הזה. "עין הדג" היה לתקופה המקור האינטרנטי היחידי בו אפשר היה לקרוא גם על לארס פון-טרייר וגם על מייקל ביי. כשמארק צוקרברג עוד הסתבך רומנטית עם רוני מארה, "עין הדג" היה מהמקומות היחידים באינטרנט הישראלי בהם אפשר היה לנהל דיונים מחכימים על קולנוע, גם כמשתתף פעיל וגם כקורא מהצד.

כשהביקורת הראשונה שלי (על "The Good Time Girls", סרט שכל המגיבים על הביקורת שנאו אבל אני עדיין חולה עליו) התפרסמה, הסברתי לחבר אוהד מכבי מהצוות שלי שזה קצת כמו שהוא יתחיל לשחק עם הקבוצה שלו. מכל מלמדי השכלתי, אבל מעט מאוד מהם גרמו לי להרגיש שלמה שאני יודע ומה שיש לי לתת ראוי להיחשף כמו האתר הזה. הגיגול האקראי ההוא אחרי הסרט שלימים נהיה האהוב עלי בעולם הוא בעצם אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. "עין הדג" שינה לי את החיים, ועל זה אני מודה לו עד היום. יום-הולדת שמח. 

 

אדם קלין אורון: כשהגעתי לעין הדג הייתי כבר די בקי בדיונים אלקטרוניים ברשת, כי השתתפתי בכאלו עוד לפני שהיה אינטרנט (קוראים לזה BBS, ילדים). אבל כמו שהעולם כולו גילה קצת לאחר מכן, יש משהו שואב מאוד בדיונים אלקטרוניים: מצד אחד, אתה מוקף באנשים חכמים מאוד (וכן, גם טיפשים מאוד), אבל מן הצד השני, הדיון מאוד מקוטע ודי אנונימי, ולכן אתה שוב ושוב, ואז עוד פעם, מנסה לשכנע אחרים שאתה צודק או שהם טועים. די מהר גיליתי שאני מעדיף מועדונים חצי-סגורים כמו האייל הקורא, כי בהם הדיונים איכותיים יותר ובעיקר, לא הרגשתי שהמילים שלי נשפכות לחור שחור שלא ברור מי נמצא בעברו השני. אבל גם זה, עם הזמן, נהיה קצת מתיש – כבר לא הייתי נער שיכול להשקיע 8 שעות כל יום בניסוח טיעונים, שגרת החיים שלי כאקדמאי בכל מקרה כללה בירור עובדות ולמידה, וכל העסק הרגיש קצת רציני מדי ובה בעת, קצת מגוחך.

בעין הדג, למזלי, כולם תמיד הבינו שהחיים לא כאלה רציניים, או ליתר דיוק, שחלק רציני מהחיים זה לא העניינים הרציניים. הרבה מזה היה בזכות חוש ההומור הנהדר של דורון, אבל לא פחות בגלל הקהילה, על כל גווניה: עורכות ועורכים, כותבי וכותבות ביקורות, וכל המגיבות והמגיבים. יכולתי לסמוך על זה שהדיונים בעין הדג יהיו ברמה ויתנהלו בנימוס, אבל שזה גם יהיה מצחיק, ויהיו המון שטויות, ושכולם יבינו שלא רק שסרטים זה חשוב לא פחות מ, נאמר, פוליטיקה, אלא ש'מת על המתים' חשוב לא פחות מ, נאמר, 'אפוקליפסה עכשיו'. ולא הייתי לבד בתחושת הבטחון הזו: הייתה קהילה שלמה, חיה ומתחדשת, שהקפידה להזין את האתר בתכנים ודיונים. ולכן, כבר מעל לעשרים שנה, לא משנה כמה אני עייף, טרוד או סתם משועמם – אני יכול לברוח לעין הדג ולהיות בטוח שדורון ועינת, מרווין וטווידלדי, MuchRejoicing ומישי ועוד עשרות אחרים יהיו שם כדי לתחזק את נווה המדבר הנוח, החכם, הנעים והמעניין ביותר באינטרנט הישראלי.

 

שני אוירבך: להגיד שבזכות עין הדג למדתי להבין קולנוע טוב יותר, להיפתח למגוון רחב של סרטים ובאופן כללי אני נהנית מקולנוע יותר בגלל השנים שביליתי פה? נראה לי קצת מובן מאליו. לתווך בין חובבי קולנוע לקולנוע זו מטרה מרכזית של עין הדג כמו שאני מבינה אותו, ואני חושבת שהוא הצליח לעשות את זה עבור רוב הגולשים הקבועים – ובכללם אני. אפילו בתקופות שבהן כמעט ולא ראיתי סרטים, עין הדג אפשר לי להמשיך לשמור על קשר כלשהו לעולם הקולנוע; ובתקופות שבהן כן ראיתי סרטים, לעיתים קרובות מצאתי פה זוויות הסתכלות חדשות עליהם.

מה שלא יכולתי לצפות כשהתחלתי לגלוש בעין הדג קצת לפני שהוא נסגר לשנה זה שאני ארכוש חברים דרכו. יצירת חברויות אף פעם לא הייתה משהו שקורה לי מעצמו וזו בהחלט לא הייתה מטרה שאיתה הגעתי לכאן. אני חושבת שהייתי רק בקון אחד, ואני לא זוכרת שהחברה בו התעלתה על הסרטים שהוקרנו. ובכל זאת, אני מגלה שדרך עין הדג הכרתי הרבה מהחברים החדשים שיצרתי בתור מבוגרת ושהצלחתי לשמור איתם על קשר מתמשך. המעגל החברתי שלי די מצומצם (או לחלופין אקסקלוסיבי) ובשנים האחרונות חלק משמעותי ממנו מורכב מאנשים שמעולם לא הייתי מכירה אם לא הייתי לוחצת על קישור כלשהו באתר של האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה. מעבר לעובדה שהאנשים האלה חשובים לי ברמה האישית, תחומי העניין המשותפים שלנו גם אפשרו לנו לעבוד ביחד על מספר פרוייקטים שאני מאוד גאה בהם ומאוד קרובים לליבי

אני עדיין נהנית לגלוש בעין הדג, ולאחרונה גם לכתוב בו, אבל אפילו אם האתר ייסגר מחר התרומה שלו לחיים שלי לא תיפסק. עין הדג תמיד יהיה בשבילי הרבה יותר מהביקורות, הדיונים וסיכומי השנה. בסופו של דבר, קולנוע הוא רק עוד דרך ליצור חיבורים בין אנשים. אני אוהבת לראות סרטים לבד ולפעמים אפילו כותבת עליהם למגירה, אבל אהבת הקולנוע שלי מועצמת בכך שאני חולקת אותה עם אנשים, והאנשים שעין הדג הכניס לחיי שווים לי יותר מכל סרט (טוב, חוץ מ"בחזרה לעתיד").

עידן זיירמן: כשהתבקשתי לכתוב על ההיסטוריה המשותפת שלי עם עין הדג, הבחירה במה למקד את זה היתה מאוד, מאוד קלה. נכון, אני פה כמעט מאז הפתיחה (עם הכינוי המסתורי "BS"), כותב מאז 2003, מבקר בקונים בערך מאותה התקופה וגרמתי להצפה בבית של דורון פישלר בזמן שהאכלתי לו את החתולה – אבל למרות כל אלה, אם הייתי צריך לבחור מאורע אחד בהיסטוריה העינדגית שהוא המאורע החשוב ביותר מבחינתי, אין ספק שיש מאורע אחד שבולט מעל כל השאר. רגע משמעותי בוהק אחד שכל הרגעים האחרים מחווירים לעומתו. ולא, אני לא מדבר על גיוס הכספים שערכתי על מנת לשלוח את פישלר להקרנה של "ג'לי טרזן", אלא על פיקניק שבועות 2006, שאורגן במעורבות הגולשים. כי בפיקניק שבועות 2006, פגשתי את גלית.

14 שנים, 2 ילדים, כלבה, חתול, מגוון דירות ברמת גן ודירה אחת בכפר סבא מאוחר יותר – נראה שאף אחד מאתנו עדיין לא התחרט על זה. למרות שבמקום להתחיל לצאת מיד אחרי הפיקניק גלית החליטה לחלות במחלת הנשיקה, וכשכן יצאנו לדייט סוף כל סוף, זה היה בשביל לראות את "אמריקן דרימז" – הצלחנו להתגבר על הקשיים והמהמורות ולהקים משפחה עין-דגית לתפארת. אמנם השמועות מספרות שדורון פישלר החליט לסגור את האתר רק בשביל לא לפרסם ידיעה על עוד זוג שמתחתן בעקבות פגישה דרך האתר, אבל אותן השמועות מספרות שהוא כל כך התחרט על זה שרק בגלל זה הוא פתח את "עין הדג" מחדש אחר כך.

אז תודה ל"עין הדג" על כך שהוא נתן לי ולגלית הזדמנות להפגש, תודה לעורכי "עין הדג" לדורותיהם בכלל (ולדורון פישלר ועינת חורשי בפרט) על כך שבזכותם האתר הזה היה קיים, תודה לגלית שהיא מוכנה לסבול את השטויות שלי כבר יותר מ- 14 שנים ולא שמרה לי טינה על "אמריקן דרימז", ותודה להורים של גלית על מרק העגבניות שהם שלחו לנו הביתה.

 

מאיה כהן שלו: במהלך רוב תיכון עשיתי את מה שאמא שלי מכנה "לשבת על הגדר". זה תפקיד שכמעט בכלל לא מקבל ייצוג בסרטים ובסדרות תיכון, בהם התפקידים נעים בין "פופולרי" ל"חנון ראש באסלה".  לא הייתי מנודה בשום צורה, היו לי חברים ואהבו אותי באופן כללי, אבל גם הייתה המון בדידות ותחושת תלישות מהעולם, כי המציאות וההרגשה הפנימית לא תמיד מסונכרנות. בסוף, לא חוויתי את כל חוויות התיכון הנורמטיביות לכאורה המוצגות באותם סרטי תיכון; לא יצאתי למסיבות ולא חזרתי הביתה שיכורה. אולי בגלל זה את מועקת הנעורים שלי העלמתי בעזרת כתיבה כמעט בלתי פוסקת. בכל זאת, סרטי תיכון דומים לחיים בתיכון בערך כמו שהחיים במערב הפרוע היו דומים למערבונים.

המשפט האחרון הוא למעשה ציטוט ישיר מהביקורת ל"10 דברים שאני שונאת אצלך", שהיא גם הביקורת הראשונה שקראתי באתר. במשפט הזה וגם בביקורת באופן כללי, היה את האישור הזה שהייתי כל כך צמאה לו. ככה זה התחיל והמשיך בשני לילות בהם קראתי את כל הביקורות באתר (נכון לאותו רגע). מאז הפכתי לקוראת אדוקה. המפגש עם עין הדג לא רק אשרר לי שאני בסדר, אלא גם שכתיבה ודיבור על קולנוע זה דבר שקורה גם כאן, ולאו דווקא בביקורות קולנוע ארוכות וקשות לקריאה שאיכשהו תמיד מצליחות להתנשא על הקורא. רציתי גם, והרצון התבשל במשך כמה שנים, והאמת שהדבר האחרון שחשבתי שיקרה כשכתבתי ליהונתן משום מקום זה תשובה חיובית. 

עין הדג קצת עזר לי להבין מי אני, ואיך אני רוצה שיראו (יקראו) אותי. הכתיבה לאתר היא אחד הדברים הכי מהנים שאני עושה, והמחשבה שאנשים ממש משקיעים מזמנם כדי לקרוא את דעתי היא מדהימה בעיניי. אז אולי זו הזדמנות להגיד תודה לעין הדג, אבל גם לכם. 

 

אביעד שמיר: אם מסתכלים מספיק מרחוק על לוח השעם עם החוטים האדומים שהוא עשרים השנים האחרונות, הבת שלי נולדה בזכות שרשרת אירועים הקשורה לכך שעניתי בחיוב למייל מעין הדג בו הציעו כרטיס למי שמעוניין לסקר סרט.

התחלתי לגלוש באתר כשהייתי בן 19, אחרי שחרור מוקדם מצה"ל, בלי חברים בסביבה הקרובה ועם הרבה זמן פנוי. התחלתי לקרוא באתר ולאט לאט גם להגיב ולהרגיש נוח להשתתף בדיונים ארוכים ולהתווכח ולהתלוצץ עם אחרים על הסרטים האהובים עלי. אחרי כמה התחמקויות, הגעתי לקון בעין החורש וזו הייתה כנראה הפעם הראשונה שפגשתי אנשים כמוני. גיקים של קולנוע שאפשר לדבר איתם מחוץ למחשב בדיוק באותה חופשיות כמו מול המסך. בסיומו של פישקון אחר, הסעתי לרכבת חייל שגר באיזה קיבוץ מומצא בצפון. נדמה לי שקראו לו תום שפירא, או משהו כזה. הבנתי שבשבע השנים האחרונות הוא הקליט פודקאסט שבועי על קולנוע בשם "שורה שניה באמצע" וכשזה יצא לחופשה כפויה לצד בתי הקולנוע, העלה לכאן משהו שנקרא "לסרג'יו פנית". חפשו בגוגל או בפייסבוק, אולי שווה האזנה.

צחוק בצד, עין הדג אחראי במידה רבה לעיצוב החיים שלי כאדם מבוגר. סביר להניח שגם ככה הייתי מגיע מתישהו לכתוב על סרטים, אבל לא בהכרח לאנשים שמרכיבים את העולם שלי כיום. בקיץ 2007 התנדבתי להגיע מטעם עין הדג להקרנה מיוחדת של "המוסד הסגור". כתבתי על הסרט ביקורת מפרגנת ושלחתי לפרסום. לא חשדתי. זמן קצר לאחר מכן, במאי הסרט, אלון גור אריה, כתב לי מייל תודה על הביקורת. עדיין לא חשדתי, מה אני חשדניסט? בשלב מסוים מצאתי את עצמי בהפגנה למען עצמאות סוג'יירה ובשיווד שצולם בגינה ציבורית בהרצליה. פה חשדתי.

מתן בכר: מעבר לכך ש"סקוט פילגרים נגד העולם" הוא הסרט האהוב עלי, הוא גם הסרט שהביא אותי לכאן והסיבה שאתם קוראים פוסטים שלי ב"עין הדג" בארבע השנים האחרונות.

בתחילת העשור הקודם הייתי קורא סמוי והגבתי לעתים נדירות. ואז ב-2011 פורסמה הכתבה על קיום ה"סקוט-קון" וכמובן שזה תפס את תשומת לבי. כמה ימים לפני האירוע הייתי בחופשה משפחתית ביוון, בדיוק באמצע פייז של צפייה בסדרה "צווארון לבן". הגעתי לחנות מקומית שמוכרת כובעי פדורה וחשבתי לעצמי "אם על מאט בומר זה נראה טוב, כנראה שגם עלי, נכון?" (איפשהו ביקום באותו רגע, רון הווארד הכריז לפתע: "זה לא"). וכך קרה שהגעתי ל"סקוט-קון" עם חבר, מרגיש מגניב עם הכובע שלי. אחרי האירוע, החלטתי להרשם לאתר. כשהגיעה העת לבחור כינוי, חשבתי על הכובע שלי מהאירוע, וכך הגיע Mad Hatter. זאת הייתה הפעם היחידה שחבשתי את הכובע הזה ובמבט לאחור, טוב שכך.

לאתר הזה היו גם השפעות על החיים האישיים שלי: הכרתי לא מעט אנשים מפה, גם באירועים עצמם וגם בטרמפים שנתתי אליהם. את הבלוג "תת-תרבות" הקמתי יחד עם אנשים שהכרתי כאן, כשהרעיון עלה כשנפגשנו לצפות בסרטים של אדגר רייט. בשלב מסויים הפכתי למבקר מן המניין, כזה שמוזמן להקרנות ונמצא תחת אמברגו לפרסם ביקורת עד שהסרט יוצא. האתר הזה שינה את החיים שלי בהרבה דרכים, והכל בזכות "סקוט פילגרים". 

 

רז גרינברג: המעורבות שלי בעין הדג התחילה קצת לפני ההשקה הרשמית שלו, כשדורון פנה אלי במייל, סיפר שהוא פותח אתר חדש לביקורת סרטים ושאל אם אני רוצה להצטרף. הביקורת הראשונה שכתבתי התפרסמה קצת לפני אותה השקה, בלי יותר מדי תהודה. אחד הדברים שאפיינו את האתר בראשית דרכו היה בעיקר האקלקטיות – מגוון של כותבים במגוון קולות משכו כל אחד לכיוון אחר. במשך תקופה ארוכה, אני חושב, לא היה בעצם עין הדג אחד, אלא קורת-גג להרבה מאוד דעות וסגנונות. היה בזה משהו מסעיר, חדשני – צריך לזכור שהתקשורת הממוסדת באותה תקופה, כולל המקומונים התל-אביביים שנתנו במה רחבה לדיונים על קולנוע – העסיקו לכל היותר שניים או שלושה מבקרי קולנוע; לעין הדג, בשיאו, היה מספר דו-ספרתי של כאלה.

אני מודה שאני לא חוזר הרבה לביקורות מהתקופה ההיא, בטח לא לביקורות או מאמרים שאני כתבתי (להתקל בסגנון הכתיבה של עצמך מלפני למעלה מ-15 שנים זו לא תמיד חוויה חיובית). ובכל זאת, יש שתי ביקורות שהגדירו עבורי את האופי המיוחד של האתר – הביקורת של קילרוי על "ממנטו" שהצליחה להעביר בצורה מבריקה את חווית הצפייה בסרט כמעט בלי לדון בדברים כמו עלילה או סגנון, והביקורת של לונג ג'ון על "8 מייל", שהצליחה לסכם את הסרט וההתרשמות של המבקרת ממנו בסגנון שמאפיין את הגיבור. אני לא בטוח כמה מהגולשים של האתר בגלגולו הנוכחי מכירים את הביקורות האלה, אבל עד היום הן מסמלות עבורי את האופי של עין הדג – ההכרה שהדברים המסעירים בקולנוע יכולים להסתתר גם אצל המבקרים.

 

גבי קוגן: תראו, זה לא אמור לעניין אתכם במיוחד, אבל אני כותב את זה בחדר מלא ארגזי קרטון, ארוזים כולם לקראת מעבר לירושלים בעוד כמה ימים. אחרי 23 שנים, אני עובר דירה בפעם הראשונה. שוב, זה לא אמור לעניין אתכם, וזה לא באמת קשור לעין הדג – אבל ייתכן שזאת בדיוק הנקודה. באשמתי או שלא, האתר הזה הגיע למצב שהוא תמיד ברקע בשבילי. ככל הנראה, יותר ממה שמה שהוא בסופו של דבר סה"כ אתר קולנוע אמור להיות. איכשהו יוצא שהרבה מאוד אירועים מההיסטוריה שלי בעין הדג, אני אסוסציאטיבית קושר ברגעים ותקופות מהחיים האמיתיים שלי.

אם יורשה לי לצטט תגובה נושנה של ארמדילו, שפשוט מתאר את זה הרבה יותר טוב ממה שאני אי פעם אוכל: "עין הדג היה המקום שלמדתי לבנות בו טיעון מנומק ועקבי. שלמדתי בו איך להתדיין. המקום הראשון שעימת אותי עם חוויית העריכה של טקסט פרי עטך. ראבאק, מאיפה למדתי לפסק? מבית ספר? פחח. מלכתוב תגובות תוך כדי הצצה בפסקה מביקורת אקראית בעמוד הראשי". תכלס אני מרגיש כמו נוכל עד היום על זה שמעולם לא העמדתי את המורות שלי על טעותן כשהן סברו שיכולת ההתבטאות בכתב, הגבוהה מעל הממוצע, שלי הינה תוצאה של איזה כישרון טבעי. זה לא. זה פשוט שהיו לי את המורים הכי טובים – דורון, אבל גם כל מי שאי פעם כתב ביקורת באתר הזה, וכמעט כל מי שפרסם תגובה. עזרתם לי לפתח כישור שהוא כנראה המשמעותי ביותר בארסנל שלי, וזה אשכרה יעזור לי בחיים, אני יודע את זה.

וזה לא רק איך שהאתר הזה כתוב, אלא גם ה'מה'. בין אם אלה אבחנות והסברים על מונחים קולנועיים בסיסיים שלא הייתי מכיר אחרת, ובין אם בניואנסים וניתוחים עמוקים שאנשים אשכרה כתבו באריכות בלי שמישהו משלם להם על זה, האתר הזה היה בית הספר לקולנוע הכי טוב שאפשר לבקש. שוב אגנוב ציטוט, אבל הפעם זה מחבר שיודע מי הוא: "זה בזכות כל אחד ואחד שכתב פה הודעה, מראשון העורכים ועד אחרון הטרולים, שלימדו אותי מה זה קולנוע אמיתי, לא פלצני מדי ולא נוסחתי מדי. לא טיפשי מדי ולא מתנשא מדי. כל אותן תגובות שלימדו אותי מה זה, באמת ובתמים, סרט טוב".

אבל הנה החלק הבאמת מדהים: למרות שהיה לי היי מטורף מהאתר בשנים 2010-16, משהו די נדפק אחרי שהתגייסתי לצבא, ופתאום כל ההתמכרות שלי לקולנוע צומצמה למצב שאפילו אחרי השחרור שלי, יצא שראיתי בשנה שלמה כמות סרטים שאפשר לספור על כף יד אחת. אבל משום מה, גם כשעצם העניין שלי בקולנוע ירד, עדיין מצאתי את עצמי נכנס קבוע לאתר, תמיד מקום דף מספר 2 שאני בודק אחרי פייסבוק. למרות שבשלב הזה בקושי צפיתי בסרטים כבר שנתיים, הגילוי שמישהו נוסף במפקדת חטיבה 188 הכיר את עין הדג הפכה אותו לאחד החברים היותר טובים שהיו לי בשירות. ועדיין, תכלס התלהבתי כמו ילדה קטנה כשעשיתי את המקבילה העין-דגית להבקעת שער עבור קבוצת הכדורגל שבמחלקת הנוער שלה גדלת, ואשכרה פרסמתי ביקורות סרטים. החבר'ה מהפלוגה הסתכלו עליי כאילו אני מפגר.

אני מניח שזה בגלל שבתת מודע שלי אני מבין שגם אם אני לא מתעניין במיוחד בקולנוע ברגע נתון כזה או אחר, עין הדג הדג פשוט תמיד היה פינה איכותית שבה ידעתי שאמצא דברים מעניינים לקרוא ולהשכיל מהם גם בביקורות על סרטים שלא התעניינתי ולא אתעניין בהם לעולם. אבל בעיקר, בעיקר, ידעתי שתמיד תהיה כאן קהילה שגם אם אינה בשיא שבו היא הייתה בעבר, עדיין מספקת את אחד המקומות היחידים באינטרנט הישראלי – לעזאזל, בישראל באופן כללי – שיש בהם תרבות דיון אמיתית, שהיא בו זמנית דוגרי ובגובה העיניים ועדיין נותנת תחושה שאנחנו מדברים בסך הכל עם אנשים בוגרים. 

יהונתן בטוח יחתוך מפה טקסט אפילו שאני שופך פה את דם ליבי אז אני לא אעשה את פסקת הסיום ארוכה יותר ממה שהיא צריכה להיות ופשוט אסכם את זה במילה אחת: תודג.

דן ברזל: אני דן ברזל. אולי אתם זוכרים אותי מהביקורת על "רקוויאם לחלום", ממהפכת הברזל, מדיונים אינסופיים על פוסטמודרניזם, ואולי אתם לא זוכרים אותי כלל כי הגעתם לעין הדג אחרי שאני עזבתי את האקווריום, או סתם כי אתם כבר זקנים כמוני והסניליות מרימה את ראשה. רגע, איפה הייתי?

הגעתי לעין הדג אחרי שניסיתי לגייס את רד פיש ככותב לאתר חדש. האינטרנט בישראל בזמנו עוד היה בחיתוליו במקום בחתוליו, ואולי בגלל זה רד דחה את ההצעה וכתב לי "יש כל כך מעט אנשים שקוראים עברית באינטרנט, אז אם יש לך משהו להגיד, אולי כבר עדיף פשוט להתקשר אליהם". לשמחתי הוא לא שמע לעצה של עצמו ומעט מאוחר יותר פתח את עין הדג, והודות לכך, 20 שנה מאוחר יותר, אנחנו כאן.

זה לא מובן מאליו שאתר אינטרנט ישרוד במשך שני עשורים, יגבש סביבו קהילה שממשיכה להתחדש, וישמור על רלוונטיות בעולם משתנה. אם אני שואל את עצמי איך זה קרה – ואני לא, כי אני לא מדבר אל עצמי, זה דבר דיי מוזר לעשות דן, תפסיק עם זה תיכף ומיד – אני מבין שהתשובה נעוצה בכך שעין הדג היה האתר הנכון במקום הנכון בזמן הנכון, ונתן ביטוי בזמן אמת לשני תהליכים שהחלו לקרום עור וזימים באותם ימים, ושעדיין נותנים את אותותיהם היום:

1. ההתנערות מהביקורת הממסדית של הנחמן שניצקליינים ודומיהם והפיכת כל אדם מן הישוב למבקר/ת קולנוע בפוטנציה, יחד עם תרבות הדיון המשוכללת שהתפתחה באתר שלעיתים הייתה משמעותית יותר מהביקורות עצמן – שתיהן נתנו ביטוי להחלשת שומרי הסף המסורתיים והעברת הדגש לתוכן גולשים, תופעה שהחלה באותו זמן עם תרבות הטוקבקים והגיעה למימדים של מהפכה עם עלייתו של פייסבוק ודומיו.

2. הפלת המחיצות בין קולנוע מסחרי לקולנוע "איכותי" ובין בידור פופולרי ל"אמנות גבוהה", ומתן יחס שווה גם ל"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" המסחרי וגם ל"רומא" האמנותי – הגישה הזו שיקפה את תהליך הדמוקרטיזציה ומיסוס ההגדרות שהקולנוע עצמו עבר באותו זמן, שבא לידי ביטוי למשל בעובדה ששני הסרטים הכל כך שונים האלו בוימו ע"י אותו אדם, בפערים שהיטשטשו בין קולנוע ובין טלוויזיה, או בסרט כמו "ספיידרמן: ממד העכביש" שהוא גם סרט אמנותי מדהים זוכה אוסקר ששואב השראה מכל תולדות הקולנוע, אבל גם סרט גיבורי על, אקשן ואפקטים כיפי בטירוף שהרוויח כמעט 400 מיליון דולר ברחבי העולם.

אבל מעבר לפרספקטיבה ההיסטורית, היה בעין הדג משהו נוסף, אישי יותר, שגרם לי וכנראה לעוד רבים אחרים לחזור לקרוא ולכתוב בו שוב ושוב. זה לא היה קשור לרוח הזמן, ואפילו לא לגמרי היה קשור לקולנוע. בדיעבד אני מבין שהקולנוע סיפק את המעטפת, שהקליעה לרוח הזמן יצרה את המומנטום, אבל שהלב הפועם של האתר כמו גם הייחוד שלו היו ונשארו במרכיב על זמני שהיה יכול באותה המידה להתקיים גם באתר פחות טרנדי שעוסק בטכניקות סריגה אינדונזיות: הקהילה המגוונת, הסקרנית, האינטליגנטית והמצחיקה שהתגבשה סביבו, שהצליחה לשמור על הגחלת מצד אחד אבל גם להתפתח ולהשתנות מצד שני. כי בסופו של דבר, הכל אנשים. ודגים. אבל בעיקר אנשים.

תמשיכו להיות אנשים. ותמשיכו לדאוג לאיכות המים באקווריום גם ב-20 השנים הבאות.

 

רם קיץ: במידה שלא היה לי חוג טניס באותו יום, הרוטינה שלי אחרי שחזרתי הביתה מחטיבת הביניים הייתה פחות או יותר זהה: ארוחת צהריים מול פרק של "קטנטנות" ולאחר מכן הייתי מעיף את האח הקטן שלי מהמחשב המשפחתי ועובר בין האתרים השונים במועדפים שלי: מ-ISF ז"ל דרך המסך המפוצל ז"ל והבלוגים האהובים עלי בישראבלוג, פורומים של היידפארק, תפוז או פורומים של אנימה (אשר היו באותה תקופה במלחמה מגוחכת אחד מול השני, שייתכן ואני יזמתי חלק ממנה). זה היה שיטוט מהנה, כשבכל אתר הייתי נכנס אל עולם עשיר אחר שהרחיב לי אופקים ובו קהילה וסגנון משלו.

את עין הדג תמיד שמרתי לסוף, כי מהרגע שהייתי נכנס לכאן ידעתי שלא אצא בקרוב: אם לא המתינה לי ביקורת חדשה לקרוא, כמעט תמיד היו דיונים ארוכים ומרתקים אודות, ובכן, הכל. כלומר, כן, בעיקר קולנוע, אך הקהילה בעין הדג לימדה אותי כיצד מנהלים דיבייט תרבותי במגוון נושאים – וכל זאת מבלי שבכלל הגבתי. זה לא שהייתי ביישן, אך בעין הדג של 2004-05 הרגשתי כי זו זכות עבורי, צוציק בן 14, לקרוא מה יש לכל המבוגרים האלה לומר, ולקח זמן עד שהרגשתי בָּשל להצטרף. החל מאותו יום, המיילים האהובים עלי היו אלה שמודיעים לי כי מישהו הגיב לאחת התגובות שלי.

עם הזמן, רשימת המועדפים התחלפה ללא היכר, כאשר הזמן החופשי שלי באינטרנט נע כיום בין רשתות חברתיות לבין אתרי חדשות – ורק עין הדג עומד לו איתן, כמעין בית-ילדוּת שכניסה אליו מעלה ריחות נוסטלגיים. אסתכן בלהישמע קלישאתי, אבל אני בכנות אוהב את עין הדג; האתר, הקהילה והכותבים פה עיצבו חלק ניכר מהטעם התרבותי שלי, השפיעו על סגנון הכתיבה שאימצתי ולימדו אותי שבאינטרנט לא הכל מוכרח להיות בצרחות ועם 3 סימני קריאה. אני אוהב את עין הדג, אני אוהב את הנכונות שלו להשתנות – ואני גם אוהב אתכם.

 

לונג ג'ון: כשעין הדג היה בן 10 אמרנו שהוא דינוזאור – לא מהסוג שהחבר'ה זורקים, אלא במובן של נצח במונחי אינטרנט. חה! תראו מה זה. עכשיו האתר בן 20 ולכי תזכרי מה היה.

היו ילדות שצפינו בהן מתבגרות (רק צפינו? לפעמים הרגשנו שגידלנו אותן בעצמנו!) – מנערות להיותן נשים מרשימות, ואני לא מדברת על הילה, בת 12, קרית ביאליק. אבל יותר מהכל, עין הדג היה תהליך ההתבגרות, השחיקה וההתפכחות שלנו. שלי. כי מה כבר ידעתי בגיל 25? ידעתי שאני אוהבת את האתר, שאני מוכנה להשקיע בו את כל זמני ומרצי ושאני מוכנה להתאבד עליו. וזה באמת מה שעשיתי. לוח הזמנים שלי סבב סביב עין הדג: באיזה תאריך יוצא כל סרט ומה הזמן המוקדם ביותר שנוכל לפרסם ביקורת (תהליך ארוך שכולל את קבלת הביקורת, מספר שעות לכתיבת הערות, החזרת הביקורת לכותבת, קבלת נוסח מתוקן, סבב תיקונים נוסף ואולי עוד אחד, ויכוחים ברמת הפסיק, ליטוש, חיפוש תמונות – וכל זה בימי האינטרנט הפרימיטיבי והידני מדי); מתי נשלחים לוחות זמני הקרנות של סרטים ובאיזה שעה כדאי להיות בבית כדי שניתן יהיה להזין את שעות ההקרנה לאתר במהירות האפשרית; קריאת כל התגובות באתר, מענה למי שצריכה ומחיקת תגובות מתלהמות או גסות; שיטוט אינטנסיבי באתרי חדשות כדי למצוא נושאים ליומיות – אותן ידיעות חדשותיות קצרות – או לכתבות; קריאה אובססיבית של דו"חות כספיים שבועיים של סרטים וניתוחם; ועוד לא דיברתי על ארגון ואופרציה של קונים, מפגשי גולשים וגולשות. היו עוד המון מטלות קטנות שאני אפילו לא זוכרת וששאבו ממני כל דקה פנויה. מילניאלס, תחשבו על זה כמו דייסון של הזמן. אפילו טיול באיטליה לא עבר בלי עין הדג בראש, כשביררתי באילו ערים יוצג סרט חשוב – מטריקס 2 – האם הוא יוקרן באנגלית והאם יהיה הגיוני לנסוע שעתיים לכל כיוון על מנת לצפות בו.

מהר מאד עין הדג הפך מתחביב חמוד לעיסוק במשרה מלאה פלוס, שהכל סובב סביבו ושלא מאפשר אפילו דקת מנוחה. נהניתי, ברור, אבל כמו בכל מערכת יחסים, מגיע הרגע שבו קשה לשמור על התשוקה. עם הזמן עין הדג הפך למטלה, לעול. נשחקתי, הגעתי לרוויה. מהגנרל ליה אורגנה (והיא גנרל, ביצ'ס, הרבה יותר משהיא נסיכה), הפכתי לבטי פארקר (זו האמא האפרורית – אפורה במובן הכי מילולי שיש – מפלזנטוויל. עזבו, סרט ישן). מהנסיכה הקסומה (שהיא קצת אהבלה, בואו נודה), הפכתי לפוסטר של ריטה הייוורת' בחומות של תקווה (גם סרט ישן, עזבו).

לכן, ההודעה על סגירת האתר, לפני 10 שנים, לוותה אמנם בריקנות – זמן פנוי? מה זה? – אך גם היוותה הקלה. וקצת אחר כך כשהאתר חזר לחיים, כגנדלף הלבן בשעתו, הבנתי שאופס, אני לא רוצה לעשות את זה שוב. ב-10 השנים שחלפו מאז התנתקתי, למדתי, התפתחתי, קראתי, צפיתי, יצרתי, עשיתי, עשיתי עוד קצת, דעותי השתנו, חיי השתנו. הייתי לונג ג'ון ועכשיו אני עינת.