תמונה קבוצתית: פסקולים

דה-דה-דה-דם, טו-טו-טו-טו, וואה-וואה-וואה או פאם-פאם-פאם?

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

אתם מוזמנים להציע רעיונות, לענות על התשובה בעצמכם או לנסות לשחק איקס עיגול אחד עם השני בתגובות. 


דיברנו  פה בפינה על סרטים, דיברנו גם על במאים, דיברנו על ז'אנרים ועל קלישאות, אבל יש מרכיב קולנועי אחד שטרם התייחסנו אליו, והגיע הזמן. אז תגידו, "מהו הפסקול המקורי האהוב עליך?"

יהונתן צוריה: הבחירה שלי לא עומדת להיות הכי נחמדה עבור עשרות מלחינים מוכשרים שעבדו על עשרות סרטים נהדרים; אבל אני אדם פשוט, עם רצונות פשוטים, ובגלל שהחלטנו להוציא מהשאלה פסקולי טלוויזיה (אחרת התשובה היא "הפסקול של "קאובוי ביבופ", חד וחלק, על פני כל פסקול קיים של מדיום כלשהו ביקום כולו"), בסופו של יום הפסקול הקולנועי האהוב עליי הוא זה שירדים את הילדות שלי בצורה הטובה ביותר. 

זה אולי נשמע כמו זלזול, אבל זה לא: ליצור מוזיקת הרדמה זאת אומנות ייחודית ומורכבת, והתוצאה הסופית היא התעלות רוחנית גדולה יותר מכל רגע משנה חיים שיכול להיות לכם: תינוק שנרדם. אני רואה אנשים מתפייטים על גרסת ה-10 שעות של "שיר על החוף" מ"היא" ואיך הוא שינה להם את החיים, ואני רוצה להגיד להם "שינה לכם את החיים? זה כלום! הוא הרדים אותה לפני שמונה!".

האמת היא שאני פשוט לא בחור שמאזין לפסקולים כל כך (לפחות של סרטים – משחקי מחשב זה נושא אחר, ולא פעם כשרציתי יום כיף פתחתי את הפסקול של "טרופיקו" או "ריימן" והתענגתי על הצלילים). הפעם היחידה בה האזנתי מיוזמתי לפסקול של סרט היתה בעת ששמתי דיסק של "פסקולי מערבונים" בעודי נותן נאום חוצב להבות. כן, אני מזמזם נעימות פה ושם (למשל, "הפנתר הוורוד". בייחוד בגרסה הנ"ל), אבל פסקולים? עם כל הקטעים המתים וכל זה? לא, תודה.

אבל כשמגיעה השעה להרדים את הילדות מסתבר שכוחם של הפסקולים עולה על השירים (למרות שפרנק סינטרה וקייק עשו כמיטב יכולתם): אלה גרסאות הפסנתר הרכות לשירי דיסני, או למנגינות ג'יבלי, או גרסאות השעה של שירים מ"נשמה", או המרדים הגדול מכולם, סופיאן סטיבנס, שאם אי פעם יחליט שעסקי המוזיקה קשוחים מדי עבורו יכול לחלטר כמרדים תינוקות מקצועי; כל אחד מהם (ועוד רבים וטובים אחרים), פשוט מוצלחים בעבודה שלהם ליצור אווירה מרגיעה וחלומית שתוצאותיה: תינוק ישן. אז תודה לכם. בלעדיכם, לילותיי לא היו לילות, וימיי לא היו ימים.

עידן זיירמן: הפסקול האהוב ביותר? אה, מעולה. עוד שאלה שהתשובה עליה קלילה ופשוטה ולגמרי לא משהו שישתנה אם תשאלו אותי שוב בשבוע הבא. אבל לפחות נכון לעכשיו, אני צריך להגיד שמדובר בפסקול של "הדרקון הראשון שלי". זה לא שאין פסקולים אחרים שאני אוהב מאוד. אבל אפילו במוצלחים שבהם, בדרך כלל יש איזו רצועה אחת או שתיים (או חמש) שאני מדלג עליהן באופן קבוע. ב"הדרקון הראשון שלי" אין אף אחת כזו.

ומה שמדהים בו, מעבר לזה שאין בו אף רצועה מיותרת, זה עד כמה הפסקול מספר בצורה נהדרת את הסיפור של הסרט רק באמצעות המוזיקה. גם פסקולים מוצלחים נכשלים בזה לפעמים. אבל "הדרקון הראשון שלי" דואג לזרוק עליכם כבר בדקות הראשונות את כל האלמנטים המרכזיים שלו, ואז עושה בהם שימוש חוזר חכם ומוצלח. מספיק לשמוע את רצועת הפתיחה שלו ואתם מכירים את המוזיקה של היקאפ, אסטריד, ויודעים איך קרב של ויקינגים נגד דרקונים אמור להישמע. מכאן, אתם יכולים לזהות מתי הם חוזרים לביקור נוסף או משתלבים עם אלמנט חדש בצורה נהדרת. השיא הוא בשתי רצועות: Test Flight, סצנה נפלאה שמאחדת את התמה של היקאפ ושל טות'לס בצורה מושלמת, ו- Forbidden Friendship, שמראה שאפשר לעשות את אותו דבר בצורה שונה לגמרי. לא סתם הסצינות של הקטעים האלה בסרט מכילות מעט מאוד דיאלוג (או, במקרה של Forbidden Friendship, לא מכילות דיאלוג בכלל). המוזיקה משתלטת ועושה את כל העבודה בסצינות האלה, וזה עובד, כי אנחנו כבר מכירים את החלקים שמהם היא מורכבת ויכולים לתת להם לספר את הסיפור.

אה, וגם העובדה שזו "סתם" מוזיקה מצוינת וקליטה בטירוף עוזרת קצת.

רם קיץ: ;את כל ארבע שנות חוג הפסנתר שהכריחו אותי ללכת אליו ביסודי ניתן לסכם היום ביונתן הקטן (רואה אימא? אמרתי לך שלא יגיע יום אחד שבו אודה לך על זה). זו הדרך שלי לומר שאוזן מוזיקלית במיוחד אין לי, וקצת הסתבכתי כשחשבתי מה הסרט שאני הכי אוהב להאזין לו; כי טובים ומוכשרים ככל שיהיו ג'ון וויליאמס, ג'ו היסאישי ואחרים – בעוד שאני אוהב את נעימות הנושא האיקוניות שיצרו, אני לא מסוגל לחשוב על סרט אחד ויחיד שאני מסוגל להאזין לכל הפסקול שלו מההתחלה ועד הסוף. 

כלומר, זה היה המצב עד שהגיע "ספיידרמן: ממד העכביש". 

זאת אולי קצת רמאות כי טכנית זה לא פסקול אלא אלבום, אבל היי, הסרט מורכב משירים מקוריים שנכתבו עבורו (או בהשראתו) ומושמעים בו לכל אורכו. מבחינתי זה נחשב, בעיקר כשהשירים האלה כל-כך נהדרים, והמדהים הוא שחלקם הושמעו בסרט עצמו לשניות בודדות (כמו Familia שזקוק ליותר אהבה). "ממד העכביש" מתחיל עם השירים הטובים ביותר עליהם ניתן לחשוב ומשם הוא רק משתפר. בזכותו, הליכות לסופר פארם השכונתי נהיו פחות משעממות כשהן על רקע What's Up Danger, ואין דרך טובה יותר לפתוח את הבוקר מאשר עם Sunflower. כל שיר של "ממד הכביש" שונה, כל שיר מיוחד, אך כולם מבטאים בדרך זו או אחרת את מצבו המנטלי המשתנה של מיילס – בין אם זו מאניה, דפרסיה או קשת הרגשות שבאמצע.

למעשה, אני מתרגש לקראת הסרט הבא פחות בגלל הסרט עצמו ויותר בגלל השירים החדשים שיצטרפו לפלייליסט של מיילס בספוטיפיי; כי מיילס מוראלס הוא כנראה דמות הקומיקס עבורה נכתב מקבץ השירים הטוב והמגוון ביותר אי פעם (גם השיר I'm Ready של ג'יידן סמית' ממשחק הוידאו האחרון נשמע כאילו יצא היישר מהאלבום של "ממד העכביש"). 

וכמה גיבורי על אתם מכירים שמשתתפים באלבום חג מולד? אין, הסרט הזה פשוט ממשיך לתת ולתת. 

זוהר אורבך: יהיה קלישאתי להגיד שהפסקול של "הטוב, הרע והמכוער" הוא הטוב בתולדות הקולנוע. זה גם יהיה נכון. 

אבל למרות שהבחירה בו היא קלישאה, הפסקול הוא הכל חוץ מזה: ה"אההההה ווא ווא ווא" שנכתב כנעימת הנושא של הסרט הזה לפני קרוב ל-60 שנה הפך לשם נרדף לז'אנר המערבון, אבל זה לא היה המצב פעם. מערבונים היו ז'אנר פטריוטי; הקאובוי אמור, עקרונית, להיות גבר נערץ וערכי, החצוצרה שמלווה את צעדיו מאדירה אותו ואת צעדיו. כשמוריקונה, גדול מלחיני הקולנוע, הלחין את "הטוב, הרע והמכוער" הוא עשה כמעט את ההפך: הוא יצר נעימת נושא חורקת, צורמת ובלתי נשכחת שמביאה את המכוער לעולם קולנועי שתמיד ניסה להגדיר בפשטות מה זה טוב ורע. 

יש המון אירוניה בפסקול המחוספס של "הטוב, הרע והמכוער", אבל יש גם גאולה. הפסקול הזה מלווה סרט שהוא כולו בגידות ואינטרסים; בלונדי הטוב, עיני מלאך הרע וטוקו המכוער אינם מונעים מאידיאלים אלא מהבהלה לזהב, ומתוך כל הטינופת בה הם מתפלשים קרוב לשלוש שעות, מוריקונה מוצא רגעים של אלוהות שהופכים את הקונפליקט הכלכלי שביניהם למשהו נשגב באמת. אנשים זוכרים את נעימת הנושא של הסרט, אבל דווקא רצועת "הבהלה לזהב" היא הרגע בו הפסקול נחשף במלוא כוחו – רגע בו החיפוש האובססיבי של טוקו אחר האוצר חוצה את גבול הטירוף ונהיה סוג של עלייה לרגל שהתמזל מזלנו לחזות בה. זו נעימה כל כך איקונית שעד היום להקות מטאל מבצעות לה קאברים, והיא אחת המנגינות האהובות עליי אי פעם. 

כשמוריקונה נפטר בשנה שעברה, הבמאי אדגר רייט כתב עליו שפסי הקול שלו הצליחו להפוך סרטים סבירים לסרטי חובה, הפכו סרטים טובים ליצירת אמנות ושאת הסרטים הגדולים שהלחין הצליח להפוך לאגדות. ל"טוב, הרע והמכוער" היה את הבימוי הווירטואוזי של ליאונה, הנוכחות החד-פעמית של איליי וולך ותסריט מבריק אחד; אבל הפסקול של מוריקונה הוא מה שהפך את הסרט הזה למה שהוא כנראה אחד מעשרת הסרטים הגדולים ביותר שאי פעם נעשו. מוריקונה לא רק היה גדול מלחיני הקולנוע, אלא אחד המוזיקאים הגדולים של המאה העשרים. "הטוב, הרע והמכוער" הוא יצירת המופת שלו.

מאיה כהן שלו: לא אהבתי את "קרא לי בשמך". היום זו אולי לא נשמעת כמו מי יודע מה הצהרה, אבל כשהסרט יצא אי שם ב-2017 הרחוקה והרגועה, בתיכון האמנויות בתל אביב שבו למדתי, להגיד שלא אהבתם את "קרא לי בשמך" השתווה בחומרתו לאמירה ש"וואלה, להיטלר היו כמה נקודות". אבל לי הוא לא עשה כלום. חשבתי שהוא ארוך באופן מוגזם, שהדמויות הן ברובן ילדי שמנת מפונקים חסרי מודעות שלא מעוררים שמץ הזדהות, ולא שאלמה ולא האמר חתיכים בעיניי. אבל כן היו כמה רגעים יפים בסרט: הרגעים שבהם מפציע הפסקול היפה, עם המלודיות והשירים היפים עד גיחוך. 

כי בעוד שבסרט צפיתי פעם אחת בקושי, לפסקול הקשבתי אינספור פעמים. הפסקול של הסרט נותן את התחושה שחיפשתי בסרט ולא מצאתי: עדין, מלודי, מרגש, עצוב, נעים. ותשמעו, זו לא חוכמה כשיש יוצר כמו סופיאן סטיבנס לצידכם. בשירים שלו כאן יש חולמניות המאפיינת הרבה מיצירותיו הקודמות אבל נלקחת כאן לכיוון קצת יותר "נערי". כמעט כל שיר של סטיבנס מתעסק בפצע חשוף כזה או אחר באופן הכי פתוח, הכי כן, הכי עצוב והכי יפה. פשוט תשמעו את "קארי ולואל" מהתחלה ועד הסוף ואז תתקשרו לאמא להגיד לה שאתם אוהבים אותה. זה באמת עדיף על צפייה בשעתיים וחצי של וילות איטלקיות ובארמי האמר ללא חולצה.



רז גרינברג: זה קורה בכל שיעור אחרון בסמסטר בקורס שאני מעביר: אני מקרין את הסרט "אינטרסטלה 5555" והסטודנטים, עם תחילת הסרט, מצטרפים לשירת One More Time ביחד עם דאפט פאנק. למען האמת, זה קורה גם באמצע הסמסטר כשאני מקרין את הפרק הראשון של "אוונגליון" והסטודנטים מצטרפים לשירת שיר הנושא, אבל ההשפעה של "אינטרסטלה" חזקה יותר – בעיקר כי רוב הסטודנטים מכירים את שיר הפתיחה, ולפעמים גם כמה שירים נוספים, אבל לרובם לא היה מושג שיש גם סרט.

כמו הרבה אנשים אחרים בצרפת, גם חברי הצמד דאפט פאנק נחשפו בילדותם לעיבודי אנימציה של מי שנחשב למייסד ז'אנר אופרת החלל בקומיקס היפני, לייג'י מצומוטו. כשהם החליטו שהם רוצים סרט אנימציה שילווה את האלבום שלהם, Discovery, הם פנו למצומוטו ולאולפן Toei בו הופקו מרבית העיבודים לסיפורי המנגה שלו, וביקשו מהם לתת פרשנות שמבוססת על המוזיקה ומסתמכת רק עליה – בלי דיאלוגים או ערוצי קריינות או שום דבר כזה. אנימציה, ומוזיקה, וזהו.

הסרט שיצא מהבקשה הזו, "אינטרסטלה 5555" הוא מעשה מופלא של פרשנות כזו. הסיפור על להקת פופ שנחטפת מפלנטה רחוקה על ידי מפיק אנושי עם כוונות שטניות, ומעריץ גיבור שיוצא להציל את חברי הלהקה (ובמיוחד הבסיסטית היפהפייה) מונפש כמו אוסף הלהיטים הגדולים מהיצירות של מצומוטו: גיבורים עשויים ללא חת, גיבורות עם יופי אירופאי מתוחכם, מעשי גבורה והקרבה, קרבות שמגיעים למימדים אפוקליפטיים – הכל שם. אבל באותה נשימה, ובלי לגרוע מהסיפור, הכל גם מתכתב בשלמות עם המוזיקה: הקצב הסוחף של One More Time, הבהילות של Aerodynamic, הטריפיות של Digital Love, המכאניות של Harder, Better, Faster, Stronger – ואלה רק ארבע הרצועות הראשונות, שבהן המוזיקה מצליחה להעביר את הסיפור לא פחות טוב מהאנימציה.

"אינטרסטלה 5555" נותר אחד מסרטי האנימה האהובים עליי במילניום הנוכחי ובכלל, והוא עדיין מחכה להכרה בתור אחד מסרטי האנימציה המוזיקליים הגדולים שנוצרו.

טווידלדי: הפסקול של "מלחמת הכוכבים" כבר הפך מזמן בסיס לאינספור פארודיות ובדיחות, אולי יותר מכל פסקול אחר. תמצאו ביצועים שלו בגרסאות מטאל ,בלוגראס ,דיסקו ,מוזיקה חסידית ,ומה לא בעצם. וזו בדיוק הנקודה שלו. הפסקול של "מלחמת הכוכבים" על שלושת חלקיו הראשונים לא מיועד להיות חלק מהרקע של הסרט. הוא מיועד שתשימו לב אליו – הוא גדול, הוא בומבסטי ובלתי נשכח. המוזיקה משדרת: פה יש לנו הרפתקה, והיא אפית והיא עצומה. וגם אם תהיו מול מסך שחור, תוך חמש שניות בקירוב המוזיקה תשדר לכם "פה יש סרט של "מלחמת הכוכבים"!". הדמויות העיקריות מופיעות עם המוזיקה "שלהן" (ולפעמים המוזיקה של דמות מסויימת מופיעה בלעדיה, כשזה משרת את העלילה ומיועד להזכיר את אותה דמות), והאופי שלהן מוגדר גם על ידי המוזיקה שמלווה אותן דרך קבע.

כבר בסרט הראשון הפסקול בנוי בשביל טרילוגיה. המוזיקה של הדמויות והמוטיבים החוזרים משמשים נהדר כדי לחבר את הצופים לדמויות שחוזרות ומופיעות ולהתרחשויות שלהן. המוזיקה של ג'ון וויליאמס לא מסתפקת בלשדר מצב רוח כללי (נניח, מוזיקה מאיימת, מוזיקה מרגשת) אלא גם עושה את זה – היא משתתפת בעלילה ובסיפור, ומספרת לנו על הדמויות, על הרגשות שלהן ומי הן. וויליאמס משתמש בפאראפרזות על קטעים קלאסיים ופסקולים מן העבר כדי ליצור אווירה שמתכתבת גם היא עם סרטי הרפתקאות גדולים מן העבר, ומה יותר הולם מזה עבור סדרת סרטים שהיא בבסיסה מערבון חלל?

כל זה כבר הופך את הפסקול למעשה אמנות שמקומו גבוה בצמרת הפסקולים (אם כי אודה שכמות ההעתקותפראפרזות קצת גבוהה מהממוצע); אבל העובדה שהפסקול עושה את זה בצורה קליטה להדהים, וגם מצליח להפוך לחלק בלתי-נפרד מהדמויות והסיפור, עד שיש לו חיים משל עצמו והמון פארודיות שמבוססות על זה שכמעט כל צופה קולנוע יכול לזהות את המנגינות בלי מאמץ – מצדיקה את מקומו בפסגת הפסקולים של כל הזמנים.

תום שפירא: "קונאן הברברי", גרסת 1982, הוא אחד הסרטים הכי מוזרים שתזכו לראות – כוכב שלא ממש ידע אנגלית (ארנולד שוורצנגר), במאי שידוע כאחד השמרנים הדעתניים של הוליווד (ג'ון מיליוש) ותסריטאי שנמצא בצד הנגדי של המפה הפוליטית (אוליבר סטון) משתפים פעולה בהפיכת סיפורי ההרפתקאות של רוברט האוורד למשל פילוסופי ניטשיאני על מציאת האינדיבידואליזם בעולם שמדכא חופש מחשבה. או משהו בסגנון. וגם יש די הרבה סקס ונחש ענקי לא משכנע.

ויש את הפסקול. בזיל פולידריוס אולי ייזכר לנצח בתור המלחין של קלאסיקה אחרת משנות השמונים ("רובוקופ"), אבל לטעמי המוזיקה של "קונאן" מתעלה עליה, וגם על הפסקול של כל סרט אחר. מדובר בפסקול מפוצץ באנרגיה שמצליח לנוע בין מצבי רוח שונים (שמחה, אהבה, קדרות, כעס) בלי לאבד לרגע את העוצמה המתפרצת שלו. בכך הוא מצליח גם להיות שיקוף של המסע הרגשי אותו הדמות המרכזית עוברת וגם להיות פיסה מרשימה של מוזיקה הירואית קלאסית. וגנר לא היה עושה את זה טוב יותר (נו, בסדר, אולי הוא היה עושה את זה טוב יותר).

מהבנייה האיטית של "פטיש האבדון" (שמתנגן מעל לנאום הפתיחה של מאקו אייוומאטצ'ו, אחת הפתיחות הטובות לסרט מאז הכתוביות של "תקווה חדשה"), דרך המנגינה התוהה של "חידת הפלדה" שהופכת למתקפה הסונית של "רוכבי האבדון" ועד לאימה המזדחלת של "עץ הצער" – אפשר להתלונן על שהפסקול הזה מאוד אגרסיבי וגברי, שאין בו מקום לשקט (אפילו הרגעים הקלילים יחסית מצליחים להיות רועשים באופיים) ושהוא מוגזם כמעט כמו הדמות הראשית בסרט. אפשר להתלונן, וכל זה יהיה נכון. אבל מה לעשות – זה גם מה שהופך אותו לגדול מהחיים.

יצחק בארי: כבר כתבתי כאן באתר בעבר על טרילוגיית הסרטים שהכניסה אותי רשמית לעולם אהבת הסרטים, ועל החיבה העזה שלי לפסקולים של סרטים. שתי האהבות האלו באות לידי ביטויין העז ביותר בכל פעם שאני מפעיל את הפסקול של "שודדי הקאריביים: סוף העולם".

קודם כל, זה פסקול מדהים. מדהים. בתור התחלה, יש בו הכל: רוצים דרמה? מתח? כיף? הומור? אקשן? עצב? יש, יש, יש, יש, יש, ויש. קתרזיס עצום בסוף? ועוד איך יש: את נעימת הנושא הסופר-איקונית של "שודדי הקאריביים", שהיא גם הרבה יותר עשירה מהגירסה החיוורת משהו של הסרט הראשון; קצת כמו הסרט עצמו, שהגביר לעשרת אלפים את כל מה שהיה טוב בסדרה כבר מהתחלה.

ויש גם את הדבר הזה, אתם יודעים. המוזיקה עצמה. אפשר לבכות בה מרוב יופי, להשתאות מרוב גאונות, להצטמרר מרוב אפיות. הרצועה המוכרת" אני לא חושבת שזה הזמן הכי מתאים" מדגימה את זה טוב, ולמתקדמים, אלנקק כאן גם לגירסה יפה עוד יותר (ותודה לגולש JHN).

אז כן, האנס זימר הוא גאון מוזיקלי שהפסקולים שלו מככבים בפלייליסטים שלי ברמה שספוטיפיי הגישה נגדו בקשה להכרה כמונופול. אבל האמת היא שגם אם נגיד ש"סוף העולם" הוא אולי לא הפסקול הכי מרהיב שיצר (הוא כן), עדיין כשיהונתן שאל אותי "מה הפסקול האהוב עליך", יריתי את התשובה הזו מהר מדי.

כי הפסקול הזה הוא היחיד שנכנס אצלי בדיוק לנישה האישית והמאד ספציפית של קליעה מדוייקת למה שאהבתי בקולנוע מלכתחילה – הוא מכניס אותי תוך שניה בודדת אל העולם המרהיב והפנטסטי של הסרט, הוא יפהפה מוזיקלית, והוא גורם לי לחזור לרגע הבלתי נשכח ההוא בו סיימתי את המרתון של שלושת הסרטים וידעתי שמצאתי אהבה חדשה – בעיקר בגלל שעם כל הכבוד לוויזואליה, לא נס ליחם של הצלילים.