היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לתהות האם באגס באני היה ראש ממשלה טוב או לא.
מפלצות: מי לא אוהב אותן? אני מניח שהאנשים שנרצחו על ידן, אבל מה הם מבינים, הם אוכל של מפלצות.
פעם המפלצות היו מפחידות – יצירי אימה שטורדים את שנתנו. בימינו, המצב קצת שונה: יש עדיין את המפלצות המפחידות, אבל לצידן יש את המפלצות החמודות (גרמלינס), המצחיקות (מפלצות בע"מ) או את אלה שאנחנו רוצים להתמזמז איתן (דמדומים). על כן, כדי לעשות סדר בנושא ולמצוא את הטופ של הטופ, שאלנו את הכותבים שלנו: מה המפלצת הקולנועית האהובה עלייך?
יהונתן צוריה: אני אחסוך מכולנו הפעם את פינת "אני לא מצליח לבחור, הנה מלא יצורים שמגיע להם אזכור" – לא כי אין, אלא כי זה יכול לקחת את כל הטקסט שיש לי וחבל. ובכל זאת, אמנם כל המפלצות האלה אמנם נהדרות בדרכן, אבל אף אחת מהן לא שרה. אף אחת חוץ מאודרי שתיים מ"חנות קטנה ומטריפה".
זה מאוד מפחיד שיצור מגודל צווח עלייך וחושף את הניבים שלו, שבתוכם יש עוד מפלצות, והן חושפות את הניבים שלהן וכו', אבל זה יותר מפחיד כשהוא עושה את זה כשהוא שר. הידיעה שהקרב איתך הוא כל כך לא מאתגר בשבילו שכדי להעביר את הזמן הוא צריך לשיר צריכה להדיר שינה מעיניך. הידיעה שהשיר שלו הוא פאקינג עוד להיט מאילנית כבר צריכה להעביר אותך למקלט האטומי. ובאמת, הסולו המופלא של אודרי שתיים, "אמא ירוקה וקשוחה מהחלל החיצון" (טכנית לא אמא, אבל צנזורה) הוא אחד משירי המחזמר הכי טובים אי פעם, במחזמר שרק בו יש איזה 4-5 מתמודדים על התואר.
ואודרי שתיים, אל תטעו, היא החבילה המלאה: היא מתחילה בצד של הגיבור, עד שאותו גיבור מגלה שבעצם הוא גידל מפלצת – אבל בניגוד לפרנקשטיין, המפלצת הזאת לא צועקת "אש" בדרמטיות ותוהה על אכזריות הקיום, היא פשוט רוצה להשתלט על העולם.
אה, והיא מצליחה.
כי תגידו מה שתגידו על מפלצות אחרות (הן יכולות לזוז, מה שאני מודה שהוא יתרון משמעותי בקרבות מהסוג הזה), אבל חוץ מכך שיש לה עיצוב איקוני, קול מדהים, שירים קליטים וחוצפה שלא מהעולם הזה, אודרי שתיים הייתה כל כך מוצלחת בתוכנית שלה שהיו צריכים לצלם סוף חדש לחלוטין בשביל שהקהל לא יתבאס. וזה, חברים, מסוג הדברים שאני מחפש במפלצת שלי.
נ.ב – אוקיי, כן, יש כמה ערפדים ופנטום מהאופרה ששרים ומפזזים על במות ברודווי, וגם המפלצת של פרנקנשטיין עושה ביצוע סביר ביותר של "Puttin on the Ritz" אבל, בחייאת, אין מה להשוות.
נעמה רק: יש לי פינה חמה בלב לדמות הענק העדין, כך שהשאלה "איזו מפלצת הכי טובה" עברה אצלי תרגום ל"מי התפלץ העדין במפתיע שאת הכי אוהבת". אחרי ששקלתי את ענק הברזל, צ'ובאקה, סאלי מ"מפלצות בע"מ" וגרסה כלשהי של החיה, החלטתי שאף אחד מהם לא נכנס לי ללב כמו העץ המהלך שהוא גרוט.
"שומרי הגלקסיה" הוא הסרט הראשון ביקום של מארוול שמתרחש בחלל החיצון והחבורה שבמרכזו היא כמו גרסת הביזאר של "הנוקמים". יש לנו בחור מכדור הארץ עם אובססיה לווקמן שלו וסביבו דביבון חלל חובב כלי נשק, מתנקשת ירוקת עור, לוחם אפרפר-אדמדם שלא מבין מטאפורות ופאקינג עץ ענק. עם פרצוף. שאומר רק שלוש מילים. בקולו של וין דיזל. איכשהו, זה הפך להיות אחד הסרטים האהובים של ה-MCU ולפחות בשבילי הסרט עבד לא מעט בזכות אותו עץ ענק שאומר שלוש מילים.
מה שהופך את גרוט לכל כך מגניב זה שהוא יכול לעשות גם וגם. הוא יצור מסוכן ומפחיד כשמתחשק לו, ולפעמים מתחשק לו. כשאין איזה עניין עלילתי לטפל בו, הוא מחלק פרחים לילדות, מגן על האנשים והדביבונים שהוא אוהב ומוכיח שגם עץ בגובה 7 מטר יכול להיות חמוד. בשעת הקרב הוא יכול להצמיח ענפים ולשפד אנשים בעזרתם, אבל גם יש לו את האופי שהייתם מנחשים שיהיה לעץ ענק – רגוע, מחייך ונדיב. הוא ג'וקר בכל עימות וסיידקיק לרוקט ראקון צמא הדם, אבל הוא גם הלב של הקבוצה. אין לו חשש מעימותים וקרבות, הוא פשוט בוחר מתי זה שווה את זה ומתי לא. הוא לא הכי חכם, אבל הוא שקול ובוגר מספיק כדי לא להתחיל מריבות סתם כי הוא יכול.
אה, וצריך גם לדבר על גרוט השתיל, שלא ממש ברור אם הוא פשוט גרוט אחרי ריבוט (רי-גרוט?) או צאצא של הגרוט המקורי. הוא… חמוד מאוד. זהו, זה מה שהיה לי להגיד.
זוהר אורבך: "היצור" הוא סרט מושלם. הוא כתוב, מבוים, משוחק, מעוצב ומצולם למופת, הוא מוכיח שלקורט ראסל יש את העיניים היפות ביותר בתולדות הקולנוע והסיום שלו הוא מהחכמים שראיתי לסרט אימה. אבל אנחנו פה כדי לדבר על מפלצות והיצור מהכותרת הוא היפה במפלצות הקולנוע.
לא חסרות סיבות לבחור במפלצת הזו. אפשר לדבר שעות – ומשכילים ממני ודאי כבר דיברו – על "היצור" כאלגוריה פוליטית וחברתית. זה לא סרט על מפלצת מהחלל החיצון; זה סרט על פרנויה ועל פחד מזרים ששואל, בחלקים החדים ביותר שלו, שאלה פילוסופית שמטרידה את מנוחת העולם המערבי מאות שנים: איך נדע שאתה אנושי? היצור לא מופיע במלוא הדרו לאורך רוב הסרט, בין השאר בזכות יכולתו המטרידה לחקות רקמות חיות ולהתחזות לכל יצור חי שהוא פוגש. היצור יכול להיות כל אחד מאיתנו.
הסרט מתרחש כמעט כולו בתחנת מחקר אמריקאית מבודדת באנטראקטיקה, ונראה כי יושביה הם האנשים היחידים באזור. נוכחותה של מפלצת מחרידה הופכת את התחנה לסיר לחץ ואת הדינמיקות הבינאישיות בה למפחידות קצת פחות מהמפלצת עצמה. חפים מפשע פוגשים את יד הגורל האכזרית ומהר מאוד מובהר שאם היצור יצא מגבולות הקוטב הלך עלינו.
בלי מפלצת ראויה לשמה היצור לא היה הופך לקלאסיקה, ועם כל הכבוד לאלגוריות פוליטיות, כשהיצור סוף סוף מופיע בשעה טובה מול המצלמה הוא מתגלה כישות המבחילה, המגעילה והגרוטסקית ביותר שראיתי בסרט (וכל הכבוד לרוב בוטין, אז רק בן 23, שעיצב אותו). לפרקים הוא עכביש מפחיד במיוחד שעוטה בתור פנים את הרמז לקורבן האחרון שלו, בהזדמנות אחרת הוא דמוי-דינוזאור דביק ודוחה, חלק מהזמן הוא עיסה ניידת המשפריצה נוזלים ושולחת מחושים לעבר קורבנותיה. בהתחשב בעובדה שהסרט יצא כעשור לפני כניסת ה-CGI לאמנות השביעית, זה נראה בלתי אפשרי. ומופלא.
מתן בכר: אם ישנה מפלצת שמסמלת את התקופה הנוכחית, זה כנראה שרק. הוא לא רוצה להשמיד ערים שלמות או לחטוף נשים ולטפס איתן על גורדי שחקים. הוא רק רוצה ליהנות מהבידוד שמציעה הביצה שלו ושכולם יעזבו אותו לנפשו. אם רק הייתה לו גם מסיכה, הסרט בודאות היה עושה קאמבק השנה.
ל"שרק" יש גם מסרים מוצלחים על אהבה, קבלה עצמית ואנשים שהם יותר ממה שנראה לעין. אהבתי אותו עוד בגיל צעיר, אבל מצאתי את עצמי מתחבר אליו יותר אחרי שגדלתי קצת, תרתי-משמע: בתור אדם גבוה מהממוצע, אני שומע לעתים תכופות הערות ושאלות מכל סוג. אנשים שלא מכירים אותי תופסים ממני כתבה בבאזפיד בנושא "17 בעיות של אנשים גבוהים". וזה לא רק אני, אלא כל אחד בחברה שלנו שנראה קצת חריג. כולנו בצלים, לכולנו יש שכבות ולא כדאי לשפוט אנשים על סמך מראה חיצוני.
(כן, אני יודע שהסרט מתבדח לא מעט על קומתו הנמוכה של הנבל, לורד פארקוואד, וזאת בהחלט ירייה ברגל. מה לעשות, לפעמים הצורך להפנות אצבע משולשת לבוס לשעבר יותר חזק מהמסר)
להגיד ששרק הוא פופולרי זה אנדרסטייטמנט. הסרט הפך ללהיט עם פסקול שהגדיר דור שלם, הוקרן בפסטיבל קאן והיה הזוכה הראשון באוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר. יצאו לו שלושה סרטי המשך, מחזמר בימתי וספין-אוף לדמות של החתול במגפיים. יש פסטיבל שנתי שמוקדש כולו למותג וכולל פעילויות ותחרויות ברוח הסרטים, וכמובן גם צפייה בהם. לפני שנתיים, חלק מהמשתתפים בפסטיבל הזה יצרו גרסה מושוודת של הסרט בשלל סגנונות, שקיבלה מיליוני צפיות ביוטיוב (ולי היה את העונג להרצות לפני הקרנה מיוחדת שלה בסינמטק הרצליה). עם כל הכבוד לפרנקנשטיין ואיש הזאב – ויש כבוד – אני לא רואה פסטיבלים שנתי שלהם.
רז גרינברג: בשנת 1963, הצגה של מפלצת אחת על המסך – אפילו אם היה מדובר בשחקן עם חליפת גומי עלובה – היה פרויקט שחייב שעות של עבודה והשקעה. אך אחד לא חלם אז על הצגת צבא שלם של מפלצות, שיראו משכנעות ומבהילות. אף אחד חוץ מריי האריהאוזן.
האריהאוזן, שנודע כיום כגדול אנשי האפקטים בהיסטוריה, הגיע ל-"ג'ייסון והארגונאוטים" – גרסה הוליוודית לסיפור החיפוש אחר גיזת הזהב מהמיתולוגיה היוונית – עם קילומטראז' מרשים. הוא כבר יצר דינוזאורים, צלחות מעופפות, יצורים מהחלל החיצון ושלל מפלצות מהאגדות והמיתולוגיות, כולל אפילו שלד מהלך עבור "מסעו השביעי של סינבאד". אבל ב-"ג'ייסון והארגונאוטים" הוא רצה יותר. הוא רצה צבא שלם של שלדים שיתנפלו על הגיבורים. הוא רצה שהגיבורים ילחמו בהם, ושכל זה יראה משכנע. והוא הצליח. אדגיש שוב – הקטע הזה הוא מ-1963, כאשר העיצוב וההנפשה הם 100% עבודת יד:
הסצנה הזו זכתה למחוות רבות בקרב הגיקים של שנות ה-60 וה-70 – בין הבמאים שהללו את האריהאוזן כמקור השראה אפשר למצוא את טים ברטון, ג'ורג' לוקאס, ג'יימס קמרון ופיטר ג'קסון. אבל המחווה המפתיעה ביותר לאותה סצנה היא דווקא מלפני שנים ספורות, בסדרת טלוויזיה שאולי שמעתם עליה.
מאיה כהן שלו: "החותם השביעי" לא מוגדר כסרט אימה, אבל זה לא הופך אותו לפחות מפחיד. הוא מפחיד לא בגלל הסיפור שהוא מגולל, אלא בזכות הבימוי. דמותו של המוות בגילומו של בנגט אקרוט מפחידה לא בגלל פניו (מרצה לפילוסופיה) ולא בגלל בגדיו (עוד אחד בערב ספוקן וורד), אלא בגלל האופן בו אינגמר ברגמן מביים אותו. ואלוהים ישמור (כלומר, אממ, לא בדיוק), זה עושה צמרמורת.
"החותם" מתרחש בתקופת המגפה השחורה והמוות, איך אומרים, זורח באורן של אלף שמשות. אבל מוות איננו מייצג את הרוע, אם אפשר לקרוא לזה כך. מוות הוא הוגן, הוא עושה את עבודתו נאמנה וזהו. בני האדם, לעומת זאת, הם אלו שמעלים נערה על המוקד. מוות לא משקר לאנטוניוס בלוק (מקס פון סידוב הצעיר והיפיוף) לגבי גורלו. הוא אומר לו במפורש שאין חיים אחריו. אנטוניוס עצמו מסרב להאמין למוות שבכל שנותיו כאביר במסעות הצלב הוא נלחם למען אל וגן עדן שלא קיימים. אנטוניוס זקוק לידיעה שיש ישות עליונה, אך המוות אינו מכיר דבר מלבד הכלום הגדול.
מוות של ברגמן נמצא בעולם שבו כולם מרמים או מנסים לרמות. כולם מלבד מוות. שוב, מוות הוא שחקן הוגן. אך האם יש מפלצת מפחידה יותר, איומה יותר, מן הכלום הגדול?
יצחק בארי: תראו, היתה לי בעיה קטנה עם כל התמונה הקבוצתית הזו, כי אני מתנגד עקרונית לרעיון שמפלצת יכולה להיות "אהובה" או בעלת כל תכונה אחרת חוץ מלהיות, ובכן, מפלצת. זה נוגד את כל הקונספט, לא? קחו למשל את החיה הרעה מ"עולם היורה: נפילת הממלכה". התפלץ ההוא לא היה גדול מאוד, או מרושע מאוד, או מפחיד מאוד; הסרט טען שהמפלצת הזו "חכמה". מה? כל הרעיון של מפלצת זה שהיא לא חכמה. לא במיוחד, בכל אופן. מפלצת בשבילי צריכה להיות פשוט מפלצת. היא רק רוצה לתפלץ את כולם, בדרך כלל לאכול או להרוג אותם – ולא מעניין אותי למה. כי היא מפלצת, זה למה.
לכן, התאמתי מעט את ההגדרה למשהו כמו "המפלצת הקולנועית שהכי השפיעה עליי", ואז בחרתי בשילוב מ"שר הטבעות: שיבת המלך". היא לא כזו גדולה, לא הכי מאיימת, לא מתוחכמת בכלל ודי לוקחת את הזמן לפני שהיא הורגת מישהו, אבל בתכל'ס, היא היתה המפלצת היחידה שאשכרה חזרה אליי אחר כך בחלומות באמצע הלילה.
כנראה זה עניין של חשיפה. זו היתה אולי המפלצת הקולנועית הראשונה שלי, חוץ מהקראקן מ"שודדי הקאריביים" (שבאמת הפסיד לה בפוטו פיניש). היא היתה מפלצת בדיוק מהסוג שאין לו תוכנית מסודרת לכבוש את העולם ושאינו מפגין איזו פיקחות מופלאה. היא פשוט שם, בתוך עולם הפנטזיה האהוב עליי, עולם שחוויתי בהתרגשות של ילד צעיר. המיקום המרגיז שלה בדיוק באמצע ארץ האופל היה הקש ששבר את גב הגמל. אני זוכר את התסכול שלי מתוך ההזדהות עם הדמויות – עד שהגענו לכאן ופתאום העכבישה הארורה הזו, רגע לפני הסוף! ארורה תהיי!
מאז ראיתי שלל מפלצות משלל סוגים, ותיקות וחדשות, גדולות וקטנות, מבעיתות נפש ומקפיצות לב. אבל שילוב בשבילי תמיד תהיה האב-טיפוס. אין לה שום עניין שסאורון ינצח, או שההוביטים ינצחו, או שהנשרים יעשו את העבודה הארורה שלהם. היא פשוט שם, מתעללת, עוקצת, טווה את קוריה. וזהו. זה מה שאני רוצה ממפלצת.
רם קיץ: כשנשאלתי על התמונה הקבוצתית הזו תפסתי חזקה על גודזילה תוך שתי שניות וחצי – כי כשזה נוגע למפלצות, המדד הוא מי הכי חזקה, מאיימת ומגניבה. הרי עם יד על הלב ובלי לזלזל, תעדיפו לישון עם פיג'מה של גודזילה או הבאבאדוק?
הבעיה היא שכאשר אומרים "גודזילה", לא כולם חושבים על אותו הזוחל המכוער. האם גודזילה שלי היא זו של הוליווד או זו של יפן (שם בכלל קוראים לה "גוג'ירה")? ואם יפן, האם אני טיפוס של גודזילה האויבת האימתנית, או שמה גודזילה הגיבורה הלאומית – זו שהיפנים רצים אליה כשצריך להרביץ למפלצות אחרות? או שאולי אני בכלל בקטע של מכה-גודזילה?
כי גודזילה היא כמו ג'יימס בונד עם מבטא בריטי פחות טוב, מהבחינה הזו שיש הרבה גרסאות שונות ומגוונות שלה. אך רובן אינן הגודזילה שלי (#Not_MY_Godzilla). גודזילה שלי היא גודזילה המקורית, זו שנוצרה כמניפסט אנטי-גרעיני בו היא עצמה הייתה מטאפורה לנשק אטומי. זִכרו כי הסרט המקורי יצא ב-1954, פחות מעשור מאז הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי. ניתן להבין את הכמיהה להביע איכשהו את הכאב מהפצע הרדיואקטיבי המדמם – ואיזו דרך טובה יותר מאשר מפלצת נושפת להבות שמגיחה מהים?
נשק גרעיני הוא פסגת הכאוס מעשה ידי אדם, ועל כן גודזילה מאיימת יותר מאחרות כי היא מייצגת איום ממשי. היא לא קונספט על-טבעי חסר בסיס כמו רוחות או זומבים, אלא שגרירה קולנועית של חורבן והרס מהסוג שאינו זר לנו. גודזילה היא תמרור אזהרה, ויותר טוב מכך: היא תמרור אזהרה מגניב (לפחות כשקינג קונג לא מנסה להאכיל אותה בעץ). אגב, אם יש לכם הזדמנות, צפו בסרט "שין גודזילה" מ-2016 שמחזיר את הלטאה לשורשיה הגרעיניים, רק עם האפקטים החזותיים של ימינו ותסריט שהוא אשכרה טוב. הוליווד, לתשומת ליבך.
שני אוירבך: לקח לי קצת זמן להבין למה אין לי תשובה לשאלה מה המפלצת הקולנועית האהובה עליי, אבל ברגע שנזכרתי שלא אכפת לי מסרטי מפלצות – ובעיקר מהמפלצות בהם – הכל נהיה ברור. כלומר, אני בטוחה שאם הייתה לי הזדמנות לשבת איתו לכוס שוקו הייתי מגלה שמר קלוברפילד הוא בחור ממש נחמד עם תפיסת עולם מרתקת במה שקשור לפיתוח עירוני, אבל זה לא משתקף בסרט שנקרא על שמו – והדבר נכון גם לשאר הסרטים שאני מכירה מהז'אנר הזה. למרבה המזל, מפלצות נוטות להופיע לפעמים גם בז'אנר שאני יותר מתחברת אליו: סרטי ילדים.
זה מרגיש כמו רמאות להגיד שהמפלצת הקולנועית האהובה עליי היא מייק וואזובסקי, כי הסיבה שאני אוהבת אותו היא שהוא כל כך אנושי. נכון, לפעמים הוא ממש בלתי נסבל, אבל זה מה שגורם לו להיות מעורר הזדהות. יותר מש-"בית ספר למפלצות" הוא הסיפור על איך מייק וסאלי הפכו לחברים, הוא עוסק באיך מייק הפך למי שהוא – בחור שהוא בו זמנית גם שתלטן וגם נטול אגו, יודע את הערך של עבודה קשה אבל גם מכיר במגבלות שלו. בסוף "בית ספר למפלצות" מייק אומר שהוא בסדר עם להיות בסדר – אבל זה רק חלק מהלקח שהוא לומד. העיקר הוא שהוא תמיד עושה את כל מה שהוא יכול והוא לא זקוק לאישור של אחרים כדי לדעת שזה מספיק. זה מסר שילדים צריכים לשמוע, וזה מה שהופך את הסרט הזה לנהדר בעיניי.
ב-"מפלצות בע"מ", בזמן שסאלי מגלה שהוא חלק מתעשייה שמושתתת על דיכוי והתעללות וחווה משבר זהות שמסתיים במהפכה (וזוהי קשת עלילתית מדהימה בפני עצמה, אל תבינו אותי לא נכון), מייק רק רוצה להגן על חלקת האלוהים הקטנה שהוא השיג במאמצים מרובים. הלקח שהוא למד מוקדם יותר, בסרט שיצא מאוחר יותר, לא מתבטל. עם זאת, הוא לומד שלפעמים צריך לשים את הצרכים שלך בצד לרגע כדי לעשות את הדבר הנכון. מייק וואזובסקי הוא ההיפך מגיבור וזה מה שהופך אותו בדיוק לגיבור שאנחנו צריכים, אפילו שהוא בכלל מפלצת.
תום שפירא: בשנת 1987 ארנולד שוורצנגר היה בלתי מנוצח. הוא היה קונאן הברברי, ג'ון מטריקס, בן ריצ'ארדס, מה-ששמו-לא-יהיה ב-"עסקה ללא רחמים". אפילו כשהוא היה נבל ב-"שליחות קטלנית" הוא היה רובוט-רצח בלתי פגיע. אם ארנולד בסרט, תהיו בטוחים שהוא יהרוג מספר דו ספרתי של אנשים ו/או ישמיד את הסדר העולמי.
ולכן המלאכה של "הטורף" הייתה קשה במיוחד – לגרום לנו להאמין שיש מישהו שיכול לא רק לנצח את האוסטרי הכי שרירי בעולם (סליחה, ביקום) אלא לגרום לו לרוץ, לברוח בפחד. זה הסימן של הטורף להכנס לתמונה. המפלצת עוצבה בידי סטן וויינסטון, אגדה בעולם עיצוב המפלצות ("שובו של הנוסע השמיני", "שליחות קטלנית", "המספריים של אדוארד"), ובעוד שהעיצוב עצמו בכלל לא רע, במיוחד הרגע בו הוא מוריד את המסכה, מה שחשוב זה ההשפעה שלו על הדמויות.
כמו הכריש במלתעות, אנחנו רואים מעט יחסית מהטורף עצמו. ההחלטה לתת ליצור טכנולוגיה שהופכת אותו לבלתי נראה היא שילוב בין בחירה סגנונית מבריקה ל"בואו נחסוך קצת כסף" – הוא מופיע ונעלם, מותיר מאחוריו שובל של גופות. בכל פעם שהחבר'ה הטובים מחליטים שעכשיו זה הזמן והם יעמדו מולו וילחמו, הוא מוריד עוד אחד מהם. החבורה הכי עמוסת טסטוסטרון מאז 12 הנועזים (ברצינות, קרל וות'רס, ביל דיוקס, ג'ס וונטורה, סאני לינדהם – רק לראות את האנשים האלו יכול להצמיח לך שערות על החזה) לא מסוגלת אפילו להאט את הדבר הזה.
אפשר להתלונן, במידה של צדק, שאין לטורף הרבה אישיות. אבל באותה מידה אפשר להתלונן שלצייד ב-"במבי" אין אישיות. זה בדיוק מה שהוא: צייד בחופש שמשתעשע בהרג של כמה חיות חסרות הגנה. מה שמפחיד בטורף זה שהוא לא צריך אישיות, אין לו שום סיבה להרוג אותנו, הוא לא צריך את הגופות שלנו למחקר או אפילו לאוכל. הוא סתם שמוק. שמוק עם טכנולוגיה שמגמדת את שלנו וגישה של מיליונר משועמם בספארי. בני אדם זה הבידור שלו.
גבי קוגן: מאוד אהבתי את "משהו עוקב אחרי". חלק עיקרי מהסיבה זה ה"משהו" שבשם העברי של הסרט, ה-"זה" חסר הצורה המוגדרת או השם, ה-STD (sexually transmitted Demon), גם אם אין לנו שום מושג במהלך הסרט מאיפה היא הגיעה, ולמה היא עושה מה שהיא עושה.
אנחנו יודעים רק שני דברים: אחד, בסופו של דבר הוא יגיע. הוא יילך בצעדים איטיים ישר לכיוון שלך ולא יפסיק לא משנה מה עד שהוא תופס אותך והורג אותך. שתיים, רוצה להיפטר ממנו? תשכב עם מישהי (או מישהו?) ותעביר את זה הלאה. כמובן, שברגע שהוא יסיים עם הבנאדם שהעברת את זה את זה אליו, אנחנו חוזרים לסעיף 1. ברגע שאתה חלק מהשרשרת, נדפקת לנצח. גם אם תברח לקצה העולם, גם אם ייקח לייצור 20 שנה להגיע לשם ברגל, הוא עדיין יגיע. וזה החלק המפחיד.
ההבנה שהמשהו הזה יגיע אליך בסופו של דבר, לא משנה כמה תפעל נגד זה או כמה תברח מזה. והפחד הזה, של משהו שלא בשליטה שלך, משהו שמגיע בין אם תרצה ובין אם לא, וגם אם אינך רואה אותו ברגע נתון מסויים, אתה עדיין מבין שהוא נמצא שם איפשהו בחוץ ומחפש אותך – הוא אולי הפחד הכי אמיתי וארצי שיש (ורלוונטי שבעתיים במדינה כמו שלנו, שבה אתה לא יודע מתי יהיה סבב נוסף של לחימה, אבל יודע שזה בטוח תגיע).
זה בדיוק הלחץ הקיומי שלי – וללא מעט אנשים – יש. עוד לפני שראיתי את הסרט הזה הייתי בנאדם שבכל תכנון דרך שלו תמיד היה בוחן את כל מה שיכול להשתבש בה, וזה לא שהסרט החמיר את זה, אבל הוא בהחלט הציג את התחושה הכה מפחידה לפיה אתה, כבנאדם, הוא כלום ושום דבר, ושהדברים הרעים יגיעו אליך בסופו של דבר. לפחד ולהיות לחוץ מדבר שנמצא מול הפנים שלך זה דבר אחד – להיות לחוץ כל החיים מדבר שעתיד לבוא, כמו שאני עושה הרבה, זה לא משהו שאני מאחל להרבה אנשים.
עידן זיירמן: יש הרבה מפלצות קולנועיות שאני אוהב, אבל הרבה מהן סובלות מבעיה של חשיפת יתר. כלומר, לא תופתעו לשמוע, אבל אני לא היחיד שאוהב את ה- Xenomorph מסרטי "הנוסע השמיני". העובדה שאני לא מיוחד באהבה שלי כלפיו הובילה לסיקוולים, קומיקסים, משחקי מחשב ובובות פופ שהציגו אותו מכל זווית אפשרית. אז באיזשהו שלב המסתורין של הבחור(ה) קצת התפספס.
אך יש מפלצות שמכונת השיווק סביבן לא מנעה מהן לשמור על הילה של מסתורין ולהשאיר טעם של עוד. כשזה מגיע עם מוזרות כללית, הפוטנציאל של המפלצת לקנות אותי גדל. כאן מגיעה המפלצת מ"קלוברפילד". מפלצת עם הרבה יותר מדי מפרקים ב"ידיים" שלה, טפילים שזוחלים לה על הבטן וגורמים לראש של אנשים להתפוצץ (?) והמון כעס מצטבר שבדרך כלל מאפיין עיוותים ששנ״צו על קרקעית האוקיינוס אלפי שנים. המסתורין של המפלצת היה חלק מהקטע של קלוברפילד, שניסה לעשות סרט מפלצות מזווית שבזמנו היתה הברקה גאונית וחדשנית, ונותן הצדקה עלילתית לזה שאנחנו לא מבינים מה קורה ולמה לעזאזל אנחנו לא מקבלים את ה- money shot שלנו. היא מוזרה, מעניינת, בערך המקום היחיד שבו "קופסת המסתורין" של ג'יי ג'יי אברהמס אשכרה תרמה ליצירה ומה לעזאזל הולך עם המרפקים שלה, באמת, זה ביזארי ממש.
אני לא יודע אם העובדה שלא קיבלנו את "קלוברפילד 2" היתה מזל או כוונה מפורשת של האולפנים, אבל "קלוברפילד" היה הסרט האחרון שבו ראינו אותה (טוב, מלבד הופעת אורח קצרצרה ב-"פרדוקס קלוברפילד" הזניח והמיותר). זו אולי הסיבה העיקרית שהקלוברפלצת מצליחה לשמור על המוזרות והמסתורין שלה היום כמעט כמו ברגע שבו היא הפציעה בחיי, בשיאו של משחק בייסבול עם הראש של פסל החירות. אני מחבב אותה מאוד. בבקשה אל תתנו לי עוד מזה.
לא אין לתאר כמה שהפנטום נחות לעומת אודרי 2
כמובן ש"פנטום האופרה" הוא בגדול ה"טיטניק" של המיוזיקלס, אבל איזו מפלצת משעממת. שירים בנאליים, עיצוב חסר השראה ועלילת רקע כל כך יבשה, בטח בהשוואה לצמח מסתורי מהחלל החיצון.
מלחמת הכוכבים גם סיפקו
הרבה מפלצות מגניבות. אני מניח שהרנקור מ"שובו של" יהיה הכי מוכר אבל אישית הסיקוונס מתחת לים באמת הפאנטום היה מאוד משפיע עבורי. הוא לא מפחיד במיוחד כיום אבל הוא עדיין מאוד מגניב
רז, אשמח להסבר או לינק להסבר
איך הם הצליחו לעשות אפקטים כל כך משכנעים לפני כמעט 60 שנה. הסצינה הזאת פשוט מטורפת, ועומדת במבחן הזמן באופן לא רציונלי. ראיתי השבוע את טרילוגיית שר הטבעות, ויש שם קטעים שבהם האפקטים פחות משכנעים ממה שקורה כאן.
בקישור להספד על האריהאוזן שמופיע ליד הפסקה שלי אתה יכול למצוא הסבר לא-רע בתגובות
בקיצור נמרץ: אחרי שהבמאי דון צ'אפי (1) צילם את השחקנים נלחמים "על ריק", כלומר מפליאים את מכותיהם באוויר, האריהאוזן הקרין את הקטע הזה, פריים אחרי פריים, בסדנה שלו, בשיטת הקרנה אחורית (על מסך מספיק קטן, אני מניח) כשבכל פריים רלבנטי הוא הניח את הבובות של השלדים בזוויות המתאימות, וצילם בעצמו את התוצאה המשולבת בשיטת פריים אחרי פריים. כשהצילום הזה הוקרן ברצף, נוצרה אשליה לפיה השלדים נלחמים בגיבורי הסרט.
בהקשר הזה, ישנה טענה שהגאונות האמיתית של האריהאוזן בכלל לא היתה בתחום האנימציה אלא בתחום התאורה: כשמצלמים משהו שמוקרן על מסך, התוצאה בדרך כלל בוהקת באופן לא-נעים לעין (כמו שאפשר לראות בכל סרט שמורידים מהאינטרנט וצולם בתוך אולם קולנוע). האריהאוזן ידע לכוון את עוצמת ההקרנה של הצילומים "החיים" מהסרטים שהוא עבד עליהם ואת עוצמת התאורה בסדנה שלו, באופן שכאשר הוא צילם את שני האלמנטים ביחד, השילוב היה אלגנטי מספיק.
באותה מידה חשוב להדגיש – סצנת השלדים מ-"ג'ייסון והארגונאוטים" היתה חריגה לא רק ביחס לתקופתה אלא ביחס לכל יתר הסרט. הנה, למשל, סצנה שבאה כמה דקות לפניה, שבה הגיבור נלחם בהידרה:
https://www.youtube.com/watch?v=Ow-dkIuIaz8
ההידרה מונפשת לא-רע, אבל השילוב בינה לבין גיבור הסרט המצולם מאוד חורק. על סצנת השלדים האריהאוזן עבד ארבעה חודשים; לכל יתר סצנות האפקטים בסרט (יש חמש או שש כאלה, נדמה לי) לא היה לו זמן כזה. העובדה שהוא עבד על כל האפקטים לגמרי לבד מן הסתם לא תרמה לזירוז הלו"ז.
(1) שביים כמה שנים מאוחר יותר עוד סרט ששילב בין שחקנים חיים ואנימציה בטון אחר לגמרי – "חברי הדרקון אליוט" המקורי של דיסני.
תודה, מרתק!
חשבתי שגם הסצינה עם ההידרה מדהימה, אבל השילוב והתנועה בסצינת השלדים הם רמה אחרת שנראית יותר טוב מכמה סרטים בשנים האחרונות.
בדיוק דיברתי עם חבר (סתאאם אין לי חברים) שנטפליקס לקחו את הלפיד מיוניברסל של פעם בתור אולפן שמציג מפלצות אדירות. וכמובן אני מדבר על דמורדגון בדברים מוזרים וסטריגה במכשף