תמונה קבוצתית: מהמדף למסך

לכבוד שבוע הספר, כותבי האתר בוחרים את העיבודים שלא הלכו לאיבוד.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב ספר חדש בתגובות. 


לכבוד שבוע הספר, שאלנו את הכותבים: "מהו העיבוד הקולנועי האהוב עליכם לספר (כלומר, בלי מחזות וקומיקס)?". 

עידן זיירמן: הייתי בן 10 כשיצא ״פארק היורה״. וכמו כל ילד חנון בן 10 בשנות התשעים (וגם כמה מהילדים שאינם חנונים) – אהבתי דינוזאורים. איך אפשר שלא לאהוב דינוזאורים? שיחקתי במשחק שהוא כמו שחמט אבל במקום פשוט לאכול אחד את השני השחקנים הולכים מכות עם דינוזאורים, והרובוטריקים הכי מגניבים הפכו לדינוזאורים, והיה לי עצוב ב״המסע לעמק החלומות״ ואיזה חמוד היה דנוור. דינוזאורים!

ואז יצא ״פארק היורה״, ושינה את הכל. הדינוזאורים שלו לא היו ציור זול או מודל מפוקסל. הם היו אמיתיים! הם היו יצורים אמיתיים שהסתובבו ליד אנשים אמיתיים ואכלו אותם בצורה אמיתית. זה העיף לי את המוח. וגם נהניתי מהסרט בגדול, גם אם עדיין לא הייתי בגיל שיכול להביע ביקורת על כמה המדע שלו עושה קיצורי דרך והנחות בשביל להעמיד פנים שהטכנולוגיה לשכפול דינוזאורים נמצאת ממש מעבר לפינה ועד כמה הדינוזאורים בסרט אולי לא באמת נאמנים במאה אחוז לאיך שאנחנו חושבים שבאמת נראו הדינוזאורים.

עברו השנים, והדינוזאורים הפוטו-ריאליסטיים של ״פארק היורה״ הפסיקו להיות כאלה פורצי דרך. אפקטים ממוחשבים חדרו יותר ויותר לעולם הקולנוע, וגם הדינוזאורים של ״פארק היורה״ חזרו למסך עוד כמה פעמים בצורות פחות מרשימות. אבל הסרט? הסרט רק הלך והרשים אותי יותר ויותר. הספר היה אחלה, אבל התרשמתי מהצורה שבה הסרט מזקק את כל העקרונות החשובים שלו (גם המדעיים וגם המוסריים), ושומר את כולם (אוקיי, רובם) תוך כדי זריקה מהחלון של פיסות עלילה שלא תורמות להם. ומילא העיבוד הנאמן למקור – התסריט? הבימוי? הצילום? המוזיקה? הדמויות? אין כמעט שום דבר בסרט הזה שלא מבריק. שלא עובד נהדר. שלא מצליח להפעים אותי גם כמעט 30 שנה אחרי שצפיתי בו לראשונה. סצינת ה״ברוכים הבאים לפארק היורה״, גם כשאני צופה בה על מסך טלפון קטנטן עם מספיק כוח חישוב בשביל לרנדר את הדינוזאורים שלה בזמן אמת – עדיין גורמת לי להרגיש כמו ילד בן 10 שכרגע העיפו לו את המוח. וגם בעולם שבו המותג כבר יצא לחלוטין מפרופורציות – אי אפשר לקחת ממנו את זה.

טווילדי: עד הסוף, "שר הטבעות" היה ונותר מעשה פלא. פיטר ג'קסון הצליח לקחת ספר שנראה היה בלתי-ניתן לבימוי כמעט, שהיה וכנראה נשאר המודל לבניית עולם פנטזיה מוצלח עם הגיון ושפה משלו, והעביר את העולם הזה למסך בצורה כמעט מושלמת, ואת הצופה מהכסא בקולנוע (או בבית, אבל רצוי עם מסך כמה שיותר גדול) לארץ התיכונה. 

ראינו עלילות יותר טובות; הסרט, ודאי בדיעבד, כולל לא מעט קלישאות – מה שדי הגיוני בהינתן העובדה שהוא עיבוד של הספר שהמציא את הז'אנר וממנו העתיקו כולם. והסופים, אוי הסופים, מרוחים עוד יותר מאשר במקור. אבל באווירה – אין לו תחרות, ויסלחו לי כל המטאוורסים והמולטיוורסים למיניהם: ההצלחה של 'שר הטבעות' ביצירת עולם שלם, הגיוני, מרהיב עין, וגם מרתק, שמשמר את נשמת הספר, נותן לו כבוד, נאמן לו במידה רבה, מקים אותו לתחיה, ומצליח לעשות את זה למשך שעות רבות ובד"כ בלי לשעמם – היא הישג שקשה להתחרות בו או לשחזר אותו. 

אפילו פיטר ג'קסון לא הצליח לעשות את זה – ולא שהוא לא ניסה, וראו ערך "ההוביט".

רז גרינברג: יוצרי קולנוע וטלוויזיה מחוץ להוליווד (ולארה"ב בכלל) הבינו את אסימוב הרבה יותר טוב מעמיתיהם האמריקאים, ויצרו כמה עיבודים נהדרים לספרים שלו. הטוב מכולם, לטעמי, הוא העיבוד של הבמאי הרוסי אנדריי ירמש לספר המסע בזמן "קץ כלזמן" (או "קץ האינסוף" כפי שהוא נקרא בתרגום החדש יותר), שיצא בשנת 1987.

על פניו, "קץ כלזמן" היא היצירה הכי פחות מתאימה לעיבוד קולנועי סובייטי שניתן להעלות על הדעת. כמעט כל ספריו האחרים של אסימוב עסקו בפרדיגמה – משלושת חוקי הרובוטיקה ועד לתכנית סלדון ש(כמעט) תמיד עובדת ושלמען האנושות כולה צריכה תמיד לעבוד. דווקא "קץ כלזמן" עסק בפרדיגמה שנכשלת, ואפשר היה לצפות שתעשיית הסרטים בברית המועצות תתייחס בחשדנות ליצירה שיכולה לעורר הרהורי כפירה בקרב הצופים. אבל כאן בדיוק מצויה הגדולה בסרט של ירמש: הוא מצליח להיות נאמן כמעט עד הסוף למקור הספרותי, ובאותה נשימה גם להיות רלבנטי לזמן שבו הוא נוצר – התקופה בה המנגנון הסובייטי התחיל להתערער, בדרך לקריסה הבלתי-נמנעת שלו ארבע שנים לאחר שהסרט יצא.

את תחושת הקריסה הזו הסרט מעביר תוך שימוש בתפאורה הולמת – את מוסד המסע-בזמן ההיי-טקי והמצוחצח (במונחי אמריקה משנות ה-50 של המאה הקודמת) מהספר של אסימוב מחליפות תפאורות שנראות כמו בית חרושת סובייטי קודר ומדכא, מבוך אינסופי של ציוד חסר אישיות ואנושיות שבו גיבור הסרט, הנוסע בזמן אנדרו הרלן (אולג ואווילוב המצוין) נראה אבוד ומדוכא. מנגד ניצבת אהובתו נויס למברט (ורה סוטניקובה, אחת היפהפיות הגדולות של הקולנוע הסובייטי), פאם-פאטאל שחיה בדירת פאר (במונחי ברית המועצות משנות ה-80) ורומזת לו על האפשרות לחיים טובים יותר. גם החיים האלה, יש לציין, לא מוצגים בסרט בתור אידיליה מוחלטת, ולאורך רובו הוא מציג לצופים תמונה עגומה מאוד על הפגמים שמצויים גם בשיטה הסובייטית וגם בזו הקפיטליסטית, עד לסוף שבו הסרט הכל זאת מאמץ עמדה ממסדית למדי. אבל המסע עד לאותו סוף הוא מסע קולנועי מרתק, שבו תעשיית הקולנוע של מעצמת-על עיבדה סיפור של סופר פופולרי ממעצמה יריבה, תוך התאמה לצרכיה אבל גם שמירה על כבוד למקור. לחובבי אסימוב צפויה צפיה מרתקת. למרבה השמחה, אולפן מוספילם בו הסרט הופק העלה אותו לצפיה חוקית ביוטיוב בשני חלקים (ותודה לגולש מקס צ'פלין שהפנה את תשומת ליבי לנושא).

אדם קלין אורון: בואו נלך הפוך: השאלה היא לא האם 'התפוז המכני' הוא אחת האדפטציות הטובות ביותר של ספר לסרט. זה הרי סרט מושלם: קובריק שולט במה שנעשה על המסך ובקהל הצופים שלו בצורה מוחלטת, הסרט הוא כמו אגרוף בבטן (או פסל ענק של זין בפרצוף), ומלקולם מקדוול נפלא כמו שהוא לא היה לפני או אחרי. השאלה היא האם יכול להיות שהספר 'התפוז המכני' של אנתוני ברג'ס טוב כמו הסרט, והתשובה המפתיעה היא שכן. 

הספר והסרט מתארים שניהם חבורה של נערים אלימים מאוד, המחיר שהחברה משלמת על האלימות שלהם, והמחיר שהם משלמים כשהחברה מחליטה שנמאס לה. שניהם מעלים שאלות עמוקות על חופש ואלימות וסדר חברתי, אבל באמצעות הדגמה – עם דם, זרע וטיפות עיניים – ולא הרצאות. שניהם מאפשרים לנו לשמוע את הקול הפנימי של אלכס, שהוא מקסים מאוד ומבעית קצת יותר, גם כשהוא מפלצת חסרת מוסר וגם כשהוא מפלצת שהודבק לה מוסר. ושניהם בונים עולם שדומה מספיק לשלנו בכדי שניבהל, ושונה מספיק בכדי שנתעניין. 

זה גם עולם די ויזואלי, שכולל לא מעט תזוזה ועיצוב שכבר הפכו לאיקונים, וכאן, כמובן, לסרט יש יתרון גדול. אבל, אפילו בסרט, זה גם עולם די מילולי, ופה ברג'ס מצליח לחולל פלא: בספר קצר הוא מצליח גם לבלבל תוך שימוש בז'רגון לא מוכר (נאדסאט), ערבוב של אנגלית, רוסית והמצאות, וגם לאפשר לקורא לנווט בתוך הז'רגון הזה מהר מאוד בצורה שמוסיפה למוזרות מבלי להפוך לגימיק או להפריע לעלילה. והספר גם כתוב מנקודת המבט של אלכס, ומי לא היה רוצה לצלול אפילו עמוק יותר אל תוך עולמו הפנימי המעוות? גם הספר וגם הסרט מציעים משהו שלשני אין, וחסרים חלקים שלשני יש. למזלנו, לא צריך לבחור.

 

מתן בכר: אם אתם מחפשים עיבוד עם סוף שמח, כדאי שתעברו לבחירה הבאה. לא רק שאין לעיבוד הזה סוף שמח, אין לו גם התחלה שמחה או אמצע שמח. זאת מכיוון שלא הרבה דברים שמחים קרו בחייהם של ילדי בודלייר. כשמעבדים ספר למסך הגדול, אפשר לקחת כל מיני חירויות ולשנות דברים. הייתם מצפים שאולי העיבוד של "סדרה של צרות" ישתנה קצת כדי להפוך את חייהם של הילדים למעט שמחים יותר. אבל גם בגרסה הקולנועית חייהם מלאים בתלאות, מילה שפירושה כאן הוא "מאורעות קשים ומייסרים".

סדרת הספרים נכתבה ע"י דניאל הנדלר ופורסמה בין השנים 1999-2006 כשהנדלר משתמש בשם למוני סניקט. הספרים עוקבים אחר ויולט, קלאוס וסאני בודלייר, שהוריהם נספים בשריפה. האפוטרופוס הראשון שאליו הילדים נשלחים, הרוזן אולף, מתגלה כאדם מרושע שרק מעוניין בהון המשפחתי שאותו הילדים עתידים לרשת. הם עוברים מאפוטרופוס אחד לאחר, כשאולף בעקבותיהם בתחפושת שונה בכל פעם.

הסרט שיצא בשנת 2004 עיבד את שלושת הספרים הראשונים (מתוך שלושה-עשר) ובויים ע"י בראד סילברלינג ("קספר"). הקאסט המבוגר כולל שמות כמו טימות'י ספאל, ג'וד לאו ומריל פאקינג סטריפ. את הרוזן אולף מגלם ג'ים קארי, והתחושות שלי מעורבות לגבי זה. מצד אחד קארי בבירור נהנה לגלם את כל הדמויות השונות האלו והוא מאלתר בלא מעט סצינות. מצד שני, במהלך הקריאה דמיינתי את אולף כמישהו יותר מאיים ומפחיד. נכון שזה סרט שפונה לקהל צעיר, אבל הייתי שמח לראות את קארי עושה גרסה יותר אפלה של הדמות.

"סדרה של צרות" היא סדרת הספרים האהובה עלי. קראתי את הספרים מספר פעמים, הרציתי עליהם בכנס אייקון ועשיתי קעקוע על הקרסול בהשראתם. הרבה דברים הולכים לאיבוד כשמעבדים שלושה ספרים לסרט של שעה וחצי, אבל לדעתי הם עשו את המיטב בתנאים האלו. האווירה, הליהוק, הצילום (של עמנואל לובצקי!), הכל תופס היטב את רוח הספרים של הנדלר. למרות התכנון והרצון של כולם, סרטי ההמשך המתוכננים לא יצאו לפועל (הזהרתי אתכם שיהיה סוף עצוב). ב-2017 יצאה הסדרה של נטפליקס, עם יתרונות וחסרונות משלה. שקלתי לצפות בה ולכתוב גם עליה, אבל לכם אין התחייבות כזאת ולכן אני אסיים כאן ואתן לכם להמשיך הלאה.

שני אוירבך: הרבה מהסרטים הגדולים בהיסטוריה הם עיבודים לספרים, אבל אני חושבת שלבחור עיבוד לספר שלא קראתי או לספר שלא התלהבתי ממנו זו לא חוכמה גדולה. עיבוד מושלם לספר שהוא מהאהובים עליי זה מפליא באמת, ולכן בחרתי את "בורות". ושימו לב שאמרתי עיבוד מושלם ולא סרט מושלם – אני לא אעמיד פנים שמבחינת ערכי הפקה הוא הצטיין, אפילו בתחילת שנות האלפיים כשהוא יצא. כמובן שכמו כל עיבוד לספר הוא נאלץ לצמצם קצת בחומר המקור, אבל הוא עדיין תופס מושלם את האווירה של הספר, המיתולוגיה שלו, הסיפור וההומור. ולמרות ש"בורות" הוא ספר לנוער צעיר הוא רחוק מלהיות יצירה פשוטה. זה סיפור שנפרש על פני חמישה דורות וכולל כמות משמעותית של דמויות שקריטיות לעלילה שהכל בה משתלב בסופו של דבר כמו מכונה שאי אפשר להחסיר בה אף חלק.

זה מרשים אפילו עוד יותר בהתחשב בעובדה שאת הסרט כתב לגמרי לבדו לואיס סאקר – שאתם לא מזהים כתסריטאי כי הוא הסופר שעומד מאחורי "בורות" והעיבוד לספר של עצמו הוא התסריט היחיד שאי פעם נגע בו. הרבה מהעיבודים הספרותיים הטובים ביותר הם דווקא כאלה שבהם התסריטאי לא חס על חומר המקור ועשה בו כרצונו, בתור מי שמבין את הצרכים הייחודיים של המדיום הקולנועי – ולכן עיבוד מוצלח שנכתב על ידי הסופר שאינו תסריטאי זה נס אמיתי.

אני עדיין ממליצה לקרוא את הספר, כי הוא באמת מעולה, אבל מי שיסתפק בצפייה ב"בורות" לא יפסיד שום דבר מהותי או משמעותי מהסיפור – וגם ייהנה מפסקול שממש לא ידעתי להעריך בגיל 12 ומקאסט מרתק שכולל את שיה להבאף באחד מתפקידיו הטובים ביותר, סיגורני וויבר, ג'ון וויט, ואת הנרי ווינקלר בתור אבא שמנחיל לילד שלו ערכים טובים לשם שינוי.

תום שפירא: "סודות אל איי" (LA Confidential) של ג'יימס אלרוי הוא סאגה ארוכת שנים של שוטרים, פושעים וכל מה שביניהם (לא הרבה מסתבר – הקו הכחול הדק אפילו יותר דק ממה שחשבתם). יותר מכך, זה סיפורה של העיר – מה שבנה אותה ומה שמחזיק אותה (סודות, כמובן). וזה אומר שלא מדובר פה בסיפור שמיועד בהכרח לקריאה קלילה על החוף. זה ספר עמוס בדמויות, פרטים, עלילות ורעיונות. זה ספר מהודק יותר ממשהו מהודק ממש (יש סיבה שג'יימס אלרוי הוא סופר ואני לא), שבו אם דילגת על פרט יכול להיות שתמצא את עצמך אבוד. זה ספר שדורש מיני-סדרה, אם לא סדרה שלמה, רק כדי להעביר את כל המידע שיש בו באופן ויזואלי.

ולכן זה מדהים שבראיין הלגלנד וקרטיס הנסון (שהוא גם הבמאי) הצליחו איכשהו לגרום לכל הסיפור לעבוד בשעתיים ורבע. לא סתם לעבוד אלא לנסוק. נכון, הם קיצצו באכזריות חלקים רבים מהספר: כל האזכורים לפרסטון האקסלי, אבא של אחת הדמויות הראשיות, הם חיפוי על העובדה שהוא בעצם דמות עם נוכחות די מרכזית בספר שהפך פה יותר לרעיון. סאגה של שנים ארוכות הופכת לסיפור שנמשך כמה חודשים. אבל בזכות הקיצוץ הם יצרו סיפור חדש ומהודק יותר. סיפור של שלושה שוטרים, אד האקסלי (גאי פירס, בהופעה הכי טובה שלו) הצעיר והשאפתן, באד ווייט (ראסל קרואו, בהופעה הכי טובה שלו) עם בעיות השליטה בכעסים וג'ק וינסנס (קווין ספייסי, בהופעה) הנהנתן ותאב הפרסום, שדרכיהם מצטלבות בשעה שהעולם התחתון של העיר נכנס למצב מלחמה אחרי שבוס פשע מקומי מחוסל.

הסרט כל כך מהנה לצפייה כי כל תת עלילה בו, ויש הרבה, מרגישה כמו משהו שהיה יכול להיות סרט משלה: ישנה חקירה של מקרה רצח מזוויע במסעדה, ישנה קבוצה זונות שעוברות ניתוח פלסטי להיראות כמו כוכבות קולנוע, יש שחקנים שנסחטים ע"י בעל מגזין מפוקפק. יש מספיק מקום לנשום ולפתח דמויות משנה שמרגישות כמו יצורים חיים אמיתיים של אותה התקופה, אבל בדיוק כשאתם מתרגלים לגישת הסיפורים הקצרים של הסרט, הוא מראה איך כל הדברים האלו מחוברים, בצורה שאף פעם לא מרגישה כאילו היא שם רק בשביל הטוויסט. הכל הגיוני, או לפחות – הגיוני ברמה לוס אנג'לס.

היו, לפני ואחרי, ניסיונות אחרים לעבד את הספרים של אלרוי למסך הגדול. זה אף פעם לא עבד. במקרה הטוב אתה מקבל משהו ביזארי ולא עקבי כמו הדליה השחורה של בריאן דה פלמה. במקרה הרע אתה מקבל משהו נשכח כמו Brown’s Requiem – סרט שיצא שנה אחרי שסודות אל איי הפך את הכותב שלו לאחד המפורסמים באמריקה ובכל זאת לא תמצא מבקר קולנוע שזוכר אותו. רוב הזמן אתה לא מקבל כלום, כל כמה שנים מישהו מכריז על סרט לספר זה או מיני סדרה לספר אחר, או מאיים להפוך את אחת הסדרות שלו לסדרה שלמה… ואז לא יוצא מזה כלום. האתגר גדול מדי, הדמויות גדולות מדי, התמות גדולות מדי, העלילות גדולות מדי. 

רק סודות אל איי הצליח. המלאך היחיד שעוד יודע לעוף בעיר הזו.    

יהונתן צוריה: כשחושבים על עיבודים קולנועיים גדולים, חושבים לרוב על הסרטים שיש בהם משהו שמכריז על הספרותיות שלהם: הסנדק, חלף עם הרוח, דוקטור ז'יוואגו – סאגות גדולות על רוח האדם ומה שלא יהיה. אבל הרבה פעמים, יש דווקא משהו פחות מרשים בעיבודים האלה: הם הצליחו לא להרוס משהו טוב מאוד. כן, מדי פעם הופעל שם שיקול דעת (לא הספקנו להכיר אותך, תת העלילה על איבר המין של סוני בספר של "הסנדק") אבל בגדול זה מהמקרים הקלאסיים של "אל תיגע". זה נכון גם למקרים של עיבודים שקצת פחות קורנים מ"ספרותיות" ("מועדון קרב", "הנסיכה הקסומה", "תודה שעישנתם", "ארץ קשוחה") שבעיקר הורידו כמה דברים שפחות עבדו ונתנו למקור לעשות את העבודה. 

יותר מרשימים הם העיבודים הספרותיים שכשאתה מזכיר שהם עיבודים ספרותיים אף אחד לא מאמין לך: "מת לחיות", "3 אידיוטים", "טריינספוטינג" או "מי הפליל את רוג'ר ראביט". במקרה של "רוג'ר ראביט", מדובר בהישג כפול – לא רק שמדובר בסרט שקשה להאמין שהוא עיבוד של ספר, רק אחרי שקוראים את הספר מבינים כמה הסרט לקח יצירה עם רעיון מגניב וביצוע על הפנים, והצליח להרים אותה ליצירת מופת (עד כדי כך שבספרי ההמשך, הספר טען שחלקים מהספר הקודם היו חלום כדי להתאים אותם יותר לאווירת הסרט). 

"מי צינזר את רוג'ר ראביט" זאת יצירה ספרותית פגומה. מאוד. יש לה רעיון מגניב – תעלומת רצח (הנרצח הוא רוג'ר ראביט) בעולם שבו דמויות קומיקס (לא אנימציה) חיות לצד אנשים בשר ודם. אבל הבעיה היא שכל הדמויות הן די בלתי נסבלות – אדי ואליאנט לא מגניב אלא "מגניב" באופן ילדותי, רוג'ר ראביט לא סימפטי – והעלילה היא קשקוש מוחלט. 

אבל דיסני זיהו שם פוטנציאל וקנו את הספר, וג'פרי פרייס ופיטר סימן זיהו שאם לוקחים את הקונספט העקרוני, את בסיס הדמויות שבספר, ובערך זהו (לא, באמת – רק שתי שורות שרדו את המעבר מהספר לסרט) אפשר להוציא מזה מכתב אהבה לאנימציה, לצד סרט ניאו נואר עם עלילה מוצלחת על בלש שעובר שינוי ובאופן כללי יצירת מופת. אז לא חוכמה לעבד דברים טובים ממדיום אחד לאחר. ההישג האמיתי של הוליווד הוא הפעמים הנדירות שבהן היא מצליחה לזהות פוטנציאל במוצר פגום ולהפוך אותו לקסם קולנועי. 

רם קיץ: לא אגיד שבתור ילד ונער צעיר סבלתי לקרוא, אבל בטח שלא אהבתי את העובדה שהכריחו אותי לשאול מהספרייה רומנים "קלאסיים" בלבד. לקחתי פעם קומיקס של טינטין מהמדף פעם ואימי הביטה בי כאילו אני אוחז בעותק של פרוטוקול זקני ציון. בבושת פנים החזרתי אותו למקומו וחיפשתי את הדיקנס המדכא הבא שלי. לכן מה הפלא שלא היה לי חשק לראות גם עיבודים קולנועיים לאותם רומנים עבי כרס שקראתי בחוסר חשק. ואז דיסני הוציאו את "כוכב המטמון".

מודה, "אי המטמון" של סטיבנסון לא הותיר בי חותם משמעותי. קראתי מעט לפניו את "ילדי רב החובל גרנט" של ז'ול ורן שכבר סיפק עבורי מנה מוצלחת של הרפתקאות בים ובמקומות אקזוטיים (וזה לא שכזה אהבתי את "ילדי רב החובל גרנט"), אלא שכאשר נתקלתי בפרומו של "כוכב המטמון" הלסת שלי כמעט ונגעה בריצפה: דיסני לקחו סיפור הרפתקאות קלאסי והעבירו אותו לחלל, עובדה שהייתה נשגבת מדי למוח בן השלוש עשרה שלי.

"כוכב המטמון" הוא סרט שרציתי לראות בקולנוע כמה שיותר מהר, והחוויה לא רק שלא איכזבה אלא הייתה משכרת חושים. נולאן יכול להתגאות כמה שהוא רוצה בטכנולוגיה שהוא פיתח עבור "בין כוכבים" והחור השחור המציאותי שלו, ובכל זאת דיסני עשו זאת באופן מלהיב פי כמה בסצנה בה חור שחור כמעט ובולע את ספינת החלל כשגיבורינו עליה – אחת מסצנות האקשן הטובות שדיסני (או כל אולפן אחר) אי פעם הפיקו.

וזה רק נדבך אחד שמרכיב את יופיו של "כוכב המטמון". לא מדובר בעיבוד קלאסי טיפוסי שמנסה להיות נאמן למקור או (מאידך) לתת טוויסט לא קשור כמו "זומבים" או "קריצות למצב הגיאופוליטי של ימינו וכל הדמויות מדברות כמו היום" או "ערפדים" – הוא לוקח חומר קיים ו"מלביש" עליו בטבעיות גמורה ז'אנר שנדמה כי הוא נועד לו מלכתחילה, ומבלי לסטות מהשורשים שהפכו את המקור למפורסם. יצאתי נפעם, קיבלתי הערכה מחודשת לספר עצמו וגם לספרים קלאסיים נוספים – אל הרבה מהם חזרתי ברבות השנים למנה שנייה ושלישית.