תמונה קבוצתית: אחדות המקום

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או להציע מצע פוליטי לקראת הבחירות בלוקסמבורג. 

אמנם עבר כבר חודש, ובכל זאת לפני אך רגע היינו תחת מתקפה שגרמה לכולנו לחוש אולי מעט קלאוסטרופובים – בין אם בגלל שהייה ממושכת במרחב מוגן, ובין אם כי בזמן מלחמה לא יוצאים הרבה מהבית. אז לכבוד זה שאלנו את הכותבים: מהו הסרט הטוב ביותר שמתרחש במקום אחד?

רם קיץ: שני אנשים נכנסים לבר (זו לא בדיחה הפעם). הזיכרון האחרון של הבחור הצעיר הוא שיחה עם זוגתו, והבחור הזקן זוכר שישב במרפסת ביתו – אבל לאיש מהם אין מושג איך הוא הגיע לבר, מה שאירוני כי בדרך־כלל אנשים לא זוכרים איך הם יצאו מבר. על כל פנים הברמן המסתורי מספר להם שכעת עליהם לשחק במשחק אקראי שייקבע על־ידי רולטה – והמשחק שנבחר הוא, ובכן, תראו איך קוראים לסרט.

Death Billiards הוא סרט אנימה קצר מ-2013, אמנם אחד שנוצר בסטודיו מאדהאוס המפורסם, אך הוא חלק ממיזם שנתי של הסוכנות היפנית לענייני תרבות: מיזם במסגרתו מוקצים משאבים לאנימטורים צעירים על־מנת שאלה ינפישו בכל שנה ארבעה סרטים קצרים שמוקרנים בצוותא חדא בקולנוע. כך האנימטורים זוכים להשתפשף בתעשייה ואנו הצופים זוכים כבר כמעט עשור וחצי לראות סרטים קצרים נהדרים ממגוון סוגים וכשרונות (מוזמנים לקרוא קצת על הפרויקט, הסרטים האלה הם אחלה דרך להעביר זמן במרחב המוגן).

רבים יסכימו ששנת 2013 הייתה המוצלחת ביותר במסגרת המיזם, שכן שני סרטים קצרים שהופקו במסגרתו הפכו בהמשך לסדרות אנימה מצליחות, כשאחת מהן היא Death Billiards שהורחבה לסדרה בשם Death Parade ובה אותו הקונספט: אנשים מוצאים את עצמם בבר מסתורי ואין להם מושג כיצד הגיעו אליו, והם נאלצים לשחק משחק כלשהו – ולא מסוג המשחקים של ג'יגסו מ"המסור" מכריח לשחק, אלא דברים רגילים דוגמת חִצים, כדורת, פלונטר, הוקי אוויר או ארקייד; אלא שתמיד יש טוויסט, גם בחוקי המשחק וגם בסיפורים של האורחים בבר. 

הסרט הקצר, כמו הסדרה, מאוד פילוסופי ועוסק בטבע האדם ובמשמעות החיים – ועל אף אופיו המעט קודר והעובדה שרובו מתרחש בטווח שבין המעלית שמביאה את האורחים ובין בר המשקאות, הסרט כן שומר על חן ויש בו הומור בין כל האבסורד שמתרחש בחלל האחד שהוא מתרחש בו; יותר מזה, יש משהו מרגיע ומנחם בבר המסתורי הזה (שאולי תבינו מיד מה בעצם הקטע שלו ואולי לא) – ומנחם זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בימים אלה.

יצחק בארי: אין לי מה לומר על הקלאסיקה הזאת שלא נאמר כבר. "12 המושבעים" הוא סרט מושלם. תודה.

אור ענבר: במקור בכלל רציתי לכתוב על "מועדון ארוחת הבוקר", שהוא סרט שראיתי בדיוק בגיל הנכון (או בעצם קצת לפני) ואני כל כך אוהבת אותו שאני לא מוכנה לקבל עליו שום ביקורת עניינית. הוא הג'ון יוז שגרם לי להתאהב בג'ון יוז ולא סתם הוא נחשב כקלאסיקה על זמנית. אבל אז הסבו את תשומת ליבי לכך שזה לא סרט שמתרחש במקום אחד, ושמתי לב שחסר סרט מאוד מאוד חשוב בטקסט הזה – "החבל".

יש משהו קצת מצחיק בלבחור את אותו הסרט שוב ושוב בשאלות "מהו הסרט ה__ הכי טוב", אבל יש סיבה שסרטים כאלה נבחרים שוב ושוב, וזה כי הם פשוט כאלה טובים. אחד מהם, לפחות בשבילי, הוא "החבל" של היצקוק מ-48' שמתרחש במקום אחד (דירה בעלת מספר חדרים חד-ספרתי). יהונתן כבר דיבר עליו בתמונה הקבוצתית שעשינו להיצ'קוק, ובפרק של הפודקאסט בעונה על ג'יימס סטיוארט: ובכן, הוא צודק בכל מילה. זה סרט כל כך אפקטיבי שהגימיקים שלו (חלל מצומצם, שוט אחד) לא רלוונטיים. כמובן שהם מוסיפים קולנועיות מעניינת, אבל זה פשוט סרט טוב: השחקנים, התעלומה, הקצב של הסיפור – הכל הופך את הסרט הזה לאומנות קולנועית מהשורה הראשונה. זה ההיצ'קוק האהוב עליי ואחד מהסרטים האהובים עליי באופן כללי. גם יותר מ-70 שנה אחרי, אני אמליץ עליו בלי למצמץ.

רז גרינברג: כתבתי פה בעבר על הסרט הקצר "הקובייה" שיצא בשנת 1969, הניסיון האחרון של ג'ים הנסון יוצר "החבובות" לבסס את עצמו בתור במאי של סרטים אמנותיים. ובניגוד לניסיונות הקודמים של הנסון בתחום, "הקובייה" הוא כבר ממש על גבול המיינסטרים: יש לו עלילה ברורה, ההומור ההנסוני בהחלט ניכר בו, ולמרות שהמסגרת הכללית שלו היא של סיוט מטריד – הגיבור לכוד בתוך קובייה, מנסה לצאת ואף אחד לא מוכן לעזור לו – קשה להכחיש שמדובר גם בסרט מאוד מצחיק. שנים אחר-כך, הנסון יקח את אותו רעיון בסיסי, לרבות השילוב בין הומור לייאוש, יידחס אותו לתוך המסגרת של סרט לקהל צעיר ומה שיצא מזה זה "המבוך".

אבל בתור סרט שמתרחש כולו במקום אחד, "הקובייה" הוא הרבה יותר מסתם סרט מטריד-מצחיק, שבהחלט מצליח להצטיין בשני התחומים. מבין כל היצירות של הנסון, "הקובייה" מציע את המבט המעמיק ביותר לתוך נפשו המיוסרת של האיש – הטראומה של המוות של אחיו הבכור של הנסון, פול, שהתרחש כמעט באותו זמן שבו הקריירה שלו התחילה להמריא, גרמה לו לפחד עד מוות מהאפשרות להיתקע, להתעכב, לעמוד במקום ולא להספיק לעשות דברים לפני שהמוות יבוא לקחת אותו. זה מסביר, מצד אחד, את העושר העצום של יצירות שהנסון השאיר לנו לפני שהלך לעולמו (וזה אכן קרה לו בגיל 53 הצעיר יחסית), אבל גם את הצדדים היותר אפלים ופחות ידועים באישיות שלו (במיוחד היחס המחפיר שלו לאשתו). אל מול העליצות של קטעי הבובות ב"רחוב סומסום" והפרקים של "החבובות", שלעיתים קרובות לימדו את הקהל שזה בסדר גם לצאת לוזר לפעמים, "הקובייה" הוא סוג של מראה מעוותת. ועבורי בתור מעריץ של הנסון, ההיכרות גם עם הצד הזה שלו היא מרתקת לא פחות.

עידן זיירמן: לא ידעתי הרבה על "דרך קלוברפילד 10" לפני שהלכתי לראות אותו, ואני מאוד ממליץ לכל מי שחושב לעשות את זה לנהוג כמוני. אם אתם מוכרחים לדעת, ג׳ון גודמן משחק פה כל כך טוב עד שתמצאו את עצמכם תוהים למה אי פעם ליהקו אותו לקומדיות, הסרט מותח אתכם בצורה כל כך אפקטיבית שאני חושב שהוא ריפא לי את הדורבן ברגל, ודן טכטנברג, שזה הסרט באורך-מלא הראשון שהוא ביים, מנצח על כל הדבר הזה במקצועיות שתגרום לבמאים מאוד ותיקים לעצור ולמחוא כפיים בהשתאות. אה, והרוב המכריע של הסרט מתרחש במיקום אחד, אז הוא מתאים לקטגוריה. לכו לראות אותו.

אם אתם צריכים קצת יותר מזה (או שאולי כבר ראיתם את הסרט, ובמקרה הזה, איזה כיף לכם): יום אחד מישל מתעוררת קשורה במרתף, אבל הווארד (ג׳ון גודמן) מספר לה שזה לטובתה, כי בחוץ יש אפוקליפסה. אז עכשיו הם מסתתרים בבונקר הסודי שהוא בנה לקראת היום הזה, והם הולכים להסתתר בו עוד הרבה זמן. מכאן הסרט משחק יפה עם השאלה של האם הווארד דובר אמת או פסיכופת והאם הסרט, שהוא בבירור סרט מתח בסך הכל, הוא בנוסף גם סרט אימה או דרמה או בכלל קומדיה רומנטית. הוא יגרום לכם לשנות את הדעה שלכם לגבי מה שבאמת קורה פה כמה פעמים, ואז כשבדיוק תבינו מה קורה פה הוא ייקח פנייה חדה שמאלה למקום אחר לגמרי. עבודה נהדרת ומדהימה של כל המעורבים בעניין. גם אם קצת נמאס לכם מתפאורה של מקלטים. או בונקרים גרעיניים.

תום שפירא: ת'כלס, אפשר לעשות רשימה של "סרטים במיקום אחד" רק עם סרטים של אלפרד היצ'קוק והיא תיראה הגיונית לגמרי. קצרה מאוד (האם אנחנו מחשיבים את "אליבי"?), אבל הגיונית. אני מניח שככה זה כשאתה עושה מיליון ואחד סרטים, הסטטיסטיקה משחקת לטובתך. על "החבל" כבר דיברנו בפודקאסט של עין הדג ועל "חלון אחורי" ברשימה קודמת, אז אני מניח שהגיע הזמן לדבר על "סירת הצלה". זה אולי נשמע כאילו אני בוחר באחרון שנשאר (עם כל הכבוד, ואין לי כבוד, ל Dial M for Murder) אבל "סירת הצלה" הוא סרט ראוי, אפילו ראוי מאוד. בעצם, גם אם הוא היה הסרט הכי גרוע בעולם היה מקבל מקום של כבוד – שעה וחצי במיקום אחד עם טלולה בנקהד זו אף פעם לא חוויה גרועה.

בנקהד, מהשחקניות האלו שכל שורה שלהן נוטפת שנינות וקלאס, היא רק אחת מצוות די גדול שמוצא עצמו תקוע על… נו, קראתם את שם הסרט. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה (לא רק בזמן העלילה, הסרט יצא ב-1944 והתותחים, כמו המוזות, לא היו קרובים לשתיקה), וספינה של בעלות הברית וספינה גרמנית מטביעות אחת את השנייה. על סירת הצלה שמונה אנשים מייצגים את מרבית חתכי החברה – עיתונאית צינית (בנקהד המוזכרת לעיל), אחות רחמנייה (אליס מקנזי), קפיטליסט עשיר (הנרי הול), מלח קומוניסט (ג'ון הודייק), מלח אפרו-אמריקאי (קנדה לי) ועוד כמה שלא אזכיר מפאת חוסר מקום. אה, וגם הנאצי. יש שורד נאצי אחד מספינת האוייב (וולטר סליזק). 

יש את הבדיחה האינטרנטית ההיא על מה עושים כשנאצי מגיע לבר שלך ורוצה רק להתיישב. אז דמיינו את אותו דבר, רק שלזרוק את הנאצי מהבר אומר להרוג אותו. וגם דמיינו שזה לא סתם אידיוט באינטרנט עם דעות על מיעוטים אלא ממש חייל במכונת הרצח העסוקה בעולם. וגם דמיינו שהבר שט ברחבי הים בלי שאתם בטוחים לאן הוא יגיע ויש סיכוי שכולכם תמוותו מרעב וצמא בלי קשר לנאצי. טוב, אולי זה לא דומה לבדיחה האינטרנטית ההיא אחרי הכל.

אז כן, זה סרט מאוד תיאטרלי, וקל לראות את הדמויות יותר בתור ייצוגים של חלקים בחברה מאשר כדמויות. אבל היצ'קוק הוא היצ'קוק, והוא ידוע איך לגרום לזה לעבוד. הקונפליקטים שמתגלים בין הדמויות ככל שהמצב מחמיר הם לא רק תוצר של אידיאולוגיות מתנגשות אלא גם של הדרך בה האנשים הספציפיים האלו מתנהגים, וזה מאוד עוזר שהוא בחר כזה צוות טוב. בנקהד בבירור מובילה, כל שנייה שלה על המסך היא תענוג, אבל יש משהו מרתק ברשעות של סליזק – הוא כל כך בטוח בעצמו ובניצחון של הנאצים שהוא יכול להרשות לעצמו להיות 'נחמד' לאנשים שכעיקרון מחזיקים אותו בשבי. גם קנדה לי מרשים בנוכחות שלו. התסריט לא נותן לו הרבה מה לעשות – באותה תקופה עצם העובדה שהוא על המסך כזו כמות של זמן ולא משמש בתפקיד הפוגה קומית נראית חריגה – אבל הוא עושה את המיטב עם מה שיש לו.

אני לא בטוח אם הסרט עונה כמו שצריך על השאלה שהוא מציב לעצמו – מהי מידת הרחמים הראויה לאויב במצב של מלחמה. בסופו של דבר זה סרט תעמולה (אני לא אומר את זה כעלבון) ולא תופתעו לגלות שיש לו תשובה חד-משמעית ותסריט ששמח להוביל לתשובה החד-משמעית הזו. אבל נו… קשה לכעוס יותר מידי על סרט שאומר "נאצים זה רע", זה שמשהו פשטני לא בהכרח אומר שהוא לא נכון. 

מתן בכר: ב"מה שבפנים" כמה חברים נפגשים אחרי הרבה זמן לכבוד החתונה של אחד מהם. לכל אחד יש את המטען הרגשי שלו, בין אם זה בעיות בזוגיות, קנאה, כעסים וכו'. אחד מהם, פורבס, מגיע עם מזוודה מסתורית ואומר שהביא אותה כדי שיוכלו לשחק משהו בסגנון "העיירה", אבל קצת טריפי יותר. במזוודה יש מכשיר שמאפשר לאנשים להחליף גוף/תודעה זה עם זה – אתם יודעים, מסוג הדברים שאנשים בד"כ מביאים למסיבות בית – ופורבס מציע משחק שבו כולם מחליפים גופים וצריכים לנחש מי נמצא באיזה גוף. 

במקור הסרט הזה לא היה על הרדאר שלי, הוא בכל זאת של נטפליקס. אבל אחרי שראיתי התלהבות מצד כמה אנשים שאני לרוב מסונכרן עם הטעם שלהם החלטתי לתת לו צ'אנס, ואיזה כיף שעשיתי את זה. יש כאן קאסט מוצלח של שחקנים שמצליחים להיראות כמו קבוצה אמינה של חברים, וכל אחד מהם גם עומד במשימה הלא פשוטה של לגלם לא רק את עצמו אלא גם אנשים אחרים בקבוצה. יש כל מיני טריקים של עריכה, אבל הם אף פעם לא מרגישים כמו גימיק, אלא משרתים את הסיפור ועוזרים לעקוב אחרי מי זה מי (זה נעשה מבלבל די מהר). ובדיוק כשמתחיל להרגיש שהסרט קצת מיצה את הקונספט שלו, הוא עשה פנייה חדה שגרמה לי להשתנק בקול מול המסך.

הסרט מתרחש בתוך בית אחד גדול, ואין לזה ממש חשיבות עלילתית, אבל יכול להיות מגניב לעשות המשך שבו אנשים מחליפים גופים ואז מתפזרים ברחבי העולם. מה שכן, החבורה בסרט מאוד נינוחה עם שיטוט בחדרים שונים לאחר ההחלפה. אם מישהו היה מסתובב בגוף שלי בוודאות הייתי משגיח עליו, לפחות בהתחלה, גם אם לא מטעמי בטיחות אז לפחות מתוך סקרנות. איך זה מרגיש להיתקל במשקוף הרביעי להיום, הא? ברוך הבא לעולם שלי!

בקיצור, בין כל סרטי הזבל שיוצאים בסטרימינג ונקברים בהם מהר מאוד, מדי פעם צץ איזה אחד ששווה לחפש אותו במיוחד. "מה שבפנים" הוא סרט כזה.

טווידלדי: "מוכרים בלבד" מתרחש במקום אחד, ביום אחד, לקבוצה קטנה מאוד של דמויות, עם אוצר מילים קטן מאוד ותקציב קטן עוד יותר. הוא הסיפור של מוכר בחנות מכולת אי-שם בניו ג'רזי, וכמה דמויות שמפריעות לו באופן עקבי באותה מכולת ולידהּ, במיקום התרחשות אחד, וכל זה בשחור-לבן מגורען ועם דיונים גסים וחסרי תוחלת בסוגיות שלא מעניינות אף אחד או שלא נהוג לדבר עליהן בפומבי, המון רפרנסים וגיבור שבכלל לא היה אמור להיות שם היום ויזכיר לכם את זה כל כמה דקות.

וזה מצוין. "מוכרים בלבד" הוא הסרט הראשון של קווין סמית', ואחד הטובים בהם, למרות תקציב אפסי והעובדה שהשחקנים ברובם חובבנים ובדרך-כלל רואים את זה. והסרט עובד בעיקר כי קווין סמית' מאוד אהב את הסיפור שהוא בא לספר, ואת הדמויות – עלובות ומגוחכות ככל שיהיו (חוץ מקבצן אחד שאני לא בטוח שהוא בדיוק אהב, אבל בסדר, הוא בחזקת דאחקה בלבד); והוא אוהב סרטים, ואוהב לדבר עליהם, ואוהב לתת לדמויות שלו לדבר על סרטים, ועל סדרות טלוויזיה, ואוהב את מה שהוא עושה. או עשה, כי בכל הכנות, רוב הדברים שהוא עשה אחרי שנת 2001 מיותרים למדי. אבל ב"מוכרים בלבד" האהבה שלו ליצירה ניכרת ממנה, וכיוון שזה הסרט הראשון שלו אז הדיאלוגים גם לא יצאו משליטה, ולמרות שהנושאים, בדרך כלל, לא מעניינים אותי, הדיאלוגים כן; הם משעשעים, מוזרים, מגוחכים או כולם יחד, אבל לא משעממים. אז דמויות מוזרות, דיאלוגים מוזרים, התרחשויות שגרתיות בחלקן ומוזרות בחלקן, ויוצר שאהב מאוד את מה שהוא עשה – כל זה הוביל לכך שאני מאוד אוהב את הסרט.

יהונתן צוריה: "אתה לא מבין מה אני אומר? זה אומר שאם יש אינסוף יקומים, בכולם אני שכבתי עם אשתך"

אמנם השאלה העקרונית היא מה הסרט הכי טוב/אהוב בחלל בודד, אבל השאלה לא נולדה בוואקום. היא נולדה, ובכן, בממ"ד. ועל כן, סרטים מאוד טובים במקום אחד לא באמת ענו על הקטגוריה כי החלל הסגור שלהם היה השגרה חונקת, ולא המצב החריג. יצירות מופת לא מספיק מוערכות כמו "הכל אבוד" גם נשקלו, אבל מכיוון שלמרות שהוא בחלל בודד הוא בעצם בחוץ בטבע, וגם בגלל שהוא בגפו, זה לא הרגיש כמו הסרט הנכון לתיאור קופסת הסרדינים שהיא הלחץ של סגר או כמו-סגר. "בודדה באפלה" מתקרב, אבל הוא קצת יותר מדי מותחן, אפילו שגם הוא ממש נהדר. 

לא, סרט שמתאר את חוויית הממ"ד/סגר בצורה האידיאלית צריך להיות סרט על להיות לכוד באותו מקום עם האנשים האהובים עלייך ועל כל הדברים הטובים, הגרועים, הנהדרים והפסיכים בזה. בקיצור, הוא צריך להיות "קוהרנטיות". 

"קוהרנטיות" הוא סרטו היחיד עד כה (יש לו סרט נוסף שצולם, כרגע בלי תאריך הפצה) של ג'יימס וורד בירקיט, והוא מספר על ארוחת ערב שמדרדרת באופן יוצא דופן. כמו שנרמז מהציטוט הפותח יש עניינים מסוימים עם יקומים, אבל לא כמו שהתרגלנו מאז "ריק ומורטי" ו"ממד העכביש" ומה לא, אלא משהו שהרבה יותר קל לצלם על תקציב של כלום וחצי בתוך דירה עם קאסט שחקנים אנונימי ברובו – השחקן הכי מוכר פה, כנראה, הוא ניקולס ברנדון (הלא הוא זנדר מ"באפי") בתפקיד הקולנועי היחיד שלו ששווה משהו. 

אבל יותר מכל אירוע קוסמי כזה או אחר, מה שמדרדר את ארוחת הערב ב"קוהרנטיות" הוא החברים והמשפחה שלנו, וכל המתחים שאף פעם לא פתחנו איתם שמחכים לרגע הכי גרוע להתפוצץ ולהיפתח בפני כולם. כי כשאתה לפתע בתוך סיטואציה מלחיצה, כלוא עם אנשים, כל המתחים האלה שניסית לדחות קופצים לבקר. ויותר מכל דבר אחר, הבעיה העיקרית שלך נהיית כל השיחות שהיית יכול לנהל מזמן אבל אתה מנהל עכשיו, תחת אש (מטאפורית או אמיתית), במקום להצליח לטפל בבעיה בראש צלול. יש עוד כמה סרטים שמצליחים להעביר את הקלאוסטרופוביה החברתית הזאת, אבל אף אחד מהם לא עושה את זה כמו "קוהרנטיות".

עכשיו, בבקשה, בירקיט, אפשר כבר עוד סרט?