תמונה קבוצתית: הסצנה הטובה ביותר של טרנטינו

ספויילר: אף אחד לא בחר סצנה מ'ארבעה חדרים'.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להגיב בתגובות "ענן בפנן". 


אחרי ששבוע שעבר הכתרתם את כריסטוף וולץ כהאנס לנדה כהופעה הטובה ביותר בסרט של טרנטינו, אנחנו ממשיכים לנו בשבועיים הטרנטינו שלנו עם תמונה קבוצתית שמוקדשת כולו ליוצר, וספציפית לשאלה: "מהי הסצנה האהובה עליכם מסרט (כולל כאלה שכתב) של טרנטינו?"

רז גרינברג: טוב, זה קל. סצינת הפתיחה בבית הקפה ב"כלבי אשמורת". אני מודה שעם הזמן הדיאלוגים של טרנטינו מרשימים אותי פחות ופחות – מה שמבריק בהם לטעמי זה יותר התזמון ופחות התוכן וכשטרנטינו מאבד את התזמון, הדיאלוגים האלה מפסיקים להיות מעניינים. אבל השיחה שפותחת את "כלבי אשמורת" נשארה מבריקה בלי קשר, כמו מופע סטנד-אפ מהליגה הראשונה: מהדיון על השיר של מדונה ועד לדיון על הטיפ עם ההערה על היהודים באמצע (ששפכה אותי מצחוק והותירה את שותפי לצפייה שבדיוק חזר מארה"ב מזועזע) – זו תזכורת ללמה "כלבי אשמורת" נותר הסרט האהוב עלי של טרנטינו.

אדם קלין אורון: כשראיתי את "כלבי אשמורת" היה לי די ברור שהבמאי החדש הזה – קנלוני אמרתם שקוראים לו? – הוא ממש מוכשר: הוא יודע לספר סיפור, הוא יודע איפה לשים את המצלמה ועל מה היא צריכה (ועל מה לא) להסתכל והוא מוציא הופעות נהדרות מהשחקנים שלו. גם היה ברור שיש לו קטע עם גבריות ועם אלימות ועם אנשים שחיים מחוץ לחוק. אבל כל זה היה קצת ארט האוסי ומאוד אינטנסיבי ובסופו של דבר גם די מדכא.

ואז הגיע "ספרות זולה" ועזר לי – לכל העולם, האמת – להבין שכן, אלימות ומחוץ לחוק וגבריות, אבל זה גם יכול להיות כל-כך, כל-כך כיף: מצחיק ומהיר וחכם וצבעוני ואלים וסקסי וקצת משוגע. והרגע שבו נפל לי האסימון היה הרגע שבו קפטן קונס עוקף את אמו של הילד בוץ', לוקח כמה צעדים החלטיים קדימה ומתחיל לדבר. "היי", אמרתי לעצמי, "זה כריסטופר ווקן! וואו, הוא מגניב." וקוונטין טרנטינו – מאז לא שכחתי את שמו – ענה לי "שתוק אתה, עכשיו אני נוהג", לחץ על כפתור האנדורפינים במוח שלי וסירב להרפות. הדיבור החתוך של ווקן, זווית המצלמה ששמה אותנו בנעלי הילד, האנקדוטות ההיסטוריות הפתלתלות, הטוויסטים, אזכור הדיזינטריה הגאוני והמצחיק והצורה שבה בוץ' הצעיר שלח את ידו בלי היסוס לשעון שאני רק רציתי לטבול בדלי אקונומיקה עבדו עלי כמו קסם. זה לא היה קולנוע שתיאר את העולם כמו שהוא; זה לא היה קולנוע אלגורי; זה לא היה אסקפיזם מטומטם – זה היה כל אלו ואף אחד מאלו וזה היה נפלא.

מאז טרנטינו קצת התאהב בעצמו ולרוב לא הצליח לשחזר את האיזון המדויק בין כובד לקלילות של 'ספרות זולה', אבל לעולם לא אשכח לו את "גוש המתכת המחוריין הזה" שהוא הגיש לעולם, ולי, כמו ממתק מהגיהינום: כל-כך שגוי וכל-כך נכון.

יהונתן צוריה: תראו, אני אסטה כאן מהסצנה הטובה ביותר, שמה זה אומר בכלל, וגם מהאהובה ביותר, שקשה לבחור ואלך לאחת שבה אני נזכר בתכיפות הגבוהה ביותר, שזה לא בדיוק אותו הדבר כמו הכי השפיעה עליי, אבל גם לא רחוק.

הסצנה הזאת, כמובן, היא מונולוג (מילה שאני משתמש בה כאן בנדיבות) ה"פוסי" באמצע "מצאת החמה ועד צאת הנשמה" – דיאלוג שטרנטינו רק כתב ולא ביים, והוא בהחלט לא מגיע לעומק שטרנטינו עוד ניסה להגיע אליו בתחילת הקריירה שלו (ניתן רק לקנא ביקום המקביל שבו "ג'קי בראון" היה הצלחה גדולה) או לשנינות שלו אבל הוא מצחיק. ממש.

מונולוג המכירות מהגיהנום שמכריז ש"אם אין לנו את זה – אתם לא רוצים", מורכב, ברובו, מצ'יץ' מרטין מונה את כל סוגי ה"פוסי" שיש להם: חם, קר, צובט, של סוס, כלב ותרנגול, ומסתיים בפאנצ'ליין הכי טוב של טרנטינו אי פעם – "If you can find cheaper pussy anywhere, fuck it!" (זה עובד קצת יותר טוב באנגלית, יש להגיד). ברצף שורות שכאילו נועד להוכיח לכל מי שאי פעם אמר שסתם רצף של קללות לא יכול להצחיק – שטוב, מדי פעם הוא קצת כן.

האם זה באמת משתווה לממזריות של מייקל מדסן רוקד? לעוצמה הרגשית של סמואל ל. ג'קסון משכנע את עצמו לא לתקוע כדור בטים רות'? לאקראיות האלימה בסצנה בחניון של "ג'קי בראון", או מהצד השני של הסרט – לרגישות שלו ולדיונים שלו על זקנה? לשאלה שמציבה לוסי לו והיא מהו הזמן הכי טוב לדבר? לפריים הסיום של "חסין מוות" (הדבר היחיד שטוב בסרט, אבל טוב מאוד)? לא יודע. הנה מה שאני יודע: אני שם את זה, במנותק מהסרט, ומתחיל להיקרע מצחוק למשך דקה שלמה. ומדי פעם אני סתם נזכר בו ומצחקק לעצמי כמו מטומטם. ותחושת האושר שהצחוק הזה נותן לי – זה לא משהו שאני מזלזל בו בכלל.

טווידלדי: נאום הפתיחה של אלדו ריין בתחילת "ממזרים חסרי כבוד" הוא הצהרת הכוונות האפקטיבית של טרנטינו על הסרט עצמו. הגוי אלדו ריין בא להסביר ליהודים: יאללה, די לבזבז זמן על הצדקות ונימוקים והסברים, נאצים נאצים להרוג נאצים נאצים להרוג נאצים. כיף כיף כיף.

יש לטרנטינו סצנות הרבה יותר דרמטיות מזו (למשל, הסצנה הראשונה של האנס לנדה ב'ממזרים'), אבל אין סצנה שמתמצתת כל כך טוב את המהות של חלק נכבד מסרטי טרנטינו: באנו ליהנות מאלימות. טרנטינו מתענג ממש על אלימות מדממת; מוות כאמצעי קומי מופיע אצלו לא פעם ולא פעמיים; ובאופן כללי אנחנו יודעים שבסרטים שלו סביר שיהיה מרחץ דמים ברגע זה או אחר. את כל זה אלדו ריין, בנאום שאיננו אלא 'הם ממש רעים ולכן אנחנו נעשה להם דברים רעים', מתמצת לשתי דקות: את האקספוזיציה לסרט, את עלילת הסרט ואת ההצדקה המוסרית של הסרט, הכל בבת אחת. אם מישהו מחפש מבוא לטרנטינו – סרג'נט אלדו ריין מספק במהירות את ההסבר הטוב ביותר שהוא יוכל לקבל.

עידן זיירמן: יש הרבה דברים שטרנטינו עושה טוב מאוד, אבל הוא לא חף מטעויות. ברור שזה טעם אישי והכל (כלומר, אל @ אותי), אבל ״שמונת השנואים״ היה בעיני שעמומון אחד גדול, ״ספרות זולה״ היה קצת אוברייטד, וגם לא כל כך עפתי על ״ממזרים חסרי כבוד״, מה שהפך את זה למאוד מפתיע כשניסיתי לחשוב על סצינה אחת שהיא הסצינה האהובה עליי מסרטי טרנטינו ואחרי המון מחשבה הגעתי, בסופו של דבר, ל״ממזרים״.

סצינה אחת. קצרצרה. בערך 25 דקות. בפאב צרפתי. אתם יודעים על מה אני מדבר. יש כאן, לפני הכל, את הקסם הטרנטינו-י הבסיסי, של דיאלוגים שכתובים היטב ותענוג לעקוב אחריהם גם כשהם כתובים בשפה זרה. אבל בנוסף לזה הסצינה הזאת, שבימים כתיקונם לא היתה לה זכות להיות ארוכה כל כך ולהשאר מעניינת, היא גם דוגמה ומופת לאיך מעבירים אקספוזיציה בלי לשעמם, איך בונים מתח – גם בהדרגה וגם בקפיצות חדות למעלה, איך משתמשים במוזיקה בתור כלי עלילתי, והכי חשוב – איך מסיימים את כל הבנייה העדינה הזאת של מתח, סאבטקסט ותפניות עלילתיות – בפיצוץ גדול מהסוג שטרנטינו מאוד אוהב לעשות, ועושה אותו היטב.

זוהר אורבך: "עוד דבר אחד, סופי – היא יודעת שהבת שלה חיה?"

חליל הצד של זמפיר, בנעימה היפהפייה "הרועה הבודד", מלווה את סיקוונס הסיום של "להרוג את ביל – פרק 1". הסיקוונס מגיע לשיא כשאנחנו חוזרים לאחת מקורבנותיה של הכלה, סופי נטולת הגפיים. ביל, מחוץ לפריים, משוחח איתה, חוקר אותה, ושואל שאלה אחת אחרונה: האם היא מודעת לעובדה שבתה עדיין חיה?

אל חליל הצד של זמפיר מתלוות כמה פריטות על הגיטרה, אליהם מצטרף המתופף, פניה של סופי מתכווצות בתמיהה, המסך מחשיך, הכותרת "נכתב ובוים על ידי קוונטין טרנטינו" עולה ואת כתוביות הסיום מלווה תקיעת החצוצרה שממשיכה את הנעימה היפהפייה. כשהייתי בן 12 (על הגיל הראוי לראות בו את קילוחי הדם שטרנטינו מקשט בהם את סרטו הרביעי נדבר בהזדמנות אחרת) ישבתי בבית, ראיתי את הסצנה הזאת והרגשתי כאילו מתקלפת לי איזושהי שכבה מהלב. המבקרים קוראים לתחושה הזאת "קתרזיס", אבל המילה העברית, "זיכוך" יותר הולמת את התחושה הזאת – איזושהי תחושה של התעלות מוחלטת, שעד אז לא הרגשתי, לא בעקבות סרט, בטח שלא בעקבות החיים האמיתיים. עד לפני כמה שנים ייחסתי את התחושה הזאת ליכולת הלא-אנושית של טרנטינו להשתמש במוזיקת פופ לא-מקורית בסרטים שלו, אבל רק לפני כמה שנים הבנתי בדיוק מה טרנטינו עשה שם. באיזה חסד מופלא זכתה הכלה באותה סצינה, שמעטים הם הנוקמים שזוכים לו: היא קיבלה תכלית.

סבבה שלסרט קוראים "להרוג את ביל". זאת לא באמת המטרה. המטרה היא איחוד הכלה עם ביתה. במהלך רוב הסאגה המדממת והמהנה ברמות חסרות תקדים של טרנטינו, הכלה מונעת על ידי אותו יצר נקם הרסני, אבל אנחנו יודעים שהבת שלה מחכה לה בסוף. יש לה סיבה לחיות. הסרטים של טרנטינו זוכים לביקורת לעתים קרובות – במידה רבה של צדק – על חוסר הרגש שלהם. אבל מבחינתי, השנייה המסיימת של "להרוג את ביל" הראשון היא שיא הרגש. אנשים זוכרים את הסרטים האלה בזכות עריפות הראשים והגפיים ולא בכדי – הראשים הנערפים ב"להרוג את ביל" מקסימים אותי כל פעם מחדש, אבל מבחינתי "להרוג את ביל 1" הוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם בזכות הרגע הזה. לכלה יש בשביל מה לחיות. הצופה נשאר על קצה צוק, אבל מלא באינסוף תקווה. ברמת הסצנה הבודדת, יש לטרנטינו כאלה שמתעלות עליה, חלקן מתרחשות בסרט הזה ממש, אבל לא היה בקריירה שלו – או בקריירה של איזשהו במאי – רגע קולנועי שנגע בי ככה.

יצחק בארי: טרנטינו ידוע בעיקר בגלל הכתיבה המופתית שלו. כששני אנשים מדברים בסרט של טרנטינו, זה בדרך כלל יותר מעניין ומרתק מכל סצינת אקשן ענקית בסרט של מישהו אחר. כשיש דיאלוג, הוא בדרך כלל לא ילווה בשום סאונדטרק, לא אפקטים קוליים ולא מוזיקה. הצופה פשוט מקבל את כל האווירה שהוא צריך מהמילים עצמן. אם השחקנים עושים עבודה טובה, ואצל טרנטינו השחקנים בדרך כלל עושים עבודה טובה, רמת הסצנה משתדרגת כבר לרמות אייקוניות.

בהנתן הנקודות הללו, הסצינה הכי טובה של טרנטינו לדעתי היא סצינת הפתיחה של "ממזרים חסרי כבוד". היא נפתחת במנגינה מלחיצה וקצרה ומאותו רגע – דממה. רק קולונל נאצי אכזרי ואדיב באותה מידה ששותה חלב ומדבר על חולדות ויהודים, רפתן צרפתי אומלל שמבין לאט לאט מה בעצם קורה לו, והשקט. השקט המפחיד הזה ברקע.

הטריק של שימוש בשקט כדי להטרים משהו רע הוא לא חדש, אבל הניצול שלו כאן הוא מהמוצדקים שראיתי בחיי. ברור לי שמשהו רע כנראה יקרה, אבל הכתיבה של טרנטינו והביצוע של כריסטוף וואלץ מופתיים באחיזה שלהם את הצופה. לרגע אני חושב "אולי הוא כן יילך וזהו", אבל אז הוא ממשיך לדבר באדיבות המפחידה שלו. וממשיך. ואני שוב נאחז בפחד במסעד הכסא.

אני מוכרח להוסיף שבעוד כריסטוף וואלץ אכן מדהים ומצמרר, מי שפחות זכה לתשומת לב הוא דני מנושה בתפקיד הרפתן, מסייה לפדיט. המשחק שלו לאורך הסצינה פשוט פנטסטי. בלי לומר כמעט אף מילה הוא מעביר מעולה את תחושת הפחד המעורב בתקווה שהכל ייגמר בעוד רגע, את ההבנה המזדחלת כי לנדה הוא לא עוד קצין נאצי, את ההיסוס הנורא כשהקולונל מוציא ממנו את האמת ואת השבר והצער הנוקב כשהחיילים מתפרסים ומכוונים את רוביהם על הרצפה.

הבימוי בסצנה הזו מופתי גם הוא. המצלמה יורדת אל מתחת לקרשי הרצפה בדיוק בשניה הנכונה, כדי שנבין בדיוק מתי שצריך מה עומד כאן על כף המאזניים. ברגע שהקולונל עובר חזרה מאנגלית לצרפתית, מתחיל שוב הפסקול בנעימה צורמנית שהולכת ומתגברת לקתרזיס אכזרי של הרוע שהצטבר כאן לאיטו. פשוט מושלם.

תום שפירא: כל הסרטים של קווינטין טרנטינו הם, בסופו של דבר, סיפורם של מספרי סיפורים. הם על אנשים שרוצים לשלוט בנרטיב, לעצב את המציאות בכוחן של מילים. למרות הכמויות המאסיביות של דם, אש ותמרות עשן שנשפכים בהם בסופו של דבר העט (או המונולוג, או מסך הקולנוע) חזק יותר מכל חרב. כמו ניל גיימן רק עם הרבה יותר גסויות.

הדבר ניכר במיוחד בסצנה הכי זכורה, לטוב או לרע, מהמערבון "שמונת השנואים" שבו צייד הראשים מייג'ור מרקיס וורן (סמואל ל. ג'קסון) מתחיל לנהל שיחה עם גנרל הקונפדרציה לשעבר סנפורד סמית'רס (ברוס דרן). בשלב הזה של הסיפור כבר נחשפנו לשתי עובדות לגבי וורן א) יש לו מכתב מיוחד שהוא טוען שקיבל מאברהם לינקולן בכבודו ובעצמו ב) המכתב הוא הוא בולשיט. זיוף. וורן טוען שהמכתב מספק לו, איש שחור, הגנה בפני לבנים בעולם שעד לא מזמן ראה בהם רכוש (הגנה טובה יותר גם מהאקדחים שהוא נושא). בשלב הזה כל הדמויות יודעות שהוא שקרן.

ואז הוא מתחיל לספר סיפור, סיפור ארוך ונורא ואלים על הבן המת של סמית'רס. סיפור על איך הוא ואותו בן נפגשו. סיפור על איך שזו הייתה הפגישה האחרונה שאותו הבן ניהל עם מישהו מלבד בורא עולם. וכל אותו הזמן, בשעה שהטון של וורן נהיה פרוע יותר, בשעה שהסיפור הולך למקומות אפלים יותר ויותר, בשעה שוורן מתחיל לצחוק ממש על הגורל הנורא שמחכה לבן של האיש שעומד מולו בסוף הסיפור… כל אותו הזמן יש אקדח בטווח היד של סמית'רס. אקדח שוורן השאיר שם – הוא יודע למה האקדח שם, סמית'רס יודע למה האקדח שם, כל מי שבבניין יודע למה האקדח שם. כולם גם יודעים שוורן ממציא ומגזים בעת הצורך. ובכל זאת סמית'רס פשוט לא יכול לעצור את עצמו, הזעם נבנה בו, הסיפור מתקרב לקליימקס, היד רועדת מרוב עצבים ו…

בום!

זה היה ברור שזה יקרה. ובמידה רבה זה היה חייב לקרות. כי זה כוחו של מספר הסיפורים. לשלוט בקהל שלו, גם כאשר הם יודעים שהוא משקר. לעורר את הרגש הנכון, גם כשאתה יודע שאתה מתומרן אתה לא יכול לעצור את עצמך מלהגיב.

זה קוונטין טרנטינו בשיאו המניפולטיבי. ויותר מכך, זה סמואל אל ג'קסון. שחקן שנהיה כל כך נינוח בטייפקאסט שלו שבמאים וכותבים בקושי טורחים לאתגר יותר כי הם יודעים שהוא יביא את הנוכחות שלו לסרט לא משנה מה (וזו אחלה נוכחות, שיהיה ברור). אבל פה טרנטינו מבקש הרבה, הוא מבקש את הכול. וסמואל אל ג'קסון נותן לו יותר.