תמונה קבוצתית: בואו לשחק

טטריס, קקטוסים ומשחק האימה הכי מפחיד בכל הזמנים - איזה משחקים צריכים להגיע כבר לקולנוע?

הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה. מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". 


קחו מרשלמו, התקרבו למדורה ובוא אספר לכם על "קללת משחקי המחשב". אותה קללה עתיקה שקובעת שלא משנה מה הוליווד תעשה, כל סרט שמבוסס על משחקי מחשב שיצא מתוכה יהיה כשלון או אכזבה. מספרים שלא משנה אם סרטים הופכים טכנית לשוברי קופות או מתחבבים על המבקרים, עדיין אין סרט אחד שיצליח לגרום לכולם להגיד "כן! זה! זה העיבוד משחקי מחשב הטוב שחיפשתי!", ועל כן לא נותר לנו אלא לשאול את כותבי עין הדג: "איזה משחק מחשב הייתם רוצים לראות מעובד לסרט?"

רז גרינברג: השנה היא 1997, ומשחקי ההרפתקאות – קווסטים בלשון העם – כבר החלו להשמיע את חרחורי הגסיסה שלהם בתור ז'אנר פופולרי. דווקא אז, אחד היוצרים המיתולוגיים בז'אנר האקשן – ג'ורדן מכנר, האיש שמאחורי "קרטקה" ו-"הנסיך הפרסי" – החליט להתנסות במשחק מהסוגה. למשחק קראו The Last Express והוא עקב אחרי רוברט קאת', רופא אמריקאי צעיר עם עבר מפוקפק שנענה להזמנת ידיד שלו להצטרף אליו למסע מפריס לקונסטנטינופול ברכבת האוריינט אקספרס. כשהוא מגיע לחדר, קאת' מגלה לחרדתו את הגופה של ידידו – שבבירור נרצח בצורה אלימה – ובדיוק אז נשמעת דפיקה בדלת. זו ההתחלה של מסע רצוף סכנות עבור קאת', כשהניסיון שלו לברר מי מהנוסעים רצח את החבר שלו חושף קנוניה בסדר גודל מרשים.

למה בעצם "The Last Express" יכול להיות סרט מוצלח, כשסיפורי רצח על הרכבת המפורסמת כבר היו בקולנוע? קודם כל, בגלל תחושת הדחיפות – ככל שגיבור המשחק חושף יותר פרטים על מה שקרה לחבר שלו, יש לו פחות שליטה על מה שקורה. במובן הזה דהירת הרכבת לאורכה של אירופה היא גם מטאפורה לרקע ההיסטורי של המשחק – הסיפור כולו מתרחש בשלהי יולי 1914, כשהיבשת כולה היא סיר-לחץ מבעבע שעומד כל רגע להתפוצץ. את הרקע ההיסטורי הזה המשחק מציג עם המון סטייל – האנימציה הרוטוסקופית שבה המשחק נעשה לא שרדה במאה אחוז את מבחן הזמן אבל השחזור התקופתי עד הפרט האחרון עדיין מרשים. סרט אנימציה שהיה מעביר את הסיפור דרך שימוש בסגנון כזה היה יכול להיות משהו מיוחד.

"The Last Express" יצא, כאמור, בתקופה שבה הז'אנר שלו כבר היה על סף גסיסה. המשחק הפך לכשלון כלכלי מהדהד, ועוד כשהיה על המדפים הוא זכה למחמאות מפוקפקות כשכיכב ברשימות בסגנון "המשחקים הכי טובים שלא שיחקתם". דיבורים על עיבוד קולנועי דווקא היו (עם פול ורהובן, מכל האנשים בעולם, בתור במאי), אבל לא נראה שיצא מהם משהו. אז עשו לעצמכם טובה – גשו ל-GOG ושחקו ב-"The Last Express".

עידן זיירמן: לא, תקשיבו, זו לא בדיחה. דיברו על זה בעבר, ואיכשהו עדיין לא יצא מזה כלום, וכולם התייחסו לזה בתור בדיחה, אבל מה שאני באמת רוצה לראות זה את הוליווד עושה סרט מטטריס.

אין בי רצון קל שבקלים לראות איך הוליווד מתעללת במשחקים עם עלילה מפותחת. ראינו את זה במשך שנים. הנרטיב של משחקי המחשב הגדולים השתכלל בהדרגה, אבל הסרטים שניסו להתבסס עליהם סירבו להמריא. והיום, כשיש לנו משחקים עם סיפורים מדהימים ובניית עולם מצוינת ונסיונות להתעסק בכל מיני דרכים מקוריות עם המשמעות של דברים כמו player agency – אני לא רוצה לראות סרט או סדרה לפי המשחקים האלה. זה לא חסר לי. המשחקים מספרים את הסיפור שלהם טוב יותר ממה שכל סרט יוכל לעשות.

אבל משחק אבסטרקטי (כמעט) לחלוטין? בלי עלילה או דמויות? את זה אני רוצה לראות. כן, אני יודע שאנחנו יכולים לקבל זוועה כמו פיקסלים או סתם שעמומון גרוע כמו הסרט לפי "צוללות". אבל עם הכמות הנכונה של הומור עצמי, אקשן, דמויות קלישאתיות ואפקטים מיוחדים, אפשר להפוך משחק כמו "טטריס" לסרט אסונות נהדר. אתם יודעים, לא טוב או משהו, אבל נהדר בכל זאת. ואני רוצה לראות את זה.

גבי קוגן: "Firewatch" הוא מה שנקרא "משחק אינדי", ועל כן מה יותר ראוי מעיבוד שלו ל"סרט אינדי", על פי הסטריאוטיפ, עם פסקול מלא ביוקללה ושאר קלישאות?

בפיירווץ' אתם מגלמים את דמותו של הנרי, בחור בן 40 ומשהו שחווה אירוע טראגי בחייו האישיים ומוצא את עצמו, בניסיון להתאושש ולנקות ת'ראש, הופך לשומר יערות בשמורת טבע אי שם בהרי הרוקי. במהלך המשחק, למעשה, לא נראית על המסך שום דמות משמעותית – שתי הדמויות היחידות הן הנרי ודליילה, הפקחית השנייה של השמורה שנמצאת במרחק קילומטרים רבים מהנרי וכל האינטראקציה איתה היא דרך מכשיר קשר.

הנקודה החזקה של המשחק הזה, שמתמקד בעיקר בחקירת השמורה ואינו כולל אקשן ממשי, היא באמת אותה מערכת יחסים שנרקמת בין הנרי ודליילה ברשת הקשר. מינימליסטית ככל שתהיה, זאת מערכת יחסים עמוקה, מפורטת ומעוררת הזדהות, שהרבה יותר מעניינת מהתעלומה בלשית שמהווה את העלילה-נטו של המשחק. במבט (או יותר נכון בשמע?) ראשון זה בהחלט נראה כאילו זה הולך למקום של קלישאת ה-"Manic Pixie Dream Girl" ושעוד רגע דליילה לבטח הולכת לשחרר את הנרי השבור והכאוב מכבליו, אבל ככל שמתקדמים מסתבר שזה לא בדיוק המצב, ושגם דליילה היא דמות בוגרת ושלמה ובעלת תכלית מעבר למה שהיא מהווה עבור הנרי.

אם דבר כזה מצליח להיות מועבר דרך מדיה שבה דמות השחקן היא הנרי באופן הכי מילולי שאפשר, הרי שבסרט זה אמור להיות יותר קל. אם אכן הייתי האחראי על עיבוד של המשחק למסך (שיש דיבורים שיוצא לדרך, אגב), זאת הייתה הדילמה המסקרנת ביותר מבחינתי – האם להישאר נאמן כמה שאפשר למקור ולעשות את זה סרט סטייל "היא" שבה הנרי הוא היחיד שנראה על המסך ודליילה נותרת מחוץ לפריים, או שמא דווקא מנצל את מעבר המדיום ומעניק לשניהם נופך שווה וכך מעצים אפילו יותר את אלמנט היחסים ביניהם? כך או כך, אני סבור שסרט על בסיס המשחק הזה בהחלט יכול להיות משהו קצת שונה ובעיקר נורא נורא יפה – הן ויזואלית (המשחק מהמם ביופיו) והן כדרמה אנושית נוגעת ללב.

מתן בכר: המשחק "Legend of Zelda: Ocarina of Time" הוא מהפופולריים והמשפיעים ביותר שנוצרו. ובזמן שהוא מאוד יקר לליבי, בדומה להרבה מועמדים אחרים שחשבתי לכתוב עליהם, מרגיש כאילו סרט של שעתיים לא יוכל לעשות לו צדק. לעומת זאת, משחק ההמשך שלו, "Majora's Mask" לא רק הרבה יותר מתאים לעיבוד קולנועי, הוא גם שייך לאחד הז'אנרים האהובים עלי – לולאת זמן.

לינק, הגיבור שלנו, מגיע לארץ חדשה וזרה בשם טרמינה. במבט ראשון זה נראה כמו מקום יפה למדי עם אנשים נחמדים, עד שמרימים את המבט הזה ומגלים שלטרמינה יש ירח ענקי עם חיוך ממש מטריד שקרוב לקרקע באופן חשוד. אחרי שלושה ימים שבהם הוא חוקר את המקום החדש שאליו הגיע, לינק מבין שהירח התקרב אפילו יותר ועוד רגע מתנגש בטרמינה ומשמיד הכל. מכיוון שזה לא תרחיש אידיאלי, לינק משתמש במפוחית המפורסמת שלו מהמשחק הקודם כדי לנגן שיר קסום שמחזיר את הזמן 72 שעות אחורנית, אל רגע ההגעה שלו לטרמינה.

באופן נועז למדי, "המסכה של מג'ורה" נוטש לא מעט אלמנטים מוכרים של הסדרה: לינק הוא כבר לא הגיבור ה"נבחר" שאמור להציל את העולם, אלא רק עוד תושב בטרמינה. אם במשחקים אחרים בסדרה (ובאופן כללי) המטרה העיקרית היא להרוג בוסים כשמדי פעם צריך לעזור לאיזו דמות שולית לאסוף כמה תרנגולים, הפעם המצב הפוך: הצלת העולם לא תבוא מלדקור את כל מה שזז, אלא להכיר את התושבים האחרים, ללמוד את הלו"ז שלהם במהלך שלושת הימים, להקשיב להם ולעזור להם מתי שהם צריכים. בשביל לקבל חפצים שימושיים ולפתוח איזורים חדשים שיקדמו את המשחק, לינק צריך להבין שכל אחד מהתושבים הוא עולם ומלואו. גם אלו שצריכים עזרה כי הפרות שלהן נחטפות על ידי חייזרים (אני לא ממציא את זה).

מכיוון שמדובר במשחק (יחסית) קטן יותר, אני יכול לדמיין עיבוד קולנועי שלו. כנראה שעדיין יהיה צריך לוותר על אספקטים כאלו ואחרים של המשחק, אבל כמו שכל מי שחווה אותו למד, לפעמים אין זמן להספיק כל מה שרוצים וצריך לנצל היטב את הזמן שמקבלים.

שני אוירבך: קודם כל דיסקליימר: אני לא גיימרית. בכלל. כלומר, ביליתי במצטבר כחמש עשרה שנות חיים בלשחק פריסל וסימס, אבל יש רק משחק עלילתי אחד ששיחקתי במלואו. למרבה המזל זה משחק מבריק ומרתק שגם ככה מדברים כבר שנים על לעבד אותו לקולנוע, אז הבחירה בתשובה הזו הייתה קלה: אני רוצה לראות עיבוד קולנועי של משחקי פורטל, וספציפית "פורטל 2". כלומר, רוצה זו מילה גדולה. אני מוכנה לראות עיבוד כזה אבל גם חוששת, כי עיבודים ליצירות שאנחנו מאוהבים בהן זה דבר מפחיד כמו שאתם יודעים.

אבל בכל זאת יש כמה דברים שאולפן שייקח על עצמו את האתגר הזה יכול לעשות כדי להפיג חלק מהחששות שלי. קודם כל הליהוק: נכון לעכשיו האופציה היחידה לתפקיד צ'ל היא פלורנס פיו, שיש לה גם את הלוק הנכון, גם את כישורי המשחק וגם את המגניבות הטבעית. במידה ויוחלט שהמדבבת המקורית של גלאדוס, אלן מקליין, לא מפורסמת מספיק, אני מוכנה שהיא תוחלף בטילדה סווינטון או פרנסס מקדורמנד. לתפקיד קייב ג'ונסון חייבים להחזיר את ג'יי קיי סימונס, גם אם הוא יזדקק לדיאייג'ינג בחלקים מסוימים. וכמובן שאין ולא יהיה שום וויטלי מלבד סטיבן מרצ'נט. אם בוחרים לשלב את קו העלילה של ראטמן מהקומיקס הנלווה (וייתכן שצריך, כי המשחקים די קצרים) אני אשמח לראות את לאקית' סטנפילד בתפקיד.

עוד דבר שחשוב לי הוא הדגש המגדרי: זה סיפור של נשים שפורצות מהצל של גברים ומתמודדות עם המגלומניה שלהם, ולכן אשמח לראות אישה מעבדת אותו לקולנוע, והייתי רוצה לראות במאית צעירה ומבטיחה מקבלת את הצ'אנס הזה.

מעבר לזה, אני רוצה לראות נאמנות לעיצוב של הסביבה שבה המשחק מתרחש ולרקע ולהיסטוריה של תעשיות אפרצ'ור, אבל עם תסריט שלוקח את הנקודות הקריטיות משני המשחקים ובונה סביבן סיפור חדש שמתוכנן מלכתחילה לעבוד בקולנוע. מצד שני, אני גם מוכנה לא לראות את הסרט הזה בכלל, כמו שעשיתי עם העיבוד לספר האהוב עליי, "המשחק של אנדר". אני פשוט אוהבת את המשחק הזה יותר מדי.

יהונתן צוריה: בגדול, אני רוצה ולא-רוצה במקביל שכל משחק מחשב ווידאו יהפוך לסרט: Wandersong? גרים פנדנגו? פוקימון סנאפ? Donut County? טרופיקו? Hades? המשחק ההוא שאתה ציפור עורך דין בפריז של תחילת המאה ה-19? זה שאתה רומבה רצחני? כן, יאללה, תביאו, למה לא. רק שלא, חכו רגע.

כי השאלה מה יהיה סרט טוב תלויה בכמה מרכיבים: מי בכלל צריך את המעבר הזה (מה חסר ב"אי הקופים" בגרסה הנוכחית שלו, בעצם?), מי יכול ליהנות מהמעבר הזה (האם עלילה על עיירה שמותקפת על ידי האווז מ"Untitled Goose Game" מחזיקה סרט? האם הטירוף הפארודי של "Saints Row" רלוונטי גם לקולנוע?), וכמה מעריצים יתלוננו על כל דבר שיעשו בסרט הזה (כי לא משנה איך יראה עיבוד של "Breath of the Wild" וכמה מדהים הוא יהיה, נתלונן).

על כן, נראה לי שהתשובה שלי לא צריכה להיות המשחקים הגדולים שכולם מכירים אלא משחק קטן, מטומטם, די מכוער אבל עם קונספט מגניב-מטומטם מספיק: קקטוס מק'קוי – אותו צייד אוצרות שהפך לקקטוס ענקי ועכשיו נלחם במלא אנשים במערב הפרוע.

למי שלא מכיר, מדובר במשחק רשת על מה שתיארתי למעלה, שבו אתה עובר חדרים ומרביץ לאנשים עם אקדחים, רובים, חרבות או תנינים. ואמנם העיצוב של קקטוס מק'קוי צריך שדרוג (עוד סיבה טובה לעבד אותו לקולנוע!) אבל תגידו לי ש"איש קקטוס קשוח שתוקף אנשים עם תנין" זה לא סרט שאתם רוצים לראות. קונספט שהוא מספיק מעורפל ולא מחייב כדי לעשות ממנו מטעמים תחת הידיים הנכונות ולהפוך לקלאסיקת ז'אנר מטורפת. ואם, מקסימום, לא ייצא מזה כלום וזה יהיה סתם טיפשי – אף אחד לא יפגע, אף ילדות לא תיהרס והכל יחזור על מקומו, ופעם בכמה זמן יקום מישהו ויגיד "וואו, זוכרים את הפעם ההיא שהיה בהוליווד סרט על בחור שהופך לקקטוס?".

רם קיץ: יש לי בעיה עם התמונה הקבוצתית הזו: העיבוד החלומי שלי אשכרה התגשם.

כבר בסצנת הפתיחה הידועה של "The Last of Us" ידעתי כי מדובר במשחק יוצא דופן, וככל שהתקדמתי בו הוא נהיה אחד ממשחקי הוידאו האהובים עלי בכל הזמנים. למעשה המשחק כה הצטיין עד שלא בער לי כלל לקבל טיפול הוליוודי לסיפור הזה, אלא אם זה מבית HBO. ואז זה בדיוק קרה.

אז כיוון שאני לא יכול לענות על "The Last of Us", החלטתי ללכת על סדרת משחקים אחרת שאני מאוד אוהב: "Assassin's Creed". לפני שתגידו "אבל יש סרט. וחוץ מזה, נטפליקס עובדים על…" אגיד שכן, אני יודע. אבל מה שאף אחד עוד לא יודע זה איך הדבר הזה ייראה – ופה אני רוצה לפנטז, ברשותכם.

מי שלא מכיר, "Assassin's Creed" היא סדרת משחקים שלוקחת את השחקן בכל פעם למקום אחר בהיסטוריה – איטליה של הרנסנס, מלחמת העצמאות האמריקאית, המהפכה הצרפתית וכו' וכו'. לחובבי היסטוריה הסדרה היא התגשמות החלום הרטוב – עם מחקרים היסטוריים מעמיקים שמלמדים אודות השפה, האנשים והתרבות של התקופה הרלוונטית. תבלו את הכל עם עלילת מד"ב מתמשכת וקיבלתם הרבה כיף.

מבחינתי "Assassin's Creed" היא כמו "מלחמת הכוכבים" – יש בה יריבות בת אלפי שנים בין שני מחנות, הגיבורים הם סרקסטיים ובשתי הסדרות ההורים איכשהו אשמים בהכל. למעשה, "מלחמת הכוכבים" ו-"Assassin's Creed" הם הפרנצ'ייזים היחידים עם מערך מולטימדיה קאנוני כה גדול: סדרות משחקים, קומיקס, ספרים וסרטים שמתרחשים כולם באותו היקום.

אמנם סרט הקולנוע של "Assassin's Creed" איכזב רבים, אבל סדרת טלוויזיה? זו כבר חיה אחרת, חיה שעשויה להתאים כמו להב נסתר לפרק היד. הסדרה צריכה להיות אנתולוגית, כזו בה כל פרק ייקח את הצופים אל תקופת זמן אחרת ואל גיבורים שונים – מה שעשוי לדָמות את חווית הצפייה לביצת קינדר ("בואו לגלות ילדים איזו מהפכה עקובה מדם מסתתרת בתוך ביצת השוקולד הפעם!"). אני כמובן לא מצפה שזה באמת יקרה, כי זה נטפליקס, אבל היי מי יודע?

תום שפירא: מהו משחק האימה המשולם? חלקכם בוודאי יגידו Alone in the Dark. חלק כנראה יקראו בשמה של Silent Hill. אחרים יגידו Dead Space. כולם טועים. משחק האימה המושלם הומצא בשנת 1980 ומאז לא שוכלל או שופר. כה פשוט בגאונות שלו, כה גאוני בפשטות שלו, Missile Command הוא סיפור על מלחמה גרעינית. אין לך פנים או שם. מה שיש לך אלו שלושה תותחים שצריכים להגן על שש ערים משורה של טילים שממשיכים ליפול מהשמיים. אתה משלים רמה בכך שאתה פוגע בטילים הנוחתים לפני שהם יכולים להשמיד את הערים שתחת הגנתך. אבל כל מה שקורה זה שאתה עובר לרמה הבאה – בה צפויים לבוא יותר טילים, יותר מהר. יותר טילים. יותר מהר. עוד ועוד ועוד. אין לך אויב אולטימטיבי שאתה יכול לפגוע בו, אין לך בוס להביס. יש לך רק סוף אחד – אתה מפסיד. בשלב מסוים יגמרו לך הטילים, או שתפספס פעם אחת יותר מידי או פשוט תשבר נפשית. The End.

מי יכול לביים כזה סיפור סיוטי – סיפור שכולו אכזבה וכאב ומתח גובר שמסתיים בטרגדיה? התשובה, לצערי, היא במאי שאני לא אוהב ושהסיכוי שיתקרב לפרויקט הזה נמוך קצת פחות מהסיכוי שיביים בקרוב סרט לאולפני מארוול: מיכאל הנקה. האוסטרי קר הרוח הביא לנו שורה של פרויקטים קשים (סרט לבן), מכעיסים (משחקי שעשוע) ועוכרי שלווה (מחבואים). שימו לב שלא השתמשתי במילה 'טובים'. אני לא ממש סובל את מיכאל הנקה, כבמאי. לא בגלל שהוא רע שבמה שהוא עושה, אלא בגלל שלטעמי מה שהוא עושה לא מעניין. ובכל זאת, אם אתה רוצה סרט על יאוש ורוע אנושי, על מה שאנשים מעוללים אחד לשני, על מערכות כבדות שממשיכות ומייצרות כאב פשוט משום שכאב נמצא בבסיסן – הוא האיש שלך.

הסרט יהיה בשחור ולבן. הוא יכלול שחקני במה מוערכים. הוא יעלה פחות מתקציב הקייטרינג של "פרא". הוא יזכה בדקל הזהב ויפסיד המון כסף. המשקיעים יהיו עצובים, הגיימרים יהיו עצבניים וחלק ניכר מהקהל יקבע פגישה ראשונה עם פסיכולוג. הסוף.