היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
כרגיל, אתם מוזמנים להקריב את ילדכם למולך. או לענות על התשובה בעצמם, או להציע רעיון לפעם הבאה. אחד מהשלושה.
נראה שלאחרונה, אולי בשל אירועים אקטואליים ואולי לא, הפוקוס באתר התמקד יותר ויותר בטלוויזיה (אם כי לא על חשבון הקולנוע). ברוח הזאת, החלטנו לשאול את הכותבים שלנו את שאלת הטלוויזיה הגדולה מכולן: "מהו פרק הטלוויזיה האהוב עליך?".
מתן בכר: חשבתי לבחור במשהו אחר, כי בכל זאת כתבתי כבר על "אטלנטה" בפינה הזאת, ויהונתן כתב על הירו מוראי, שביים את הפרק הזה. אבל לעזאזל, כשטלוויזיה טובה אז היא טובה. בפוסט ההוא כתבתי שאני יכול להרחיב על הפרק "טדי פרקינס", וזה מה שאני אעשה.
היתרון הגדול של "טדי פרקינס" זה שהוא פרק שעומד בפני עצמו. גם אם מעולם לא ראיתם דקה מ"אטלנטה" – אפילו אחרי שהמלצתי עליה לפני כמעט שנתיים – זה לא יפריע לכם לצלול אל תוך מאורת הארנב הסוריאליסטית הזאת. גם היוצרים רצו להפריע לחווית הצפייה כמה שפחות, ולכן באופן חריג הפרק שודר בזמנו ללא הפסקות פרסומות, רק שתי שקופיות של "סוף מערכה".
הפרק עוקב אחר דריוס (לאקית' סטנפילד) שנוסע לאחוזה מפוארת כדי לאסוף פסנתר שהוצע למסירה ע"י בעליו. הבעלים הוא טדי פרקינס, וברגע שהוא נחשף בפנינו – עם פרצוף מאוד מטריד שגובל באנקאני ואלי – ישר נוצרת תחושה שמשהו פה לא בסדר. ואם בכל זאת יש לכם ספק, טדי מזמין את דריוס לשבת איתו בסלון ואז מוציא ביצת יען מבושלת, שאותה הוא פותח עם פטיש קטן ואוכל עם ידיו. אם אתם צריכים דרך לאבד תיאבון, ממליץ לחפש את הסצינה הזאת ביוטיוב. בשיחות בין דריוס וטדי יש לפעמים קצת הומור: כשטדי אומר שלדעתו ראפ הוא ז'אנר מוזיקלי ש"לא עבר את גיל ההתבגרות שלו", דריוס משיב: "לא יודע, יש לנו את ג'יי-זי, הוא בן 65 או משהו".
התמה העיקרית של הפרק היא הקרבה, והאם הצלחה מצדיקה את ההקרבות שנעשות עבורה. או כמו שטדי אומר, האם בהכרח "דברים גדולים מגיעים מכאב גדול"? טדי מספר לדריוס שהוא ואחיו עברו התעללות קשה ע"י אביהם כשהיו ילדים, אבל לא רק שהוא לא נוטר טינה לאביו, הוא עדיין סוגד לו ומקדיש לו איזור במוזיאון שהוא מתכנן להקים באחוזה: "האגף הזה יהיה מוקדש לאבות גדולים. אבא שלי, אבא של סרינה וויליאמס, האבא של אמיליו אסטבז ב'מועדון ארוחת הבוקר'".
"טדי פרקינס" הוא באמת מופת של טלוויזיה. לאקית' סטנפילד, שלרוב אחראי על ההפוגות הקומיות בסדרה, הופך הפעם להיות הסטרייט-מן ועושה זאת במופתיות. דונלד גלובר – תחת איפור פרוסתטי כבד – מצמרר בתור פרקינס ויש סיכוי גבוה שיופיע בסיוטים שלכם אחרי הצפייה. והכל תחת שרביט הבימוי של הירו מוראי, שאיכשהו הופך אחוזה ענקית ומרווחת למלחיצה וקלסטרופובית. הפרק הזה הקריפ אותי יותר מכל סרט אימה שראיתי בשנת 2018, וגם מרוב סרטי האימה שראיתי במהלך העשור. גם אם אתם לא מעוניינים לצפות בכל "אטלנטה", לפחות תשלימו את החוויה שהיא "טדי פרקינס".
שני אוירבך: הפרק השמיני (החמישי למניינם) בסדרה "פיירפליי" נפתח עם סיור בספינת החלל "סרניטי" שביומיום מהווה בית לתשעה אנשי צוות, כשהיא חבוטה ונטושה למראה. האדם היחיד על הסיפון, כך מסתבר, הוא הקפטן מאל ריינולדס שזוחל על הרצפה ומדמם לאיטו לבד. שאר הפרק, שנקרא "Out of Gas", מתקדם בשני צירים במקביל: הראשון מראה לנו איך העלילה ממשיכה מאותה נקודת פתיחה והשני מראה לנו איך הגענו אליה. ביניהם שזורים שישה פלאשבקים שמספרים איך כל אנשי הצוות שבדרך כלל נמצאים על הסרניטי הצטרפו לחיים על סיפונה (מלבד אלה שהגעתם הוצגה בפיילוט). אם זה נשמע לכם כמו הרבה בשביל פרק של ארבעים דקות, אתם צודקים. ובכל זאת, לא רק שהפרק הזה מצליח להכיל בתוכו גם אירוע מעניין ושלם בתולדות סרניטי וגם שלל סיפורי רקע, הוא מצליח באותו הזמן להיות הפרק הכי טוב בסדרה.
נכון, "Out of Gas" הוא לא הפרק הכי מצחיק של "פיירפליי" וגם לא זה שמכיל הכי הרבה אקשן או פיתוח דמויות. הוא בטח לא מקדם את העלילה המרכזית בכלום. אבל הוא הפרק הכי יצירתי בסדרה והוא מופת של עשייה טלוויזיונית על גבול הקולנועית. הוא זורם בטבעיות מקו זמן אחד לשני לשלישי בלי להיות מבלבל, כשכל זוג סצנות שמונחות זו לצד זו מתקשרות בצורה כלשהי: גיאוגרפית, מילולית או תמטית. אני חושבת שאפשר אפילו לראות את הפרק בנפרד מהסדרה ולהתפעל ממלאכת השזירה של כל האירועים, אבל כמובן שהוא אומר הרבה יותר למי שכבר יצר קשר עם הסרניטי ומבין את החשיבות של הספינה כמשהו בין עיר מקלט לחברת הצוות העשירית.
את הפרק כתב טים מייניר, יוצר "פיירפליי" ששמו לא מוזכר לעיתים קרובות כמו זה של שותפו ג'וס ווידון, וביים דיוויד סולומון. במקומות רבים "Out of Gas" מדורג כפרק הטוב ביותר של "פיירפליי", ובצדק. הוא הלב הפועם של הסדרה, שמייצג בצורה מושלמת את הנושאים שבהם היא עוסקת כמו גם את רוב הדמויות בה ואת הדברים שלמענם הן פועלות. בזכות כתיבה ובימוי יצירתיים הפרק הזה מצליח גם להתעלות על הסדרה במובנים רבים: זה לא רק הפרק הטוב ביותר של "פיירפליי" אלא יצירה מבריקה בזכות עצמה.
רז גרינברג: כשזה מגיע לטלוויזיה, הפייבוריטים שלי הם עדיין משנות ה-90. ההפחדות של "תיקים באפלה". העלילות המתמשכות של "בבילון 5" ו-"חלל עמוק 9". תחנות המשטרה של "NYPD" ו-"רצח מאדום לשחור". התעלומות הבלשיות של "החשוד העיקרי" ו-"המפצח". בתי המשפט של "רצח מדרגה ראשונה" ו-"הפרקליטים". הצחוקים של "סיינפלד" ו-"חברים". לפני שגיליתי את האנימה, Aeon Flux של MTV פוצצה לי את המוח. אחרי שגיליתי את האנימה, רוב היצירות הטלוויזיוניות המועדפות עלי עדיין היו מהניינטיז – אבנגליון, אסקפלונה וקאובוי ביבופ (אבל את כולן ראיתי במילניום הנוכחי, אז אני לא בטוח כמה זה נחשב).
אבל מעל כולן, היה פרק אחד בסדרה די נידחת שהפיל אותי מהכורסא וגרם לי לצפות בו שוב ושוב. לסדרה קראו Space: Above and Beyond ("מעבר לחלל" בתרגום העברי כשדחפו אותה לימי שני ב-11:00 בבוקר בישראל), והיא לא החזיקה מעמד מעבר לעונה אחת בה היא פרשה סיפור על מלחמה בין האנושות לגזע חייזרי שמניעיו אינם ברורים. אחת הדמויות הבולטות בסדרה היתה קופר הוקס (רודני רולנד, אז חתיך הוליוודי צעיר, היום זכור במעומעם כאחד הטיפוסים המסוכנים ב-"ורוניקה מארס") – חייל שנוצר בלידה מלאכותית, ללא משפחה, ומוצא את עצמו נלחם בצד של האנושות כשהוא סוחב על הגב עבר של טראומות וסטיגמות. הפרק שכבש אותי עסק בו, והוא נקרא "?Who Monitors the Birds"
בפרק הזה, הוקס מוצא את עצמו נטוש בפלנטה עוינת, מלאה בחיילי אויב, ממתין לחילוץ שלא ברור מתי יגיע אם בכלל. ואז לאט, אבל בטוח, הוא משתגע. רדוף פלאשבקים מעברו בתכנית חינוך למתנקשים פוליטיים והזיות מההווה, הוקס יוצא למסע מסויט בעורף האויב, מנסה להישאר בחיים ולהיאחז במה שנשאר מהשפיות שלו.
Space: Above and Beyond הציגה כבר מהפרקים הראשונים שלה את המלחמה כגיהינום לא-הירואי, אבל Who Monitors the Birds? לקח את הרעיון עמוק לרמת הפרט. הפרק כתוב ומבויים כמעט בלי דיאלוגים, עם זמנים שמתערבבים זה בזה בלי אזהרה. במונחי הטלוויזיה של שנות ה-90, זו היתה מהפכה של ממש – שהותירה אותי עם פה פעור מול המסך.
הסדרה, כאמור, נעלמה מלוח השידורים אחרי עונה אחת. יוצרי הסדרה (וכותבי הפרק) גלן מורגן וג'יימס וונג המשיכו ממנה לכתיבת ובימוי הסרט הראשון בסדרת "יעד סופי", ואחרי עוד כמה סרטים שלא הצליחו יותר מדי, נפרדו דרכיהם. ?Who Monitors the Birds זכה למעט מדי תשומת-לב – למרות העובדה שג'וס וידון הביע הרבה הערכה כלפי הפרק, ציין אותו כמקור השראה ל-Hush, הפרק האילם של באפי, ואפילו ליהק את רולנד לתפקיד אורח ב-"אנג'ל". אהבתי מאוד טלוויזיה לפני שראיתי את הפרק הזה – אבל הצפיה באותו פרק גרמה לי להבין מה טלוויזיה מסוגלת לעשות.
רם קיץ: התלבטתי רבות על איזה פרק לכתוב, כי "הפרק האהוב ביותר" הוא מכלול. יש פרקים שאני זוכר ואולי אוהב יותר בגלל רגע מסוים שגרם ללסת שלי לפגוש את הריצפה במפתיע (סוף עונה 4 של "דקסטר", סוף עונה 3 של "משחקי הכס", סוף עונה 2 של "חוצה ישראל עם רינו צרור"), פרקים שאני אוהב וזוכר יותר בגלל גימיק (פרקי המחזמר של "סקראבס" ו"באפי", פרקי קרב ב"משחקי הכס") או פרקים שאני זוכר יותר כי הם מצחיקים מאוד (קלאסיקות של "סאות'פארק", פרק הסיום של "משחקי הכס").
הפרק "אוזימנדיאס" ב"שובר שורות" הוא חיה מסוג אחר. מהרגע שהוא מתחיל אנו למעשה עולים אל תוך מכונית שדוהרת על מסמרים – והמעצורים שבורים. במהלך הצפייה הרגשתי כמו הנוסעת מ-"טיסה נעימה" שחוטפת סטירות משורה של אנשים, ועל אף שידעתי שהפרק לא יהיה פשוט לצפייה – לא יכולתי להסיט את המבט. עברנו את המסע בנעליו של וולט, והסטירות האלה אישיות ומגיעות לנו.
ב-"אוזימנדיאס" וולט נותן את הדין על הסבת המקצוע שלו והריקושטים פוגעים בכולם. הכימאי כבר מצא את עצמו בעבר במשחק מוחות מול גדולי המאפיונרים, אך אל מול טורנדו של אנרכיה שפוגש אותו במפתיע באמצע המדבר, אין לו הרבה מה לעשות מלבד תחנונים, ואין דמות אהובה בסדרה שלא מצאה את עצמה אז בתחתית החבית. התוצאה מפעימה כפי שהיא גם מחרידה. הפרק מבוים באופן מופתי (הודות לריאן ג'ונסון), כתוב נהדר (הודות למוירה וולי-בקט, אשר יצרה אחר-כך את "אן עם הצמות" מכל הדברים בעולם) ומספר הרגעים האייקונים בו הוא בלתי נתפס. יצאתי ממנו עם דמעות של אושר ועצב.
אף סדרת טלוויזיה שאני מכיר לא ניקזה לתוכה את הנרטיב כפי ששובר שורות עשתה עם "אוזימנדיאס". בדומה לאוזימנדיאס המקורי (הכינוי של רעמסס השני), גם הפרק הזה ייזכר לדעתי לדורות, ובתקווה שלא ימצא את עצמו קבור בחול.
תום שפירא: אני לא הולך לטעון פה ש"Almost Got ‘Im" מ"באטמן: הסדרה המצויירת" הוא הפרק הכי טוב בהיסטוריה של הטלוויזיה. אנחנו ב'תור הזהב של הטלוויזיה' אחרי הכול, ואנשים ממשיכים להשתמש במדיום שכונה פעם קופסת האידיוטים כדי לנבור במחשכי הנפש האנושית באופן אסתטי ואינטליגנטי. באטמן: הסדרה המצוירת היא סיפורו של אדם בטייטס שמתלבש כמו דרקולה על מנת לפתור את בעיות הפשע של עיר אמריקאית גדולה בעזרת אגרופים ובומרנגים שמעוצבים כמו הלוגו שלו. ובכל זאת, אין סדרה שאני חוזר אליה יותר פעמים מ-באטמן, ואין פרק שראיתי יותר מאשר "כמעט תפסתי אותו". כי בסופו של דבר אקשן טוב, סטים נהדרים, דמויות חזקות, בדיחות מצוינות ובאטמן זה פחות או יותר כל מה שאדם צריך בטלוויזיה שלו.
הגאונות של הפרק היא במבנה הבסיסי שלו שיוצר מעין אנתולוגיה של סיפורים: כמה מהנבלים הכי גדולים בהיסטוריה של באטמן (וגם קילר קרוק) יושבים סביב שולחן, משחקים קלפים ודנים בשאלה מי מהם היה הכי קרוב להרוג את העטלף. הדחיסות של הסיפורים הקצרים הללו מכריחה את הכותבים להיות יצירתיים ולהציג שורה של תרחישים שיהיו קלים לזיהוי אבל מספיק מעניינים בפני עצמם: פויזן אייבי מנסה להרעיל את העיר, הפינגווין הופך מחסה לציפורים ל- “aviary of doom”, דו-פנים משחק בהטלת מטבעות בגרסה הרבה יותר קיצונית והג'וקר הופך שעשועון טלוויזיוני למשחק לחיים ולמוות. כל אחד מהדברים האלו יכול היה להיות פרק בפני עצמו, אבל הצורך לקצר ולקצץ עד שנותר רק הקליימקס הגדול הופך את הפרק למין "אול סטאר" של באטמן – כל הדברים המהנים ביחד.
וחוץ מזה, וזה החלק המפתיע, זה גם פרק ממש מצחיק. לכל הנבלים יש כימיה נהדרת ביחד. זה לא סתם חבורה של מנאייקים מרושעים אלא אנשים שלמדו להכיר אחד את השני, עמיתים למקצוע שמנהלים ויכוח ידידותי על מי הכי טוב בעבודה וחולקים היסטוריה ואנקדוטות. ובנוסף לכל אלו יש לפרק לא אחד אלא שני קליימקסים נהדרים שתפסו אותי בהפתעה מוחלטת.
עידן זיירמן: אויש, נו, אתם יודעים איך זה עם שאלות כאלה. בכל יום שתשאלו אותי את השאלה הזאת תקבלו תשובה אחרת. זה אפילו קשה יותר עם פרקים של סדרות טלוויזיה, כי מאיפה אני זוכר עכשיו את ההבדלים בין פרק 4 לפרק 5 לפרק 6 של "הסמויה". כולם יצירות מופת, אגב. אבל איך לעזאזל אני אבדיל ביניהם?
אבל לפעמים פרקים אינדיבידואלים בכל זאת נצרבים לי לתודעה. ב-"מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9" (סדרת ה"מסע בין כוכבים" הטובה ביותר, change my mind) זה קרה בפרק 19 של העונה הראשונה, "Duet". כמו העונה הראשונה של רוב סדרות "מסע בין כוכבים" הישנות, העונה הראשונה של הסדרה, שעוסקת בתחנת חלל על גבול הפדרציה שפתאום הופכת לנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית עליונה בעקבות הגילוי של חור תולעת סמוך, נעה באיטיות בין שעמום לפתטיות ל"אוקיי יש פה פוטנציאל". ואז, פתאום, בפרק 19, מגיע לתחנה קרדאסי חולה.
חלק משמעותי מהסדרה עוסק במתח שבין קרדסיה – אימפריה של חייזרים עם צוואר מפואר מדי, לבייג'ור – פלנטה של גזע דתי שבילה את עשרות השנים האחרונות כגלגל שיניים כבוש באימפריה הקרדסית. הסדרה נפתחת קצת אחרי הנסיגה הקרדסית מבייג'ור, אבל ההשפעות של הכיבוש מורגשות לכל אורך הסדרה. כמה הולם זה, אם כך, שהקרדאסי החולה מזוהה ע"י הקצינה הבג'ורית בתחנה בתור מנהל של מחנה עבודה אכזרי במיוחד, שהמוני בג'ורים מצאו בו את מותם. תחשבו מה היה קורה אם אייכמן היה קופץ לרגע לישראל בשביל לקנות חומוס, ותקבלו את התחושה בתחנה. תפסנו צורר איום! בואו נתלה אותו! אבל בגלל המתיחות הפוליטית שקשורה לנושא הזה, הקפטן של התחנה שולח את הקצינה הבג'ורית לתחקר קצת את החולה/שבוי שלהם. ואז דברים מתחילים להסתבך.
"מסע בין כוכבים" לא עושים דברים כאלה, בדרך כלל. הם לא חזקים בהפתעות. הם לא מבססים פרק שלם על שיחה בין שתי דמויות. אבל "דואט" לא נראה כמו אף פרק של "מסע בין כוכבים" עד הרגע ההוא. היה לו מבנה של הצגת תיאטרון ובלי שאף אחד יירה אחד על השני או ירביץ אחד לשני או יפתור איזושהי בעיה טכנולוגית מקושקשת או ידון בפילוסופיה ועקרונות המוסר מאחורי עקרון מד"בי כלשהו – אלה היו 42 דקות מרתקות, מותחות ומפתיעות. בדיוק כשחשבנו שהבנו בדיוק לאן זה הולך (נו, זה "מסע בין כוכבים", הפתעות זה לא הצד החזק שלהם), הפרק לקח פניה של 90 מעלות ולקח אותנו למקום אחר. זאת היתה הדרך של Deep Space Nine לאותת למעריצי המותג "תקשיבו, זה לא 'הדור הבא'. אנחנו עושים פה משהו אחר". ולאורך שבע העונות של הסדרה – לפעמים הם עמדו בהבטחה הזאת, לפעמים הם נכשלו. אבל תמיד היה להם את "דואט".
זוהר אורבך: הפיילוט של "החיים עצמם" הוא לא הפרק הטוב ביותר בתולדות המדיום הטלוויזיוני. הוא, כנראה, לא בעשירייה המובילה, אפילו לא האישית שלי. למעוניינים: ההוא שכולם מגלים, מ"חברים", כשרייצ'ל ופיבי מחליטות לשגע את מוניקה וצ'נדלר כדי שיודו שהם שוכבים, חוק שרירותי, הרגע שבו, בצפייה ראשונה ב"טווין פיקס" הבנתי למה היא נחשבת לסדרת הטלוויזיה הגדולה הראשונה, הקבוע, מ"אבודים", שהוא מדע-בדיוני רומנטי במיטבו ובאנג, התנגשות בין שתי מלכות מדיום ב"עקרות בית נואשות" שמתחיל בפיקנטריה פרברית מהנה ונגמר כמשל פילוסופי מרגש.
אבל אנשים חושבים ש"החיים עצמם" היא סתם סדרת טלוויזיה סוחטת דמעות. וכאילו, כן, היא סדרת טלוויזיה סוחטת דמעות, אבל לא סתם אחת. ככל שזה נוגע לסחיטת דמעות, היא הגדולה אי פעם, וכדאי שמישהו יגיד את האמת הזו ללא מורא.
הסיפור הוא כזה: כותב שורות אלה שוכב במיטתו בבסיס צבאי בעוטף עזה, ונזכר שפעם שודר ביס הטריילר לעונה הראשונה של סדרה נחמדה, ואמר לעצמו "יאללה, למה לא, נפשפש באינטרנט ונראה אם זה שווה את הזמן שלי". זה התחיל חמוד מאוד, סיפורם של ארבעה אנשים שחוגגים יום-הולדת באותו היום: זוג תאומים, קייט וקווין, קייט מנסה להיכנס למשטר דיאטתי, קווין מתמודד עם משבר בקריירה; רנדל, מאומץ שמחפש את האב הביולוגי שלו; וג'ק, שביום הולדתו ה-36 אשתו נכנסת לחדר לידה, מוכנה ללדת שלישייה.
ואז קורה משהו. אפשר לשנמך אותו לדרגת טוויסט, או פואנטה, ואפשר פשוט לומר שאם אתם אוהבים דרמות משפחתיות קורעות לב עזבו את כל מה שאמרתי ולכו לראות את זה עכשיו. כי בעודי על המיטה בצבא התחלתי למרר בבכי. חבריי לחדר ידעו להכיל את הסיטואציה בסך הכל, אבל לי התגובות שלהם לא שינו כי עברתי פאקינג מסע רגשי מטלטל ולא יכולתי להירגע. אבל היופי של החיים עצמם לא נמצא בטוויסטים החביבים שהיא מפזרת לאורכה, בניסיון מסוים להזכיר את אלמנט ההפתעה של הפרק הראשון הקסום ההוא, אלא ברעיון שמאחוריו. אם סרטים מסוימים מסתיימים בטוויסט שאומר משהו כמו "הוא היה מת כל הזמן הזה" או "הם בעצם היו אותו בנאדם", הטוויסט של החיים עצמם בא להבהיר לצופים שהכל יהיה טוב.
לאורך הסדרה, ובפרק הזה במיוחד, הדמויות הראשיות חוטפות מהלומות לא פשוטות, אבל המבנה העלילתי המסוים של הסדרה מזכיר כל הזמן שיהיה טוב, ויש משהו מאוד לא מובן מאליו באופטימיות נטולת הפשרות הזאת. למול עולם שמתעקש שפסימיות זה סקסי ואופל זה בוגר, הפרק הראשון של החיים עצמם מזכיר שיש משהו מאוד אמיץ בהכרזה הזאת: החיים עצמם יכולים להיות יפים מאוד. חשוב לזכור את זה.
יצחק בארי:
– אז, יצחק, התמונה הקבוצתית הבאה היא "פרק הטלוויזיה האהוב עליך".
– היי יהונתן, מה נשמע? וכמו כן, בטח התכוונת "סדרת הטלוויזיה האהובה עליך".
– לא לא, פרק הטלוויזיה.
– מה? מה זאת אומרת?
– פרק של סדרת טלויזיה ש…
– כן הבנתי, כלומר לא, כלומר איך אפשר בכלל לבחור דבר כזה? כאילו, זאת טלויזיה!
– אני מבין. אז אין לך פרק?
– רגע חכה, יש לי, אני פשוט לא יודע מה לבחור – את פרק הסיום של העונה החמישית של סוכני שילד, שהיה פרק סיום הסדרה הטוב ביותר שראיתי? אבל מי שלא מכיר את הסדרה לא יבין על מה אני מדבר. אולי את הפרק ההוא עם הזכרונות מ'ריק ומורטי'? 'החתונה האדומה'? לא, יש לי, הפרק הראשון של העונה הראשונה של 24! זאת היתה סדרת הטלוויזיה הראשונה שלי! לא, חכה, אני –
– יצחק?
– כן?
– אחד. תבחר אחד.
– אבל איזה? כלומר, יש את פרק הפתיחה של 'עולם מופלא', שהוא פסיכי במדהימותו, והעולם שלנו הוא משהו, באמת. כאילו, כל הקטע של "הסרט שגורם לך לחשוב?" ללכת אחרי הצפיה, ולחשוב על מה שראית? אז זה, אבל זה מציאות, וזה לא יאומן. וכאילו, גם בתור פיילוט זה היה פשוט אפקטיבי.
– נשמע מעניין. מה כל כך אהבת שם?
– דבר ראשון, אני מאד אוהב טבע, והצילומים שם מדהימים ממש. מי בכלל צריך את לובצקי שיהנדס שוטים מורכבים? ודיוויד אטנבורו שהוא קריין פשוט מושלם, וההשתאות הלא נגמרת – וזאת טכנית סדרת טלויזיה, אם כי לא הייתי שם אותה במילון ליד המונח הזה –
– קיבלתי. תודה, יצחק; אחלה בחירה.
– מה? לא, רגע, מה עם –
*צליל ניתוק*
יהונתן צוריה: הרבה מהטקסטים כאן נפתחו באיזה הצטנעות של "אוקיי, זה כנראה לא פרק הטלוויזיה הכי טוב" או משהו כזה או אחר, וגם בבחירת שלל פרקים אחרים שזקוקים לאהבה. וכולם צודקים בגישה שלהם ומן הסתם הייתי מסכים איתם ובעצמי מסייג ומוסיף רשימה ארוכה (אם כי שונה) של פרקים אחרים – אם הם לא היו עושים זאת קודם. אבל הם כבר עשו את זה, אז פאק איט: הפרק הבא הוא באמת פרק הטלוויזיה הכי טוב שאי פעם היה וזהו. תודה לכל הסדרות שהשתתפו עד כה, פתקי ניחומים נשלחו לביתכם.
הפרק הכי טוב של הטלוויזיה הוא "שנה בחיים" מסדרת "בית חולים לילדים". בשביל להתחיל לתאר את "שנה בחיים", אני צריך בעצם לתאר את "בי"ח לילדים" – סדרה שהתחילה כפארודיה על "האנטומיה של גריי" ושאר סדרות בתי חולים, והפכה מהר מאוד לתיאטרון אבסורד שהוא פארודיה על הכל. בשבע העונות שלה, הסדרה עשתה פארודיות על כמעט כל ז'אנר, קלישאה וטרופ אפשרי, יצרה מיתוס מורכב שמשפר את הפרקים ככל שמכירים אותם אך לא מכביד על צופים חדשים, ובעיקר – העסיקה את צוות השחקנים הקומיים הכי מוכשר, למרות שחלקם היו כאלה רק בתוך הסדרה. כלומר, הנרי וינקלר ומגן מולאלי לא צריכים שאף אחד יציג אותם (אני מקווה), אבל קן מארינו, זנדי הרטיג, ארין הייז, רוב קורדרי ולייק בל אולי כן צריכים שכנוע מסוים שהם יותר מה"ההוא מהזה", והסדרה היא בדיוק השכנוע הזה. מאלין אקרמן, שחשבתי שהיא אחת השחקניות המשעממות שראיתי בעקבות "השומרים", הפכה בבת אחת לאחת מהשחקניות הקומיות הכי מוצלחות אי פעם, רק כי מישהו נתן לה סיכוי. אה, כן, ומייקל סרה מופיע (בקולו) פעם-פעמיים בפרק, וזהו. כל זה, בפשטות, יוצר את הסדרה הכי טובה שאי פעם שודרה בטלוויזיה. כאמור, פתקי ניחומים כבר היו אמורים להיות אצל "הסמויה", "שובר שורות", "סיינפלד", "סאות' פארק" וחברותיהן.
לא כל פרק של הסדרה היה הפרק הכי טוב בטלוויזיה, אבל בשיאה היו לסדרה עשרות פרקים שמתחרים על התואר, ובשפל שלה – פרקים שהם סתם 12 דקות של כיף חביב. "שנה בחיים" מתאר שנה בחיי בית החולים – מנהל בית החולים צריך להפוך את בית החולים לרווחי בצורה כלשהי, ומסביבו כל הרופאים עסוקים בחיי האהבה שלהם – ושנה שלמה עוברת ב-13 דקות, ברצף בדיחות מטורפות, מבריקות, מטומטמות, נפלאות וקורעות מצחוק. פרקים אחרים אמרו לנו אולי משהו על האנושות, הראו איזו מיומנות קולנועית ושליטה במדיום הויזואלי ו"בי"ח לילדים", ברגעיה היפים (ו"יום בחיים" הוא כזה), עשתה בדיוק את אלה: כי אבסורד קומי הוא הכל חוץ מרק "צחוק למען הצחוקים", אלא אמירה מאוד נוקבת על חוסר השליטה וההיגיון בחיים, וכמה כל זה מצחיק.
ולמשך קצת פחות מרבע שעה, זה פשוט ממש, ממש אבל ממש מצחיק. וזה לחלוטין מספיק כדי להיות הדבר הכי טוב שהמדיום הטלוויזיוני הומצא עבורו.
(בנוגע לסדרות שנות התשעים האהובות של רז): אסקפלונה דווקא?
כלומר, היא זכורה לי כטובה, אבל לא מדהימה ובעיקר ככזאת שהאפים בה נותנים פייט ראוי לכל עיבוד של סירנו דה ברז'ק.
עניין האפים אכן מוזר
אבל למעלה מעשרים שנה אחרי, לראות את הרובוטים הענקיים האלה בעולם של קסמים ודרקונים זה עדיין משהו מגניב בצורה לא-שפויה. והפסקול, הו, הפסקול.
(אגב, ביקורות רטרוספקטיביות בהחלט מתייחסות לסדרה הזו כאל קלאסיקה).
אני חושב שההתנגדות שלי למעמד הקלאסיקה (בראש שלי, ואחרי שהפעם האחרונה שראיתי הייתה לפני עשרים שנה בערך)
היא התחושה שאסקפלונה היה מאוד חלק מ"גל" סדרות עם אותו סיפור של "נערת בית ספר נסחפת ליקום מבוכים ודרקונים ואז הרפתקת פנטזיה ורומנטיקה" שבסופו של דבר קצת מיותר בתוך הסדרה. אבל באמת, כמו שאתה אומר – הרובוטים בעולם מבוכים ודרקונים זה קונספט אדיר ומגניב (שמעניין שלא הועתק יותר מדי, בניגוד לסתם סיפורי רובוטים ענקיים). בנוסף אזכיר לטובה את הדמות של הנבל שבאמת הייתה אחד הטובות שנתקלתי בה עד אז ומאז.
אאל"ט, היא די התחילה את הגל הזה
(ל"ת)
באנימה או בכלל?
כי אני לא סגור על עיבוד האנימה מול אחרים, אבל במנגה הקדימו אותה.
איפה? המנגה של אינויאשה הופיעה די במקביל לאסקפולנה.
אני יכול לחשוב על 12 הממלכות שהופיעה כמה שנים לפני, אבל זו היתה סדרת ספרים, לא מנגה. מה עוד?
ספציפית, הלכתי לבדוק מתי יצאה פושיגי יוגי לפני שרשמתי את ההודעה
(ל"ת)
אה, לא חשבתי על פושיגי יוגי
אבל האמת, נדמה לי שעיבוד האנימה שלה יצא אחרי אסקפלונה, והוא זכור לי כמחורבן.
יש מצב וחד משמעית
(ל"ת)
מתן, עשית לי mind blown
לא היה לי מושג שדונלד גלובר גילם את פרקינס. מה הולך פה? לא ידעתי שיכולתי לאהוב את הפרק יותר ממה שהוא, אבל הנה זה קרה.
השלישיה שלי.
– סיינפלד, ״הבגידה״ (כי זאת הפעם הראשונה שבה הבנתי שגם פורמט של קומדיית מצבים טלוויזיונית אפשר לנצל לכדי יצירת מופת של ממש, כזאת שגורמת לתחושת התעלות אמנותית, ולא רק כדי לבדר ולהצחיק)
– אבא אמריקאי, ״זה שהצליח לחמוק״ (כי הפרק הזה מצליח לרתק באורך רגיל יותר מרוב הסרטים באורך מלא בקולנוע, ולהאיר על הדמויות – גם הקבועות וגם החד-פעמיות שקיימות רק בפרק הזה – כל-כך טוב. והוא גם מלא בפאנצ׳ליינים.)
– קומיוניטי, ״תגבור בתורת הכאוס״ (כי הוא חובה, והוא עובד ועומד בפני עצמו גם אם מעולם לא צפיתם בסדרה ואתם בכלל לא מכירים את הדמויות, וכי הוא פשוט חובה. וגאוני. חובה כבר אמרתי?)
את פרקי הגימיק של באפי די מובן מאליו להזכיר, אז לא נזכיר.
גם זה פרק גימיק. (אין פסקול.)
וכשאני אומר גימיק אני לא מתכוון לדבר שלילי.
חברים, בואו נקפיד על סימון ספוילרים
בברכה, מישהו שרק אתמול צפה בפרק הזה לראשונה.
שוב אני אומר שהמילה ׳גימיק׳ לא שלילית בעיניי
וגם לא הופכית או מנוגדת למילה ׳אמנות׳ או משטיחה ומרדידה. הפרקים שנחשבים לפרקים הטובים בסדרה הם פרקי גימיק, קומיוניטי שמוערכת מאוד אמנותית בנויה כמעט כולה על פרקי גימיק, הרבה מהפרקים שאחרים בחרו כאן הם פרקי גימיק. אין כאן זילות או זלזול או שימוש במילה הזאת כעלבון. זה לא אומר שזה לא גימיק מכוון.
אני חושבת שאתה מותח את גבולות המושג בהקצנה
ואני לא מסכימה שמשהו בפרק הזה הוא "גימיק". לא כל דבר חריג הוא "גימיק". היה פה רצון להעביר תחושה מסוימת והימנעות מכלים מסוימים, וזה בפני עצמו לא "גימיק". גם אני לא שמתי לב להיעדר המוזיקה בפרק כשצפיתי בו. למעשה אני בד"כ לא שמה לב למוזיקה (לפחות בצפייה ראשונה) כי זה כלי שאמור להיות "שקוף" (לצופה ה"רגיל") ולא למשוך תשומת לב בפני עצמו.
יכול להיות שאחרים פה לא מבינים
שכשאני אומר גימיק, השימוש שלי במילה הזאת הרבה יותר קרוב למחמאה מאשר לכל דבר אחר, גם אם אחרים משתמשים בה כעלבון או בזלזול. יש בגימיק משהו מלהיב, צבעוני, נוצץ כמו מתקן חדש בלונה פארק. יש ערך אמנותי גדול בפרק הפוך/אילם/מחזמר. אז נכון, כאן הכוונה הייתה שונה. בפרק כל-כך עצוב, הכוונה לא הייתה להלהיב ולשעשע, אלא שהיעדר הפסקול נועד להעצים את תחושת המועקה. ובכל זאת, היעדר פסקול אקסטרה-דיאגטי (וגם דיאגטי, בעצם) זה לא סתם אמצעי, אלא אמצעי נדיר מאוד שממעטים להשתמש בו, שלא לחינם מזוהה בעיקר עם פרויקטים כמו דוגמה 95 – עוד צומת שבה האמנות והגימיק נפגשים. אני כן הבחנתי שאין פסקול מהפעם הראשונה שצפיתי בפרק ועוד לפני שהקשבתי לפרשנות של ג׳וס. אחרים ואחרות פה אומרות שלא הבחינו, וזה בסדר גמור. זה לא הופך את זה ללא גימיק וגם לא הופך את הגימיק לזילות. היעדר פסקול הוא לא רק אמצעי. הוא מוסיף המון לאווירה הנוקשה, המוחלטת והחמורה של הפרק, שכמעט אין בו הומור. אותו האפקט מושג גם בהארד קנדי למרות ששם היעדר הפסקול מלווה עלילה שונה לחלוטין ולראיה, אם זה היה רק אמצעי, היינו מצפים שעוד פרקים של באפי ואנג׳ל יהיו נטולי מוזיקה לגמרי, ובמיוחד הפרקים היותר כבדים ועצובים. זה לא קרה. (אגב באופן מעניין לשני פרקי הגימיק האחרים כן ניסו ליצור מיני-המשכים. אני מדבר כמובן על השיר של אניה ב-״Selfless“ וכן על פרק נוסף שאיננו ״Hush” שהיה על גבול האילם ושודר גם הוא בעונה הרביעית – מאמין שהמעריצים האדוקים יודעים כבר על איזה פרק אני מדבר.)
למילים יש משמעות מוסכמת
אם אתה צריך לצרף לשימוש במילה מסוימת כוכבית שמסבירה שאתה לא מתכוון אליה איך שרוב האנשים מבינים אותה אלא בדרך ייחודית לך, אולי כדאי לשקול שימוש במילה אחרת שתעביר את המסר באופן יותר נהיר.
לא הייתי מתעכבת על זה, אבל זו כבר פעם שנייה ביומיים האחרונים שראיתי אותך נאלץ להסביר שאתה לא מתכוון לגימיק במובן שבו אחרים מבינים את המילה.
אז בדקתי במילון,
ולמילה 'גימיק' (לפחות כשם עצם, בשפות אחרות יש גם גימיק כפועל) אין שום משמעות שלילית נלווית; למעשה ההגדרה הראשונה של גימיק במילון מתחילה ב"תחבולה מתוחכמת או חדשנית", תיאור שנשמע חיובי ביותר. אני לא מבין. רק כי זה פרק עצוב אסור לדבר עליו במונחים של כן-גימיק-לא-גימיק? גימיק חייב להיות תמיד שמח, מצחיק, מגניב, מלהיב? ממש ממש לא. גימיק הוא גימיק. מה רע בגימיקים? גם באמריקה X, סרט שאיננו מצחיק כלל וכלל, ההווה הקולנועי מתואר בצבע (אבל לא צבעוני מדי, יש לציין) אבל הזכרונות של הדמות הראשית מופיעים בשחור לבן, וגם זה גימיק. אם זה מועיל או מוסיף לסרט או סתם מיותר זאת כבר שאלה אחרת, אבל זה לא הופך את זה ללא-גימיק.
אין לי מושג באיזה מילון בדקת
הנה כמה פרשנויות שעלו לי בחיפוש זריז
מורפיקס:
אבניאון:
מילוג:
וויקי:
לא יודעת מה איתך, כל הפרשנויות נראות לי לפחות עם משמעות נלווית שלילית. אבל מה אני יודעת, זה כנראה במקרה שאתה כל פעם צריך להגיב לאנשים ולהסביר שלא התכוונת למשהו שלילי כשקראת למשהו גימיק. 🤷🏻♀️
אה...
https://www.dictionary.com/browse/gimmick
(הפירוש הראשון ממש.)
גם כאן רוב הפירושים חיוביים:
https://www.merriam-webster.com/dictionary/gimmick
וכאן ממש מוסבר הגלגול של המילה הזאת משלילי לחיובי:
https://www.oed.com/dictionary/gimmick_n?tab=meaning_and_use#3192284
אני אוהבת את הסלקטיביות שלך
אבל הפירוש השלילי של גימיק לא רק קיים באתרים רבים אחרים (שאיכשהו דילגת עליהם), הוא גם מאוד רווח באיך שאנשים מבינים את המילה הזו במציאות. אתה יכול להמשיך להכחיש ולהתנהג כאילו כולם טועים ואתה צודק, אני רק לא בטוחה מה זה משרת עבורך.
https://dictionary.cambridge.org/dictionary/english/gimmick
https://www.collinsdictionary.com/dictionary/english/gimmick
https://www.oxfordlearnersdictionaries.com/definition/english/gimmick
https://www.britannica.com/dictionary/gimmick
יש עוד הרבה, אבל נראה לי שהעברתי את הנקודה.
אוקיי ו?
אז יש למילה ׳גימיק׳ משמעויות חיוביות ושליליות כאחד, ואני בדרך כלל בוחר את החיוביות, אז איפה פה הבעיה? יש מילים כאלה שיש להן משמעויות נלוות שיכולות להיות או מאוד חיוביות או מאוד שליליות (׳פינוק׳, למשל) וכבר הדגשתי מעל ומעבר שהגימיק המסוים הזה בפרק המסוים הזה, אז איפה פה הבעיה? המעשים האחרונים של האדון ג׳וס הבהירו לכולם שלא הוא קדוש ולא באפי קדושה, אפילו לא הפרק הזה. האם הפרק הזה הוא קלאסי, מופתי ומדובר? בוודאי. האם הפרק הזה הוא פרק גימיק? כן וזה לא סותר בכלום את היותו קלאסי ומופתי. אם נבדוק למה רוב המעריצות/המעריצים וכן חוקרות וחוקרי האקדמיה של באפי בוחרות ובוחרים בדרך-כלל להתמקד באותם שלושה פרקים (״שקט״, ״הגופה״ ו״עוד פעם, ברגש״) נגלה שמה שמשותף לכולם הוא הגימיק, ואם להחריב אז זהו תמיד גימיק שקשור כך או אחרת לפסקול. עוד לא שמעתי ווידוניסטים שחופרים כל-כך הרבה (או בכלל) על ״היפה והחיות״, למרות שיש הרבה מה לדבר עליו, פשוט כי אין בו גימיק (מיסטר מוסבי זה נחשב?) אל תשתמשו במילה ׳גימיק׳ כמו שאני משתמש בה, אף אחד לא יכריח אתכן, אבל המשמעות הייתה ברורה גם לפני שפתחנו חמישה עשר מילונים.
לא איכפת לי מהפרק
המעורבות היחידה שלי בדיון הזה הגיעה בגלל השימוש המבלבל שלך במילה גימיק, בשני דיונים שונים במקביל.
ולא הייתי שולפת אפילו מילון אחד אם לא היית מנסה לטעון שאין לגימיק ״שום משמעות שלילית נלווית״.
הפער בין המילון לשפה החיה
מילון תופס שפה בנקודת זמן מסוימת ומקבע משמעויות מוסכמות נכון לאותו זמן ומקום. נכון, הוא מתבסס על היסטוריה, מבנים לשוניים ומטען תרבותי קודם כדי לקבוע ולקבע משמעות נכונה. אבל שפה היא דבר חי, מתפתח ומתקדם, ואיתה גם משמעויות של מילים ואופן השימוש בהם.
גימיק נתפס כשלילי על ידי רוב מוחלט של דוברי השפה. אתה יכול להביא את כל המילונים שבעולם, זה לא יעזור. שפה נועד לשרת תקשורת בין בני אדם באמצעות סמלים וסימנים שמקבלים משמעויות משותפות. יש חשיבות גם למילונים, ולאקדמיה ללשון העברית כסמל לשימור שפה תקנית, אבל במגבלה מסוימת. הם מהווים עוגן, אבל אסור שיהפכו למשקולת. כשרוב דוברי השפה משתמשים במילה בצורה מסוימת, והמילון קובע משהו אחר, מה שישפיע בסופו של דבר זו השפה החיה, המדוברת. אפשר לתת אינספור מקרים, בעברית ובשפות אחרות, למילים ששינו את משמעותן במהלך השנים, וההגדרה שלהן תוקנה גם במילונים בסופו של דבר.
האם אכפת לי מהפרק בבאפי? מאוד. אני אוהב אותו עד היום ואולי לתמיד. זו לא הסיבה שאני מסתייג מהשימוש במילה "גימיק" כדי לתאר אותו. הוא אחד מסדרה של פרקים, שאת חלקם הבאת כדוגמה, לשימוש חריג באלמנטים אמנותיים ייחודיים לבאפי, כדי להעביר מסר, תחושה, חוויה אחרת, ייחודית. הם אכן מושכים את תשומת לב הצופה. האם בכך מסתכמים הפרקים? לא. קראתי ביקורות, תגובות וסיכומים על הפרקים האלה לאחר שנחשפתי לדיון כאן. באופן גורף, מי שמתייחסים לפרקים האלה כגימיק הם מי שמזלזלים בסדרה, או לא מכירים אותה, או תיאורים בתקצירים של הפרקים, וכן, גם אתה (ורם קיץ), שאוהבים את הפרקים. רק שאתם די לבד במערכה.
תרצה או לא תרצה, השימוש במילה "גימיק" בצורה חיובית לא מקבל את אותו פשר שאתה מתכוון אליו עם בן או בת השיח שלך. זה פוגע בתקשורת, במה שאתה רוצה להגיד, ובסופו של דבר, גם בסדרה שאתה מתכוון להגן עליה.
אני לא מגן ולא מתקיף.
את עמדתי בנושא באפי ואנג'ל אפשר לסכם בקצרה כך – צפיתי בכל הפרקים של שתי הסדרות, בגדול הן סדרות מצוינות עם לא מעט פרקים קלאסיים כמו זה, ובכל זאת אני לא מתייחס אליהן או לג'וס בחרדת קודש. אבל נניח שכולם פה צודקים ואני זה שטועה, ושגימיק זה דבר שהוא רק שלילי או בעיקר שלילי. מה, לדעתך, מאחד את כל שלושת הפרקים האלה (ואת "זמן חיוך") אם נבחר להימנע מלהשתמש במילה 'גימיק' לחלוטין? האם בכל פעם מחדש נצטרך להגיד "שלושת הפרקים האלה של באפי עושים שימוש באלמנטים ובהיבטים מסוימים של הבימוי, ההפקה והפסקול על מנת…"? כי תסכים איתי שזה מאוד מסורבל. כשאומרים "גימיק", ברור למה הכוונה, ועד עכשיו לא אני ולא אף אחד אחר לא הצלחנו לחשוב על פרק אחר בסדרה אחרת שאין בו בכלל פסקול, אז איך נקרא לזה? "הפרק ההוא שעושה שימוש באמצעי מבע קולנועיים וטלוויזיניות בצורה שונה ולא מסורתית"? תסכים איתי שזה מאוד מסורבל.
מוסיפים טוב
זה גימיק טוב.
(אני הייתי כותבת "זה גימיק בקטע טוב" אבל יש לי תחושה שאתה לא תסכים עם צורת ההתנסחות הספציפית הזו…)
זה בסדר להשתמש במילה לא במשמעות הכי נפוצה שלה, רק לתת איזה סימן לאיזה משמעות אתה מתכוון.
למה לא? בקטע טוב זה אחלה.
(ל"ת)
זה באמת מסורבל
האם זה אומר שעלינו להשתמש במילה לא מתאימה כדי לתאר את הפרקים האלה, כי זה נוח יותר?
אני לא אוהב אישית את הפתרון של "גימיק בקטע טוב", כי הוא מצריך עוד הסבר, ואנחנו חוזרים לסרבול שתיארת למעלה. מה רע, אגב, בפרקים קלאסיים, כמו מה שכתבת? נראה לי פתרון טוב.
אגב, אני לא מקדש את ווידון. אני לא אוהב אותו. אני כן אוהב את באפי ואנג'ל מאוד, ושומר להן חסד נעורים, ומעבר לכך. אבל זה לא שאני חף מביקורת על הסדרות או שאני לא מבין את הביקורות של אחרים כלפיהן. אני פשוט לא חושב ש-"גימיק" מייצג אותן טוב.
אבל זה לא סתם פרק טוב או פרק רע.
זה פרק שיש מאחוריו גימיק. גם לא כל פרק קלאסי הוא פרק גימיק. כמו שאומרת יעל שוב, אפשר אולי להגיד כך: יש בפרקים האלה גימיקים, ומי שאוהב את הפרקים ואת הסדרה יחשוב שהגימיק נהדר ותורם, ומי שחושב ההיפך יחשוב ההיפך גם על הגימיקים בפרקים האלה. עדיין מסורבל אבל יותר מדויק.
אם חסרה מילה בשפה, אז כן, צריך להשתמש במילה סמוכה ולסייג.
המילה שאנחנו מחפשים לא באמת קיימת.
לקחו פרמטר טכני, ייחודי, שיש שיגידו שהוא מלאכותי, והשתמשו בו לצורך שתי מטרות
1. חיזוק תמות מסויימות הפרק
2. שיווק הפרק כמשהו ש"שונה מכל מה שנעשה בדרך כלל".
החלק השני הוא החלק של הגימיק, וכשעושים רק אותו זה באמת שלילי. אבל איזו מילה יש שמתארת את שניהם?
ובמיוחד בדיונים כאלה, שהם לא בדיוק מסמכים מדעיים רשמיים, הרבה פעמים אנחנו לא בדיוק משתמשים במילים מדוייקות כי הן לא עולות לנו באותו רגע, אז משתמשים במילים סמוכות כדי להבהיר על מה מדובר.
יש לי תחושה שאם מישהו היה אומר "זה גימיק, אבל במובן החיובי של העניין", זה אולי לא היה מדוייק 100% אבל האמירה המקורית היתה יותר מובנת ופחות מייצרת אנטגוניזם.
בנוגע לסיפא אני מסכים
אני עדיין חושב שיש חלופות טובות יותר, למשל פרקים קלאסיים. זה גם לא מדויק ב-100% (כי הם קלאסיים בפני עצמם אבל לא מייצגים את הסדרה בכללותה, שהיא קלאסית מסוג אחר), אבל בלי המטען השלילי ועם הקשר למעמד המיוחד של הסדרה.
כלומר
עכשיו לא רק שאסור להגיד בעין הדג ובמסמ"צ משהו רע על באפי, אסור גם להגיד עליה משהו דו-ערכי.
דרמה עלובה עם עומק מדומה
הנה, אמרתי עליה משהו רע. כנראה מותר.
לא יפה.
פגעת לי עכשיו בציפור הנפש.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
(סתם. כמו שאמרתי אני אוהב את הסדרות אבל הרבה פחות מתלהב מהפולחן סביבן. אם יש דבר אחד טוב בסיפורים שהתגלו על ההטרדות של ג'וס ווידון, גם אם הן הטרדות כלליות ולא מיניות, זה שסופסוף קרנו ירד/ה קצת הרבה.)
מצד שני
אני מבין שהאמירה כאן היא כדי לטעון טענה אחרת, ובכל זאת אתייחס לביקורת. אני לא מתווכח עם טעם או עם הביקורת שלך. בעיניים בוגרות ומפוכחות אני מסכים שיש הרבה מאוד פרקים בבאפי שמתאימים למה שאת כותבת, במיוחד בעונה הראשונה.
יחד עם זאת, הסדרה הזו מגיעה לשיאים דרמטיים (וקומיים) חסרי תקדים. והם לא מעטים. אפשר לראות זאת בהשפעה שלה על יוצרים מאוחר יותר, גם מוערכים, כאלה שאמרו במפורש שבאפי השפיעה עליהם. אפשר לראות את זה בפאנדום, שהתנער מווידון בקלות, אבל ממשיך להעריץ ולאהוב את הסדרה, לא כטראש, אלא כאחת מהיצירות הכי חשובות בחיים שלהם. ממשיכים לנתח אותה, ולפרש אותה, ולהשתמש בה כדי להבין משהו על החיים שלנו כאן ב-2023.
אבל זו לא הסיבה שאני בוחר להגן עליה. הסדרה הזו ליוותה אותי בתקופות מאוד אפלות בחיים שלי. הדרמה העלובה עם עומק מדומה הזו נגעה בי בנקודות רגישות בצורה מדויקת כל כך, שאין לי מילים לתאר כמה עומק מצאתי בה, וכמה הזדהיתי עם הדמויות, העלילה והמסר. אני מתחבר אליה ברמה הרגשית, עוד לפני האינטלקטואלית והאמנותית. אבל אם הרמה האינטלקטואלית והאמנותית לא היו שם, אני לא חושב שזה היה משפיע עליי כך.
היא לא מגיעה לשיאים
היא קופצת לשיאים.
אני תופס את הסדרה הפוך לחלוטין
לא רק אני, גם רוב הביקורות שקראתי, ויש הרבה מהן, שעסקו בדיוק בנקודה הזו. היא נחשבת מהפכנית דווקא בגלל שהיא לא קופצת לשיאים אלא בונה אותם לאט עד לקליימקס.
אם להיות הוגן, בעקבות הדיון, כשחיפשתי עכשיו עוד ביקורות על באפי, ראיתי עוד ביקורות כמו שלך מאנשים שהם קהל היעד הקלאסי של הסדרה. זה משונה מאוד בעיניי. זה לא אומר שזה שגוי, או שאתם טועים, חלילה, אבל הפער מאוד גדול.
ייתכן שהסיפורים על ההתנהלות של ווידון + הנרקיסיזם שהיה שם כבר קודם לכן הטו מאוד את הקונצנזוס כלפיה.
(ל"ת)
הסקת המסקנות שלך זה משהו.
(ל"ת)
מותר אם זה מה שאתה רוצה להגיד
חשבתי שזה לא מה שאתה רוצה להגיד
על הפרק הזה לא.
על אחרים (מעטים, לפעמים) כן.
זה שהם קלאסיים זו לא הנקודה
וברמה מסויימת זה הפוך מהנקודה.
אלו פרקים שהשתמשו בטכניקה ייחודית מסויימת על מנת.להעביר מסר מסויים, *ו*הם.עשו את.זה טוב.
יש פרקים קלאסיים שהם ברמה הטכנית רגילים לחלוטין, הם פשוט עשויים ממש טוב.
יש פרקים גימיקיים שמתבססים על איזשהו ייחוד טכני, בין השאר כדי ליצור שיח על הפרקים האלה.
יש פרקים שהם גם וגם. הם גם.גימיקיים וגם טובים.
ויש פרקים שהגימיק (או הייחוד הטכני) הוא מה שהופך אותם.לשלם הגדול מסך חלקיו.
זה לא עניין של טוב או לא, אלא שימוש בדברים שבסדרות אחרות היו עוברים כגימיק גרוע רק בצורה ממש טובה שנותנת עוד נפח לפרק
אוקיי, מקבל
זה עדיין מפריע לי, כי "גימיק בקטע טוב" עובר לי כסדרת לונה פארק, שמשתמשת בגימיקים כדי למשוך את הצופה, וזה סוד הכוח שלה. במיוחד אם כל פעם שממליצים עליה, מזכירים דווקא את הפרקים הייחודיים והשונים שבה, לדעתי שלא בצדק. אני בטוח שאני לא היחיד (גם אם כנראה לא הרוב).
יחד עם זאת, אני מודה שאין לי חלופה יותר טובה, וזה באמת הכי קרוב ל-100% שיש. זה בוודאי יותר טוב מ-"גימיק" בפני עצמו, וזה כן מעודד שיחה בהמשך של "למה זה טוב".
אז לדעתך
קומיוניטי (ובמיוחד העונה השלישית של קומיוניטי) היא סדרת לונה פארק? כי זאת אחלה הגדרה.
כן
בשלב כלשהו היא הפכה לסדרת לונה פארק, ואז התחילה גם ההידרדרות שלה (לדעתי).
מעניין. רוב האנשים מחשיבים את העונה השלישית של קומיוניטי לשיא.
(ל"ת)
היי-קונספט?
(לא ראיתי אף פרק של באפי)
בתחושה האישית שלי?
זו פשוט דרך פלצנית להגיד גימיק, אבל יכול להיות שזה רק אני. לא יודעת איך השימוש הנפוץ.
High-concept:
רעיון שאפשר להסביר בכמה מילים פשוטות או במשפט בודד. אז כן, זה זה. ״פרק אילם״ או ״פרק בלי פסקול״ או ״פרק מחזמר״ לגמרי עונים על ההגדרה הזאת.
זה מרדד את הפרקים אפילו יותר מגימיק
כשחושבים על זה, לפי ההגדרה שלך באפי היא סדרת גימיק/היי קונספט: מעודדת בלונדינית שמתגלה כקוטלת ערפדים. זה באמת מספיק כדי לתאר אותה? את כל מה שהשיגה ב-7 עונות?
היא לא ממש מתגלה. היא פשוט... ככה.
ובסדרה, היא מעודדת ל(בקושי) פרק אחד.
ובזכות הדיון הזה
חדר למילון האתר (האישי שלי לפחות) הביטוי משובב הנפש ״סדרת לונה פארק״ – עדיף באלף מונים על סרט טוסטר.
אבל שדות סמנטיים משתנים משפה לשפה, ומה שמילה אומרת באנגלית היא לא אומרת בעברית. בשביל המשמעות הזו יש לעברית מילים כמו "תעלול", "התחכמות", "חידוש", או "מכשיר" (חידוש עלילתי, תחדיש מבני, התחכמות מוזיקלית וכו') בעוד שלמשמעות של "טריק שאין לו ערך מהותי" לא היתה מילה, ולכן נשאלה מילה מתאימה משפה זרה.
יש מקרים יותר קיצוניים. המילה "שיבולת" בעברית אומרת בעברית "גבעול של דגן" בעוד שShibboleth באנגלית אומר "מילה/פעולה שמזהה מישהו כחלק מקבוצה, לעתים כנגד רצונו", בגלל הסיפור על שבט אפריים בספר שופטים, שאמרו את המילה שיבולת באופן שונה משאר השבטים. היתה לאקונה באנגלית, נשאלה מילה משפה זרה בשביל המשמעות הזו. לא משנה המשמעות בשפת המקור, ואם מישהו ינסה להשתמש במילה הזו באנגלית במקום oats הוא טועה, גם אם זה תרגום סביר לחלוטין מעברית.
בדומה, Leviathan באנגלית, בסוציולוגיה ומדע המדינה, מדבר על מדינות, ארגונים או גופים שמנהלים חיים של קבוצות גדולות של בני אדם, ונרמז (בקונוטציה) שבאופן דיקטטורי/טוטאליטארי. בכמה תנועות פוליטיות מודרניות זה שם למדינות שמנהלות יותר מדי לטעמם של החברים בתנועה. בהקשרים אחרים זה יכול פשוט לומר "ענקמוני". אנשים יודעים שזה משהו אדיר בגודלו, אולי אפילו שזו מפלצת מיתולוגית, אבל אין להם מושג שבעברית מודרנית זה סוג של יונק ימי, וזה לא שימוש מקובל. (הספר של תומס הובס די הפך למגדיר של המונח, לפחות בתחומים הרלוונטיים).
נכון שאינטרנט וגלובליזציה וזה, אבל אם אתה רוצה לדעת אם משהו הוא מונח מקובל בשפה כלשהי, אתה לא יכול להסתמך על מילון בשפה אחרת. ואם אתה רוצה לשאול את אותה מילה פעם שניה במשמעות שונה ממה שהתקבע, כנראה שתנחל הצלחה גדולה יותר אם תמצא מילה שאין לה תחליפים קיימים, או לפחות לא תחליפים נפוצים.
זה די שונה מהדוגמאות שהזכרת.
כי ההבדלים בין גימיק באנגלית לגימיק בעברית זניחים עד לא קיימים (וראה הקישורים למרים וובסטר ולמילון אוקספורד שפרסמתי לעיל.) זה מאוד שונה משיבולת ולווייתן (לפחות המילה ׳בהמות׳ שמרה על משמעותה בשתי השפות, לפחות המשמעות המושאלת.)
אבל אלו מילונים באנגלית...
אתה לא יכול להסתמך על מילונים באנגלית בשביל להגיד שאין הבדלים בין המשמעות העברית והמשמעות האנגלית.
צריך להראות מילון בעברית שאומר את אותו הדבר.
יש גם את
https://uproxx.com/tv/ten-great-gimmick-episodes/
https://www.today.com/popculture/how-cool-gimmick-episodes-tv-shows-wbna26566937
גם זה עדיין לא בעברית...
המילה gimmick והמילה גימיק הן מילים בעלות משמעויות דומות אבל לא זהות.
זה נכון שבאנגלית אין לזה קונוטציה שלילית- זה איזשהו קונספט שמגיע במקביל לתוכן, ויכול להיות טוב או לא טוב. אבל בעברית התפיסה היא שגימיק הוא קונספט שמגיע *על חשבון* התוכן, וזה – בהגדרה – שלילי. זה נכון שאפשר להשאיל את המונח הזה גם על דברים טובים "לקחו את הגימיק אבל השתמשו בו בצורה טובה", אבל אז הדובר צריך להבהיר שזו הכוונה.
לא לא, לא לקנות גזלייטינג שלגימיק אין הקשר שלילי באנגלית כברירת מחדל.
(ל"ת)
לגימיק חד משמעית יש הקשר שלילי, גם באנגלית
(ל"ת)
אז במקרה שתי הרשימות האלה כל-כך חיוביות ומפרגנות? לא נראה לי...
(אגב, מה זה גימיק באנגלית לעומת גימיק בעברית? המילה ׳גימיק׳ הופיעה לראשונה באנגלית אמריקאית לפני כמאה שנה ממקור לא ידוע ומשם חדרה לשאר העולם. נראה שווידוניסטים פשוט מגוננים על היצירות שלו מפני כל דבר שרק עלול להישמע שלילי, גם אם הוא לא.)
אני חושב שהדיון הזה מיצה את עצמו
די.
בעברית יותר נדיר שמשתמשים ב"בהמה" במשמעות "ענק", שזו המשמעות היחידה שאי פעם שמעתי מישהו משתמש בbehemoth באנגלית. הרבה יותר נפוץ בעברית לקרוא למישהו "בהמה" במשמעות וולגארי, לא מתורבת, Philistine, hooligan, savage, riffraff. כלומר, אני מסכים שבהמה במשמעות "אדיר מימדים" קיים בעברית, אבל יותר נדיר, אלא אם זה השתנה בעשור האחרון ואני סתם לא מעודכן.
בהמות זה לא ריבוי של בהמה
"לווייתן" ו"בהמות" לקוחים מאותה אגדה, מבוססים בהגזמה על לווייתן והיפופוטם.
בהמה יכול להיות משהו גדול וברוטלי, כמו שמשתמשים לפעמים במילה beast באנגלית (למשל על כלי רכב, מכשירים חשמליים וכו')
באחת הבדיחות השמנופוביות בנשואים פלוס
אל מנפנף מעליו אישה שמנה במילים "Go away, behemoth!" גם בעברית היה אפשר להגיד את זה בצורה כזאת ("עופי מכאן, יא בהמה!") אותה המשמעות בדיוק.
נכון,
אבל באנגלית זה מתייחס לגודל שלה.
בעברית זה מתייחס *גם* *ולא בעיקר* לגודל שלה.
למשל, גם אישה קטנה וצנומה שהייתה נכנסת לחנות של אל באנדי, מקללת צועקת ומעצבנת אותו, הייתה זוכה בעברית לכינוי "בהמה".
באנגלית היא לא הייתה זוכה לכינוי "behemoth".
זה שזה לא העיקר או הסיבה ליצירתו לא אומר שזה לא מהותי לפרק
זה שקודם כל זוכרים את הפרק כפרק שבו ג׳ויס מתה ורק אחר-כך כפרק ללא פסקול לא אומר שזה לא צעד קיצוני. אם כל הפרק היה בשוט אחד גם אז היית אומרת שזה רק כלי? כי זה כלי הרבה יותר חריג ולא נפוץ מלהעמיד את המצלמה או את השחקנים כך או אחרת.
לגמרי הפרק של קומיוניטי
קונספט מבריק וכתיבה גאונית שמנצלת את הקונספט כדי לייצר כמה שיותר פנינים, כמו למשל, אחת הסצינות המצחיקות בהיסטוריה או הסיפור שקרה לפירס בשירותים של מטוס.
Space: Above and Beyond זה דבר שבאמת היה??!
עד היום הייתי בטוח שזה סוג של הזיה שהזיתי בעקבות ביקורים אצל אחותי העירונית המתוחכמת (היו לה כבלים!!!! אמיתי!!). סחתיין ליהונתן על הכבוד לצ'ילדרנס. ותרומתי הצנועה: "רצח מאדום לשחור", עונה 1, פרק 5 – הפרק של עדינה ווטסון, אולי שעת הטלוויזיה הכי קשה שראיתי אי-פעם, שעה של לשבת ולהסתכל מרותק, מת לברוח אבל לא יכול. זה שאנדריי בראוואר לא קיבל באותה השנה תואר אצולה מהקונגרס זו רק עוד הוכחה לכשלון השיטה הדמוקרטית האמריקאית.
Ronny/Lily
פרק 5 בעונה 2 של בארי לא רק מצליח לתמצת את איכויות הסדרה ולהראות למה היא מסוגלת בשיאה אלא הוא גם דוגמה משובחת לאופן בו בימוי טוב יכול לנהל את ציפיות הצופים
בשבילי
Heaven Sent- דוקטור הו
הפרק הכפול שסוגר את העונה הרביעית של האוס (הפרק עם אמבר והאוטובוס)
If-Then-Else של
Person of Interest
הצלחתי לצמצם לשניים.
הראשון – סורקין, אלא מה. אני לא חושבת שהיה אי פעם פרק טלוויזיוני שתפס אותי כמו in a shadow of two gunman. מה שמפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שזה הפרק הראשון של הסדרה שראיתי. היו מקרים שהיתה את הסדרה בטלויזיה ותמיד העברתי. אני זוכרת פלשבקים של נסיונות לצפות בפרק take this sabbath day, ומשתעממת ומעבירה הלאה, אבל יום אחד אני מדפדפת בין ערוצים בטלויזיה, ופתאום הפרק התחיל ותפס אותי מהשנייה הראשונה.
למי שמכיר את הפרק, זה פרק שכולו מלא פלשבקים ורמיזות והסברים לגבי כל מיני דברים שדיברו עליהם בעונה הראשונה, וזה לא אמור לתפוס אותי אם אין לי את הרקע הדרוש, אבל זה תפס, וזה התחיל את הגל השלישי שלי עם סורקין. אני יודעת שהפרק הכי נחשב הוא דווקא "שתי קתדרלות", ואין ספק שכל העונה השנייה היא אחת מהעונות המוצדקות בטלויזיה האמריקאית (אם היו אומרים לי לבחור עונה – לא היתה שום התלבטות – זו היתה העונה). אבל הסיום לא יכול להיות כזה מוצלח בלי בעיטת פתיחה כל כך מדוייקת.
אבל אם נשים שנייה את האובססיביות שלי לסורקין (אמרתי לכם כמה אני מעריכה את הווייב הסורקיניסטי באתר לאחרונה? מרגישה בבית!), ואני צריכה לבחור פרק שהוא לא סורקין – אז עדיין יש פרק אחד מדוייק שעומד מעל כולם.
סקראבס, הפרק הרביעי בעונה הראשונה, "אחד משלושה". תמצית התכנית בפרק אחד מדוייק, מלא צחוק, מלא כאב, וממצב את התכנית כאחת מהתכניות הרפואיות הכי אמינות בטלויזיה האמריקאית. כל פעם שאני צופה בפרק הזה אני דומעת מחדש.
Whoever Did This, "הסופרנוס".
אין לי זמן וכח לפרט למה.
רק אני לא הצעתי אלטרנטיבות ולבטים.
מעניין אם זה קשור לזה שהצעתי את הנושא רק כי רציתי לדבר על הפרק הזה של פיירפליי.
בכל מקרה, הנה עוד כמה פרקים אהובים עליי:
1. פרק המחזמר של סקראבס שהוזכר כאן. לא הייתי צופה אדוקה של סקראבס אף פעם (הבעיה היא לגמרי בי) אבל זה פרק בלתי נשכח.
2. פרק הפתיחה של עונה 2 של פליבאג. הוא מתרחש בערב אחד, הוא מציג לנו את הכומר הלוהט, והוא צובט ומצחיק כמו שהסדרה הזו יודעת.
3. פרק 2 בעונה השלישית של קרייזי אקס גירלפרנד. הפרק עוסק בנושא של סיפוק ממגוון זוויות שונות מאד, הוא קצת חינוכי, קצת עצוב ומאד מצחיק, ויש בו ארבעה שירים מבריקים אחד אחד.
יש לי שאלת תם בנוגע לטלוויזיה.
למה בטלוויזיה המצב הפוך מבסרטים? כלומר, למה בסדרות היוצרים של הסדרה (ולפעמים גם התסריטאים) הם אלה שנחשבים אחראים וזוכים לרוב קרדיט, ואילו הבמאים הם עובדים להשכיר? ואיך בכלל במאי שבא לפרק אחד יודע מה הדינמיקה בין הדמויות, ההסטוריה שלהן, איך הוא אמור להדריך את השחקנים, וכל זה? אני מתאר לי שהוא עובר תדרוך מהמפיקים והתסריטאים, אבל האם זה באמת מספיק? בקיצור, למה לסדרות טלוויזיה אין במאי קבוע, בדרך כלל?
אני זוכר מנעוריי את הסדרה "ווקר" עם צ'אק נוריס, שהייתה סדרת אקשן טובה למדי (דווקא הפרק הכי אהוב עליי בה היה כשהשותף השחור שלו, קלרנס, קיבל יותר פוקוס), עד שבאחת העונות משהו השתנה בה באורח יסודי, ואפילו אני הצעיר עם ההשכלה המוגבלת שלו הבחין בכך: הטון כולו השתנה, הפסקול, הדיאלוגים, הרשעים עם הצחוק המגוחך, הנימה הדתית-נוצרית המופרזת (ובמיוחד הנבל החוזר של הסדרה מאותה עונה ואילך, ויקטור לארו שיכול לתת להוליווד כולה שיעורים במשחק מוגזם). הרגשתי כאילו החליפו את כל הצוות מאחורי הקלעים, מהבמאי ועד לנער המים, והשאירו רק את השלד הבסיסי.
ואם להזכיר סדרת טלוויזיה אהובה אחרת – שאני ואחי צפינו בה באדיקות בשנות התשעים – אז בתיקים באפילה גם היה פרק עם רוח מוזרה (זה עם החזאי, אם מישהו זוכר).
המקרה שתמיד עולה לי בראש
של החלפת showrunner שדירדרה סדרה בצורה קיצונית – דקסטר.
זו הסדרה היחידה שאם אני ממליצה לאנשים לצפות בה, אני ממליצה להם פשוט לעצור בסוף עונה 4 ולא להמשיך מעבר, כי ההמשך (ובעיקר העונה האחרונה) פשוט מחרב כל זכר למה שהפך את הסדרה למוצלחת מלכתחילה.
לגביי למה קיים ההבדל הזה בין סרטים וסדרות בטח יהיו אחרים שיוכלו לענות יותר טוב ממני, אבל בסופו של דבר נראה לי שזה הרבה עניין של אורך הסדרה ומשך ההפקה. בימוי זו עבודה מאוד אינטסיבית ויכול להיות שזו פשוט משימה גדולה לאדם אחד כשמדובר על הרבה פרקים. יש בימינו יותר ויותר מיני סדרות או סדרות עם עונות קצרות שבהן השואו-ראנר הוא גם הבמאי של כל או הרבה מהפרקים. פינצ׳ר ביים לא מעט פרקים של מיינדהאנטר, ז׳אן מארק וואלה ביים את כל העונה הראשונה של Big little lies ואת כל Sharp objects וכד׳. בסופו של דבר כל עוד יש אדם עם חזון בראש הפרוייקט וצוות טוב סביבו, כנראה שזה פחות קריטי שאותו אדם יהיה גם הבמאי.
לי יש שאלה אחרת
איך קרה שלסרטים יש כוכבים עם שמות נניח גוני דפ דיקפריו מריל סטריפ וכו וסדרות זה בדרך כלל
"האא זה ההוא ששיחק בדקסטר!" בלי שם.
אני חושב שהשחקנים היותר גדולים פשוט מעדיפים תפקידים בסרטים בדרך כלל
הסיבה העיקרית היא שבדרך כלל יש שם יותר כסף(למרות שאני מוכן להמר שגם התחייבות לטווח קצר יותר היא חלק סיבה טובה להעדיף תפקיד בסרט מאשר תפקיד בסדרה).
כן למרות שזה משתנה אני מסכים איתך אבל
הכוונה שלי שגם שחקנים "קטנים " יותר יש להם שמות .
יש שחקנים מצוינים בטלוויזיה בלי שמות אבל הם משחקים מלא מלא.
כלומר, זה כבר שאלה
של כמה אתה מתעניין בשמות שלהם… אני יודעת שהשם של ״ההוא מדקסטר״ הוא מייקל סי הול ואני יודעת באותה מידה את רוב השמות של השחקנים בסדרות שמעניינות אותי.
גם בקולנוע יש לא מעט שחקני אופי או שחקני משנה בתפקידים לא גדולים, שתראה שוב ושוב בסרטים שונים אבל אולי לא תדע את שמם גם אם תזהה אותם (אלא אם כן תבחר לבדוק, כמובן). יש מעט מאוד כוכבי על שכולם מכירים את שמם.
בכל אופן היום יותר ויותר כוכבי קולנוע חוצים קווים למסך הקטן וכבר אין כל כך סטיגמה או הפרדה ברורה כמו שהייתה בעבר.
כן אבל המשפט האחרון שלך הוא בדיוק העניין
כוכבי קולנוע הולכים לטלוויזיה.
הפוך אין,זאת אומרת יש שחקנים שהולכים מטלוויזיה לקולנוע פשוט כולם מכירים אותם בתור ההוא מ ולא בתור שמו, למרות שיש שחקני על שמה מפעם לפעם .
אגב אל תשכח\י שאני מדבר עם עכבר מדיה ככל הנראה , אבל אם תשאלי אנשים "פשוטים" אז תראי שלרוב שחקני קולנוע יותר מפורסמים גם אם יש שחקני טלוויזיה שמשחקים במלא דברים.
טוב, זה כבר עניין
שקל להסביר.
שחקני טלוויזיה מצליחים מככבים לרוב לאורך תקופה בתפקיד אחד שמזוהה איתם. מן הסתם נוצרת יותר זהות בין השחקן והתפקיד שלו כשאתה רואה את אותו שחקן באותו תפקיד לאורך פרקים מרובים כל שנה, לעומת שחקן קולנוע שתראה כל פעם בתפקיד שונה למשך שעתיים.
אז כמובן שיש יותר נטייה לזהות שחקן טלוויזיה בתור הדמות הכי מוכרת שלו, לעומת שחקן קולנוע (אפילו שגם זה קורה, בדרך כלל כשמדובר בשחקן מתחיל בסרט מאוד מצליח או שמדובר בסדרת סרטים, ראה ערך השחקנים מהארי פוטר וסדרת דמדומים, שהיו צריכים לעבוד קשה בדיוק כמו כוכבי טלוויזיה כדי להתנתק מהדמות שהיו מזוהים איתה).
תשובה מעולה תודה פתרת את העניין
אני חשבתי על דבר נוסף ,
שבקולנוע יש טריילרים ויש פוסטרים ואז אתה כזה " מי זה ניל פטריק האריס" ומחפש ובסדרה עד נטפליקס זה היה פחות .
אבל זה לא נכון
כמובן שיש שחקני טלויזיה ששמם הולך לפניהם, ואת הסדרות מפרסמים בתור "הסדרה החדשה בכיכובו של…".
ניית'ן פיליון זה שם אחד שלאנשי הקולנוע לא יגיד יותר מדי, אבל אני מאמינה שרוב עכברי הטלויזיה ידעו בדיוק על מי אני מדברת. גם ניל פטריק האריס. אליסון ג'אני היא שם טלויזיוני שאמנם קופץ מדי פעם לקולנוע אבל עיקר החוזק שלה הוא בטלויזיה. ואם לא הייתי גמורה מעייפות כרגע בטח הייתי חושבת על עוד כמה.
עובדתית אני מכיר רק את ניל ,בטח אני מכיר אותם בתור דמות
וגם את ניל הכרתי הרבה אחרי זמן שקראתי לו ברני .
זה היה שהוא התקדם קצת לקולנוע , אמנם בתפקידי משנה אבל היה לו שם על הפוסטר וזה.
זה אתה. זה לא כולם
יכול להיות שאתה מכיר יותר טוב שמות של שחקני קולנוע מטלוויזיה אבל זה לא אומר שכולם ככה. אני מתמצאת הרבה יותר בשחקני טלויזיה. בכל מקרה השאלה היא לא פרטנית אם אני או אתה, אלא איך מפרסמים.
the rookie היא לחלוטין "הסדרה החדשה של ניי'ן פיליון" לפני שהיא כל דבר אחר. ואם ניל פטריק האריס יעשה סדרה נוספת אין לי ספק שהשם שלו יהיה הרבה יותר גדול מהשם שלה.
ניל היום מפורסם זה כן
תראי לא עשיתי מחקר על זה.
דיברתי עם כמה אנשים שהם לא עכברים ולרוב הקולנוע יותר חזק.
לרוב
ניל מפורסם בגלל הטלויזיה
אין שום דבר קולנועי שהוא עשה שמצדיק את רמת הפרסום שלו.
הוא מפורסם בזכות דוגי האוזר, HIMYM, ד"ר הוריבל (לא בדיוק טלויזיה אבל ניחא) הרבה פרסי טוני וגם אמי אחד, אם אני לא טועה.
יש כאן הטיית מדידה, כי בסופו של דבר רוב שחקני הטלוויזיה יעשו גם תפקידים בקולנוע, אז אם ברגע שהם בקולנוע הם ישר הופכים ל"שחקני קולנוע" ברור שכל השמות הגדולים יהיו רק בקולנוע. השאלה בעיני צריכה להיות א. איפה השחקן התפרסם וב. האם הוא שם מספיק גדול בשביל שכשיגידו "הסדרה החדשה בכיכובו של X" אנשים יתנו צ'אנס פשוט כי זה הוא. ולחלוטין יש שחקנים כאלה. רובן, מן הסתם, עשו גם אי אלו תפקדים בקולנוע, זה פשוט לא עיקר הקריירה שלהם.
תיקון קטן - הפוך
זכה בטוני אחד וארבעה אמיז. לחלוטין כוכב טלוויזיה עם גיחות תיאטרליות ומעט מדי הופעות קולנועיות (הלוואי שיבוא במאי שיידע לממש את הפוטנציאל הקולנועי שלו מחוץ לפרנצ'ייז הרולד וקומאר).
אכן דורש תיקון, אבל לא התיקון שהתכוונת אליו..
התכוונתי לטקסים שהוא הנחה.
התכוונתי לרשום הרבה טקסי טוני, וטקס אמי אחד, והטקסים שהוא הנחה (שזה אומר בגדול שהוא היה גם בין ה executive producers, והתווה את מהלך הטקס) היו מהמוצלחים.
אכן מצוינים, ואני די בטוח ש-Bigger הוא נאמבר הפתיחה האהוב עלי פעם
(ל"ת)
אאלט
לין מנואל מירנדה היה שותף בכתיבה שלו, אז זה יכול גם להסביר הרבה…
אבל ניל היוצא מן הכלל
קיצור אני לא אוהב להמשיך עם דברים כאלו של דעה.
אין פה מחקר, זה לא שמישהו מאיתנו יביא הוכחות מוצקות.
אני אומר לך ממה שאני רואה עם העין לאנשים שאני מכיר, אני לא אחזור על טענותיי ואגיב על מה שאמרת , למרות שאני לא הכי מסכים איתם(עם החלק של כוכבי טלוויזיה שעברו לקולנוע וזה מה שמוכיח את טענתך לעומת שלי כי אני לא מסכים שזה מוכיח משהו כי זו לא הטענה שלי), אבל זה לא משנה .
אני מבין שגם אני הזכרתי את ניל הרבה אבל זה היה בגלל שהוא כוכב טלוויזיה שאכן התפרסם שמה ויש לו שם למרות שהוא כןכב טלוויזיה.
כנל מסכים לגבי ג’ניפר .
לעומת זאת השאר שהזכרת אני ממש מכיר בשם של הדמות שלהם.
אבל שוב זה בסדר אין פה דרך להוכי ח משהו מיזה וכל אחד מדבר מעצמו
על דונלד גלובר שמעת? ועל טינה פיי?
ושרה פולסון? וצ'רלי שין? וקיפר סאתרלנד?
אני באמת חושב שהם שמות מאד מוכרים גם בקרב הקהל הכללי, בטח זה האמריקאי.
ניל פטריק האריס הוא לא חריג, למעשה אני אפילו לא בטוח שהוא מוכר באופן דומה לשמות כמו פיי, פולסון, גלובר, סאתרלנד, בטי וויט או אליזבת מוס.
ועכשיו אני גם חושב על ג'יימס ספיידר שהוא כוכב ענק
באמת שהרשימה הזו לא נגמרת
אבל עובדתית זה באמת רק אתה
אני אענה בתור עכבר טלוויזיה הרבה לפני שהוא משהו בקולנוע, ואגיד שכבר מהפתיחה של השיחה הזו שעשעה אותי, כי בשביל חובב טלוויזיה מייקל סי הול, הוא לא זה מדקסטר, אלא הוא מייקל סי הול, השחקן הראשי בעמוק באדמה ודקסטר.
יש המון שחקני טלוויזיה חשובים שהם לא משהו משמעותי בעולם הקולנוע, אבל הסדרות שלהם לפחות בתחילתם יהיו וירוצו כסדרה החדשה של X. אני אוסיף על אלו שהוזכרו את שרה פולסון, כריסטופר מלוני, פליסטי הופמן (לפני שהסתבכה בפלילים), מרי לואיז פרקר, בטי וויט, דמייאן לואיס, ג'פרי דין מורגן, מייקל סי הול, מרשה קרוס, קלאודיה בלאק והפרטנר שלה בכל סדרות המד"ב, לורן גרהאם, אליזבת מוס, צ'רלי שין, ליסה קודרו והרשימה באמת לא נגמרת. ואפשר ללכת אחורה יותר עם התר לוקליר, ג'ואן קולינס וכל מיני שחקניות שהקפיצו רייטינג לסדרות. השחקנים האלה מרוויחים בהתאם למעמדם ומושכים קהל לסדרות שלהם.
אני חושב שההטיה שלך ובכלל נובעת מזה שכוכבי קולנוע בטח ב-20 השנים האחרונות הם גנריים, כלומר ז'אן קלוד ואן דאם יילך לככב באקשן, אבל אני לא באמת יודע להגיד לאיזה קהל רוברט דאוני ג'וניור או אנג'לינה ג'ולי פונים והם יוכלו להשתתף במארוול, דרמת אינדי או קומדיה של אפאטו והכל ישמע לי די הגיוני. טלוויזיה לעומת זאת משום שכמות הדמויות קטנה יותר מתאפיינת בכוכבים שמושכים קהל מסוים כי רגילים לקשר אותם לתפקידים ויוצרים מסוימים שכן כמות התפקידים שהם עושים מצומצמת יותר.
כלומר מרשה קרוס ומרי לואיז פרקר יהיו סופר מוכרת ואייקון מטורף בעבור קהלים מסוימים שבכלל לא יכירו את כריסטופר מלוני ואליזבת מוס שפונים לקהל אחר לחלוטין ואף אחד מהשניים בכלל לא יכיר את המקומות שבהם קלאודיה בלאק או נייתן פיליון מוכרים בהם. אז אתה מכיר את ניל פטריק האריס, אבל הוא לא חריג.
מסכימה עם העקרון אבל
קיפר סאתרלנד היה בקולנוע הרבה לפני שהיה בטלויזיה…
גם רוב לאו וצ'רלי שין אגב.
הם סוג של שחקני קולנוע ש"ירדו ממגדולתם" עד שהטלויזיה נתנה להם הזדמנות שנייה.
לגבי השאר – מסכימה
אני חשבתי להתייחס לזה עוד בגוף ההודעה
אבל נמנעתי כדי לא להתפזר יותר מדי.
צרלי שין או רוב לאו הם כוכבי קולנוע באותה מידה שגורג קלוני הוא כוכב טלוויזיה. כן שין קיבל הכרה בקולנוע אבל במכלול הקריירה שלו החל מספין סיטי ועד לסדנה לעצבים את רוב גוף העבודה המשמעותי שלו הוא טלוויזיוני. באותה מידה קלוני זכה להכרה ולמעמד בer אבל לא נכון לדעתי לקרוא לו כוכב טלוויזיה מאותה סיבה בדיוק רק הפוך, שכן רוב גוף העבודה המשמעותי שלו מגיע מהקולנוע.
אבל אתה לא מצטט עובדות, אתה כותב את דעתך
אז זה בטוח לא "עובדתית זה באמת רק אתה" כי גם אני לא מכיר את רוב השמות שציינת למעלה.
בכל מקרה, אני נוטה להסכים עם הדעה שכוכבי טלוויזיה הם פחות מפורסמים ופחות מוכרים בשם מאשר כוכבי קולנוע לציבור הרחב (שהוא לא עכבר טלוויזיה ולא עכבר קולנוע) אבל זאת סהכ דעה, לא עובדה, כן? אם תראה לי עובדות שמוכיחות אחרת אני ככל הנראה אשתכנע.
העניין הוא שזו השוואה לא נכונה
כי כוכבי טלוויזיה שיהיו מספיק מוכרים לקהל הרחב, יתחילו לעשות קולנוע ואז יחשבו כוכבי קולנוע, גם אם הפרסום המקורי שלהם היה בטלויזיה…
כאשר כתבתי עובדתית התכוונתי
שעובדתית זה רק הוא שמכיר את ניל פטריק האריס בלבד, בהמשך לזה שהוא כתב "עובדתית אני מכיר רק את ניל פטריק האריס", לא שעובדתית כוכבי טלוויזיה מוכרים באותה מידה.
אני לא חושב שבדיון הזה יהיו עובדות קשות כי אין לי או לאחרים שום כלי להוכיח שאשטון קוצר מוכר באותה מידה כמו רוברט דאוני ג'וניור ואידריס אלבה או בנדיקט קמברץ מוכרים באותה מידה כמו ריס ויסתרפון ווין דיזל.
אני כן אבל יכול להתייחס לדירוגי שכר ולומר שאם אליזבת מוס מקבלת מיחיון דולר לפרק (13 מיליון דולר לעונה), מרשה קרוס מקבלת 400 אלף דולר לפרק (קרי 8 מיליון דולא לעונה שזה בערך מקביל לסרט) או מתיו פרי ואשטון קוצר מקבלים 800 אלף דולר עד מיליון דולר לפרק (קרי 20-22 מיליון לעונה) אז כנראה שהשווי שלהם שהוא הדרך היחידה שאני יכול לאמוד כוכבות שוות ערך לכוכבי קולנוע שהם a ליסט. שזה בעייני מעיד שהם כוכבים באותה מידה כמו כוכב שמקבל בין 8 ל-20 מיליון דולר. והשמות שאמרתי הם באמת לא חריגים.
בעייני האופן שבו מעריכים אותם האולפנים הןא עובדה ודי קרובה לעניין כוכבות.
אני לא כל כך מסכים עם החישוב הכלכלי שאתה עושה
כי אולי הם מקבלים הרבה מאוד כסף לעונה, אבל הם גם עושים את זה בשביל הרבה יותר שעות עבודה, ודווקא אלה שמרוויחים סכומי כסף גבוהים במיוחד הם הרבה פעמים לא כל כך כוכבים (למשל חברי הקאסט של המפץ הגדול שאולי הרוויחו מיליון דולר לפרק אבל אני לא חושב שהנוכחות שלהם בסדרה חדשה מספיקה בשביל למשוך אליה קהל)
אני לא בטוח שעבודה על סרט אקשן מפרנצייז
דורש הרבה פחות שעות, בטח אם ניתן ביטוי לזה שרוב התכנים צומצמו מ22 שעות שידור ל13 שעות (או חצי במידה ומדובר בקומדיה) ובמקביל נתייחס לזה שהקידום לסרט הוא הרבה יותר אינטנסיבי מאשר לסדרה.
את מה שאמרת בנוגע למושכי קהל טוענים כבר שנים על כוכבי קולנוע. האם סרט חדש של גניפר לורנס, וויל סמית (שפרץ בטלוויזיה) או ריאן גוסלינג ימשוך בהכרח קהל? כנראה שלא כי יש להם פלופים.
אני דווקא נוטה לחשוב שלכוכבי טלוויזיה בגלל הנטייה לקחת אותם לסדרות עם קהל יעד דומה (בתפקידים ראשיים, בץפקידי אורח נראה יותר התפרעות ואף ניסיון למשוך קהלים חדשים לתכנית), יש הרבה יותר אפקט משיכת קהל מכוכבי קולנוע שהם גנרים יותר בליהוק שלהם.
כלומר מי שאוהב קומדיות אשטון קוצ'ר ילך לראות את הסדרה הבאה שלו ומי שאוהב את הדרמות שכריסטופר מלוני מלוהק אליהן או חובבי קאמפ ילכו לראות את החדש של מרשה קרוס ודרמות פשע קשוחות ילכו לראות את החדש של אידריס אלבה, לעומת זאת מי קהל היעד של החדש של בראד פיט? מי האנשים שילכו לראות את החדש של בראד פיט כי זה החדש של בראד פיט.
אחלה דיון עשיתם פה
ואת כולו אפשר לפתור על ידי google trends שזה בטח עדיף על תיאוריה.
למשל ככה:
https://trends.google.com/trends/explore?geo=US&q=neil%20patrick%20harris,%2Fm%2F016z2j,%2Fm%2F070507,%2Fm%2F0n6f8
דווקא פה הייתה הטיה שבגללה הגרף לא יכול ללכת אותנו
מאד סביר שריס וויסתרפון מובילה על כל הרביעייה הזו בגלל שבתקופה הזו שקרים קטנים הייתה משודרת בטלוויזיה והייתה אחת הסדרות המדוברות, בעוד לשלושה האחרים לא היו פרויקטים בולטים, לא בגלל הכוכבות שלה.
אז זה לא יכול ממש ללמד אותנו שריס גדולה מרוברט דאוני ג'וניור, או משהו על יחסי טלוויזיה קולנוע.
מה שכן זה יכול ללמד אותנו זה שביוטה מאד אוהבים את רוברט דאוני ג'וניור (או לא אוהבים את ריס וויסתרפון)
ג׳ניפר אניסטון
כן יש לה כמה סרטים, אבל היא חד משמעית כוכבת טלוויזיה בראש ובראשונה.
גם בעיני יש הרבה מאוד שחקני טלוויזיה שמוכרים בשמם ולא רק כ-״ההוא מ…״ אז מסכימה איתך לגמרי. בריאן קריסטון הוא בריאן קרנסטון, הוא לא ״ההוא משובר שורות״. ברור שלא כולם יכירו את השם של כל כוכב טלוויזיה, אבל תכלס, לא כולם יכירו גם כל כוכב קולנוע, מינוס פלוס איזה דיקפריו, טום קרוז וכד׳.
כוכבי הקולנוע הגדולים הם הרבה יותר גדולים מכוכבי הטלוויזיה הגדולים, לגביי זה אין שום ספק וזה חלק מובנה מכמה כסף כל אחת מהתעשיות מגלגלת ואיך תעשיית הבידור הנלוות מתפקדת. אבל יש כוכבי טלוויזיה גדולים ומי שקצת בעניינים מכיר את השמות שלהם.
תודה!
בריאן קרנסטון הוא מי שחשבתי עליו, ולא הצלחתי להזכר בו.
כי הוא לגמרי וולטר ווייט
עבור רוב מי שמכיר אותו.
(ועבור מי שלא – אמור את שמו – הוא הייזנברג).
בניגוד למה שאמר המגיב מעלייך.
בשבילי הוא עדיין האל
(ל"ת)
ד"ר ווטלי
(ל"ת)
תכלס, פשוט יותר כיף איתו כשהוא קומי
לא בגלל שהוא שחקן דרמטי לא טוב, פשוט גברים חמורי סבר יש לנו בכמויות; אנשים שיודעים להיות כ"כ מצחיקים בכזאת רצינות נדירים מדי.
כשמדברים על סדרות רשת הסיבה היא טכנית
הפקה של פרק דרמה לטלויזיה, לוקח כ 3 שבועות, מתוכם7-9 ימי צילום. סדרות דרמה במקור היו מתוכננות ל22 פרקים בעונה, ומאחר ואין 66 שבועות בשנה (ויש גם חופשים), חייבים לפאזר את מלאכת הבימוי על כמה אנשים. אז יש שואוראנר שזה מי שאחראי על הטון הכללי של הסדרה ודואג להגיד לבמאים השונים מה הוא רוצה, אבל כל במאי דואג לבנות את הפרק שלו. והשואוראנר הוא אמנם הרבה פעמים התסריטאי אבל לא תמיד, יש מקרים שהשואוראנר של סדרה הוא במאי בהכשרתו, הוא מביים את הפרקים שמתחשק לו לביים ואת השאר מחלק.
כשעזבנו את עולם סדרות הרשת לעולם הסטרימנג גם זה התחיל להשתנות, ויש מקרים שסדרות קצרות יחסית של 10-12 פרקים מופקות במלואן על ידי אותו הצוות, וזה מה שגורם לעובדה שלוקח הרבה זמן בין עונה אחת לשנייה. כי להפיק 10 פרקים זה שנה נטו (לא כולל סופשים, חגים וחופשת קיץ).
והפרק האהוב עליי בסדרת טלוויזיה הוא
לא זוכר איך הוא נקרא, אבל זה הפרק ב-happy endings שבו החבר'ה עושים לבלום (היה לו תפקיד קטן באיירון מן 3, אם אינני טועה) מתיחה מרושעת (גורמים לו לחשוב שזכה בלוטו) והוא מבטיח להם נקמה אכזרית לא פחות. הפרק הזה הוא שורה של בדיחות מעולות שמוגשות בקצב של מכונת ירייה, הוא מותח באופן בלתי רגיל (כמו סלאשר קלאסי, החברים אף פעם לא יודעים מאיפה זה יבוא להם), והסיום שלו פשוט שומט לסתות, ככל שזה אמור בקומדיה (לקח לי כמה שנים לגלות לאיזה סרט הוא רומז בסצינה האחרונה שלו, אני מודה).
זה קשה, אבל החמישייה שלי
היו פה כמה בחירות מעולות (פיירפליי, אקסית משוגעת, happy endings) אבל עבורי הטופ 5, ואל תבקשו ממני לדרג ביניהם, הם:
1. דוקטור הו, Blink, כי זה אחד מסרטי האימה הכי יעילים שנעשו אי פעם.
2. Better off Ted, Jabberwocky, עם מופת של אבסורד תאגידי אמריקני.
3. האגדה של קורה, beginnings, סיפור ואנימציה מהיפים שראיתי בחיי.
4. אלפאס, when push comes to shove, איך הסדרה הזאת בוטלה אחרי 2 עונות?!!!! בכל מקרה, שורה של טוויסטים גאונים ועדיין הרגע הכי מוצלח זה מבט ה"יהיה בסדר" של דיוויד סטרת'יין בסוף.
5. Futurama, Jurassic bark, סתמו, אני לא בוכה, אתם בוכים.
וואו, הטעם הטלוויזיוני שלנו חופף באופן מרשים.
במיוחד בהתחשב בכמה ספציפי ושרירותי הטעם הטלוויזיוני שלי.
(תוהה האם אני צריכה לכתוב ביקורת על בטר אוף טד בתקווה לגרום לפחות לבן אדם להכיר את הסדרה המדהימה הזו.)
בהחלט :)
(ל"ת)
סוף סוף!
(ל"ת)
ניסיתי לחשוב איזה פרק הייתי בוחר
ובסופו של דבר החלטתי על קריטריון אחד – איזה פרק, למרות שאני מכיר טוב, הייתי יושב ורואה עד הסוף אם הייתה עולה לי ההזדמנות לראות? (בסרטים, דרך אגב, מקום ראשון זה בחזרה לעתיד)
אז חשבתי, וזה כנראה Trials and Tribble-ations של חלל עמוק 9. זה פרק שהוא מחווה אחת גדולה למסע בין כוכבים המקורי, עטופה בהישג טכני עצום. צוות חלל עמוק 9 חוזר בזמן, ובגלל סיבות מצטרף לחלק מהאנטרפרייז המקורית. צוות השחקנים לבוש בשחזור בגדים ותסרוקות מהעבר, ומודבק לסצינות שצולמו שלושים שנה קודם. במקביל המסע לעבר נותן טוויסט לעלילת הפרק המקורי. וכמובן שזה היה אחד הפרקים הראשונים שראיתי במסגרת כנס, מה שעזר לו להיחרט בזכרון יותר מסתם 40 דקות של טלוויזיה. אני לא חושב שתהיה לי בעיה לראות אותו עוד פעם.
הפרק הכי קליימטי
החוויה הכי משמעותית שאני חוויתי בטלוויזיה היתה פרק הסיום של עמוק באדמה.
אומנם בפני עצמו הוא לא שווה הרבה, אבל כפרק שמסכם סדרה שלמה. זה הפרק הכי אנושי שקיים בעיני
הפרק I Remember You מ-Adventure Time.
(ל"ת)
מחזק
לא הייתי אומר שזה הפרק *הכי* טוב בטלוויזיה אי פעם, אבל אני מבין את הקונצנזוס סביבו. בסדרה שבד״כ מהווה כיף סוריאליסטי, הוא בולט בבגרות, באיפוק ובכובד שלו. מרשים כמה נרמז כאן בעקיפין על סיפור הרקע ועל מה שעובר למרסלין בראש. ואני אפילו לא כזה אוהב את המוזיקה של מרסלין.
הפרק Connection Lost של "משפחה מודרנית"
על פניו, אין שום סיבה שהפרק הזה יצליח. רק מהתיאור שלו הוא נשמע כמו פרסומת של 20 דקות לחברת אפל והוא נעשה בזמן שהסדרה כבר די איבדה את הקסם שהפך אותה למיוחדת אבל למרות כל זאת הפרק עדיין עובד והוא עובד בצורה מושלמת. לרבים שהפסיקו לראות את הסדרה בעונותיה המוקדמות אני מאוד ממליץ לחזור לראות רק את הפרק הזה.
והוא עוד אקסטרא רלוונטי בתקופת הקורונה!
(ל"ת)
פרק 8 של טווין פיקס עונה 3
יש טובים ממנו? אולי, אבל אין שום דבר שאפילו דומה לו בכל הרשימה עד עכשיו.
למשל – הדיון בפתיל מקביל כאן על סימון ספוילרים חסר כל משמעות לגבי הפרק הזה. שום דבר שמישהו יאמר עליו לא יפגע בחוויה של צפייה בו, וגם לא יסביר אותה, כשכל מושג ה'עלילה' כמעט לא רלונטי.
מסוג הפרקים שתוך כדי הצפייה הייתי בכלל נפעם מזה שמישהו היה מוכן ליצור ולשדר דבר כזה בטלויזיה.
אולי תמצית והקצנה של היצירה הלינצ'ית לדורותיה.
יום אחד (בתקווה לא ברחוק יותר מדי)
אתגבר על הטעם הרע של רוב עונה 2 של טווין פיקס (וספציפית של הסרט שבא אחריו) ואמשיך בגבורה לעונה 3, שאני כבר יודע שיש קשר מועט בינה ובין עונה 2. אבל אני עוד צריך רגע.
באמצע עונה 2 יש את אחד הפרקים הטובים בתולדות הטלוויזיה
והוא היה קליימקס כזה מספק שלמרות שניסיתי, לא הצלחתי לצלוח את המשך העונה. מאותו ההיגיון לא ראיתי את עונה 3, למרות שזה כבר חומר באחד הקורסים שלי. אולי לקראת סוף הסמסטר.
אני ממליץ על עונה 3
היא כמובן לא מושלמת, אבל אפילו יותר מעונה 2 – היא ממש דייויד לינץ', על סטרואידים.
ועל הדרך, נוסף לה בונוס מתוק מריר שמרחף מעליה – העיסוק בזקנה ובחלופיות הזמן.
בגלל שהיא טורחת להחזיר הרבה מהשחקנים המקוריים, אחרי 25 שנה, וטורחת עוד יותר לא לייפות ולהחליק את הקמטים והפגעים שהזמן העניק להם, הפער הזה נוכח, אפקטיבי ונוגע ללב בהרבה נקודות וסצינות, מתחת לכל השנניגנס והפירוטכניקה הלינצ'ית (הראויה בזכות עצמה).
או באנלוגיה דוקא לפילמוגרפיה הקולנועית של לינץ' – 'כביש אבוד' פוגש את 'סיפור פשוט'.
וגם International assassin של ''הנותרים''
קשה לבחור פרק אחד מהסדרה המופתית הזו, אבל אם כבר אז כבר. גם כשהיא מפליגה למחוזות החלום והסוריאליזם – שהיא מצטיינת בהם – היא לא מתנתקת לרגע מהרגש, הכאב, המאבקים והאובדן שמהווים את החיים עצמם עבור כל צופה וצופה.
זה הפרק השמיני בעונה השנייה.
יש כמה פרקים שנחקקו אצלי מעבר לכל סרט שראיתי
באופן כללי, עם כל ההערכה לפרקי stand alone מוצלחים, היופי במדיום הטלוויזיוני בעיניי הוא היכולת לספר סיפור ארוך טווח, ולכן הפרקים שהכי נגעו בי הם בדרך כלל כאלה שחתמו או קידמו סיפורים שכבר הייתי מעורב בהם רגשית מתלכתחילה. למשל:
– "אוזימנדיאס" של ברייקינג באד הוא דוגמה לקונצנזוס שהוא פשוט מוצדק. ההגדרה המילונית של המילה "קליימקס".
– הפרק האהוב עליי של משחקי הכס הוא עדיין "בלאקווטר". דווקא כקונטרסט לכל פרקי הקרבות שבאו בעונות הבאות, הפרק הזה שהוא הרבה יותר מינמליסטי מבחינה הפקתית, הוא מרשים, מסעיר וחודר פי כמה מבחינת העלילה והדיאלוגים.
– Free Churro של בוג'אק. נכון, הוא גימיק, אבל הוא גימיק שעשוי בצורה פשוט מושלמת. מונולוג של 25 דקות שמצליח לרתק, להצחיק ולרגש, בלי מילה אחת לא במקום.
– הפרק האחרון של העונה השנייה של "יורשים", This Is Not for Tears שהיא באופן כללי הסדרה עם תצוגות המשחק הכי טובות שראיתי, והתסריט הכי חד ומשוייף שנתקלתי בו, וזה פשוט פרק שמייצג אותה בצורה מדוייקת.
אוסיף כהשלמה לטופ 5 גם את Long Term Parking של סופרנוס.
איזה פרק קשה לצפייה עינאל דינאק (לגבי "חניה לטווח ארוך").
(ל"ת)
אי אר
הסידרה הכי טובה שאי פעם נוצרה בטלויזיה. אמנם משנות התשעים אבל לא התיישנה (כמעט) בכלל.
אני דוחק בכם לראות את הפרק שנקרא "orion in the sky". מעין פרק פרידה מד"ר גרין, גיבור ילדותי, או נעוריי, בעצם. האנשים שם פשוט יודעים לעשות טלויזיה
אי אר הפסיד אצלי בפוטו פיניש
וזה בהחלט פרק מצויין, אבל אם אני הייתי צריכה לבחור פרק אחד מאי אר הייתי בוחרת את הפרק מהעונה החמישית (נראה לי, אל תתפוס אותי במילה), שיש דליפת בנזן בחדר מיון ונוח ווילי הופך להיות האחראי על המיון למרות שהוא רק מתמחה.
אקשן בית חולים כמו שאקשן בית חולים צריך להיות.
הפרק A Dark Quiet Death של Mythic Quest: Raven's Banquet עולה לי מסיבה מסוימת. זה פרק שלא ממש קשור לסדרה (עדיין?), חוץ מהזכרה קצרה (אך חשובה)של הדמות המרכזית לאירועים של הפרק. מה שממש אהבתי בפרק זה שהוא בא לגרום לקהל להבין את כל הנושא של אהבה ומה שאנחנו צריכים מבני הזוג שלנו והראה לנו ממה הדמויות הראשיות של הסדרה צריכות להתחמק. פלוס ממש אהבתי את הדמות הראשית של הפרק, היא נכתבה כמו בנאדם אמיתי ולא כמו רק "האישה המוזרה והמקסימה" למרות שהם בקלות היו יכולים ללכת לשם.
איזה כתבה כייפית!
החזרתם אותי לימי המסמ"צ העליזים. כמה פרקים שלא ראיתי שאוזכרו בתגובות הקודמות, ספויילרים בלבן:
NCIS
לקראת סוף עונה 2, היה ספויילר ידוע שאחת מהדמויות הולכת למות, אבל לא ידעו מי, לאורך כל הפרק נראה כאילו (באמת?) הכותבים שיחקו עם הצופים כשהידע הזה מרחף ברקע.
גם הפרק שהם חוטפים סארס זכור לי לטובה.
אי.אר פרק בקבוק שחלק מהדמויות נעולות בחדר הרצאות גדול.
על טבעי, הפרקים שבהם המדיום הטלוויזיוני לוקח חלק פעיל. בכללי, ההתכתבות של הסדרה הזו עם המעריצים ייחודית ("הן יודעות שאנחנו אחים?!" – ציטוט מייצג מהפרק עם הפאנפיקשנים).
הפרק שהם מגלים שהם בעצם דמויות בתוכנית טלוויזיה וששחקנים משחקים אותם, תסריטאים כותבים את כל מה שהם אומרים וכן הלאה.
הפרק שהם עוברים בין ז'אנרים של תוכניות טלוויזיה.
יומני הערפד
פרק לולאת זמן, בלי לולאת זמן זה שבו דיימון חווה שוב ושוב את אותן החוויות ממלחמת האזרחים באבן כמו בלולאת זמן.
הפרק שבוני ודיימון נמצאים בעולם זהה לעולם האמיתי, מכיל את כל החפצים אך ריק מאנשים. מה שמיוחד, זה שגם הראו את שגרת החיים בעולם הריק.
קרוליין מבטלת את הרגשות שלה אבל נשארת ממש דומה לעצמה. מעניין שעשו את זה מבחינת האפיון של הדמות.
דוקטור הו זה עם הריאליטי.
פרקים ששואבים את הצופה להתרחשויות בזמן אמת:
תאג"ד פרק הקאמפינג בעונה 2. אזהרת צפייה: טריגר, פוסט טראורמה צבאית.
משחקי הכס: שהם חיכו כל הלילה לקרב בסוף הסדרה.
משפחה מודרנית: הפרק בבניין היוקרתי עם הבאטלר הבריטי.
סטרגייט SG1 בטוח שיש אחד, שכחתי. אולי זה שפורצים להם בסיס?
בארק היורה.
לא, זה לא המבטא הערבי שלי. Jurrasic bark של פיוצ'רמה זה הפרק היחידי עד עכשיו שנגע חזק בכל מנעד הרגשות שלי. פרק מופת טלוויזיוני, שגורם לך לצחוק בקול, לכעוס ולשנוא, להתאהב, ובעיקר לבכות. ממש לבכות.
האלמנטים של הפרק הזה, איך שהם מסודרים, וה"טוויסט" בסוף גורמים לך לקפץ מהרגשה להרגשה, בלי לשים לב אפילו איך הפרק הזה מנגן לך על כל הרגשות האלו. וכן, זה אמנם מחזור מסויים של פרק קודם בסדרה, אבל שניהם פשוט יצירות מופת, וזה פשוט נמצא מעל לקודם.
'הבורגרים של בוב', סדרת הטלוויזיה האהובה עליי היום, תהפוך ליצירת מופת אך ורק כאשר יהיה לה פרק שיצליח, אולי, להזכיר במעט את המקצועיות והרגישות שהפרק הזה נעשה בהן.
ואני מאוכזב מעין הדג שרק אדם אחד הזכיר אותו לפני כן.
כן.
בכלליות, אגב, ההתלבטות שלי היה בין שלל יצירות מופת מתחום האנימציה של סדרות מוכרות יותר ופחות, אבל בסוף הלב הלך עם צ'ילנדרס הוספיטל כי ???. אבל בארק היורה ראוי ביותר לתואר הזה.
יצוין שזה אחד השימושים המצטיינים ב-I Will Wait for You ומצב לא רע שיותר אפקטיבי מב"מטריות שרבורג" עצמו
(ל"ת)
אם כבר הכתבה צפה מחדש
אז אכתוב על כמה פרקים אהובים עליי שעוד לא נכתבו כאן (או לפחות לא ראיתי שכתבו עליהם).
מד מן, המזוודה (4.7): פרק שהוא רכבת הרים במערכת היחסים המורכבת והמאוד לא סימטרית בין שתי דמויות מרכזיות. אנחנו רואים איך דון ופגי מתקשים להפריד בין האישי לבין המקצועי; בין אם זה דון שמתאבסס על משהו מקצועי כדי להתחמק ממשהו אישי ובין אם זו פגי שמקריבה מערכת יחסים רומנטית למען היחסים עם הבוס שלה, וגם כמובן שביחסים ביניהם דון ופגי לא מצליחים להפריד בין ההסטוריה האישית והמקצועית שלהם וזה מקרין על איך הם מתייחסים אחד לשנייה. הפרק הזה מגיע ממש באמצע הסדרה כולה והוא מהווה סיכום של מערכת היחסים שלהם בחצי הראשון שלה מצד אחד ומצד שני מספק איזושהי נקודת מפנה נוספת ליחסים שלהם בהמשך הסדרה.
גראביטי פולז, בין שני סטאנים (2.12): הטוויסט הגדול בסדרה מגיע עם סיפור רקע כואב על קשר בין שני תאומים. הפרק עונה בצורה יפה כל כך על שאלות פתוחות שהיו בסדרה עד אותו הרגע לגבי היומנים והמוטיבציה של סטאן. הסיפור של שני הסטאנים כמובן משקף אלמנטים מסוימים ביחסים של דיפר ומייבל, וגורם להם (ולנו) לתהות ולקוות שהם לא יגיעו למצב כזה של נתק לעולם.
קומיוניטי, כריות ושמיכות (3.14): יש מלא פרקי קונספט נהדרים בקומיוניטי והכי פופולארי מביניהם הוא כנראה על הטיימליינים המקבילים, אבל לי יש מקום מיוחד בלב לפרק הזה דווקא. מה שגורם לי לאהוב כל כך את הפרק הזה זה שהסיפור המרכזי כאן הוא באמת נוגע ללב, הוא פשוט מוקף בכל השיט הקבוע (והנפלא לרוב) של קומיוניטי. הרי זה סיפור על שני חברים הכי טובים, שיש היררכיה ברורה של מעמד חברתי בין השניים, אבל היררכיה הפוכה במערכת היחסים האישית שלהם. הם מצליחים לגייס עבור הקונפליקט האישי שלהם את כל הקמפוס, ולא מצליחים לסיים אותו גם כשכל השאר מאבדים עניין כי לסיים את המלחמה זה אומר לסיים את החברות ביניהם. הרגע בסוף עם ג'ף והכובע נהדר ומתכתב עבורי (ואולי בכוונה תחילה, לא יודע) עם הסוף של Blowup.
הפרק שבחרת של קומיוניטי הוא סתם פרק גס. וארוך שלא לצורך.
ואם כבר גרוויטי פולס, אז ״תעלומת אחוזת צפון-מערב״ – רומנטי במידה, נוגע ללב במידה, מצחיק במידה, ומפחיד מעבר למידה.
גס וארוך?
הפרק הוא באורך סטנדרטי ואני די בטוח שאין בו משהו גס, אז או שאני ממש לא מבין על מה אתה מדבר או שאתה מחבר את הפרק הזה עם הפרק הקודם לו, שהוא בונה לקראת הפרק הזה ויש בו חלק "גס". הפרק שמכין את הקרקע הוא באמת הרבה פחות מלהיב, אבל לא עליו דיברתי, אלו שני פרקים נפרדים כשכל אחד מהם באורך הקבוע של פרקים בקומיוניטי.
שניהם זכורים לי כלא משהו.
ובמיוחד בהשוואה לשאר העונה השלישית, שכמובן כוללת רגעים כמו קווי הזמן המקבילים, חדר הדמיונות של טרוי ועאבד והוקת׳ורן.
אם כבר פרק אנדרייטד של קומיוניטי שאף אחד אף פעם לא מזכיר, אז הטיפול הפסיכולוגי הקבוצתי של השביעייה.
(ל"ת)
רציתי להוסיף עוד פרק אהוב אחד
אחרי שבתקופה האחרונה אני בבינג' מחודש על הסדרה המופלאה הזאת, ולמרות שבעיקרון יכולתי לבחור כל פרק אחר שלה כי כל הפרקים שלה ממש דומים (אבל בקטע ממש טוב): "חינה" של דוקטור כץ. אז למה דווקא הוא? אולי כי הוא בולט חזותית, אבל בעיקר כי הוא הכי מצחיק אותי, למרות הגסויות (שלא מופיעות ברוב הפרקים של הסדרה וממש לא אופייניות לה.) יש בו את האורחים הכי טובים ובדיחות שפשוט הפילו אותי מהכורסה מרוב צחוק בפעם הראשונה שבה צפיתי בו. אני אפילו לא זוכר אם זה הפרק הראשון של הסדרה שראיתי או לפחות אחד הראשונים, אבל אם מישהו עדיין לא מכיר ורוצה לדגום למה לעזאזל זאת סדרה כל-כך גאונית ולמה היא הייתה הלהיט הראשון של קומדי סנטרל (כן, הרבה לפני סאות' פארק) – זה הפרק.
יכול להיות שאני מפספס, אבל באיזו סדרה?
(ל"ת)
דר כץ מטפל מקצועי
הסדרה הזאת שמעתי עליה דברים טובים אבל לא ראיתי אף פרק עדיין.
אפילו עשו עליה פרודיה בארתור!
https://www.youtube.com/watch?v=Nxeaocy0KVk
השאלה היא למי צריך לתת את הקרדיט?
זה היה חלק מפרק מעריצים, זאת אומרת שילדים כתבו את הפרודיות האלו. אבל אני מניח שהם לא בחרו את הפרודיות לסדרות לשבפרק.
כמו שהבנתי
ילדה אחת (הולי הולנד) המציאה את העלילה הראשית של הפרק (תחרות סיפורים.) את הפרודיות המציא הכותב של הפרק.
אז הילדים שהם הזכירו שזכו בתחרות הסיפורים היו מזויפים?
הם הקדישו דקה וחצי רק לזה בסוף הפרק.
לא מזויפים.
יש הבדל בין להמציא את הרעיון הכללי של הפרק ובין ממש לכתוב אותו.
להגנתי
הפרודיות היו כל כך קצרות ודיי פשוטות עד שנראה שילדים באמת כתבו אותם ואז הכותבים של הפרק/ אמני הסטוריבורד התאימו את התסריט לפרודיה מסויימת.
רציתי להוסיף אפילו עוד פרק, גם אם עם הסתייגויות מסוימות, כי מדובר בסדרה קצת אזוטרית;
אבל כזאת שאני בטוח שחלקכם לפחות זוכרים – בוב ומרגרט, עונה שנייה, "התנהגות חייתית". הפרק קצת גס (ויש להם הרבה פרקים כאלה, למרות שבמקור הם שווקו כאנטיתזה לסאות' פארק), והוא גם די קיצוני מבחינת התרחשויות אז הוא לא למי שרק רוצה להתחיל לצפות בסדרה, אבל צפיתי בו שוב היום אחרי לפחות 24 (!!!) שנים שלא צפיתי בו והוא לא התיישן לרגע. פשוט יצירת מופת של כתיבה (משלב מאוד מסוים בפרק, לפחות.)