תמונה קבוצתית: קלישאות

כותבי האתר מדברים על כמה קלישאות שלעולם לא נמאסות עליהם.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לכתוב מה התרגום האהוב עליכם של "הקלישאות". 


ל"קלישאה" יש הקשר רע בתרבות שלנו. דבר חרוש, לעוס, שהיה רלוונטי פעם אחרונה לפני כמה עשורים והיום נהיה דבר שבשגרה, ומדי פעם אפילו גרוע מזה. ובכל זאת, יש כמה קלישאות חביבות. מדי פעם מדובר בשאלה של ביצוע שיכולה להרים קלישאה מאוסה מעלה, אבל מדי פעם מדובר בקלישאה עצמה, שלא משנה איך יגישו אותה – היא תמיד תחמם לכם את הלב, תגרום לכם להתלהב או סתם תגרום לכם לחיוך קטן. בקיצור, שאלנו את הכותבים שלנו הפעם "מה הקלישאה שלעולם לא תימאס עליכם?".

Webp.net-resizeimage

טווידלדי: סצנת מכות כלשהי לקראת סיומו של סרט. הגיבור חוטף מכות נמרצות, מדמם, נשכב על הרצפה, מוכה בצינורות, סופג בראש עמוד שיש במשקל מאה טון, או כל דבר אחר שהיה הורג כל בן אנוש בלתי-מוסרט או לפחות מעלף אותו או שובר אותו לגמרי. ואז:

דממה.

קלוזאפ על הגיבור.

קלוזאפ על הרשע.

והגיבור מישיר מבטו אל הרשע ואומר לו:

"?Is that all you got"

ומכאן הנקודה המדוייקת שבה הסרט מתהפך, הרשע נלחם פחות טוב, הגיבור מגדל שתי כליות חדשות ועמוד שדרה במקום זה שנשבר לו לפני דקה, וסופו של הרשע קרב, וזאת קלישאה שלעולם לא תימאס עליי.

והסיבה שהקלישאה הזו לא נמאסת עלי היא שמלכתחילה היא מטופשת כל כך. כבר בסרט הראשון שבו היא הופיעה (ואין לי מושג איזה סרט זה היה, אם כי חיפוש העלה את הקלישאה ב'רוקי 2' מ-1979) זה היה מטופש. זה לא משפט שנועד לסחוט רגש, אלא משפט שכל מהותו היא איתות: חבר'ה, הסצנה מתהפכת. ובמספר מקרים היא כבר פארודיה על עצמה: חבר'ה, הסצנה אמורה להתהפך אבל יקרה משהו שלא לפי התסריט המקובל. וכיוון שהקלישאה הזו איננה משפט שהתחיל כאמירה הגיונית אלא כל מהותה היא רק לספק הודעה על שינוי כיוון ותחילת היחלצותו של הגיבור, היא לא נמאסת – כל זמן שיש גיבור, ושיש לי אינטרס לראות אותו נחלץ מצרה, זה דווקא נחמד כשנותנים לי כמה שניות התרעה כדי להבין שהמצב הגיע לשפל ומכאן רק ישתפר.

Webp.net-resizeimage (5)

יהונתן צוריה: פסטיבל חיפה 2014. אחותי וגיסי צופים ב"לוויתן" הרוסי. בערך באמצע הסרט, המשפחה יוצאת לפיקניק והילד מופיע לצידו של שלד של מה שנראה כמו דג ענקי. ואז, מאחוריהם, זקנה אחת פצחה בקול "אההההה, הנה הלוויתן!". וכך נולד לו מם במשפחה שלנו. כי כל פעם שסרט, ולא משנה מה שמו, מציג בצורה ויזואלית או ווקאלית את השם שלו – הנה הלוויתן. אהההה, הנה הגשר ויש עליו מרגלים ולכן זה נקרא "גשר המרגלים". אהההההה, הוא כמעט מת אבל אז הוא חזר לחיים ולכן זה נקרא "האיש שנולד מחדש". וכו' וכו' ועד אין סוף. זה נהיה אפילו יותר משעשע כשהגיבורים אומרים את שם הסרט בקול רם.

אין דרך לסרט לגרום להכנסת השם שלו לתוך הסרט להיות לא מביכה, ואין פעם שאני לא מתענג על המבוכה האינהרנטית הזאת. תמשיכי להיות את, הוליווד. 

Webp.net-resizeimage (6)

נעמה רק: היא יושבת בפינה של הכיתה, ביישנית, לא בולטת, אפילו המצלמה לא מפרגנת לה באיזה קלוז אפ, עד הרגע שבו מישהו יתקיל אותה בשאלה מתמטית. ואולי זה הבחור שעושה צחוקים עם החברים באמצע שיעור מוזיקה, בלתי מודע לחלוטין לכך שיש לו קול בריטון מושלם שבדיוק כמותו המנצח מחפש. או שבעצם מדובר בצעירה החייכנית שלא מפגינה שום תכונה ייחודית בריאיון שלפני האודישן, עד שברגע האמת היא דופקת סלטה משולשת לאחור וממלמלת "בילדות הייתי מתאמנת עם אמא שלי על הטרמפולינה".

זה הסיפור של זאק וטומיקה ב"רוק בבית הספר", של הפילה הלחוצה מ"לשיר", של הנזירה הביישנית מ"הנזירות בלוז", ויש גם עלילות כאלה שלא קשורות למוזיקה – הארי פוטר עולה בפעם הראשונה על מטאטא או הכישורים הייחודיים של ארנולד מ-"Book Of Mormon". זה יכול להיות רגע של העצמה אישית בעזרת הכישרון המיוחד שלך, או הרגע שבו הדמות סוף סוף מוצאת פתרון לבעיה ספציפית, שהוא בעצם משהו הרבה יותר גדול – כמו הרגע שבו מולאן מפצחת את החידה ומצליחה להוריד את החץ מראש העמוד.

יש משהו מחמם לב בקלשיאות מסוגת "הכישרון הסודי". זה עובד במיוחד על מי שהיו או עודם ביישנים ו/או חסרי ביטחון, ויודעים איך זה מרגיש לחפש את המקום שלך בעולם. הרגע שבו "מגלים אותך" יכול להיות ניצחון גדול מהחיים או רק הצעד הראשון בתחילתה של דרך ארוכה. וזה בכלל לא חייב להיות רגע דרמטי של גילוי, אלא גם דבר קטן ומיוחד שגורם לך אושר כעוד חלק קטן מהחיים הרגילים שלך (ע"ע העלילה ב"ארתור" סביב לימודי הבלט של בינקי הביריון). זאת קלישאה נדיבה מאוד, שמאפשרת לדמויות שמתחילות את הסיפור כחלשות, פגועות או מושא ללעג להפוך לגיבור/ה ולזכות בכבוד או באהבה.

 

Webp.net-resizeimage (1)

מתן בכר:  בשבילי, מדובר בוואן-ליינרים בסרטי אקשן. לפני כמה שנים צפיתי ב"תכנית בריחה", עוד אחד מסרטי האקשן האלה שבהם כוכבי עבר כמו סטאלון ושוורצנגר מנסים להוכיח שהם עוד רלוונטיים. חשבתי שהוא סרט סביר במהלך הצפייה, ואז הגיע הסוף. זה לא ממש ספוילר כי זה הסוף של בערך כל סרט אקשן אי פעם, אבל עם תוספת אחת חיונית. סטאלון עומד לחסל את הנבל של הסרט עם יריית אקדח, ורגע לפני הלחיצה על ההדק הוא דופק מבט קשוח ופולט "בום." באותו רגע פשוט פרצתי בצחוק מול המחשב והציון שלי לסרט זינק למעלה.

מצפייה בסרטון הזה שמאגד 100 וואן-ליינרים מסרטי אקשן שונים, אפשר לראות שהאמנות של להגיד משהו שנון רגע לפני חיסול הנבל לא מתה, אבל היא בהחלט דעכה עם הזמן. בגדול, מדובר בקלישאה שרובה הגדול נמצא בסרטים מהמאה שעברה. ולכן, למרות שאני לא בדיוק מעריץ של רוב סרטי האקשן היום בכיכובם של גיבורי אקשן גריאטרים, דבר אחד אי אפשר לקחת מהם – היכולת לתת וואן-ליינר מגניב / מגוחך / שניהם בדיוק ברגע המתאים.

Webp.net-resizeimage (3)

עידן זיירמן: זה הפך להיות כל כך קלישאה שבשנים האחרונות יותר צוחקים על כמה שזה קלישאה מאשר מבצעים את הקלישאה הזו באמת, אבל אני פשוט אוהב את מונטאז' האימונים. הרציניים, המצחיקים, המודעים לעצמם – אני אוהב את כולם! שימו וידאו של הגיבור או הגיבורה מתאמנים לצלילי מוזיקה מעוררת-השראה ומשתפרים בקצב הדרגתי, וקניתם אותי.

אולי זה קשור לעובדה שאין לזה עדיין תחליף ראוי. אולי זה בגלל שאחרי עשרות שנים, סרטי קולנוע הצליחו למצוא את הנוסחה המדויקת בשביל לעשות מונטאז'ים מוצלחים. אבל כשהמוזיקה והאימונים מתחילים, החלק הציני של המוח שלי שחושב "נו באמת…" עוצר, משתתק, ונותן לחלק של המוח שלי שמתלהב ומוחא כפיים כמו ילד בן 3 לנהוג.

ציון לשבח: מונטאז' האימונים הכי טוב של השנים האחרונות היה יכול להיות זה של "אנט-מן", אם לא היה יוצא לפני שנה וחצי  יצירת האומנות שנקראת Horizon: Zero Dawn לפלייסטיישן 4, והראתה לכולנו שגם משחקי וידאו למדו את הטריק הזה, ושכל דבר נעשה יותר טוב אם יש בו רובו-זאורים.

Webp.net-resizeimage (2)

גבי קוגן: 

איך חייכתי כשיהונתן אמר לי מה הוא הנושא של התמונה הקבוצתית הבא. את התשובה לשאלה הזאת יש אצלי בראש כבר שנים ארוכות, לא הייתי צריך להקדיש לכך אפילו טיפה מחשבה. ב-TV Tropes המונח הכי קרוב לדבר שאני מתכוון אליו נקרא "זקן הצער" ("Beard of Sorrow"), אבל ההגדרה אצלי טיפה יותר מורחבת מרק צער: הקלישאה האהובה עליי היא דמות שמגדלת זקן ובכך ממחישה תסריטאית דיכאון, סבל, התפכחות, והתבגרות הן נפשית והן פיזית. סליחה על השם הלא קליט, אבל אתם יודעים למה אני מתכוון – כל אותן דמויות גבריות שלא היה להן זקן לפני זה אבל פתאום מתחילות לגדל אחד, בין אם כי הן סבלו זמן רב תחת תנאים קשים ולכן לא ממש יכלו להתגלח, ובין אם כי קרה להן משהו שכ"כ ערער את האידיאלים שלהן ואת תפיסת עולמן שהן מגדלות זקן כי פשוט אין להם כח להקדיש זמן לזוטות פריבילגיות כמו גילוח. לא רק שלא נמאס לי מהקלישאה הזאת, אלא שאני גם מעריך אותה – זאת אשכרה קלישאה שמדגימה תסריטאות טובה, הדוגמה האולטימטיבית ל-"להראות ולא לספר": למה לתת לדמות לפצוח בנאום "אויה! איזה רע היה לי בשבי, פשוט זוועה" או "אבוי! גיליתי שהצד שלחמתי בשבילו כי חשבתי שהוא זה שעושה את הדבר הנכון בעצם לא עשה את הדבר הנכון כל הזמן הזה, אני כבר לא יודע מה טוב ומה לא, מה הטעם בכלל להשקיע בטיפוח עצמי בכלל ולהתגלח בפרט כשהעולם כל כך אכזר?" או משהו בסגנון, כשפשוט אפשר להראות אותה עם זקן עבות (זה כמובן עובד רק בהנחה שלדמות הזאת היה בייבי-פייס קודם לכן) שמסביר הכל לצופים בתוך שנייה?

דוגמאות? באמת שלא חסר. זה חוצה ז'אנרים ומדיומים. רק לא מזמן ראינו את קפטן אמריקה, חלק הפנים בד"כ, עוטה זקן מרשים מאוד ב"מלחמת האינסוף", תוצאה ישירה של אירועי סרטי הסולו הקודמים שלו. גם ב"לוגאן", הגרסה האולטרה מדוכאת וחסרת התקווה של וולברין גם עוטה זקן עבות, ודוגמא אחרונה מתחום הקומיקס תהיה כריסטיאן בייל בתחילת "עלייתו של האביר האפל", שהפסיק להתגלח לאחר ההחלטות המוסריות הקשות שנאלץ לבצע בסוף הסרט הקודם. טיריון לאניסטר מגדל זקן אחרי העונה הרביעית של "משחקי הכס" שהאירועים בה גרמו לו לאבד סופית אמונה באנושות; ולעזאזל אפילו פורסט גאמפ יוצא לריצה שבמהלכה צומח לו שיח על הפרצוף בתגובה לזה שבדיוק נשבר לו הלב. גם במשחקי ווידאו זה עובד – גם למקס פיין זה קורה (כאשר עם כל הסבל שהוא עובר, מפתיע שהוא מגדל רק במשחק השלישי); בעוד שבמשחקי "מטאל גיר" גידול הזקן הולך ביחד עם ההפתכחות המוסרית של נייקד סנייק והפיכתו האיטית לנבל של הסדרה, ביג בוס (היי, מישהו אמר "שובר שורות"?).

כמה הקלישאה הזאת פשוטה, ככה היא גדולה. יעבור הרבה מאוד זמן עד שיימאס לי ממנה.