תמונה קבוצתית: למראית עין

הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר על הצילום הכי מביך שלכם. 

לכבוד יום העצמאות, רצינו לשאול את הכותבים: מה הסרט הישראלי שמצולם הכי יפה?

יהונתן צוריה: יש שלל סרטים ישראליים יפהפיים, בטח בשנים האחרונות, אבל הכלל שהצבתי לעצמי בבחירה הוא זה – זה סרט שאני צריך רק חיפוש באינטרנט של חלקים ממנו בשביל להיזכר, ולא להתחיל לשכנע את עצמי מחדש בבחירה. כך נפסלו להם סרטים יפים כמו "בלדה לאביב הבוכה", "ימים קפואים", ו-"היורד למעלה",  עבור סרט שכל פריים בו מלמיליאן – "תיקון". כן, אפילו התנין. בייחוד התנין. 

זה לא רק השחור-לבן, אם כי זה בטח עוזר. משהו בצילום של "תיקון" הוא זה ששואב אותך לאט לאט לתוך העולם הסהרורי שהוא מציג בפניך, ועם צילום פחות יפה הסרט פשוט לא היה עובד. שי גולדמן, הצלם, רגיל לבנות עולמות סהרוריים כאלה ואחרים שמציגים את עולמם הטרוד של גיבוריו (כמו שעשה ב"מילים נרדפות") וגם רגיל לקחת את נופי ארץ ישראל ולהפוך אותם למשהו גדול ומרשים יותר משהם זוכים לו בד"כ (כמו ב"ויהי בוקר" או "מעבר להרים ולגבעות"). אבל "תיקון" נותן לו את ההזדמנות לעשות את שניהם, ולהוסיף על זה את השחור-לבן שיוצר ניגודיות והתוצאה, כאמור – היא הצילום הכי טוב שראיתי בקולנוע הישראלי. וכפי שאפשר להבין, יש תחרות.

רז גרינברג: אחד הדברים ששדרגו מהותית את הקולנוע הישראלי מאז תחילת המילניום הוא התפיסה שסרטים צריכים להיראות טוב – לא בלי יותר מדי פאדיחות, לא טוב מספיק, אלא ממש, ממש טוב. עם חלוף השנים, התפיסה הזאת התפתחה ויוצרי סרטים פה התחילו להבין שגם בסרטים שנעשים בתקציבים נמוכים, בלי תמיכה ממסדית, לקהל מגיע לצפות בלי לגלגל את העיניים מכמה שהדברים לא נראים משכנעים, או לעצום אותן כי פשוט כואב להסתכל על מה שהולך על המסך.

כזה הוא המקרה של "2 בלילה", קומדיה רומנטית מקסימה של במאי הקליפים רועי ורנר, על בחור ובחורה (ירון ברובינסקי וקרן ברגר – בסרט שמות הדמויות שלהם לא נאמרים ובקרדיטים הן מזוהות רק כ-"הוא" ו-"היא") שנדלקים זה על זו ומתכוונים לבלות ביחד את הלילה בדירה שלה – רק שקודם, הם חייבים למצוא מקום חניה איפשהו בסביבת הדירה, ומאוחר יותר הם מוכנים להתפשר על מקום חניה כלשהו, איפה שלא יהיה, רק שבתל-אביב של שעות הלילה המאוחרות פשוט אין.

וכך הופך "2 בלילה" למסע ארוך, מייאש אבל גם מצחיק, ברחובותיה של העיר ללא הפסקה כי היא פשוט לא נותנת למי שמגיע לתחומיה להפסיק (ככל שזה נוגע לנסיעה על הכביש, לפחות). והמסע הזה נראה נהדר. ורנר, ביחד עם הצלם חיים אסיאס, הפכו את תל אביב של שעות הלילה לגיבורה השלישית של הסרט – המדרכות המוזנחות, גושי הבטון המכוערים, תאורת הרחוב העמומה – הכל נראה כל-כך אותנטי, אבל מצד שני, מרגישים שיוצרי הסרט לא הגיעו לזירה הזאת ממקום של כעס, או אפילו סתם ביקורת. זאת תל-אביב, בשבילכם: עיר שהתשתית שלה עדיין תקועה איפשהו בשנות ה-70 של המאה הקודמת ולא מסוגלת לתמוך באנשים של המאה ה-21, אבל ככה בדיוק האנשים שעשו את "2 בלילה" אוהבים אותה, ומצלמים אותה. 

וזה נכון גם לאופן שבו "2 בלילה" מציג את הדמויות שלו, ובמיוחד את זו שמגלם ירון ברובינסקי. מן הסתם, צריך לתת כאן הרבה מאוד קרדיט גם לתסריט (שברובינסקי היה שותף לכתיבה שלו) ולהופעה של ברובינסקי עצמו ולמחלקת האיפור – אבל האופן שבו ורנר ואסיאס מצלמים את ברובינסקי בתור גבר עייף, כבוי, עם מעט מאוד סקס-אפיל, הוא עוד הישג של הסרט, ומתחבר יפה, בלי לספיילר יותר מדי, לדמות שהוא מגלם.

הצילום של "2 בלילה" מחבר נהדר בין המרכיבים הרומנטיים למרכיבים היותר דרמטיים של הסרט – סיפור מצחיק מצד אחד, שעוסק בשתי נשמות אבודות מהצד השני – ומספק את אחת מחוויות הצפיה היותר טובות בקולנוע הישראלי של המילניום הנוכחי, שלמרבה הצער לא זכתה למספיק תשומת לב בזמן אמת.

מאיה כהן-שלו:  הזמן: קיץ 2016, המקום: תל אביב. "בלוז לחופש הגדול" הופך לסרט הישראלי הראשון שעובר שחזור דיגיטלי ומופץ מחדש. אני בת 14.

"בלוז לחופש הגדול" הוא סרט חד פעמי בעיני. נכון, המשחק לא טוב, נכון, התסריט לפעמים מקרטע והיחס לפציפיזם גם, הכל נכון. הוא חד פעמי מסיבה אחרת וקשה לניסוח. כמו שקראתי פעם בביקורת על סרט אחר, זה סרט שמרגישים. התמונה הכי חדה שלי ממנו היא הים. ביום החתונה של שני כולם מחליטים לבלות את הלילה בים. זה החופש הגדול האחרון שלהם לפני הגיוס, השנה היא 1970, בחוץ מלחמת ההתשה. יש משהו מאוד נאיבי בהחלטה לבלות את הלילה בים. כאילו הוא המקום המוגן ביותר בעולם. הים הוא משהו נצחי, והוא משרה תחושה של נצחיות בתקופה בה החיים של הנערים האלו יכולים להיהרס ברגע. ובכל זאת הם בוחרים לבלות את החופש הגדול שלהם בעשיית שטויות עד הגיוס, בבדיחות פנימיות ואהבות ראשונות בתוך אי וודאות קיומיות.

בעיני יכול להיות שזה מה שהופך אותו לכל כך חד פעמי. אני לא זוכרת עוד סרט שהשכול התמידי שאנחנו חיים בו מאז קום המדינה קיבל בו את אותו מקום שהוא מקבל בחיים שלנו בפועל: אגבי. שתי התמות של הסרט הן הרצון לזיין (או בעצם, הרצון לחיות), והסיכוי למות. לכל דבר יש תאריך תפוגה. גם לחיים, גם לנעורים. הדבר הכי נכון לעשות עם זה זה לחיות כרגיל. "בלוז לחופש הגדול" נוטף זיעה של קיץ ושל גיל ההתבגרות אבל גם מדיף ריח של סוף. סוף הנאיביות. בתמונה הזאת של הים, ובעוד הרבה רגעים בסרט, בעיקר אלה המתועדים במצלמת הסופר 8 של מרגו, אפשר לראות את הזיכרון שלה, מעין שריד אחרון. או כמו במילים שסוגרות את הסרט: ככה היינו. כל כך מטומטמים, כל כך יפים, כל כך טהורים.

זאב אימבר: היה לי ברור שאבחר משהו של גיא רז. ראיתי את הסדרה "אורי ואלה" והבנתי שיש פה עסק עם צלם מטורף, ומאז הקריירה הטלוויזיונית שלו רק ביססה את מעמדו של אחד מגדולי הצלמים במדינה: "על הספקטרום", "רק להיום", "הטבח", "טיטו ורוחו" ולאחרונה "קוגל". אבל אנחנו פה לדבר על קולנוע, שם אמנם רז עבד יותר בפרויקטי אינדי עצמאיים ופחות בסרטים הכי גדולים, אבל מה שעשה ב"קצפת ודובדבנים", הסרט החצי אוטוביוגרפי של גור בנטביץ', ראוי לציון לא פחות.

צורי שוסטרוק שאותו בנטביץ' משחק הוא במאי שבדיוק סרט חדש שלו עלה לאקרנים. אכול חרדות ובלי כסף, הוא יוצא להסתובב ברחובות תל אביב לאורך לילה שלם בניסיון להפיח חיים בסרט ולא למות מהתקף לב, כשהשותף העיקרי שמוביל אותו מנקודה לנקודה הוא נהג מונית בכיכובו של דובר קוסאשווילי, עוד במאי. סרטי שוטטות בתל אביב כבר היו לנו, אפילו גיא רז כבר צילם לא מעט בעיר הזאת לפני כן, אבל תל אביב אף פעם לא נראתה ככה.

בעיר שכולה זיהום אור אחד גדול, "קצפת ודובדבנים" סרט חשוך. מאוד. הוא מתחיל בהקרנה של הסרט-בתוך-סרט באולם קולנוע חשוך עם כיסאות אדומים, כמו כל אולם שאנחנו מכירים, עם הסווטשירט הצהוב של צורי בולט, ומשם כל הסרט הוא צורי הצהוב מוקף באורות אדומים מהבהבים. זה יוצר ריחוק מספיק גדול מתל אביב שאנחנו רגילים אליה – תל אביב שבקולנוע בדרך כלל או האמיתית – אבל כזאת מספיק מציאותית בשביל להאמין לסרט, כי צורי באמת מתעלם מהסביבה שלו ועם אמבולנסים מאחוריו כי, נו, התקף לב.

זה יוצר המון פריימים ושוטים שנדיר לראות בנוף פה. כל הדיאלוגים של צורי ונהג המונית, שצולמו כולם באולפן עם הקרנה של רחובות כדי לשלוט בצבע, מוארים בכחול העמום של הלילה עם צ'קלקות אדומות בלתי פוסקות וזה פשוט יפהפה. בכל תחנה שצורי עוצר יש תאורה קצת אחרת, אבל תמיד דומה, ואיכשהו לאורך כל הדרך – לא משנה כמה חשוך הלילה והסרט הזה – הוא מלא בספוטים חזקים, כל הדמויות תמיד ברורות וזה לרגע לא מרגיש כמו איזה ניסוי מוגזם ולא ריאליסטי.

וזה בעיניי הקסם של הצילום של רז, הוא תמיד יבחר בפלטות צבעים לא טריוויאליות, בעדשות מיוחדות שלא בהכרח נותנות תמונה הכי מציאותית (עליהן הוא לפעמים מפרט בבלוג המאוד אינפורמטיבי שלו), אבל יצליח לקרקע את זה בסיפור של הסרט או הסדרה שהוא עובד עליהם, וככה ליצור תמונות קולנועיות ומטורפות שפשוט אין מספיק מהן, במדינה שלנו ובכלל בעולם. לא יודע מה הוא מתכנן הלאה, אבל אני אמשיך להתמיד ולראות כל פרויקט שלו.