היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
אתם מוזמנים לענות בתשובה של עצמכם, לשאול שאלות שהייתם רוצים שנענה עליהן או לספר לנו סיפור מצחיק שקרה לכם לאחרונה.
בגדול, אנחנו באתר נמנעים לרוב מכתבות שכל המטרה שלהן היא לעצבן אנשים. אם אנחנו מאמינים בתרבות דיון, אי אפשר לנופף בכותרות שבאות לעצבן ואז לבקש שכולם יתנהלו באופן רגוע ומכובד. ובכל זאת, גם לנו יש מדי פעם את הצורך לצעוק את מה שנקרא בעגת האינטרנט ה"דל"פ" (דעה לא פופולארית) או "טייק חם". אז החלטנו לרכז את כל הפרובוקציה שלנו לכתבה אחת ושאלנו את הכותבים שלנו: "מהי הדעה הלא פופולארית שלכם"?
תום שפירא: *חובש כובע של שרלוק הולמס, שם מעיל של קולמבו ומדביק שפם של הרקול פוארו*
גבירותי ורבותי. הגופה מונחת לפניכם, מצחינה לאחר שנים של מוות באוויר הפתוח. אני מדבר, כמובן, על הקומדיה הקולנועית האמריקאית. אני מניח שאף אחד לא יכול לחיות לנצח, שהמנוחה נפטרה בשיבה טובה לאחר יותר ממאה שנים, ושאחרי ההומור השקט של באסטר קיטון, צחצוחי המילים של בילי ויילדר, הוולגריות המודעת לעצמה של מל ברוקס, וקצב מכונת הירייה של צוקר-אברהאמס-צוקר לא נותר לאן ללכת מלבד לקבר. אך בכל זאת – לא במוות טבעי מדובר, אלא ברצח!
*היושבים בחדר פולטים קולות תדהמה*
ויותר מכך, הרוצח נמצא בינינו (הערת העורך: כל הסיכום הדרמטי הזה מתרחש בלוס אנג'לס ומתורגם לנוחות הקוראים) והוא לא אחר מאשר – *מצביע בדרמטיות* ג'אד אפאטו! הוא זה שרצח את הקומדיה! כן, כן – הבמאי/מפיק/כותב/"קומיקאי" הזה, הוא והכנופיה המרושעת שלו חברו יחדיו כדי לרצוח את הקורבן. אני מאשים את היצירות שלהם בהיעדר מוחלט של כל תנופה קולנועית, במחסור של בדיחות ויזואליות, בקצב עצלני, בטקסטים חסרי שיוף שמועברים במלמול אקראי על ידי קבוצה של שחקנים שעדיין חושבים שאין שום סיבה להשקיע בכתיבה של בדיחות כשאפשר פשוט להחליף דאחקות בין החברים.
אבל אינני חבר שלכם! אני הקהל שלכם. כאשר אני משלם מחיר מופקע על כרטיס, פופקורן ושתיה (חקירת הרצח נערכה לפני הקורונה) אני מצפה שאנשים יעבדו קשה כדי לבדר אותי. הרולד לויד כמעט מת בשם הקומדיה, האנשים בסרטי אפאטו בקושי מוכנים לקום מהספה! הוא יוצר קולנוע שאינו סתם לא-קולנועי אלא כמעט אנטי-קולנועי – אין שום דבר ביצירות שלו שמשתמש במדיום כדי לספר בדיחה. הסרטים האלו כבדים ואיטיים, כל בדיחה מסופרת באיטיות המרבית, כדי שאף אחד בקהל לא יפספס אותה, ואם לא הבנתם, אל חשש – יחזרו עליה שוב! יש יותר בדיחות בחמש דקות אקראיות של "טיסה נעימה" מאשר בכל הקריירה של האיש הזה.
ומילא אם הוא היה לבדו! אך הוא לא פועל לבד – הכנופיה נוראית שלו התפשטה והשתלטה על כל חלקה קומית טובה בקולנוע: ביל היידר, ג'ונה היל, ג'יימס פרנקו, סטיב קארל… כל אלו יכולים להיות שחקנים טובים בזכות עצמם, אך כאשר הם נמצאים באותה הפקה עם אפאטו רוחו הרעה משתלטת עליהם. ועל כך אני חוזר ומאשים – באשמתו (העיקרית אם לא הבלעדית) נוצר זן חדש של קומדיה ללא הומור, ללא מעוף, ללא אנרגיה, ללא כיוון. אפילו סוף העולם לא יכול לגרום לאנשים האלו לנסות גאג אחד נורמאלי.
מה זה? האם אני מודע לכך שלא ניתן להעמיד לדין מישהו בשל רצח של מושג אבסטרקטי? בוודאי! את הצדק, גבירותי ורבותי, אשיג לבד. ואשיג אותו בדרך בה קומיקאים טובים תמיד השיגו את נקמתם – הטחת פאי לימון בפרצופו!
זוהר אורבך: לפני כמה חודשים חבר אהוב מאוד שאל אותי מי הבמאי האהוב עליי. עניתי לו שהאחים כהן כי זאת גם קצת התשובה (למרות שככל שזה נוגע לבחינת גוף עבודות אני לפעמים חושב שננסי מאיירס מתעלה עליהם), וגם בגלל שלא רציתי לענות את התשובה הטרחנית יותר, שאני באמת עומד מאחוריה: למי אכפת מבמאים?
זה כבר קצת יותר אקדמי, אז אומר זאת בקצרה ממש כי זה גם לא עד כדי כך מעניין: כבר כמה עשרות שנים שאנשים נוטים לדגול בתיאוריית האוטר, זאת שלפיה הבמאי הוא החלק הכי חשוב בתהליך הקולנועי. זה לא בהכרח עד כדי כך לא נכון: כשרואים סרטים של טרנטינו, קובריק, האחים כהן, גודאר (איכס) או ננסי מאיירס אפשר לראות חותם אישי ומובהק של במאי/ת עם אמירה וחזון ייחודיים. מצד שני, עם השנים זה יצר לקולנוע האיכותי תדמית מנופחת מחשיבות עצמית, וגם גרם ללא מעט נזק עבור הקולנוע ה"איכותי".
ראשית, בגלל שלעיתים קרובות סרט לא שייך רק לבמאי שלו. "חלף עם הרוח" החליף שלושה במאים, והוא בעיקר פרויקט הראווה של המפיק שלו, דיוויד או. סלזניק; "הרשת החברתית" הוא לא סרט של דיוויד פינצ'ר כמו שהוא של התסריטאי ארון סורקין; "1917" הביא המון כבוד לבמאי שלו, סם מנדז, אבל האם הקרדיט להצלחה שלו לא שייך באותה המידה לצלם הראשי רוג'ר דיקינס? וכשאנחנו חושבים על "השטן לובשת פראדה", מה השם הראשון שעולה לנו לראש: דיוויד פרנקל הבמאי, או הכוכבת מריל סטריפ?
החינגה המיותרת מסביב לפולחן הבמאי (ולמרבה הצער, רוב הזמן הפולחנים האלה נעשים מסביב לבמאים. במאיות לא זוכות לכבוד הזה בדרך כלל) גורמת לכך שתפקידים אחרים בעשייה הקולנועית נדחקים הצידה גם כשלא מגיע להם. אותו ארון סורקין, האחראי הבלעדי להצלחה של "הרשת החברתית", ראה שבא לו גם והתחיל לביים בעצמו, וכאילו, נשמה, אתה לא כל כך טוב בזה. צ'רלי קאופמן החליט משום מה שעדיף לו להתקדם הלאה בהיררכיה ועבר מעמדת תסריטאי-כוכב לבימוי סרטים שבפירוש היו פחות טובים מאלה שביימו עבורו מישל גונדרי וספייק ג'ונז. מובן שבמאי הוא אחד האנשים הכי חשובים על הסט, אבל קולנוע גדול באמת נעשה כשיש יותר מכוכב אחד בסביבה.
אה, ו"ילדות רעות" יותר טוב מ"הסנדק".
מאיה כהן שלו: כשעונתה של הראשונה של "אופוריה" שודרה הייתי בתיכון. לא סבלתי את הסדרה הזאת ובכל זאת צפיתי בכולה בבינג'. "אופוריה" היא כמו תאונת דרכים מהממת שאי אפשר להסיט ממנה את המבט גם אם ממש רוצים. השתגעתי מהעיסוק הבלתי פוסק והמעיק בדור ה-Z (איך דור הZ- גם מקולקל מוסרית ועושה רק סקס וסמים וגם הדור הכי פחות מיני אי פעם?! חברים תחליטו על נרטיב, אין לזה צורה) כי כמו מרבית המתבגרים בעיקר רציתי להיעלם לתוך חור שחור ושכולם יניחו לי.
"אופוריה" עוקבת אחרי חבורת בני נוער בעיירה קטנה באמריקה שמזג האוויר בה לא ברור (איך זה שאחת בחזייה והשנייה במעיל עור?) וחיפושם אחר ריגושים מוגזמים באיפור מנצנץ ואיליינר חד כתער. היא מבוססת באופן רופף מאוד מאוד על סדרה ישראלית באותו השם. "אופוריה" לא באמת עושה שום דבר מעניין או חדשני, וגם לא מאוד מזעזעת. היו סדרות תיכון ששילבו בין דרמות תיכון סטייל "בוורלי הילס 902012 " לפוליטיקה אפלה, כמו גם סדרות וסרטים שעשו גלמוריזציה לסקס, סמים ומסיבות. הכתיבה של "אופוריה", גם ברגעים בהם היא מצוינת (משפיעניות אינסטגרם צועקות על קאט) היא בעיקר שטוחה. לדמויות שלה אין אפיון או עומק, והן עובדות כמעין קולב שעליו סם לוינסון, התסריטאי הבלעדי של הסדרה, יכול לזרוק ייצוגים של מגמות ואמצעים עלילתיים שונים. הדמות של רו היא דוגמא טובה לזה: היא ייצוג עצוב ואמין להחריד של מכורה, שחלקים ממנה ביסס לוינסון על ההתמכרות שלו. אבל מעבר לייצוג הזה אין לה דמות של ממש.
"אופוריה" היא קליפ מאוד ארוך ומבוים סופר מגה אולטרה טייט, או משהו. היא לא באמת באה לחשוף אתכם למורכבות כמו שהיא באה להראות לכם דברים יפים, ולכן אני גם לא תומכת בטענות שהיא מעודדת שימוש בסמים ושלל התנהגויות בעייתיות. אין בינה לבין חיים של תיכוניסטים יותר מדי קשר. האם המתבגרים שלכם יקבלו השראה מ"אופוריה" וילכו לעסקת סמים יחד עם חברם לכיתה סוחר הסמים החמוד אחרי בית הספר? טוב, רוב הסיכויים שהם רק יעשו פירסינג בפופיק בדיזינגוף סנטר ויקנו צללית מנצנצת בסופר פארם.
רם קיץ: כל סרטי "ההוביט" סבבה, אני לא מבין את הסגידה ל"ספרות זולה", ו"גבעת חלפון" מעולם לא הצחיק אותי. אלה רק קומץ מהדעות השנויות במחלוקת שרציתי לכתוב עליהן. אבל לבחור סרט או סדרת סרטים ידועה ולכתוב עליה "אני חושב ההפך מכם" זה קל מדי. הרי לכולנו יש דעות כאלה, בעיקר כלפי זיכיונות גדולים (כי עם פופולריות גדולה באה כמות דעות גדולה אף יותר).
לא, אני רוצה למצוא דעה אותה אני מחביא עמוק בפנים ומתבייש להודות בה; דעה שעשויה לפרק את חיי המשפחה שלי ולנשל אותי מירושה. אבל לא מצאתי כזו כי אין באמת דעה אבסולוטית בעולם הקולנוע שאפשר לחתור תחתיה – וזה היופי במדיום, עם קצת אמונה וחיפוש בגוגל תמצאו לפחות עוד תריסר כמוכם.
לכן הרשו לי להתעצל וללכת על משהו קל שעשוי להרים גבה או שתיים: אני מעדיף את סרטי היקום הקולנועי של DC על פני אלה של מארוול. אין כמובן שום דבר מחתרתי בעובדה הזו, ואני לא היחיד שחושב ככה, רק שלי יש פלטפורמה להפיץ את הבשורה ולרבים אחרים לא.
אין עוררין על כך שמארוול לא הוציאו סרט רע. במקרה הגרוע יש להם כמה תוצרים בינוניים מינוס ("איירון מן 2", "נצחיים") אך בסופו של יום התחושה היא שהחברה שואפת לציון B. להיכנס לסרט של מארוול זה כמו להיכנס למכונית שנוסעת על 80 קמ"ש ולדעת שהנסיעה תהיה צפויה ובטוחה – ואמנם מדי פעם הם לוחצים חזק יותר על הדוושה ("ספיידרמן: אין דרך הביתה", "הנוקמים: סוף המשחק") אבל הפרט לא מעיד על הכלל. מארוול מהנדסים את הנסיעה מבלי להשאיר מקום לסיכונים – עד כדי כך שעל פי הסרטון הזה, לא ברור מדוע החברה בכלל זקוקה לבמאים.
אבל אצל DC? הו-הו, זו חברה שנכנסת לאוטו על 260 קמ"ש ואין ערובה שמישהו ייצא מהנסיעה בשלום. כי נסיעה ב-260 קמ"ש ככל הנראה תסתיים בתאונה מחרידה (כפי שאכן קורה לא מעט. תיזהרו בכבישים) אבל מי ששרד את הנסיעה לא ישכח את החוויה לעולם.
וזו הסיבה שיותר כיף עם DC – כי אני לרוב יודע מה מארוול מכינים לי (ארוחה נחמדה שאשכח אחרי שבוע) אבל אין לי שמץ של מושג מה ב-DC זוממים הפעם. אז אתם אולי חושבים שאתם רוצים לראות את "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" אבל אני סקרן יותר לדעת מה ייצא מ"הפלאש": אסון קולוסאלי או אחד מסרטי המולטיוורס הטובים אי פעם? אין לי מושג. ולכן אני אוהב אותם. כל הכבוד DC, תמשיכו לא לתכנן מראש כלום ופשוט לזרום עם הרגע. זה קולנוע הרבה יותר מהנה.
גבי קוגן: "פארגו", אחת מהסדרות הבולטות של העשור הקודם, היא סדרה שיש לי בעיה רצינית עם הרבה מהשיח לגביה. הרבה פעמים כשמדברים עליה בהקשר של העונות המאוחרות זה כמעט תמיד בהשוואה לעונה הראשונה של הסדרה וזה כמעט תמיד משהו כמו "תשמעו, זה טוב והכל, אבל לא כמו העונה הראשונה".
אבל העונה הראשונה של "פארגו" היא נוראית. לא "לא משהו ביחס למה שעושים ממנה", היא גרועה, נקודה. זוועתית. אחת מפיסות הטלוויזיה הכי גרועות שראיתי, ומה שמעליב בה זה שזה כן נעשה במעטפת כ"כ מוצלחת של צילום, אווירה ומשחק, שזה כנראה מה שבלבל אנשים.
שום דבר מזה לא מפצה על אחד התסריטים הגרועים ביותר שראיתי אי פעם ביצירה שזכתה לכזאת שבחים. את המהלך העלילתי של הפיכת עורו של לסטר (מרטין פרימן) מדג רקק רכרוכי לקרימינל ראיתי שמשווים ל"שובר שורות". הייתי מסכים עם הטענה הזאת, אלא שאת מה שוולטר ווייט עשה בכמה עונות, לסטר עושה במשהו כמו 6 פרקים, וזה לרגע לא מרגיש טבעי והגיוני. דמויות בסדרה מתנהגות בצורה טיפשית לחלוטין באופן מעיק שפוגע באמינות שלה. זה שזה "חלק מהאווירה" זה רק תירוץ עלוב. זה אותו תירוץ לגבי החידתיות בשקל של הסדרה שנמאסת מהר מאוד והיא שם בעיקר על תקן של מוזרות לְשם מוזרות. ולקינוח: אחד מחורי העלילה הכי גדולים שראיתי. הסדרה כולה בנויה על תהום החל מהפרק השלישי או הרביעי, אשכרה כל המשך מהלך הסדרה נובע מהתייחסות של דמות מסוימת לאירוע שלא קרה ושלא יכול היה לקרות בגוף הסדרה.
אה, וכשאנשים מאשימים את העונות הבאות בכך ש"אין בהן נבל כמו לורן מאלבו" – זה מה שהכי גורם לדם שלי לרתוח. לורן מאלבו הוא נבל שפשוט נראה כמו תוצאה של מה שקורה כשילד בן 12 רואה סרט או שניים עם נבל איקוני כלשהו כמו אנטון שיגור והג'וקר של לדג'ר, ואז מחליט לכתוב בעצמו את דמות "הנבל הקולנועי האיקוני הבא". איך אני יודע את זה? כי זה בדיוק מה שאני עשיתי כשהייתי בן 12, והרע הראשי שכתבתי ב"תסריט" שלעולם לא יופק (תודה לאל) אשכרה היה כמעט אחד לאחד מה שלורן מאלבו של בילי בוב ת'ורנטן יהיה 5 שנים לאחר מכן.
וכאן מגיע החלק השני והיותר קצר של הטייק החם שלי: איכשהו, העונה השנייה של "פארגו" היא יצירת מופת. למעשה, אם נתייחס אליה בתור מיני סדרה, ייתכן בהחלט והיא מקום שני בדירוג כל הזמנים אחרי "אחים לנשק": היא ממוקדת, היא מרגשת, יש לה נשמה ענקית, האקשן בה הרבה יותר מגוון וריאליסטי, ומעל הכל – כל אחת מהדמויות בה היא עגולה ושלמה. אז באמת, תקשיבו לי: היא עד כדי כך טובה.
רז גרינברג: את מי חובבי ספרי "שיר של אש ושל קרח" שונאים יותר – את מחבר הספרים ג'ורג' ר.ר. מרטין, או את יוצרי הסדרה "משחקי הכס" שהתבססה עליהם? התחרות קשה. מרטין, כך נראה, כבר לא ייתן להם את סוף הסדרה האהובה עליהם בימי חייו. יוצרי "משחקי הכס", לעומת זאת, כן נתנו להם סוף לסיפור הזה, ועד כמה שהחובבים הנ"ל מסכימים על משהו, הם מסכימים שזה לא הסוף שהם רצו. נכון?
אז זהו, שבתור חובב גדול של "שיר של אש ושל קרח" ושל "משחקי הכס" ושל ג'ורג' ר.ר. מרטין, אני חושב שהסדרה קיבלה בדיוק את הסוף שהגיע לה, ואני לא אפול מהכיסא אם יתברר שהם קלעו לדעתו של מרטין בנוגע לאיך סדרת הספרים אמורה להסתיים (בהנחה הלא-סבירה – ראו למעלה – שהיא אכן תסתיים).
אני מסכים בהחלט שהדרך אל הסוף הזה היתה עקומה ושבורה, עם יותר מדי התמקדות בקרבות אפיים ופחות מדי באופי של הדמויות, אבל הסיום של "משחקי הכס" החזיר את האופי הזה למרכז הבמה. ונכון, השורה התחתונה היא לא אופטימית, אבל הסדרה והספרים שעליה הם מתבססים מבהירים שלא מדובר בסיפור שבסופו כולם חיים באושר ועושר. זאת ועוד: הסיום מגייס את אותה שורה תחתונה לסוג של מסר, על איך כוונות טובות של מנהיגים יכולות בקלות להפוך לשכרון כוח הרסני. וזה מסר שהיה שווה לצלוח בשבילו את שמונה העונות של הסדרה.
מתן בכר: אחד הדברים המוזרים בעיני ביקום הקולנוע של מארוול הוא הזלזול הקולקטיבי ב"ת'ור: העולם האפל". כתבתי את הטייק הזה כאן בעבר, אבל הוא היה קבור באמצע כתבה גדולה ועכשיו הגיע הזמן שלו לקבל את מרכז הבמה: למרות שהכוכב שלו קרא לו "Meh" והנבל אמר שהוא העדיף לתקוע אקדח בפה, אני כאן כדי להיות הסנגור ולהגיד ש"ת'ור: העולם האפל" הוא הסרט הכי טוב של אל הרעם.
נתחיל מהסרטים האחרים: את "ת'ור" הראשון קיבלנו בתור סיפור האוריג'ין של האל הנורדי הבלונדיני שמגורש לכדור הארץ ללמוד קצת צניעות תחת בימויו של קנת' בראנה. התוצאה היא שילוב מוזר של מחזה שייקספירי וסיפור של "דג מחוץ למים". הסרט לא נטול רגעים מוצלחים, אבל הוא לא באמת כזה מעניין או יצירתי והכימיה בין כריס המסוורת' ונטלי פורטמן דולקת על אש מאוד חלשה. התרומה הכי גדולה שלו ל-MCU היא כנראה הדמות של לוקי, בגילומו של טום הידלסטון.
מהצד השני נמצא "ת'ור: ראגנארוק": סרט של במאי מוכשר, עם בדיחות מוצלחות וסגנון ויזואלי שבהחלט מבדיל אותו מהסרטים האחרים. הבעיה היא שהוא לא בדיוק סרט כמו שהוא רצף של פאנצ'ליינים – לסיים סצינות קומיות עם בדיחה זה אחלה, לסיים סצינות רגשיות עם בדיחה זה קצת פחות. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי מנחש שבאחד הסעיפים של טאיקה וואיטיט היה כתוב "אה, וחובה לסיים כל סצינה עם בדיחה, מטופשת ככל שתהיה, כדי שהצופה חלילה לא ירגיש משהו". מתישהו זה מפסיק להצחיק ומתחיל להיות מתיש.
בדיוק ביניהם נמצא "ת'ור: העולם האפל", שהוא האיזון בין ההומור והרגש. כן, הסיפור הכללי שלו (עם ענן אדום מוזר שמשתלט על נטלי פורטמן) מטומטם למדי והנבלים לא זכירים בעליל, על זה אני לא אתווכח עם אף אחד. מצד שני, קצת לא הוגן להשוות כשבסרט הראשון יש את הנבל הפופולרי ביותר ביקום הזה. וזה לא שקייט בלאנשט לא מתבזבזת באופן פלילי בסרט השלישי ("אלת המוות"? יותר כמו "אלת האקספוזיציה").
מה כן עובד ב"עולם האפל"? יש מקום לרגש, למשל. ת'ור חווה אובדן בסרט הזה ואנחנו באמת מקבלים זמן להרגיש אותו, עם סצנת לוויה והכל. יש שיחות בין ת'ור ולוקי שמרגישות כמו שיחות של אחים, שגם זוכות לחלחל טיפה לפני שמישהו זורק בדיחה. בנוסף, בקרב הסופי של הסרט יש פורטלים! ת'ור והאלף האפל (תגידו את זה כמה פעמים מהר) מלקית' נאבקים בזמן שהם עוברים בין עולמות שונים, כל אחד עם מראה אחר. זה בהחלט יצירתי יותר מעוד גיבור שנלחם בגרסה מרושעת של עצמו. יתרון נוסף: קאט דנינגס. כן, היא מופיעה גם בסרט הראשון, אבל כאן היא מוצלחת יותר.
תראו, אני לא אומר שמדובר פה באיזו יצירת מופת, זה בהחלט סרט עם בעיות. אבל הוא מצחיק, הוא מרגש, הוא קצר (פחות משעתיים!) והמסוורת' והידלסטון נפלאים. הוא ממש לא בטופ 10 של היקום הזה, אבל לחלוטין במקום טוב באמצע.
יהונתן צוריה: דעה לא פופולרית? רגע, אני קודם צריך למצוא דעה כן פופולרית. למען השם, אני הבחור שנכנס חזיתית ב"וויפלאש" ו"לה לה לנד", רשם מילים טובות (בהסתייגות, אך עדיין טובות) על ליגת הצדק" גרסת וידון, מעדיף את "כלבת" על פני "מי מפחד מהזאב הרע" (ואת "מסווג חריג" על שניהם), חושב שפיקסאר היו בעשור די מעפן עד "לוקה" והרשימה, איך אומרים, נמשכת.
ובכל זאת, בבואי לתמונה התקשיתי לחשוב בדיוק על מה לכתוב: על זה שזאק סניידר הוא במאי להט"ב מפוספס שצריך להפסיק לשחק אותה ולעשות כבר את סרט גיבורי העל ההומוסקסואלי (באופן גלוי) הראשון? שהבעיה הכי גדולה של הקולנוע כרגע היא לא סטרימינג או דיסני, אלא טוויטר? שתאגיד השידור הוא, יסלחו לי כולם, המנצח מבין שלושת הערוצים רק בגלל שהתחרות היא כל כך נמוכה, ולא בגלל שהתוצרים שלו כל כך גבוהים?
אבל אולי בגלל שהעונה היא עונת האוסקר, ליבי נדד לשם. במחשבה ראשונה רציתי לצעוק על המתלוננים שאומרים שהאוסקר תמיד בוחר גרוע ולהגן על בחירות כמו "שייקספיר מאוהב" או "הספר הירוק", אבל אז נזכרתי שזה אומר גם להגן על דברים כמו "התרסקות", וזה לא דבר שעולה בידי.
לעומת זאת, מה שכן עולה בידי הוא להגיד שההפסדים הכי צורמים באוסקר הם לא בקטגוריית הסרט וגם לא במשחק, אלא בקטגורית השיר. כי כן, זה מאוד עצוב ש"החבר'ה הטובים" הפסיד למערבון המעט-נרקיסיסיטי "רוקד עם זאבים", אבל למען השם: "אתה אצלי בלב" ניצח את "האשימו את קנדה"?!
מילא – השיר מטרזן עוד מוכר, אולי, על ידי מישהו. איך מסבירים הפסדים של "קשר הקשת" לדברים אנונימיים לחלחוטין כמו "it Goes Like It Goes"? אלטון ג'ון הוא חבר והכל ונהדר שהוא "הולך לאהוב את עצמו שוב פעם", אבל מי יכול נגד "לתוך הלא נודע"? עם הרבה כבוד לברברה סטרייסנד, כמה אנשים יכולים לזמזם את "Evergreen" וכמה את שיר הנושא של "רוקי" שהפסיד לו? מי זוכר בכלל שיר אחד מ"דוקטור דוליטל" שניצח בזמנו את "מה שנחוץ לדוב" מ"ספר הג'ונגל"? מה זה פאקינג "שיר ערש לברודווי" ואיך הוא ניצח את הקלאסיקה "לחי ללחי"? איך "מלודיה ללא מעצורים" הפסיד לכלום שהוא "Love is a Many Splendored Thing"?
כמו שאפשר לראות, מדובר בקטגוריה שמיום היווסדה ועד ימינו ממשיכה לפשל ולפקשש. וכאן אני רק מדבר על מי שעוד הצליח להיות מועמד, כן? אני בכלל לא סופר את אינספור השירים הנהדרים שפספסו מועמדות.
אז כן, יש הרבה סיבות טובות לכעוס על האוסקר. אתם צודקים לחלוטין. אתם רק טועים בכתובת.
הדבר הכי טוב שקרה לדי סי זה הכישלון של סרטי סניידר.
אני אישית מת על גישת הסטנד אלון. ואני יודע שמתישהו הם ינסו לאחד שוב הכל, ויש מצב שזה יבוא ישר אחרי הפלאש.
אבל ממש נהנתי מיחידת המתאבדים של גאן, פיסמייקר, שאהזם, ציפורי הטרף, ג׳וקר ואקווהמן. מניח שאני אהנה גם מהבאטמן. יש קול מאד ייחודי לכל אחד מהסרטים האלה, החל מהטווח של סרט כריסמס לכל המשפחה ועד לסרט אלים, מדכא ועם טאץ׳ אמנותי (ואגב במאים שלא מגיע להם כל הקרדיט – ג׳וקר מצליח לא מעט בזכות פיניקס והסקור המהמם של הילדור גואדנוטיר).
גם בסדרות הם נהדרים הרבה פעמים – ווצ׳מן היתה המשך מפתיע לקומיקס המקורי וגם סדרות כמו דום פטרול והארלי קווין פשוט נהדרות. והקסם הוא שלא צריך להכין שיעורי בית.
לגבי משחקי הכס – הסיום היה לגמרי מעולה. אני באמת מאמין שזה מה שמרטין תכנן וזה הגיוני ומתאים לכל הדמויות .אבל חסרה שם לפחות עוד עונה אחת שתניע את פיתוח הדמויות שהיה חסר בשתי העונות האחרונות של הסדרה.
גם הצילום בסרט גוקר נהדר
חבל שהבימוי והתסריט די גרועים. הסרט הזה מאד מכעיס אותי כי הרבה אנשים מוכשרים התבזבזו בו
יש משהו בנוסחתיות של מארוול שמצליח להפוך אפילו קונספטים מטורפים לשעמום גנרי
בעולם הסדרות זה בולט במיוחד. פיסמייקר לוקחת בקלות כל דבר שמארוול הוציאו עד היום לטלוויזיה והיא עושה את זה בלי מולטיוורס ובלי פאן סרוויס לגרון.
כן, זאת נקודה טובה.
גם בסרטים של מארוול יש הרבה תת-ז'אנריות (סרט שודים, סרט אומנויות לחימה, סרט שייקספירי…), אבל כמעט כולם נכנסים לתוך הז'אנר הבסיסי של סרט-קומיקס-אפי.
בסרטים של DC אין קווים מקבילים. כל סרט עומד בפני עצמו. וזה בדיוק מה שהופך אותם לכזה hit or miss מוצלח.
לגבי "משחקי הכס": אני מניח שאת הסיום עצמו היוצרים קיבלו ישירות מפי המרטין. מה שנותר להם זה ליצור את הדרך לשם, ואת זה הם עשו ממש ממש גרוע.
בדיוק
לא היה לי בעיה עם הקשת הגדולה אלא עם הפתאומיות, הארעיות וחוסר קשר קוהרנטי בין אירועים והתנהגויות של דמויות. זה ממש לא הסוף שצופי הסדרה או קוראי הספרים (או גם וגם במקרה שלי) ראויים לו.
המון קלאסיקות קולנועיות משעממות מוות.
הנה, אמרתי את זה.
הדוגמה הכי מובהקת עבורי זה "האזרח קיין" – סרט מייגע ומשעמם. כך כך איטי שלא יכולתי לראות אותו.
וגם "אמריקן ביוטי" היה מעפן ברמות (מה יפה בסרט הזה לכל הרוחות? מה?) ואפילו סרט חדש יחסית כמו "בין כוכבים" של נולאן שיעמם אותי אותי מאד. ואני אוהבת מד"ב.
וכן, אני יודעת שיסקלו אותי על זה, אך גם "ספרות זולה" בכלל לא משהו.
ואם כבר אז כבר: הבאטמן הכי טוב עד עכשיו מבחינתי היה בן אפלק. הוא היה באדאס, חזק, והיה אמין בתור מליארדר פלייבוי. ואני גם מחבבת יותר את DC מאשר את מארוול.
עלים עפים ברוח! וגם שקית או משהו! אמנות!
(ל"ת)
באטפלק היה ממש מצוין.
לגבי אינטרסטלר – גם אני לא ממש התחברתי בצפייה ראשונה אבל בצפייה שניה כשמתמקדים בתימה של מה הורים מוכנים לעשות בשביל עתיד הילדים שלהם, הסרט החליק לי הרבה יותר טוב ונהנתי ממנו הרבה יותר.
אני לא מאמין שאנחנו במצב שבו "בין כוכבים" נחשב קלאסיקה
לא מבחינת הזמן עבר ולא מבחינת "בין כוכבים"? הוא?
מקום 27 ברשימת הסרטים הכי טובים של ימד"ב.
זה עדיין לא אומר שהסרט קלאסיקה, אבל הוא בדרך למעמד הזה בין כה וכה, וזה לגמרי מהסרטים שבארץ התקבלו פחות טוב משאר עולם המערב, וספציפית ארה"ב.
כן, גם מקום 27 לא ברור לי.
כלומר, גם מקום 427 לא יהיה ברור לי, אז מה זה משנה.
אני דווקא הייתי מפנק עם מקום 300 בערך.
אבל על טעם ועל ריח.
נקודה מאד מעניינת…
אני חושב שאמריקן ביוטי ובין-כוכביים הם סרטים מגדריים מאד.
אני אפילו לא מאמין שאני כתבתי את המשפט לעיל…אבל כן – שני סרטים שדנים בצורות שונות בחוויה גברית. האחד בהיבטים של גבריות בעולם המודרני והשני ספציפית ביחס אב וילדיו. המעטפת המדע בדיונית היא בסופו של דבר רק מעטפת ולא המהות וגם היא עשויה מצויין.
אז הדיעה הלא פופולרית שלי היא שבין כוכבים הוא יצירה מופלאה ויעידו על כך הדמעות שזולגות לי ללא שליטה מהשוט הראשון וכמעט עד הסיום בכל צפיה בסרט הזה.
ועוד לא דיברתי בכלל על החלק השלישי או יותר נכון הראשון בטרילוגיית סרטי הגברים הזו – מגרש החלומות…
אז אולי צריך להיות ממגדר מסוים, בגיל מסוים ובמצב משפחתי מסוים כדי ליהנות מהם – אבל מי שיושב בנישה המתאימה – כנראה שיראה בהן ביטוי עמוק לתחושותיו
לגבי האזרח קיין
מדויק לגמרי. הסרט התיישן ממש רע , סרט משעמם, איטי ולא ברור בכלל מה הוא רוצה מהחיים שלנו, וזה ממני שיש לי הרבה סבלנות לסרטים מהסוג הזה.
סורי אבל הדעה הלא פופלארית על אופוריה היא בעצם הדעה הכי חרושה
וכמעט כל מי שמביע אותה עושה זו בצורה שמשתמע מדבריו כאילו הוא מפוצץ לאחרים את כל האשליה. אני מודע לפגמים הרבים שלה אבל היא בכל זאת יותר מעניינת ויצירתיתמ99 אחוז מהסרטים והסדרות שיצאו בשנה האחרונה. ואני לא מסכים עד הסוף עם הכללתה במשבצת סדרת תיכון והשוואות ל90210 בעיני מיותרות, העונה האחרונה הוכיחה זאת במיוחד. בכל מקרה אני מקווה שמתישהו יהיה לי זמן לכתוב עליה בהרחבה.
בנוסף מוזרות לי הטענות שהסדרה לא באמת משקפת את חיי הנערים במציאות
אובייסלי. איזה חלק בסדרה גרם לך להסיק שריאליזם זה השאיפה של היוצרים כאן?
גם אם הסדרה עצמה לא מתיימרת להיות ריאליסטית
הדיבור שנוצר סביבה ובהקשר שלה הוא "הפנים של דור הZ" וזה משהו שנאמר כמעט תמיד בהקשר שלה. והיא גם מבלבלת במובן הזה, כי כאמור כל תיאור ההתמכרות של רו ריאליסטי מאוד ועשוי מצוין בפני עצמו. חבל שהוא פשוט שייך לסדרה אחרת. בכלל, אחרי הפרקים ששודרו מאז כתיבת הטקסט הזה אני מרגישה שאופוריה היא פחות סדרה יצירתית או מקורית כמו שהיא סדרה שקיבלה מלא כסף כדי לממש חזון לא אפוי (לאחרונה הועלו טענות שהאמינות שלהם לא ברורה שלוינסון הגיע בלי תסריט מוכן לצילומים) וחבל.
למה לשפוט סדרה לפי הדיבור סביבה ולא לפי הסדרה עצמה?
ואומנם היא לא משקפת את חיי דור Z אבל היא קשורה אליהם מאד. בתור מישהו ששייך לדור המדובר אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סדרה שבהרבה אופנים מגשימה הרבה מהפנטזיות של בני הדור הזה. היא קולעת לאופן שאנחנו מדמיינים שאנחנו נשמעים, קצת להתנשאות הכללית של הדור הזה ולחיבה גדולה למניפסטים ארוכים. כמות הפעמים שאנשים ששוחחתי איתם לאחרונה שרבבו את המילה גזלייטינג היא הזויה.
אני מסכים שהיא לא מושלמת. יש הרבה קווי עלילה מבולגנים שלא הולכים לשום מקום, דמויות עם ארכים לא ברורים (מה הולך עם קאט בעונה הזאת לעזאזאל?) דמות אחת שהיא בעצם מניע עלילתי (נייט הוא לא בן אנוש נכון? אין שום היגיון לדבר שהוא עושה בסדרה).
עם זאת הסדרה חתרנית בהרבה מקומות. היא סופר יצירתית, יש שיגידו סטייל מעל תוכן אבל לדעתי הסטייל קולע בול לעולם היומרני של הדמויות וצריך להגיד מילה על איזה בימוי, מוזיקה וצילום טוטאליים, יצריים ומטורפים יש בסדרה הזאת.
אין ספק שרו היא הלב של הסדרה ובמידה קצת יותר פחותה היא ג'ולס, אבל היא חתיכת לב ענק. שאר הדמויות מבדרות בדרכן אבל הן הרבה פחות מפותחות ומנומקות ולפעמים יש קצת בלגן באפיון דמויות. וסאם לוינסון אוהב להכניס מניפסטים חברתיים בצורה קצת בוטה לפעמים, אבל הוא מעביר אותם בצורה כזו אינטליגנטית.
היא פגומה בהרבה מקומות אבל גם לעיתים קרובות היא נוסקת ומעזה לגבהים שלא נפוץ לצפות בהם. רק על הביצים צריך להעריך את אופוריה.
בקשר לפארגו
עונה שנייה התחילה לאט והיה קשה לי להכנס לזה אבל אח"כ פשוט לא עזבתי אותה.
השלישית הייתה נחמדה אך התעייפתי.
1. האם העונה הרביעית שווה משהו? מחדשת בנושאי שחורים ולבנים?
2. אפשר בבקשה להסביר תחת ספוילר על הפרט העלילתי הבעייתי של עונה אחת? פשוט לא זוכר..
אפשר לוותר על הרביעית בכיף
(ל"ת)
אני מרגיש שההופעה שקיבלנו מקייט בלאנשט ב"סמטת הסיוטים" היא פיצוי על ת'ור 3
(ל"ת)
אוטר
העניין עם במאים זה שמצד אחד אני מסכימה איתך והרבה פעמים מרגישים אנשי צוות אחרים יותר מאת הבמאי, ומצד שני – אם אני מבינה נכון הרעיון הוא שהבמאי הוא זה שבאופן עקרוני מקבל את ההחלטות (ונשים שנייה את מארוול בצד).
יש אנשי מקצוע שעושים ומציעים, אבל הבמאי הוא זה שמקבל את ההחלטה הסופית. הוא המנצח על המקהלה. אם אנחנו רוצים שהכל יהיה חלק ולא יהיו זיופים אנחנו צריכים מישהו שידאג לתיאום בין המרכיבים השונים, וגם זו לא משימה פשוטה. בטח כשמדובר על לנהל הרבה אנשי מקצוע עם הרבה דעות שונות…
"הוא זה שמקבל את ההחלטה הסופית"
מדי פעם.
אכן מדי פעם.
בסופו של דבר רוב הוליווד הולכת לפי שיטת מארוול (או יותר נכון – מארוול אימצו את השיטה הרווחת במילא).
הבמאים שמתעלים מעל הנוסחא והופכים לאוטורס הם מיעוט.
אם אתה מסתכל על הוליווד וכל הבמאים להשכרה (רובן מה שמו) אתה צודק
אבל זה אומר שבכל השאר (שהם בעצם רוב הקולנוע), הבמאים הם כן בעלי המילה. כולל במאים ישראליים בארץ
מה? לא
חברה, בוא שנייה ניישר הדורים: לבמאים יש הרבה כוח. למי שהוא הבעלים של הסרט והולך להפיץ אותו יש יותר. זה לא רק עניין הוליוודי, זה לא רק במאים להשכרה – זה העניין.
כן, בימינו יש יותר זליגה של מתן כוח לבמאים (או לפחות כך נראה), ומנסים לרוב לבוא לדברים האלה לא "ראש בקיר" אבל בעל המאה הוא בעל הדעה, ורוב הבמאים, איך נאמר, הם יותר בעל העשרים-חמישים ככה.
הם לא בעלי 100 אחוז מהמילה אבל אני מרגיש ש20 זה הגזמה פרועה לכיוון ההפוך יותר ל50 ומעלה אם כבר, שזה לא מעט
(ל"ת)
לא לזה התכוונתי בעשרים-חמישים
אבל בכל מקרה, הנקודה היא שהמילה האחרונה היא של האולפנים ברוב מוחלט של המקרים. אם לבמאי יש את זכויות ה"פיינל קאט" זה כי הוא:
א. בעל האולפנים שהפיקו את הסרט של עצמו
ב. במאי מאוד נדיר, 0.001% מבמאי העולם שהאולפנים מאמינים בו ונותנים לו יכולת לעשות מה שבא לו
כן, נכון, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי.
בגדול- אולפן שרוצה לעשות מיקרומנג'ינג מטורף ולהביא את קווין פייגי שיגיב על כל פרט פרט בסרט – יכול. אבל בדרך כלל האולפנים לא מתערבים בהחלטות הקטנות, רק בהחלטות הגדולות. כן, הם יכולים להתעקש על שחקן מסויים שיביא יותר כסף, אבל אם יש, למשל, דו שיח שמצולם בטלפון – הבמאי יחליט אם הוא מציב כל פעם שחקן אחד ושם מולו מקריא שורות, או דואג להביא את שני השחקנים לשני ימי הצילום. הוא זה שיגיד "אני רוצה להתחיל מהנוף ואז להתכנס עד שמגיעים לפנים" או "אני רוצה להתחיל מהפנים ואז שהמצלמה תצא החוצה עד שרואים את הכל.
הבמאי מקבל מאות החלטות כל יום שרק הוא יכול לקבל והסרט הוא הסכום של ההחלטות הללו. ההחלטות הגדולות משפיעות. זה ברור. אבל גם ההחלטות הקטנות – אם המפיקים יגדירו מהם החלקים שמרכיבים את הסרט – הבמאי הוא זה שיכול לגרום לסרט להתעלות על סך חלקיו. כן, ברור שהמפיקים יתערבו בהחלטות הגדולות. זה פשוט רק חצי מהסיפור ואני טוענת שהחצי השני לא פחות חשוב (ובמקרים אחרים אפילו יותר)
תמיד הצחיק אותי איך יש דברים מאוד דומים בין תחומים
אבל נותנים להם שמות חדשים בתחום החדש ("תאוריית האוטר") ומציגים זאת כתיאוריה חדשה.
השוואה מההייטק:
מנהל (וקצת גם מנהל פרוייקט) זה מפיק: מחליט על זמנים, תקציב, מאשר את הפרויקט, אחראי לאייש תפקידים, להשיג ציוד ומקום עבודה. יש לו עוזרים ספציפיים, כמו אנשי כח אדם לעזרה בליהוק, או אנשי כספים.
במאי זה ארכיטקט (עם נגיעות ניהול פרויקט): לוקח את הפרמיס שנתנו לו (תסריט) ומחליט איך לממש את זה. כל דבר שלא קיים בתסריט, הוא צריך להחליט. גם מה שכתוב לעיתים יכול להתפרש בדרכים שונות. יש לו גם עוזרים ספציפיים, כמו איש עיצוב (נגיד ממשק משתמש) שהוא הצלם, איש שיווק (פרודאקט) שכתב את התסריט (שלעיתים לא הגיוני ולא מחזיק, אבל המוצר/סרט מצליח למרות זאת בגלל יכולות האנשים שעבדו עליו).
שחקנים/מפתחים/עובדים/אנשי ייצור/פעלולנים/עובדי במה/אמני לבוש, איפור וכו: הצוות שמוציא לפועל, לפי הוראות, כאשר יש לכל אחד טווח מסוים בו יש לו חופש אמנותי (זה משתנה לפי הרכב העוסקים).
הפקת סרט זו עבודה מסוג פרויקט (בניגוד לקו ייצור או שירות). יש יוזמה, קבלת אישורים, תכנון, הוצאה לפועל, שיווק. יכול לקרוס ולפקשש בכל שלב. יש אולפנים שהצליחו להתייעל וליצור קו ייצור לפרוייקטים: לרוב שמים לב בהחלטות של הוזלת עלויות. שזה סביר לחלוטין, זה עסק למטרות רווח.
הפקת סדרה היא פרויקט עם יותר אפיון של קו ייצור, לכן הדגש הוא יותר על ניהול הפרויקט לאורכו. שם השואוראנר, שזה מפיק עם הרבה יותר נגיעה בפרטים של היצירה, מקבל דגש גדול יותר מהבמאי של הגרסה הספציפית שמשוחררת בכל פעם (פרק של הסדרה). מה, שם תאוריית האוטר נופלת? זה תמיד הצחיק אותי.
כמו בפרויקטים רבים: בכישלון מחפשים ראשים לערוף, להצלחה יש הורים רבים. לרוב המנהל/מפיק מחייך ומקבל קרדיט על עצם קיום הפרויקט. הארכיטקט/מהנדס ראשי/במאי מקבל קרדיט מקצועי על כלל הפרויקט. בעלי תפקידים ספציפיים על חלקם הספציפי.
לא ייחודי עד כדי כך לסרטים.
לא חושבת שמישהו חשב שזה ייחודי
רק שצריך להגדיר את המעברים, מה באחריות מי.
אני דווקא רציתי להשוות לכדורגל (בעלים – מפיקים, מנג'ר – במאי, וכן הלאה…)
אבל כן יש אנשים שיכולים לעשות את העבודה הניהולית הזו יותר טוב מאחרים.
דוגמה מצוינת!
הכוונה שלי שחושבים שזה ייחודי בזה שקוראים לזה "תאוריית האוטר" ומקשקשים הרבה סביב זה (למי מגיע הקרדיט ולמה).
יש לזה סיבה
עד שנות החמישים הסרט היה נחשב של האולפנים. היה משנה איזה אולפן הפיק אותו ואף אחד לא זכר מי הבמאי. "תיאוריית האוטר" נוצרה ע"י הגל החדש הצרפתי שגרסו שהבמאי, ולא האולפן, הוא האחראי על היצירה.
זה באמת מדויק.
תפקיד הבמאיח הוא, בין היתר, לצוות לעצמו עובדים מוכשרים ולנצח עליהם. דני וילנב נתן הרבה חופש לרוג'ר דיקינס בבלייד ראנר 2049, כמו שטוד פיליפס נתן הרבה חופש אמנותי להילדור גואדנוטיר בג'וקר. אבל זה תמיד שיח דו כיווני. שום במאי רציני לא יקבל צילום או הלחנה עצמאיים לחלוטין מההוראות שלו. וזה תקף לכל אספקט של היצירה.
דוגמא מקבילה מעולם המוזיקה היא ביורק שמאד מפורסמת בלבחור מוזיקאים מוכשרים ומפיקים שיעבדו איתה. אז נכון, היא לא עושה הכל לבד באלבומי הסולו שלה אבל עצם ההבנה שלה בבחירת הצוות של כל אלבום זה מה שהפך אותה למוזיקאית גדולה שפשוט יודעת את העבודה.
קשה להפחית מחשיבותו של פינצר ברשת החברתית
כשאפשר לראות את ההבדל התהומי בין הסרט הנהדר הזה לבין סרטים אחרים עם תסריט של סורקין שבוימו על ידיו או על ידי במאים אחרים. ההבדל הוא בין סרטים שנעים מבסדר לטוב לבין סרט מופתי. פינצר הוא לא הבמאי שאיתו הייתי מפורר את תאוריית האוטר.
תיאום בין המרכיבים השונים
בסדרת סרטים זה יכול להיות טיעון בעד אוטר או נגד אוטר באותה מידה.
אני ממש לא מעודכן - לבכות את מצב הקומדיה בעידן אפאטו זה משהו לא פופולארי?
(ל"ת)
זה לאו דווקא לבכות את מצב הקומדיה
כמו להאשים את אפאטו עצמו בהרג שלה ולא את הנסיבות האחרות (סין, שינויים בתרבות הקולנוע, וכו').
דווקא היה לי רושם לאפאטו יש די הרבה שונאים.
(ל"ת)
מצטרף למגיבים כאן מעליי: רז, ירית לכיוון מאד לא נכון
אני לא חושב שהכעס על הסיום של משחקי הכס דיבר על נקודת הסיום הספציפית בה סיימו הדמויות. דורון פישלר, למשל, ציין כבר בזמן אמת שסביר מאד שזהו הכיוון אליו מתכנן מרטין עצמו (לא) ללכת. זה פשוט לא היה אורגני לעלילה ולסיפור, אלא פשוט התרחש וזהו, עם אפס פיתוח דמויות או הסברים לקפיצות הענקיות בעלילה. קצת כמו התלונה של שנאוצר בפוסט הזה ממש על הדמות של מרטין פרימן בעונה הראשונה של פארגו (אני לא מסכים איתו, אבל זאת דוגמה קרובה).
אני ראיתי המון דיונים בחו״ל שבהם אנשים פשוט שונאים את מה שקרה.
ולא רק את חוסר פיתוח הדמויות.
קשה לפלח את זה מן הסתם, אבל אני חושב שרוב האנשים לא היו אוהבים את הסוף הזה לא משנה מה.
העניין הוא שמשחקי הכס היא בערך הסדרה ההוליוודית הכי ענקית בכל הזמנים והקהל שלה הוא לא הקהל הרגיל של יצירות כאלה. מעולם לא היה סיכוי שהסוף הזה היה מתקבל טוב, גם אם הסיום לא היה מזורז.
אני חושב שלא.
אנשים כעת מצהירים נגד הסוף כי הוא במצב הנתון הזה אכן מעצבן לאללה. אם הם היו חווים התקדמות סבלנית וחכמה של העלילה הם – לדעתי – היו משלימים עם הסוף הזה, כמו שאנשים היו שונאים את הסוף של שובר שורות אם הוא היה מתרחש בסוף עונה 2. עוצמת השנאה לסוף *הנוכחי* של משחקי הכס לא מעידה על בעיה אקוטית בעצם נקודת סיום העלילה.
מהרגע שפתאום הכריזו על שתי עונות מקוצררות שיסיימו את הסדרה
המצב הריח לי לא טוב. אני זוכר שבנק' הסיום של העונה השישית הרגשתי שהגענו לשליש האחרון של הסדרה ושעל מנת לסגור את כל הקצוות צריך בין 2 ל3 עונות באורך 10 פרקים. מהרגע שהכריזו שבעצם נשארו 11 פרקים בשביל לסגור את הסדרה הזאת הבנתי שסיום הגיוני שמכבד את התהליכים והמהלכים ארוכי הטווח שהביאנו עד הלום, לא נקבל כאן.
מעולם לא נדע בוודאות.
אבל בהתחשב בזה ששמות כמו דאינריז וחאליסי היו מאד פופולריים בארה״ב מעידה על הצלחה בקנה מידה שפה בארץ לא מרגישים. ואין סיכוי שכל האנשים האלה היו מרוצים מהסוף של הסדרה, גם אם העונות האחרונות היו כתובות טוב יותר.
*לעולם
מעולם – עבר
לעולם – עתיד.
סורי, pet peeve שלי.
ולעניין השרשור – אני חושבת שם היו מגיעים לאותה נקודה סופית, אבל בונים אליה בהדרגה ובאופן הגיוני, זה היה מעלים לפחות 70% מהכעס והאכזבה כלפיי הסיום.
בסופו של דבר רוב האנשים התבאסו בעיקר בגלל שהסיום לא הסתדר עם הדמויות כפי שהוצגו לנו עד העונה האחרונה ועם מהלך העלילה ברוב הסדרה, וזה משהו שבהחלט היה אפשר לשפר ולהוביל אליו בצורה חלקה ומדורגת יותר.
קודם כל, גבי - אתה טועה
כלומר, עוד לא ראיתי פארגו עונה 2, אבל העונה הראשונה היא כיף טהור.
שנית כל, תקשיבו, טרי מהתנור: "ארקיין" לא כזאת טובה מה נסגר.
גם טד לאסו לא וואו. התופעה הכי מוזרה שהקורונה הביאה זה ההערצה לסדרה B- הזאת
(ל"ת)
יאללה, שרשור סדרות אהודות שאנחנו לא כזה אוהבים
פיסמייקר.
שובר שורות.
לא מתקרבת אפילו לסדרות פשע כמו המגן או ילדי האנרכיה. נושא השקיעה המוסרית נעשה שם הרבה יותר טוב והסדרות האלה בכללי יותר מותחות ומבדרות.
האוס
אם רופא היה מעז למצמץ לכיווני כמו יו לאורי לא רק שהוא היה מפוטר כבר, הוא היה קבור באדמה.
אתה לא תדבר ככה על סקובי דו בבית חולים!
סתם, כן, אני מבין כל ביקורת על האוס ואני מבטל את כולן ב"כן, נכון, 100% – אבל הפרק על שלושת המקרים מצדיק כל דבר שקרה לפני (ובעיקר אחרי)".
האוס הוא פשוט רופא גרוע
לא בגלל שהוא לא עובד לפי נהלים ועושה דברים שאסור וכו: זה אמור להיות החלק המעניין בסדרה, החקירה שלו אל האמת, אפיון של בלש שרלוק הולמס שלא אכפת לו מאנשים אלא מהאתגר של התעלומה (הפרמיס של הסדרה הוא שרלוק הולמס ברפואה).
לא, האוס הוא פשוט רופא גרוע במובן הקליני: הוא לא מצליח לזהות מחלות ומקרים פשוטים (והוא פאקינג מומחה למחלות זיהומיות). גם צוות ה"מומחים" שאיתו הם גרועים.
אני ומי שלימים הסכימה להיות אשתי אהבנו לצפות בסדרה בתחילתה. היא החלה בלימודי רפואה לפני העונה שנייה. החל מעונה שלישית (במהלך שנה שנייה ללימודי רפואה) אשתי הייתה נותנת אנמנזה מלאה 5 דקות לתוך הפרק. כל תיאוריה שהדמויות העלו היא הייתה מסבירה למה לא וכן בשלוף.
החלק האמין היחיד בסדרה האוס אלו הקטעים הקצרים שלו מקבל פציינטים במרפאה אחד אחרי השני, כאשר הוא מאבחן מהר, יודע להתגבר על אי דיוק, הסתרה או שקרים של הפציינטים. הטיפול בחולה העיקרי של כל פרק הוא גרוע במידה שאם רופאים היו פועלים אפילו קצת דומה לכך, היינו (הפציינטים) מתים יותר וכל הרופאים היו מאבדים את רשיון הרפואה, ואת המכנסיים שלהם בתביעות נזיקין.
אם אתם רוצים ייצוג רפואה יותר אמין (כולל הרומנים במקום העבודה), לכו על e.r. או אפילו האנטומיה של גרייס.
אבל איזה מגניב האוס, הא?
נראה לי שסיכמנו
שהייצוג הכי אמין של רפואה בטלוויזיה זה סקראבס, לא?
בטח הפרק הרביעי בעונה הראשונה (עם השלושה מקרים שעוקבים אחריהם במקביל).
(סיכמנו – הלך הרוח האינטרנטי הכללי, לא אנחנו באופן אישי).
לא ראינו..
(ל"ת)
אז תראו את פרק s1e04
ואם ימצא חן בעינכם תמשיכו לשאר הסדרה (לפחות 4 העונות הראשונות, אחר כך קצת מתקלקל).
באמת שזו אחת הסדרות המוצדקות (רפואית או לא רפואית)
יש להם גם פרק פארודיה על האוס, לא?
(ל"ת)
האם זה נכון שזה לעולם לא זאבת?
פעם אחת (!) זו כן הייתה זאבת. לא זוכר באיזו עונה.
(ל"ת)
העונה הראשונה של 13 סיבות
אני לא יודע כמה זו דעה רווחת, אבל כל מי שאני מכיר שראה את "13 סיבות" אמר עלייה שהיא מדהימה ועוד סופרלטיבים בסגנון. אין לי מושג על מה הם דיברו. זה לא סדרה מדהימה, זה סדרה די גרועה. כל מה שיש בסדרה הזו זה פורנו דיכאון. מי לעזאזל רוצה לראות פורנו דיכאון?!?! אני יכול לראות איך סיפור על ילדה שהתאבדה יכול להיות מעניין או בכללי להיות שווה משהו בצורה מסויימת, אבל הביצוע פה הוא די קטסטרופלי. אולי אם הסדרה הזו הייתה נקראת 7 סיבות למה היא הייתה יוצאת מוצלחת יותר, אבל בחייאת, *13* סיבות?! זה סתם התעללות לשם התעללות. חצי מהסיבות שמוצגות בסדרה היו מספיקות.
אני מדבר רק על העונה הראשונה. את העונות לאחר מכן לא ראיתי, מסיבות מובנות.
אוז
אין לי סיבה, סתם לא אהבתי
לוקי
לדעתי היא הכי פחות מוצלחת מבין הסדרות של מארוול. המון הייפ על כלום. זה היה משעמם, והם הוציאו ללוקי (כדמות) את כל המיץ. הדבר הכי טוב בתוכנית זה אוון ווילסון.
(ובכלל, מה נסגר עם זה שכולם עפים על הסדרות של מארוול כאילו זה משהו חדש? כאילו שלDC אין יותר מעשור של עשיית סדרות. הרי "החץ הירוק" התניע יקום טלוויזיוני שלם!)
הסדרות של די סי הם יותר סדרות נוער CW בהפקה די נמוכה
לא צפיתי בהם אבל זה מה שהבנתי מהם (ראיתי לפני שנים את הפרק הראשון של החץ והחלטתי שזה לא בשבילי). אני לא יודע עד כמה עפים על סדרות מארוול, לא ראיתי שאנשים עפו עליהם, אבל הם בהחלט עדיפות על אלו של די סי. ערכי הפקה גבוהים, עונות קצרות. וונדה ויזן היא הדבר הכי טוב שהיה בMCU ודי נהניתי מלוקי. שניהם שאפתניות ויותר יצירתיות מרוב סרטי מארוול שראיתי (ממש מרענן לראות תוצר של מארוול שבאמת יש בו אלמנטים ורעיונות מד"ביים אמיתיים).לגבי הוקאיי והסדרה השנייה עם הפלקון- אפרוריות, גנריות ובעיקר לא שוות את הזמן והקשב שלי, פרשתי לאחר 2 פרקים.
ערכי הפקה נמוכים - כן
נוער – לא בהכרח, ובהחלט לא עם מאפייני הסוגה המובהקים שנפוצים בשאר סדרות ה-CW.
מעניין שדווקא שתי הסדרות עם דמויות ראשיות בגיל תיכון (סטארגירל, סופרמן ולויס) הן הכי בוגרות.
משווה ומעלה
"לוקי" בחלק לא מבוטל ממנה הייתה עבורי לא פחות מקרינג' טהור. כמעט כל דיאלוג של אוון וילסון עם לוקי היה צ'יזי ברמות בצורה שגבלה במייסרת לצפייה. הרגיש כמו הפרקים הראשונים של וונדהויז'ן רק בלי האירוניה. השיא היה לפני שהם חוזרים בזמן לפומפיי, באמת היה לי מביך מדי לצפות בזה. זה נכח במידות יותר סבירות בקטעים עם סילבי וג'ונתן מייג'ורס. היו בה חלקים יותר סבירים, אבל הדיאלוגים הרסו חלק מאוד משמעותי מההנאה שלי מהסדרה.
אה, כן, גם אני לא מנוי על מעריציה
אבל: ראיתי רק 3 פרקים, משהו שם לא התחבר לי אישית, אז החלטתי לעזוב. מה שאומר שאפשרי שהסדרה משתפרת, משתכללת, מתהדקת או מצליחה כן לקלוע.
מצד שני, אני לא מאמין גדול ב"זה משתפר אחרי X", ומעטות עד לא קיימות הסדרות שלא לכל הפחות יצרו בי איזשהו עניין ראשוני (גם אם עמום) ושהמשכתי ואז השתפרו על אמת.
זה נכון גם לארקיין, אני מניח, אבל העניין הוא שההבטחות ש"זה משתפר בפרק 3!" משכו אותי כי בפרק 3 אכן היה שיפור רגעי, אבל אז אחרי פרק 4 שוב הייתה ירידה כללית למשהו שהוא… בסדר? אני מניח?
היא לש משתפרת בהמשך (גם לא בעונה 2, מה שבידוד בבסיס צבאי גורם לבן אדם)
מה שאתה רואה בפיילוט די משקף במדוייק את שאר הפרקים בסדרה.
בעיני טד לאסו ממש משתפרת.
בערך באמצע עונה 1, ובעונה 2 עושים שם המון דברים מעניינים עם הדמויות, גם אם העלילה לא מגיעה לשיא של החצי השני של העונה הראשונה.
לעומת זאת ארקיין משתפרת קלות ונשארת באותה רמה סבירה, אבל לפחות יש איך לשטוף את העיניים.
יחד עם זאת, אני גם לא מאמין בלהגיע לנקודה X. אבל בהחלט צריך לקחת בחשבון שמפספסים ככה לא מעט יהלומים.
הגעתי עד פרק 6 בעונה 2 ונכנעתי.
ניסו לעשות כמה דברים עם הדמויות אבל לא דברים מעניינים במיוחד ומלכתחילה אין שם דמויות שחיבבתי, נכנסו לי ללב או שעוררו בי עניין.
לא מאמין גדול ב"זה משתפר אחרי X"
צודק.
חוץ מסיינפלד, משפחת סימפסון, מחלקת גנים ונוף, המשרד (US), רוק30, הסמויה, שובר שורות, וסמוך על סול, אני כמעט לא מצליח לחשוב על סדרה שהשתפרה אחרי "X".
לא משהו שקריטי לא לפספס.
לצורך העניין, ראיתי מכאן 4 דוגמאות
וכולן מוכיחות את הנקודה שלי היטב:
הסמויה, שובר שורות ומשפחת סימפסון תפסו אותי מההתחלה (גם אם השתפרו אח"כ). סיינפלד היא סדרה שגם הבדיחות והרגעים הכי מיתולוגיים שלה הם… נגיד זאת כך, לא בשבילי.
מחלקת גנים ונוף היא הדוגמא הכי טובה
לסדרה שהתחילה איום ממש (לא פגשתי מישהו שמתווכח עם זה) ועלתה משם. אבל במקרה של קומדיות מהסוג הזה זה סביר לחלוטין, כיוון שההמשכיות לא סופר חשובה ואפשר לקבור קווי עלילה/לרענן דמויות או אפילו להחליף את האופי שלהם לחלוטין (כמו שקרה עם מייקל סקוט במשרד) וזה עדיין יהיה נסלח.
כאמור, אותה ספציפית לא ראיתי אז לא יכול להכריע בעניינה
אבל אפילו אם זה כך, היא תהיה (מבחינתי) היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
'סיינפילד' משתפרת?
הכתבה הזו מרגישה כמו safe space להגיד שאני ממש סובל מהסדרה הזאת. אין לי בעיה עם העלילות, אין בעיה עם הדמויות אבל הבדיחות כל כך מביכות! ראיתי שתי עונות ועצרתי כמה פרקים לתוך השלישית כי כל מה שבא לי לעשות כל דקה במהלך הסדרה היא לגשת למישהו מהקהל רקע שצוחק, לנער אותו היטב ולנסות להוציא ממנו הסבר ל-'איך ובאיזה יקום זה היה מצחיק?!'.
בעיקר קטעי הסטנדאפ שה-"הומור" שלהם מכאיב לי פיזית מרוב שהוא לא טוב. וזה לא שהבדיחות לא מצחיקות, אין שם בדיחות. סיינפילד אומר אנקדוטות רגילות לגמרי, לפעמים סתם זורק חצי משפט כמו "הכפתורים הנוספים שמגיעים עם כל חולצה…" והקהל נקרע מצחוק!
אם זה באמת משתפר וההומור משנה כיוון בהמשך אז אולי אשקול להמשיך.
אני מסכים. לדעתי קומדיה זה הדבר שהכי מתיישן מכל שאר הסוגות, אז קצת קשה לי לשפוט אותה.
כנראה פעם היא באמת הייתה מצחיקה וחדשנית היום היא לא ראויה למאכל. מעדיף לצפות בתרגיע מסיינפלד
אם עצרת כמה פרקים לתוך העונה שלישית אז עצרת בדיוק לפני שהיא משתפרת
אם הייתי צריך לשים את האצבע על הרגע שבו הסדרה נהיית ממש טובה זה עונה 3 פרק 14 (The Pez Dispenser).
קטעי הסטנדאפ היו ונשארו בכל העונות החלק החלש בסדרה.
לי לא הייתה שום בעיה להתחיל את סיינפלד מהתחלה
כן הפרקים הראשונים יותר איטיים וקצת פחות מוצלחים מהשאר, אבל האפקט המסתבר של כל הסדרה מהתחלה עד הסוף הוא פשוט כמו של סרט ממש ארוך וממש טוב. מוזר לי שכל-כך הרבה אנשים לא סובלים את הסטנדאפ שסביבו נבנה הסדרה, למעשה אני זוכר שלפני שהתחלתי לצפות באופן מסודר וממש אהבתי את כל הסדרה תמיד נהניתי מהסטנדאפ. ובכל מקרה סיינפלד עדיין מהדהדת את חיי היומיום שלנו יותר מרוב הסדרות האחרות, ובעיקר הרבה מאלה שכל-כך נשפכים עליהם כאן, ולכן אין מצב שהיא כבר לא רלוונטית.
צדקת
המשכתי את הסדרה בעקבות התגובה שלך (סיימתי אותה אתמול) ועכשיו אני אובססיבי (ואני עדיין עף על הפרק האחרון ועל איך שסגרו את הסיפור).
היא לא באמת מצחיקה (אולי פעם לשלושה פרקים צחקתי בקול) אבל היא ממש כיפית עם מבנה עלילתי מיוחד ושונה גם ביחס לסדרות של היום, ועם סיפורים מתוחכמים יחסית ולרוב גם לא צפויים (למרות שיש לסדרה בעיה עם איך לסיים את קווי העלילה שלה. המערכה האחרונה בחצי מהפרקים הייתה חלשה או לא מימשה את הפוטנציאל) ואני חושב שאני מאוהב בג'ייסון אלכסנדר שלדעתי ההופעה והדמות שלו מחזיקות את כל הסדרה על הכתפיים. ג'רי הוא דמות סתמית שרק באה לגשר בין שאר הדמויות, את אליין אני ממש שונא בתור בן אדם ולא נחמד לי לראות אותה עושה דברים (מה שמפריע לי ליהנות מההופעה האדירה של ג'וליה) רק שבניגוד לדמויות כמו רייצ'ל גרין 'סיינפלד' לא מפחדת לתת לאליין לסבול מההשלכות של המעשים שלה (לא מספיק סבל, לטעמי) וזה תמיד כיף לצפייה לראות אותה סובלת בסוף הפרק, ההומור הפיזי של קריימר משעשע ולא יותר. ג'ורג' הוא גם היחיד מכל החבורה שמרגיש כמו בן אדם, כמו דמות עגולה שאני מרגיש שאני מכיר ושאני יכול לצפות את התגובה שלו לדברים (ולכן הכי מצחיק כשדברים קורים לו והסצינה חותכת לפני התגובה שלו. זה עובד רק עם דמויות שיש לנו היכרות ממש טובה איתן ופחות עובד עם שאר הדמויות בסדרה).
אני מעריץ של הסדרה משנת 2001 ואפילו אני לא הבחנתי במה שאמרת על ג'ורג'.
שמח שהצלחת להגיע עד הסוף ולהנות למרות הכול. עם רוב מה שאמרת על הדמויות והשחקנים אני מסכים אבל עם מה שאמרת על סגירת העלילות לא – בפעם הראשונה שבה כל העלילות מתחברות ("מנקה השולחנות") זה אכן היה מאוד מאולץ, אבל בשתי העונות האחרונות העלילות ברוב הפרקים התחברו באופן ובצורה שהם לא פחות ממופתיים. צריך לזכור גם שסיינפלד הייתה קומדיית המצבים הראשונה בהיסטוריה שהיו בה קשתות עלילה, ולכן הבחורה הראשונה שג'רי מתחיל איתה בעונה הראשונה המשיכה איתו עד לסוף העונה הראשונה שבה הם נפרדו, דברים כאלה; או כל הומור המטא של עלילת ג'רי והפיילוט. היום דברים כאלה כבר מובנים מאליהם אבל סיינפלד הייתה הראשונה שעשתה את זה ובכך חדשנותה, הרבה יותר מאשר האנטיפתיות-או-לא של הדמויות הראשיות. זה בדיוק כמו לצפות היום באזרח קיין כשיעורי בית בקורס לקולנוע ולא להבין על מה כל המהומה ומה לעזאזל היה כל-כך חדשני בשימוש שלו בעריכה ובפלשבקים שהיום אנחנו רואים בכל סרט, כולל בכל קומדיה רומנטית הכי נחותה.
לא, סיינפלד לא הייתה הראשונה שעשתה את זה.
(ל"ת)
באמת? באיזה סיטקום פרה-סיינפלדי הדמויות הראשיות בסיטקום כותבות סיטקום משלהן, ועוד סיטקום שמבוסס על חיי היומיום שלהם ובה בעת לועג לסיטקומים אחרים ומגחיך אותם?
(ל"ת)
התגובה הייתה על
"צריך לזכור גם שסיינפלד הייתה קומדיית המצבים הראשונה בהיסטוריה שהיו בה קשתות עלילה", שזה, כאמור לא נכון ("חופשי על הבר" זוכה לרוב לתואר הזה אם כי לא ברור שבצדק).
תכלס גם בדיחות מטא מהסוג הזה (אם כי לא ספציפית זה) בטח היו לפני, אבל אין לי כוח לחפש.
דברים כאלה נפוצים בעיקר במשפחת סימפסון.
שטכנית התחילה קצת לפני סיינפלד (שתיהן ב-1989 כסדרה, אבל משפחת סימפסון קצת קודם במופע של טרייסי אולמן) אז יש מצב, למרות שהסרטונים הקצרים אצל אולמן היו מאוד מקורקעים במציאות ואפילו לא הופיעו בהן בדרך כלל דמויות אחרות חוץ מחברי המשפחה.
איזה קשתות עלילה היו במשפחת סימפסון?
(אלא אם התייחסת רק לבדיחות מטא, וגם זה לא היה יותר מדי)
בדיחות מטא היו בלי סוף במשפחת סימפסון.
קשתות עלילה פחות, אבל היו; למשל כשמוד פלנדרס מתה היא לא חזרה בפרקים הבאים.
אז תראה לי מקום אחד בתורה שאח פוסל אח שלו על חתכה בצל שהייתה לו בשן מהמפסקת, אחד!
זה נכון, כזה אין
אוי, גדול, גדול…
פעם שנייה בחיים שלי שאני צם ביום כיפור (ואמנם לא מסיבות דתיות, ובכל זאת כיף להיזכר.)
טד לאסו נהדרת
רגישה, חומלת, פיל גוד, דמויות כיפיות.
כן... לא ממש ענית על הבעיות שיש לי איתה, שפירטתי במורד השרשור. אני מבין למה יש אנשים שמחבבים אותה אבל לא הגזמנו עם כל התארים והכתרים שהוענקו לה?
(ל"ת)
קצת זרקתי והלכתי אז פירוט בינוני על "ארקיין"
בגדול, אני מבין למה אוהבים אותה – יש בה, בסופו של דבר, את כל המרכיבים שבזמנו אהבו ב"משחקי הכס": עלילה מסובכת, גלריית דמויות שמצד אחד פשוטות להבנה אבל מצד שני כן מחביאות איזה ניצוץ של תחכום, עולם מעניין ולא מוסבר שאפשר להישאב לתוכו ומעל הכל ויזואליה מוצלחת.
הבעיה היא שבעוד שאני רואה את כל הדברים האלה שמדברים עליהם דרך העיניים של אחרים, אני לא באמת מוצא אותם בסדרה: הדמויות נשארות ברמת הסטוק, ובמקום להציג התפתחויות שנובעות מדיאלוגים מעניינים נראה שהעלילה דוחפת אותם לשלב הבא כי צריך למהר להספיק לדבר הבא.
וכלומר, העלילה הזאת סבבה אבל קשה להגיד שהיא מציגה משהו הולי מולי לא ראיתי שום דבר כזה מההההה ראיתם מה הלך שם?
כמו כן – אחלה אנימציה כן למה לא חוץ מזה שלרגעים רבים מדי פשוט לא יכלתי לנער את התחושה שאני צופה בסצנת מעבר ארוכה של משחק מחשב. ראיתי אנשים מדברים על "כל פריים ציור" וכזה… אולי לא כל פריים.
(אבל לכל מי שרוצה לריב על ארקיין מומלץ אולי לחכות לביקורת המלאה שם יוצגו דברי הסנגוריה והקטגוריה בפירוט מלא)
על קומדיות
אין הרבה סדרות וסרטי קומדיה מצחיקים כיום.זה גם נובע מהתרבות היום של לא לפגוע באנשים(אין היום דמויות כמו בארני או ג'ואי) . אחת הסיבות להצלחה של טד לאסו נובע מזה שאין הרבה סדרות קומדיה טובות .אני אישית כן אוהב את הסדרה כי יש לה הרבה לב , היא עושה פיתוח מעניין עם הדמויות ואני מאוד אוהב את סודקיס.
כתבתי פעם באתר בהקשר לסרט שאני מאוד אוהב "יש לך הודעה" , שג'אד אפטאו די הרס קומדיות רומנטיות. כל הנשים אצלו נודניקיות והגברים מאוד עצלנים וטיפשים ושתי רמות מתחת לנשים (ואני גם לא סובל את סת' רוגן ).יש דברים בודדים שהוא עשה שאהבתי כמו בתול בן ארבעים כי סטיב קארל הוא אדיר.אהבתי גם את הסדרה love בהפקתו. אבל בלי קשר לכתיבה שלו , אחרי שראיתי את טרילוגיית קורנטו של אדגר רייט הבנתי כמה הסרטים של אפאטאו עושים מעט מאוד מהקומדיה שהם יכולים לעשות כמו שנכתב למעלה.
לא מצאתי בטד לאסו שפע של לב והומור כפי שהובטח
ההומור נורא חלבי, מקביל להומור דודים בקידוש. ומבחינת לב, אני רואה את המניפולציות שאמורות לעורר בי רגש אבל אני לא קונה לרגע אחד את הדמויות הלא אמינות והשינויים הלא אמינים שהם עוברות. ממתי לב ורגש מקביל לסאכריניות מלאכותית? אני לא חושב שטד לאסו היא באמת תשובה טובה לתנועת ה״חאלס עם הציניות״ כי אם זו החלופה אש תעמיסו אותי בציניות בבקשה.
יש גם יש
אני חושב שטד לאסו עושה עבודה טובה בלהראות שאנשים הם לא 100 אחוז דושבאגים או טיפשים אלא לכל אחד הוא נותן סיפור רקע שנותן סוג של הצדקה להתנהגות שלהם . למשל השחקן הילדותי סטייל מאור בוזגלו שמתנהג כמו דושבאג בגלל אבא שלו (די מציאותי אם אתה מכיר את עולם הספורט) או נייתן עוזר המאמן שחייב אישור מאנשים , בגלל המשפחה התובענית שלו . יש רגעים מתוקים מדי בסדרה , אבל בסך הכל אותי זה מצחיק וזה כן מתאים לתקופתנו בניסיון להציג שאין טובים ורעים וכמובן זה עוזר שהוא נותן ייצוג להרבה מיעוטים. אני אגב לא חושב שהדמות של סטיב קארל הייתה עוברת מסך היום.
ובכל מקרה "that's just like, your opinion, man"
להראות שאין טובים ורעים מוחלטים ולכל אחד יש את הסיפורי רקע עם הדדי אישיוז שלו זה פחות או יותר הדבר הכי בייסיק שיש.
(ל"ת)
הסיבה שאומרים שלטד לאסו יש לב זה בגלל שההומור של הסדרה בנוי כולו מקריקטוריזציה קלישאתית של הדמויות שלו (הכלבה הבריטית, הדרומי החביב והמטומטם, כדורגלן זקן, נערת זוהר וונאבית) אבל הוא באופן מובהק מאוד אוהב את הדמויות שלו. זה קו שקשה ללכת
באמת? זה פחות או יותר הנק מוצא של כמעט כל סיטקום או סדרת קומדיה שראיתי.
וזה בוצע באופן יותר טוב במקומות אחרים. אם זה איזון שקשה לעשות אז טד לאסו ממש לא צלחו במשימה. הבוסית הביצית נהייתה בבת אחת חמודה וטובת לב ומדי פעם עושה מחוות עלק ביציים אבל היא יותר טובה מרוב הקצינים, מפקדים ובוסים שהיו אחראיים עליי. הדרומי החביב ומטומטם זה קלישאה שתמיד אוהבים לאהוב, יש שחקנים שבנו קריירה על זה (ולדעתי מאט דיימון עשה את זה באופן הרבה יותר אמין, נוגע ללב ואפילו מצחיק ב"מים שקטים". התגובה שלו לשאלה אם הוא הצביע לטראמפ היא זהב). כדורגלן זקן זה לא בדיוק קלישאה כי זה לא ארכיטיפ נפוץ במיוחד, לא ראיתי שיש משהו חתרני בלעשות סדרה עם דמות סימפטית שהיא גם כדורגלן מזדקן. להפך, זה הופך אותו לאנדרדוג. זה היה מרשים אם היו גורמים לי לאהוב את הכדורגלן הצעיר, הדוש, הנרקססיסט ומכור לפרסום אבל לרגע לא חיבבתי אותו. בקיצור עדיין לא הבנתי מה גרם לאנשים לאהוב אותה. לדעתי זה עניין של נסיבות- סגר וחרדה הלך טוב עם סדרה דודתית, לא מאתגרת ומאד פרווה.
אני מצאתי את מה אנחנו עושים בצללים, פיסמייקר והארלי קווין מאד מצחיקות.
והן גם לא ממש מעליבות. יחסית.
מה אנחנו עושים בצללים זו גם הסדרה וגם הסרט שהכי הצחיקו אותי בכמה שנים האחרונות.
מעבר לזה התפריט הקומי די מצומצם. שאני רוצה לצחוק באמת אני פשוט צופה שוב באופיס.
אציין שאחת הסיבות החשובות למיעוט הקומדיה
הוא לא התרבות והרגישות שלנו, אלא סין.
כי בתקופה הלא קצרה שהוליווד התחנפה לסין התגלה הדבר שפערי תרבות אומנים ניתנים לגישור כשמפוצצים דברים – אבל לא בקומדיה. ועל כן, הוליווד התחילה להשקיע פחות ופחות בקומדיות, כי הם ראו להן אפיק כלכלי מצומצם יותר: והתוצאות לפנינו.
כמו הרבה דברים במאזן הכוחות הגיאו-פוליטי, גם זה משתנה.
הסבר אפשרי אחר (אם כי אני לא בטוח לגבי יחסי הסיבה והתוצאה בנוגע אליו)
הדעיכה של כל מוסד הכוכבות בהוליווד. פעם, שמות כמו אדי מרפי או כוכב אחר מ-SNL היו מביאים אנשים לקולנוע, היום פחות (אני לא חושב שאין היום סטנדאפיסטים כוכבים – הם פשוט לא מצליחים לקחת את הכוכבות שלהם מהבמה/טלוויזיה למסך הגדול).
נהניתי מאוד מהסוף של אבודים
סוף נהדר
שהבין מה שהצופים שעוד נותרו קיוו שלא יהיה נכון – שלעולם לא הלכו להיות פתרונות מספקים לכל התעלומות בצורה שלא תרגיש מגושמת ומטומטמת, ולכן עדיף לסגור את הסיפור של הדמויות – ולא של האי.
דלפי"ם בשליפה
סורקין לא תסריטאי כזה טוב- כלומר אחלה,הוא יודע לכתוב דיאלוגים מבדרים אבל אין משהו מעבר. הדמויות שלו מרגישות שטוחות ומלאכותיות והוא לא מפצה על זה באיזורים אחרים בתסריטים שלו.
אנימציה תלת מימדית נראית רע-יש יוצאים מן הכלל(טינטין, הסרט האחרון של לופין השלישי) אבל בדר"כ הדמויות נראות תלושות משאר האנימציה והאנימציה עצמה חסרה את המעוף היצירתי שיש באנימציה דו מימדית.
גרסת 2003 של אלכימאי המתכת>גרסת Brotherhood- לא חסרות לשתי הגרסאות בעיות אבל לדעתי הטון היותר אפל של גרסת 2003 יותר מעניין ויותר מתאים לעולם של הסדרה.
אנתוני הופקינס הוא החלק החלש בשתיקת הכבשים והסרט יותר טוב כשהוא לא על המסך- טוב זה לא שהוא ממש רע אבל אנתוני הופקינס חביב מדי בשביל להצליח למכור את עצמו בתור קניבל מסוכן.
לחשוב שאנימציה ממוחשבת נחותה מאנימציה ידנית או סטופ מאוושן, זו ממש לא נראית לי דעה לא פופולרית
לכל הפחות בקרב חובבי האנימציה, זו הדעה הכי פופולרית שיש.
אז נכון שה-CGI השתלט על עולם האנימציה האמריקאית, אבל נראה לי שזה בעיקר קשור לבחירות של ילדים (שאליהם בסופו של דבר סרטי האנימציה האמריקאיים מכוונים) שגם הובילו לכך שסרטי אנימציה גרועים בטירוף כמו ״המיניונים״ הפכו להיות הצלחות ענק רק כי ילדים מתים על היצורים הצהובים האלה.
אבל אם מסתכלים על סרטי אנימציה לא לילדים, שם דווקא ניתן למצוא מעט מאוד סרטי CGI (מסיבת נקניקיות, לדוגמא, היה נראה מאוד חריג בשל כך) והרבה יותר סרטי אנימציה ידנית או סטופ מאוושן.
כך שאצל קהל של למבוגרים, וקל וחומר חובבי אנימציה, זה מאוד פופולרי להגיד ש-CGI הוא בין הנחותים שבסוגי האנימציה.
הדל״פ הקבועה שלי בדיונים האלה:
״סקוט פילגרים נגד העולם״ זה חתיכת סרט מחורבן עם דמויות בלתי נסבלות שעושה הזניה מוחלטת לתרבות גיקית. בכלל, אדגר רייט מעולם לא עשה משהו סביר ללא סיימון פג.
לגמרי.
סקוט עצמו פשוט בלתי נסבל. גועל נפש של דמות.
הטייק שלי
אני לא מרגיש שאני באמת אומר פה איזה משהו פורץ דרך כי מרגיש לי שלרוב האנשים לא אכפת,
אבל באפלו 66 סרט נוראי. שמעתי כל כך הרבה הלל על הסרט ועל כריסטינה ריצ'י ועל כמה יפה הסיפור אהבה שלהם, אבל חוץ מסצנת הסטפס בבאולינג, כל הסרט כ"כ מטומטם, נדוש ודיי קריפי
אחי הדוב הוא סרט מצויין
והוא טוב יותר מכוכב המטמון או לילו וסטיץ׳ שקדמו לו ומשום מה זכו ליותר הערכה.
אין לי שום הבנה איך סרט כזה זכה לבקורות שליליות כל כך, זה פשוט תעלומה מבחינתי.
הסיפור טוב ומעניין, האנימציה נהדרת, השירים מקסימים והסוף מרגש.
הסרט מצליח להיות קליל ונחמד ברגעים מסויימים, אבל ברגעים אחרים הוא הופך להיות אולי הסרט הכבד ביותר של דיסני אנימציה אי פעם (הגיבור מבלה סרט שלם עם ילד חמוד שאיבד את אימו רק כדי לגלות בסוף שהוא היה זה שרצח את אמא שלו. זה פשוט מדהים שדבר כזה נעשה בסרט לילדים).
אז אולי לא הכל מושלם בסרט ויש כמה רגעים טיפשיים שניתן היה להוריד, אבל מכאן ועד ל-37% בעגבניות המרחק הוא מאוד גדול.
אבל מצד שני, הסרט קיבל מועמדות לאוסקר, אז כנראה אני לא היחיד.
ואם כבר אנימציה: סרטי צעצוע של סיפור לא טובים וממש ממש לא מרגשים.
סדרת צעצוע של סיפור היא בעיני הדבר הכי אוברייטד בעולם האנימציה.
סדרה מאוד בינונית שאין אף סרט מתוכה שהוא באמת סרט מצויין (צעצוע 2 מעביר את הזמן בכיף והוא בהחלט נחמד, אבל אין בו שום דבר מעבר לסתם סרט נחמד להעביר איתו שעה וחצי).
והסצינה בסוף צעצוע 3 היא כנראה הסצינה הכי אוברייטד בעולם האנימציה. סצינה גרועה בטירוף שמשום מה נחשבת לסצינת מופת. הסרט צעצוע 3 עצמו הוא לא משהו אבל בכל זאת מעביר את הזמן בצורה נחמדה, אבל כשמגיעה הסצינה הזאת היא מחרבת את כל מה שהיה בסרט. מזל שיש את השיר הנחמד בכתוביות כדי לא לצאת בטעם כל כך מר מהסרט.
פיקסאר הוא אולפן נהדר שהוציא המון סרטים מקסימים ויצירות מופת, סרטי צעצוע של סיפור הם לא ביניהם. אפילו סרטי מכוניות מהנים יותר.
משווה ומעלה
בכמעט 30 השנים שהאולפנים האלה קיימים במקביל – דיסני אנימציה עשו הרבה יותר סרטים טובים מפיקסר. בעשור האחרון זה עוד יותר התחדד. למעשה כל סרט של דיסני למעט פרוזן 2 התמוה וראיה והדרקון הבינוני, הוא די מופתי
שומרי הגלקסיה חלק 2 מוצלח מהראשון
אז נכון, העלילה בראשון הייתה הרבה יותר מסודרת בעוד ופה העלילה די מבולגנת, אבל זה אולי החיסרון היחיד של הסרט הזה.
האפקטים טובים בהרבה, הצילום טוב יותר, הציבעוניות של הסרט היא פשוט ממתק לעיניים, השימוש בשירים נעשה בצורה הרבה יותר מוצלחת מבסרט הראשון ובחירות השירים יותר מוצלחות (שלא לדבר על כך שחלק מהשירים מקבלים משמעות בעלילה), הסרט מצחיק יותר ומרגש יותר (עם סצינת סיום שהיא אחת מהמרגשות ביותר במארוול), מערכות היחיסים בין הדמויות השונות (בעיקר בכל הנוגע לבנותיו של ת׳אנוס) מבוצעות בצורה טובה יותר ומעמיקה יותר, ובצורה פשוטה: הסרטו פשוט יותר מהנה.
זה האימפריה מכה שנית של הסדרה הזאת, רק שמשום מה הוא לא קיבל את האהבה שקיבל האימפריה מכה שנית (ודווקא במלחמת הכוכבים אני מעדיף בהרבה את תקווה חדשה על פני האימפריה מכה שנית. עוד דעה לא פופולרית).
ואיך שכחתי את בייבי גרוט?
בתור הסרט היחיד שמכיל לכל אורכו את בייבי גרוט, שהוא כנראה הגרוט הטוב ביותר ובוודאי שהחמוד ביותר, הסרט כבר מקבל יתרון רציני על פני הסרט הראשון.
כל רגע שבו בייבי גרוט מופיע הוא תענוג צרוף ורצף כתוביות הפתיחה בכיכובו הוא אחד מרצפי כתוביות הפתיחה הכיפיים ביותר שיצא לי להיתקל בהם.
חבל שהזדרזו לבגר אותו, הייתי רוצה עוד קצת מבייבי גרוט. זה היה יכול להיות נהדר לראות אותו משתלב במלחמת האינסוף, חבל שנורא מהר ויתרו עליו לטובת גרסת גיל ההתבגרות הדי משעממת.
הייתי בטוח שזה הקונצנזוס
לינדזי אליס אפילו הסבירה את זה באופן די מקיף בערוץ היוטיוב שלה.
לדעתי, לסרטון הזה של אליס היה חלק גדול בשיפור המעמד של הסרט
הוא מומלץ מאד.
לכל הפחות פה באתר זה ממש לא הקונצנזוס
שומרי הגלקסיה הראשון זכה בסקר סרט השנה של 2014, בעוד ושומרי הגלקסיה 2 אפילו לא הצליח להגיע לעשירייה בסקר השנה של 2017 בזמן ששני סרטי מארוול האחרים שיצאו באותה שנה כן נכנסו.
וגם מחוץ לעין הדג, במקומות שיצא לי לראות, מתייחסים לסרט הראשון כאל יצירת מופת ולשני כסרט לא משהו בכלל, ולכן הזכרתי את זה כדעה לא פופולרית.
הבעיה העיקרית של הסרט השני זה האבא
כל מה שקורה איתו פשוט כל כך מטומטם שזה סוגר את האפשרות להנות משאר הסרט. כשציר העלילה המרכזי גורם לך להתכווץ במבוכה מהעלילה המטופשת, אז פתאום גם השירים כבר לא מכניסים אותך לאווירה ואי אפשר להנות מהבדיחות.
לגבי אפאטו והקומדיה האמריקאית
בשורה התחתונה, עם זה שנשבר הזין מהסגנון של ג'אד אפאטו אני מסכים.
אבל ג'אד אפאטו לא תפס את המשבצת של 'טיסה נעימה'. ה"ספוף" איבד את הרלבנטיות התרבותית שלו שנים לפני כן, כי הסרטים נהיו איומים ונטפו ציניות נכלולית. הטעם השליט בקומדיה האמריקאית הפופולרית רגע לפני שלטון אפאטו היה מה שקראו ה"פראט פק" – החבורה של אדם סנדלר, רוב שניידר, אוון ווילסון וחברים. והמצב היה חמור משמעותית מהיום. הסטנדרטים היו כל-כך נמוכים ש"לדפוק חתונה" קיבל בזמן אמת יחס ביקורתי מאוד אוהד, כי קמצוץ היחסים האנושיים שבזקו עליו הרגיש כמו כמו אקט חתרני ואמיץ.
כשהחבורה של אפאטו כבשו את השלטון, באמצע שנות ה-00', הם הביאו רוח מאוד מרעננת לז'אנר. הדיאלוגים המאולתרים שיוו תחושה של רעננות ודינמיות, הם מתחו גבולות, שברו קונבנציות עלילתיות, שיחקו בז'אנרים ולקחו הרבה בחירות לא מובנות מאליהן לתקופה. הם גם היו, לתקופה מסוימת, הרבה יותר ""קולנועיים"" מהקומדיה הסנדלרית הממוצעת. יש המון סטנדרטים של כתיבה ועשייה שאפאטו הנחיל בתעשייה כל-כך מהר ובכזה היקף, שהם נראים לנו שקופים לחלוטין, ולכן קל לנו להתעלם מהם. על הדרך, לדעתי החבורה הזו עשתה על התפר בין שני העשורים הקודמים כמה סרטים מעולים, וגם שורה של סרטים פגומים אבל מעניינים מאוד.
עבורי תחושת המיאוס הגיעה רק לקראת אמצע שנות העשרה, עם 'הסוף'. זו הייתה הנקודה שבה תבניות הכתיבה של רוגן-גולדברג-אפאטו נעשו מאוד ברורות, האלתור נהפך מכלי משחרר לקביים בלתי נסבלים, קצוות הטווח של השחקנים נעשו מאוד ברורים. עם הזמן גם דלות תחומי העניין שלהם כיוצרים התחילה לצוף. העיסוק האובססיבי בשואוביזנס ובביוגרפיה של הכוכב/ת הראשי/ת, כמו גם חוסר הנכונות לעשות תחקיר מינימלי לגבי העולם שאתה כותב עליו (ג'יזס, 'מה הסיכוי', ג'יזס). הייתה גם פשוט רוויה מהסגנון הדרמטי-קומי הספציפי שהם יצרו, שהציף פתאום את השוק.
אז כן, זה היה עינוי עבורי לצלוח את 'המלך של סטייטן איילנד', וכן, אני משתוקק לקומדיה מושחזת ומלוטשת, כתובה עד הפסיק, שבה כל גמגום מופיע בתסריט. אבל הנרטיב הזה שג'אד אפאטו "הרס" את הקומדיה – נרטיב שאני דווקא שומע וקורא המון, אני חושב שהוא די רווח – חוטא לאמת לדעתי. הוא לא הרס שום דבר שהוא לא בנה. משזה נאמר, אנחנו צריכים זרם פופולרי חדש בקומדיה האמריקאית, ואנחנו צריכים אותו בדחיפות.
כן, אני מסכים שהיה כאן תהליך
אבל אם משווים את סרטי אפאטו לסרטי האחים פארלי – וגם לסרטי אדם מק'קיי וויל פארל – ניכרה השקעה עקרונית באיכויות הקומיות של הנושא.
אפאטו הוא (אני לא אומר את המשפט הבא בציניות) יוצר די מחונן ברגישויות. "אנשים מצחיקים" הוא לא סרט מצחיק במיוחד (אני דווקא בעדו, אבל לא בגלל זה) אבל הוא כן סרט מרגש שמצליח, תחת מעטה הקומדיה, ליצוק סיפור דרמטי מרתק.
אז כלומר, אם אפטאו היה נהפך לנסיך האינדי החדש שמראה איך לעשות דרמדיות שכאלה – הייתי מאוד בעדו. הבעיה היא שההשפעה שלו על דרמות דווקא קטנה, ואילו זאת על קומדיה – גדלה.
אבל גם דברים כמו "לדפוק חתונה" (אני לא מאמין שאני מגן על לדפוק חתונה, תראה מ העשית) השתמש בפאנצ'ים שהם קולנועיים: שמתמשים בעריכה, או צילום, או סאונד או, לעזאזל עם זה – מרחב תנועה כללי.
בכל סרט של אפאטו (אולי פרט ל"בתול בן 40") אלה דברים שנעדרים. דווקא יש אגב, במאי אחד בחבורה של אפאטו שעוד ניסה להשתמש גם באמצעים ויזואלים והוא אכן ניפק את מה שאני עדיין אגן עליו כיצירת המופת של כל התקופה הזאת – "קח את זה כמו גבר". סרט שהוא ממש ממש מצחיק – אבל גם לוקח את הרגישות החדשה לגברים-ילדים ומצליח לפתח את הקלישאות שבבסיסו (ולטעמי: מציג תפיסות כלליות על מערכות יחסים הרבה יותר בריאות מרוב סרטי אפאטו ורוגן, אבל ניתן לוויכוח).
סטולר גם עשה את "שכנים", סרט שאני לצערי לא יכול להגיד שאין לו תנופה קולנועית אבל אני עדיין מאוד לא אוהב מסיבות מוצדקות ש-80% מהן זה פשוט שסת' רוגן שרוף אצלי לחלוטין.
בקיצור – אני בהחלט חושב שהיה משהו מבורך בהתפתחות הקומדיה ברמה הרגשית שחבורת אפאטו הציגה. אני פשוט חושב שבשלב כלשהו הם שכחו את כל הלקחים של הקודמים להם, סירבו להשתכלל – והנה אנחנו פה.
* – גם פיינאפל אקספרס מציג לרגעים רגעים קטנטנים של השראה. לרוב סת רוגן לא על המסך שהם מתרחשים.
לא רק סטולר
גם ג'ודי היל ודיוויד גורדון גרין הכניסו כל מיני הברקות ויזואליות תחת המטריה של אפאטו. לא הייתי אומר שהם היו נסיוניים כמו מק'קיי-פרל (שהסרטים שלהם נשקו לפעמים לסוריאליזם מוחלט) אבל הם לא נפלו מהאחים פארלי, והשפה הקולנועית שלהם בטח הייתה יותר מעניינת מפאקינג "לדפוק חתונה".
זה לגבי כובע המנטור של אפאטו. לגבי אפאטו כבמאי – כן, לא הייתי ממסגר אף פריים שלו ותולה על הקיר, אבל זה לא אומר שהוא לא "משתמש" בכלים הקולנועיים כדי לספר את הסיפור. בסרטים הראשונים שלו הייתה איזו תחושה של חספוס ואותנטיות בהשוואה לשפה הכבדה והסטרילית של קומדיות הוליוודית מסביבו, והתחושה הזו העצימה את האפקט הקומי. היא נוצרה, בין השאר, גם על ידי תפיסת החלל והיחס למצלמה. כשכתבתי שהעשייה שלו שקופה במידה מסוימת בגלל שהיא נהייתה ברירת המחדל של הקומדיה האמריקאית התכוונתי גם לזה. זו מן הסתם לא שפה פורמליסטית ויחודית כמו של אדגר רייט, פעם היא בלטה יותר על הרקע, אבל זו שפה לגיטימית. עבורי הבעיה הגדולה יותר היא העצלות התסריטאית וחוסר המשמעת בעריכה (וגם שאחרי 15 שנה פשוט מיצינו את השטאנץ)
למה לעזאזל שמתי במרכאות את "משתמש"?!
טייק לוהט: אני הופך בהדרגה לדוקטור איוול.
אבל זאת לא שפה של קומדיות
כלומר, כן, זאת שפה שהייתה חריגה והיום הרבה משתמשים בה – אבל זאת הבעיה. זאת שפה לא קומית וכמעט לא קולנועית (במובן התנופה של הנושא) שמתאימה יותר לסרטי מאמבלקור מאשר לסרטים עם תקציב.
כלומר, כן, תמיד הבעיה הגדולה ביותר של סרטיו הייתה העריכה, אבל העצלות התסריטאית לחלוטין נמצאת גם בבימוי.
את הסרטים של היל לא ראיתי, אני מודה. גורדון הוא בגדול במאי שאני מעריך למדי, והוא יותר יודע להשתמש במדיום מאפאטו, אבל אני מודה שפשוט אני פחות מחזיק מ"פיינאפל אקספרס" כסרט.
ובכן
לא מבין מה מוצאים בגל גדות. שחקנית איומה. וונדר וומן היה סרט חלש מכל הבחינות ומשום מה אנשים אומרים שהיא הייתה אחת מנקודות האור בו. לא מובן לי. בשום שלב של הסרט היא לא גרמה לי להזדהות עם הדמות, לצחוק או להתרגש. כמובן שזה קשור גם לתסריט הנוראי (https://getyarn.io/yarn-clip/aa64132a-5d92-4fc5-9dc6-b0790e3982be) אבל שחקנית טובה הייתה מוציאה מזה משהו (ע"ע סקרלט ג'והנסון בחלק מסרטי מארוול). גם לא כזאת יפה. נראית טוב אבל רחוקה מהאישה היפה בעולם.
אחרוני הג'דיי הסרט הכי טוב מחוץ לטרילוגיה המקורית. האקשן מצוין ומותח, יש הומור, דמויות חדשות ומעניינות, בנייה מעניינת של מערכות יחסים, ומבחינה ויזואלית זה הסרט הכי יפה בסדרה כולה. אה וגם עלייתו של סקייווקר רחוק שנות אור (חה חה) מאחרוני הג'דיי אבל בכל זאת סרט מהנה סך הכל.
סילבסטר סטאלון שחקן לא רע. אין לו טווח רחב, אבל מה שהוא יודע לעשות הוא עושה טוב. בתור רוקי הוא תמיד מצליח לעורר הזדהות. הוא נתן הופעה קומית מעולה ביחידת המתאבדים. ברמבו הראשון חוץ מלירות במלא אנשים הוא גם מצליח להעביר את הטרואמה של רמבו מהמלחמה. אבל ההופעה הכי טובה שלו הייתה בקופלנד. הופעה מעולה ומה שעוד יותר מרשים זה שהיא ההופעה הכי טובה בסרט שכולל את קייטל ודה נירו.
חברים זה אחד הדברים הנוראיים שקיימים. אני כל כך שונא את הדמויות האלה. היחידים שנסבלים יחסית הם צ'נדלר וג'ואי. שאר הדמויות פשוט מעצבנות, בכייניות, ובאופן אירוני, חברות ממש גרועות. בעיקר פיבי. כמה שאני שונא את פיבי. וחיבבתי את ליסה קודרו בסרטים כמו בואו נדבר על זה או באה בקלות. ההומור ילדותי וחוזר על עצמו (חה חה, מוניקה הייתה שמנה, חה חה רוס חנון) ויש רגעים של קיטש מוגזם ומאולץ. חברים נהיית עוד יותר גרועה בהשוואה לשני הסיטקומים האהובים עליי (אלא אם מחשיבים את סאות' פארק לסיטקום), איך פגשתי את אמא וסיינפלד, שבמקרה גם הם עוסקים בקבוצת חברים בניו יורק.
מסכים לגבי חברים.. קשה לצפייה
(ל"ת)
נכון! פיבי חברה איומה!
כמעט כל פרק היא מתנהגת בביצ'יות ואומרת דברים כאלה נבזיים שהשאר פשוט לא מגיבים אליהם… למה הם ממשיכים להיות חברים שלה?
עם פיבי הם תמיד תירצו את זה כ-'היא מוזרה וגם ככה לא קרובה אלינו באותה מידה כמו האחרים'
כל שאר החברים (מלבד ג'ואי, אולי) היו מסתכלים על המוזריות שלה בתנשאות (הגיונית) ומעט רחמים. היו פעמים שהיא פגעה בהם בצורה איומה שבעיניי הייתה בלתי נסלחת אבל זה לא קורה הרבה.
מנגד יש את רייצ'ל. בן אדם אנוכי, מרוכז בעצמו וחברה גרועה והכל מוסתר תחת מעטה של בחורה חמודה וחייכנית. מה שהופך אותה בעיניי לגרועה יותר מפיבי הוא שהיא דמות ריאליסטית יותר. אני מכיר כמה אנשים כאלה. ולכן זה שהם ממשיכים להיות כל כך קרובים אליה ואף לגור איתה הרבה יותר מטריד בעיניי.
משהו קטן נוסף שגם קשור, אם כבר עסקינו בדמויות של אנשים גרועים בסיטקומים – ג'ס מ-'New Girl' היא הסטן בהתגלמותו. ההתנהגות ההזויה שלה היא מה שמסבך את החברים שלה כל פרק מחדש (בעונות המאוחרות יותר, לפחות). כל פעם מחדש היא מתעקשת להפוך את עצמה למרכז העניינים בכל סיפור תוך התעלמות מוחלטת מאיך שזה משפיע על האחרים שצריכים לסדר את הבלגן שהיא יוצרת. ומה שמעצבן הוא שבסוף הפרק היא זו שעושה להם 'נו נו נו' ואנחנו מקבלים את הרושם שהיוצרים לא מודעים להתנהגות הבעייתית שלה. וזה מה שנורא. אין לי בעיה עם אנשים נוראיים בסרטים וסדרות כל עוד אני מרגיש שהיוצר *מודע* לכך שהדמות הזו היא בן אדם רע. בגלל זה אני בסדר עם פיבי, בגלל זה כשהיוצרים של 'חברים' אמרו ב-Reunion שרייצ'ל היא חברה רעה היא הפכה בעיניי לנסבלת יותר (חבל שהמודעות שלהם לעניין לא באה כל כך לידי ביטוי בסדרה עצמה) אבל עם ג'ס נראה כאילו זה מה שהיוצרים מחשיבים להתנהגות נאותה בעולם שלנו.
ואם כבר סיטקומים
זה כבר די פופולרי להגיד שHIMYM לא עומדת במבחן הזמן, אבל הבעיה האמיתית היא לא הדמות של ברני אלא הדמות של טד –
הדמות של ברני כ"שובר לבבות" היא מוגזמת ומוקצנת, היא פארודיה על גברים כאלה ומה שהם יעשו בשביל ז$%ן. כן הוא עושה שם דברים שלו היו מתקיימים במציאות היו מזעזעים אבל הם שם כדי שנצחק על עד כמה כל התכניות הללו מגוחכות, ולעומת זאת כחלק מהחבורה הוא חבר טוב, תומך ואמיתי ששם את החברים שלו לפני הכל.
לעומת זאת, האהבה הרעילה של טד שמוצגת כרומנטית, שלא מוכן לשחרר גם כשאומרים לו לא שוב ושוב ושוב כאשר בסופו של דבר הוא מצליח לקבל בדיוק את מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה – זה המסר הבאמת בעייתי של הסדרה.
אני שומע לאחרונה הרבה את הטענות האלה על טד וזה מפתיע אותי
מפתיע אותי משום שסוג ההתנהגות הזה הוא אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי אצל הרבה דמויות. יש לי רגישות לגברים שמתנהגים ככה בסרטים וסדרות ולכן מוזר שדווקא עם טד לא שמתי לב לזה. סביר להניח שבצפייה חוזרת בסדרה כשתהיה אני אשים לב אבל מעניין שזה חמק ממני.
על ברני בחיים לא שמעתי תלונות מאף אחד. הרי ברור שהוא דמות מוקצנת ושהוא בא לגחך התנהגות שלילית ולא מקובלת. והוא אכן חבר טוב ודמות עגולה עם רגעים דרמתיים טובים והתפתחות כתובה היטב. כך שמוזרה לי הטענה ש-HIMYM לא עומדת במבחן הזמן בעיקר בגלל ברני (ודמות כמו טד, כמו שאתה מציג אותה, היא אומנם שלילית אבל יש כמוה גם בסרטים חדשים אז קשה לי להבין איך זה מיישן את הסדרה הזאת דווקא).
'חברים', מנגד, דווקא כן התיישנה מעט בגלל ערכים שאולי היו מקובלים יותר בשנות התשעים ופחות עכשיו* (הומופוביה, להט"ביות וגיחוך הנושא באופן כללי, וכל התדמית של מה גברי ומה לא בסדרה הזאת מוצג בצורה שמעציב אותי לחשוב שרק לפני עשרים שנה הייתה במיינסטרים הטלווזיוני).
אז כנראה שזה תלוי איפה מסתובבים....
יצא לי לשמוע לא מעט שHIMYM בעייתית מאז עידן ה #MeToo בגלל הדברים שברני עושה בסדרה, ואני פשוט לא מסכימה עם זה, (מאותן סיבות כמוך).
והניסוח שלי לא היה מדוייק.
מה שניסיתי לכתוב זה שיצא לי לשמוע הרבה שאומרים שHIMYM לא עומדת במבחן הזמן בגלל הדברים שברני עשה. אני לא מסכימה עם זה.
אני כן חושבת שHIMYM בעייתית בגלל ההתנהלות הבעייתית של טד (שהיא אכן קיימת עד היום ובעייתית עד היום גם בלא מעט הפקות אחרות…). יש לו איזה חלום רומנטי שהוא מנסה ליישם כל פעם על מישהי אחרת, וצורת החיזור שלו היא מאווווווווווווד אינטנסיבית שלא לומר אגרסיבית. היא מוצגת בסדרה כרומנטית ומקסימה, ובסופו של דבר הוא בדרך כלל מצליח אז זה אמור להתפס אצלנו כדבר חיובי, אבל זה לא. זה מדהים כי אפילו יש לזה התייחסות בסדרה (לא בשיחה על טד, אלא בשיחה בכלליות)- שאותה התנהגות יכולה להתפס כקריפית או כמקסימה וזה בעיקר תלוי בהאם הצד השני היה מלכתחילה מעוניין. וההתנהגות שלו היא סופר קריפית וממש לא היתה נתפסת כלגיטימית אם הצד הנשי (ניסיתי לכתוב שני, אבל טעות ההקלדה נראית לי יותר טובה) לא מעוניין. יש שם את כל הקלישאות של האיך להפוך "לא" ל"כן" רק עם מצג שווא שזה באמת עובד…
שמתי לב לזה בצפייה השלישית שלי בסדרה
(בתור סיטקום אני עדיין מחשיב אותה כטובה מהרוב)
טד הוא נייס גאי. אף לא פעם אחת מישהו האמין שהוא מסתובב עם רובין – אחרי שדחתה אותו לא פעם ולא פעמיים – בקטע אפלטוני, אלא בתקווה שאולי ייצא לו מזה משהו. ברני אולי דוש, נכון, אבל טד מעודד את הדושיות הזו בכך שהוא הווינגמן של ברני ומעודד אותו אקטיבית (בניגוד לשאר החברים שמעודדים פסיבית. מעבר להערות שוליים, הם לא באמת עוצרים אותו).
כן, זו הבעיה עם טד
הבנאדם רוצה חיים מסוג מאוד מסוים, והוא מתעקש להכנס למערכות יחסים עם נשים (ובראשן רובין) שלרוב רוצות משהו אחר לגמרי. ואז תמיד הוא בשוק, שוק מוחלט, מזה שזה לא עובד.
זה לגמרי נכון לגבי רייצ'ל
רייצ'ל ממש בנאדם אגוצנטרי. אותי תמיד עיצבן שהיא הרסה לרוס את החתונה השנייה שלו בגלל שהיה לה חשוב שידע איך היא מרגישה (קלישאות של אמריקאים) ואז היא לא לקחה אחריות על זה , לא התנצלה והמשיכה לבחור הבא. אם את עושה את זה למישהו לפחות תדעי שאת רוצה לחזור להיות בקשר איתו. אחרי זה כולם גם המשיכו להיות חברים שלה וצחקו על רוס אבל זה ממש התנהגות חזירית מצידה . אין לי מושג איך הם נשארו להיות חברים שלה … במיוחד מוניקה.
משכורת מיליון לפרק,
יהיו חברים גם של השטן.
כאילו הרגיש לי כל פעם שהיו צריכים בעלילה "גדול יותר, מרגש יותר" על משקל "רציני ואפל יותר" בסרטים. זה מה שמקבלים…
בלי קשר לאם מעריכים את איכות הקומדיה עצמה או לא, צריך באמת לכבד את סיינפלד על כך שהוא עצר בשיא. לא היה לו דרייב להמציא עוד, החליט לא לרדת ברמה.
לזכותם של חברים יאמר שהם דילגו על הקלישאה הגדולה מכולן
ובשום שלב אף אחת מהדמויות לא התמכרה למשהו, אע"פ שזה מוטיב יותר סבוני מקומי, ברוב סדרות הניינטיז כמעט כל הדמויות הספיקו להתמכר למשהו כדי להניע עונה.
ואולי זה כך כי עם צ'נדלר בקאסט מאוד לא נעים לכתוב עלילת התמכרות.
אף פעם לא חשבתי על זה
אבל באמת כמעט בכל סדרה שאני זוכר מהתקופה, אני יכול להיזכר בקו עלילה כזה!
מזל שהגיע האינטרנט (במיוחד עם ניידים) והפך להתמכרות הנפוצה ביותר, כשהוא דוחק סמים, אלכוהול, אלימות ומין (אפרופו הביקורת על רלוונטיות הסדרה אופוריה לדור הנוער הנוכחי).
לא יודע אם בכל סדרה
יותר בדרמות כמו בוורלי ושולחן לחמישה, אבל וואלה נכון, אפילו בסיינפלד קריימר היה מכור להימורים.
בחייך, רם
"DC/MCU טוב יותר מ-MCU/DC" אלה שתי דעות פופולריות.
תוסיף משהו פיקנטי כמו "רוברט דאוני ג'וניור גרוע" או "ג'סי אייזנברג שולט!"
אני דווקא אהבתי את הדמות של לקס לותר בסרטים
כאילו חכם, זריז מחשבה ועם קלילות כזו שתגרום לו לא לפחד לצאת נגד החזקים בעולם.
בסרטים?
הדמות לדעתי בין הנבלים היותר מעניינים בסרטי קומיקס (מה שמעיד גם עליה וגם על המבחר), גם הליהוק סביר, אבל המשחק קלקל.
אדם סנדלר שחקן ענק
ואני תמיד צוחק מהקומדיות הנמוכות שלו. נכון, לא פסגת הקומדיה, אבל כשאני רואה את סנדלר בקומדיה אני מחייך תמיד.
שחקן ענק כן
אבל דווקא לא בקומדיות. הוא מדהים ביהלום לא מלוטש ומוכה אהבה. בעצם מוכה אהבה הוא כן קומי, אז אני מניח שהניסוח היותר נכון יהיה שאדם סנדלר מעולה כשהוא לא עושה סרטים של אדם סנדלר.
הוא טוב גם במשפחת מאירוביץ
(ל"ת)
לא יודע אם מה שנכתב כאן ״מדויק”
אבל נמאס כבר לשמוע על אופוריה נקודה. לאחרונה גם בקבוצות פייסבוק שלא עוסקות בכלל בקולנוע וטלוויזיה הצטרפו כבר לברברת וטחינת המים הבלתי פוסקת הזאת של אופוריה-זדנאיה-אופוריה-זנדאיה-אופוריה-זנדאיה. אני כבר מתחיל להרגיש כמו איליין לגבי הפצוע האנגלי, חוץ מזה שבאופן כלל אני לא סובל סרטים וסדרות שמציגות משתמשים בסמים באור חיובי.
היא לא בדיוק מוצגת באור חיובי. היא מאד פוגענית לסביבה ומרוכזת בעצמה.
לא הופכים אותה לנבלית כי היא נפלה בסמים אבל זה בהחלט לא משהו שמהולל בסדרה. נראה שלא צפית בה אז לבקר את ההצגה של סמים בסדרה שאפילו לא צפית בה זה קצת חסר פואנטה, לא? גם ביקורת על ברברת מסביב לסדרה ולא על סדרה עצמה היא די מגוחכת.
מי אמר שלא צפיתי? פשוט לא התרשמתי. יותר מזה אין לי מה להוסיף.
(ל"ת)
השתמע מדבריך שזה סדרה ששמעת חפירות עליה אבל לא צפית בה. תוכל להאיר את עיניי ולתאר כיצד עשו גלוריפקציה לסמים בסדרה?
(ל"ת)
לא בדיוק גלוריפיקציה, אבל מצופה מהקהל לאהוד ולהזדהות עם דמויות המשתמשות בסמים
ולהפגין סוג של סלחנות כלפיהן.
אז גם זה לא מדויק ביחס לסדרה
כלומר קשה לא לאהוד את רו אבל היא מעוורת הרבה תסכול וכעס בחלק גדול מהסדרה. ולהזדהות זו מילה בעייתית כי יש לה כמה משמעויות. את אף פעם לא מזדהה איתה מתף בגלל החוויות שהיא עוברת אבל כן מרגיש סימפטיה לשמות שהיא כל הזמן די בשפל. בכל מקרה הסדרה מאש קשה כלפיה ואין ממש מידה של סלחנות.
נשמע שחרצת את דינה של הסדרה בבנוגע ליחס לסמים בלי קשר למה שבאמת מוצג בה. אפשר להגיד עליה הרבה דברים אבל סמים ממש לא מוצג שם באור חיובי. פרק 5 בעונה האחרונה כולו מראה אפילו כמה מפחיד הדבר הזה
העניין הוא
שאלה אנשים יפים ונהנתנים שיוצרים לעצמם את הבעיות של עצמם. אדם יכול לבחור שלא להשתמש בסמים (זאת אומרת בפעם הראשונה, לא כשהוא כבר מכור.) לעומת זאת אדם לא יכול לבחור לא להיוולד אוטיסט או לא להיוולד הומו או לא להיפגע בתאונת דרכים או לא להיאנס וזה מייצר קושי משמעותי.
בעייתי מה שאתה אומר.
דבר ראשון יש מקום לשלל יצירות ולא הם יכולות להציג מגוון בעיות. דבר שני אתה מכליל בעיות שלא אנשים ומחליט לאנשים מתי החיים שלהם צריכים להיות קשים ומתי לא. יש הרבה אנשים שנולדו הומואים ומתנהלים בקלילות בחיים והרבה אחרים שחווים חיים קשים למרות שלפי מה שכתבת הם בחרו את זה על עצמם, שכן הםנולדו יפים סטרייטים ופריוולגים.
בנוסף אני לא רוצה להיכנס ללחצים סביבתיים שגורמים לדרדור בסמים, אבל גם כשמישהו בוחר לצרוך סמים זה לא אומר שאפשר להתעלם מהמצוקה שלו כי הוא הביא אותה על עצמו. יש מקום למצוקות כאלה, לא כולם נוהגים באופן נכון כל הזמן ואנשים עושים טעויות. זה לא אומר שצריך לזרוק עליהם ולהתייחס אליהם בזלזול כי בניגוד למישהו הומו שלפי דבריך אמור לסבול כל חייו כי הוא נולד כזה, הם בחרו להיכנס לכך.
אגב יפים כן אבל רובם שם לא חיים בסביבה כזו קלה. כבר ממבט ראשון והכי שטחי על הסדרה- רו סובלת מלידה מהרבה הפרעות נפשיות (מוצג בבירור בדקות הראשונות של הסדרה, מרגיש לי שלא באמת צפית בה) ומתמודדת עם אובדן אביה שמת מסרטן. בנוסף לא נראה שהתא המשפחתי שלה מסתדר כלכלית.
ג'ולס שינתה מגדר, שאני לא יודע אם זה נחש בבחריה או לא לתפיסתך אבל זה כן דבר שכן מציב אתגרים בהתנהלות בעולם, במיוחד כאשר מוצג שהיא אושפזה בבית חולים פסכיאטרי בילדותה.
קאסי אומנם יפה ונראה כאילו יהיה לה קל בחיים, אבל היא חיה לבד עם אחותה ואמה הלא בדיוק מתפקדת לאחר שהאב נטש את המשפחה, במצב כלכלי ירוד ונוטה לדימוי עצמי נמוך ותלות במערכות יחסים רעילות.
אני יכול להמשיך לפרט אבל מרגיש לי מיותר. יפים הם כן, נהנתנים בערך כמו רוב התיכוניסטים שאני מכיר (המסיבות בארה"ב יותר מוגזמות מבארץ, אבל גם בארץ נערים יודעים לחגוג). אז באמת שאני לא מבין מאיפה מגיעה הטענה שלך.
לא אמרתי שמי שנולד הומו *חייב* לסבול
השתמשתי במילה 'נהנתנות' כמה שמביא לשימוש בסמים מלכתחילה. וברור שאפשר לכתוב סדרה או סרט או ספר על מה שרוצים ולהציג איזה בעיות שרוצים, פשוט לי זה לא מאפשר אהדה והזדהות. אני באמת לא רואה את הטעם להמשיך מפה כי זה לא שאתה תצליח לשכנע אותי כן לאהוב את הסדרה או שאני אצליח לשכנע אותך שלא.
זה לא דיון על לשכנע לאהוב את הסדרה.
אתה פשוט טוען על הסדרה דברים שהם עובדתית לא נכונים. כאילו אין פה אפילו עניין של פירוש, אתה מתאר דברים שלא נמצאים בסדרה. כי הסיבה שרו התחילה עם סמים מנומקת בסדרה ונהנתנות היא ממש לא הסיבה. שוב אני חוזר, צפית בסדרה? אני דן איתך עליה באופן ספיצפי ואתה מחזיר לי באמירות כלליות וסתומות. ומשתמע מדבריך שכן התכוונת שכל מי שנולד הומו יעבור סבל מסוים, אם לא לזה התכוונת אז למה התכוונת בדוגמות שהבאת?
אני אנסה שוב ויותר רגוע, למרות שאני פחות ופחות רואה את הטעם
אמרתי שיש בעיות שנמצאות בשליטתנו ויש בעיות שלא, וספציפית שיש בעיות שאנשים מביאים על עצמם, וסמים היא אחת מהן. להיוולד הומו לא חייבת להיות בעיה אבל עלולה כידוע ליצור בעיות של אפליה ונידוי חברתי, השתמשתי בדוגמה הזאת כדי להמחיש את הניגוד בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו וחשבתי שזה ברור מספיק. יהיו הסיבות אשר יהיו, את ההחלטה הראשונה להשתמש בסמים מחליט כל אדם על עצמו (וגם אם זה לחץ חברתי, אני באמת לא רואה פה סיבה לצטט את ההטפה הפולנית הידועה על לקפוץ מהגג וכדו') האם הצעתי להפסיק את העזרה למכורים? לסגור את כל קבוצות התמיכה ומכוני הגמילה ולזרוק אותם שיסתדרו לבד? לא. כן אמרתי מה יגרום לי לא לאהוד ולהזדהות ולחמול אותם ועליהם. הסיבות בקושי חשובות ואינן משנות לי. אדם שבוחר להרוס לעצמו את החיים ביודעין הוא בדיוק זה, ולי אין יותר מדי סבלנות וסובלנות ואמפתיה לזה.
ואני שואל שוב, צפית בסדרה?
כי רו לא בחרה לקחת סמים בגלל "נהנתנות" או "לחץ חברתי". לי בעיקר נראה שאתה שופט אותה לפי דעות קדומות עליה בלי שתעריך באמת את הסדרה.
והבנתי טוב למה התכוונת בהתחלה, הטון המתנשא קצת מיותר לדעתי, פשוט הבעתי תמיהה לגבי הקו הזה. כי גם אם לא כתבת "חייב" לפי הדוגמה בהחלט משתמע שסביר שהוא יחווה סבל. אני לא חושב שצריך להתעלם מבעיות שאנשים מאוכלוסיות מסויימות סובלים, אבל גם לא לתת אותם בתור דוגמות לאנשים שנולדו עם בעיות, כי בסוף זה מצמצם את הקבוצות האלה לבעיות ומכשולים שצריך לעבור. גם לשים באותו משפט אנשים אותיסטים והומואים עם אנשים שעברו אונס מרגיש לי פשוט לא נכון ובעייתי. אני מבין את הפואנטה של הבחירה פשוט הדרך שעשית את זה פשוט רעה ואפילו פוגענית.
בכל מקרה הבנתי שאין לך כוח לדיון באמת, אבל אם בא לך לא לדבר על סדרה אתה יכול לכתוב את זה. אתה נע מסביב ומתעלם מטענות שנוגעות לסדרה עצמה שאתה מבקר, ושלפי כל הסימנים לא הקדשת לה מספיק קשב בשביל באמת לבקר את התוכן שלה.
וכל אחד שיבחר עם מי להזדהות, אני בוחר לא להגביל את הטווח רק לאנשים שנקלעו לדברים. אנשים שוגים, תכונה מאד אנושית, ולפעמים חווים השלכות הרסניות, שלרוב עוצמתית אינה מידתית לשגיאה שנעשתה. והסדרה מאד ביקורתית כלפי הדמות הראשית ואינה דורשת סימפטיה והזדהות ללא סייג, סדרות טובות יכולות לעורר גם כעס כלפי הדמויות הראשיות. רוב סדרות תור הזהב בנויות על כך שהדמויות לא שיא הטוב, החל מהסופרנוס וגם עוד לפניה זה התחיל כמובן.
אני חצי אצא פה בהגנה על האסתטיקה
יש לי חברה שלא צופה בתכנים אלימים, לפעמים זה ממש מתסכל כי אני חושבת שהיתה ממש אוהבת את האמריקאים, והייתי שמחה לדבר איתה על הסדרה. או כי לא הצלחנו (אני ובן זוגה) להחליט האם היא תהנה מרק רציחות בבניין, שהאלימות בו היא משנית מאוד וההומור תפור עליה. זה מתסכל כי ממש בא לי לפעמים לדבר איתה על או להמליץ לה על תכנים- שכאמור אין לי ספק שהמסרים בהם ישבו עליה. אבל היא עומדת איתנה מאחורי ההחלטה.
יש משהו די בריא, לדעתי, ביכולת להתעקש על מה עושה לך טוב/רע אפילו כשהקונצנזוס מסכים שזה ״לא כל כך נורא״. יכולת להתנתק מדעת הקונצנזוס ופשוט להגיד את עצמך.
השיח איתה על התכנים שהיא מסרבת לצרוך גרם לי להבין את זה.
זה מתסכל כשרוצים לדבר על סדרה, ביחוד כשהמסר בה לא יושב בדיוק על הגדרת ההמנעות. אבל אני לומדת לקבל את זה. אז האסתטיקה לא רוצה לצפות בסדרות שעוסקות בסמים. לגיטימי.
גם ההערה הראשונית שלו הוגנת. גם אני לא צופה באופוריה (כי אין לי איפה, ומשום שהתאור לא מושך אותי בכלל) ובאמת יש תחושה של חפירה רבה בסדרה. ההבדל ביננו, במקרה זה, שאני פשוט מניחה לזה
תודה, אבל זה... לא בדיוק ככה.
זאת אומרת זה לא שהאג'נדה שלי היא "אם יש בזה סמים ו/או אלימות אז אני אוטומטית לא אצפה"… זה תלוי בהרבה דברים, בעיקר במחבר המובלע ובמה שמצפים ממני להרגיש כלפי הדמויות. ספציפית עם אופוריה זה בדיוק מה שהרגשתי, שמצופה ממני יחס אוהד (גם אם ביקורתי) כלפי אנשים יפים שיצרו בעצמם את הבעיות של עצמם. גם דמויות שנכתבו בכוונה כך שלא ישמשו כדוגמה ומופת אפשר לכתוב אחרת.
ולרנדל – אני לא רואה מה מתנשא/רע/פוגעני במה שאמרתי. זאת לא הצבה של הומואים, אוטיסטים וקורבנות אונס על אותו רצף של סבל, אלא פשוט דוגמה לדברים שאין שליטה עליהם לעומת דברים שנובעים מבחירה, כפי שכל אדם סביר יכול להבין.
הבנתי את הקשר בין הדוגמות (וממש בגוף ההודעה ניתן להסיק זאת) אכן כל אדם סביר יכול להבין
אבל בכל זאת הבעתי ביקורת על ההצבה של הדוגמאות האלה באותה קבוצה שהרגישה פחות מתאימה (חוזר בי מהמילה פוגענית), גם את זה אדם סביר יכול להבין גם אם לא להסכים. במקום לענות על הביקורת שלי אתה פשוט חוזר וטוען שלא הבנתי את דברייך כי קו החשיבה שלי מתחת לאדם סביר, אף כי הבנתי את דבריך.
אז כנראה שאני לא הבנתי מה לא מתאים בדוגמאות שעשיתי ממה שאמרת. תוכל להרחיב?
(ל"ת)
ברמת הדוגמה הבנתי את הכוונה.
פשוט אינטאטיבית, לא הייתי מכליל את כל המקרים האלה באותה קבוצה. אני יודע שלא התכוונת להשוות או להגיד שהם שווי ערך, אבל עדיין לכלול דברים כמו "לעבור אונס" ולהיוולד הומו תחת אותה מטרייה (גם אם מובן מה הקשר ביניהם בהקשר הספיציפי שנתת) לא נעימים לי. חוזר בי מהמילה פוגעני אבל עדיין לא נעים לי לקרוא את זה. מבחינתי לעבור אונס זו בהכרח טראומה קשה מאד ולא שמעתי אף פעם על מקרה אונס שעבר "בסבבה" ושלא צילק. לעומת זאת, להיוולד הומו אכן יכול ליצור בעיות וקשיים בחיים, זה גם תלוי באיזה סביבה ומשפחה נולדת כמובן ובעוד הרבה פקטורים אחרים, אבל הרבה הומואים שאני מכיר לא מתארים את זה בתור חוויה שהיא בהכרח קשה. ואני בקבוצה הזאת. כלומר, ברור לי שנטייה לקשיים, דיכאונות ובעיות היא יותר גבוהה פשוט זה לא בהכרח תמיד נכון. במשפט שכתבת זה נשמע כאילו זה שקול ללעבור אונס למרות שאני יודע שלא לזה התכוונת. זה הכל
אני חושב שאתה קצת יותר מידי נעלב
בין השורות, אני מנחש (אולי טועה) שאתה נעלב בשביל אחרים.
אולי כדאי להוריד קצת את סף הרגישות?
כל פעם מתחיל דיון על מילה/הערה ספציפית בתוך הודעות, ברמה שהחלק העיקרי בדיון נשכח. זאת אומרת, יכול להיות שאתה צודק לחלוטין בנקודות שאתה מעלה, אבל עצם הדיון גורם לאבד את הפוקוס.
תרגיש חופשי להתעלם ממני.
אני נעלב בשם עצמי, למרות שהמילה נעלב היא הרבה יותר מדי חזקה, אז להוריד בכמה סולמות.
בכל מקרה זה סף הרגישות שלי ולא רואה איתו בעיה. כשמשהו יפריע לי אציין זאת ואף אחד לא חייב לי דין וחשבון, מי שמרגיש בנוח לדון מוזמן.
אני באמת לא מבינה
מאיפה מגיע הצורך הזה לומר לבן אדם איך הוא ״אמור״ להגיב רגשית למשהו, לקבוע שהוא נעלב ״יותר מדי״ ושהוא צריך ״להוריד את סף הרגישות״.
מה עם לכבד את זה שלבני אדם יש רגשות ושאם נאמר משהו שפגע במישהו, אפשר פשוט לקבל את זה, במקום לנתח את התגובה שלו ולפקפק באותנטיות שלה.
לפעמים עשו או אמרו לי משהו שהעליב
או העציב אותי, ועצרתי את מה שעשיתי בגלל זה.
מישהו שם לי יד על הכתף ואמר לי שזה לא נורא, יהיה בסדר. בוא נמשיך לשחק.
אז זה, רק באינטרנט.
איזה כפתור מוריד את סף הרגישות?
(ל"ת)
אני לא מבקר מישהו על הימנעות מצפייה בסדרה בגלל שהתוכן שלה יוצר רתיענ.
דיברתי על הקביעה שסמים מוצג באור חיובי בסדרה, דבר שבבירור הוא לא נכון. הוא היה יכול לסייג את המשפט "חושש שהסדרה עלולה להציג סמים באור חיובי", אבל הוא קבע את זה כעובדה. לא הבנתי ממנו אם הוא באמת צפה בה או רפרף כמה דקות אבל הסדרה פשוט לא עושה זאת.
אכן יש חפירה בסדרה, מה רע בזה? נחמד שעדיין יש סדרות שיוצרות סביבן שיח ברזייה, או מדורת השבט, או איך שתקראי לזה, כפי שמשחקי הכס עשתה. תמיד מתלוננים שכבר אין סדרות שיוצרות שיח כזה בגלל תרבות הבינג אבל עובדה שעדיין יש סדרות כאלו. הלוואי והיה לי עם מי לדבר על היורשים על בסיס שבועי. אני לא רואה דבר רע בחפירה על סדרה מסויימת, שאנשים יחפרו על מה שבא להם, העיקר שהם מביעים את דעתם. אני הייתי מחוץ להרבה תופעות טלוויזיוניות (לא ראיתי מעולם פאודה או בית הנייר לדוגמה) וזה אף פעם לא הפריע לי.
שום דבר לא רע בחפירה על הסדרה
אני פשוט לא חלק מהחפירה הזו.
מכיוון שאני לא יודעת מה התוכן סביב צריכת סמים בסדרה, אני מאמינה לך שהוא לא חיובי. אני חושבת שהאסתטיקה מתנסח באופן לא מדוייק כל כך, כי מהבאז סביבה אני מקבלת את הרושם שזו כן סדרה שמנרמלת כל מיני דברים, כולל שימוש בסמים (גם אם תחת תנאים ספציפים וכו', האמת שהעלילה לא מענייינת אותי) ולכן אם מישהו פחות בקטע של תכנים כאלו, לגיטימי שלא יתעניין בה.
הדיון בינכם קצת מזכיר לי דיונים עם אותה חברה, שבהם ניסיתי להתמקח על מידת האלימות בעלילה, כדי לשכנע אותה לראות (או לקרוא) תכנים מסויימים. זה לא עבד לי, ואני חושדת שגם לא יעבוד לך, לכן זה ויכוח סרק, בלי שיש לי משהו אמיתי לומר על איכותה של אופוריה.
בדיון על דעות לא פופולריות, יש מקום להתלונן על החפירות על אופוריה (ואמנם אני לא התלוננתי על זה, אבל גם אני לא מבינה מה צריך כל כך הרבה כותרות על סדרה שהטאגליין שלה פשוט לא מושך אותי)
ההבדל הוא בינו לבין חברה שלך שהוא טוען שהוא צפה בסדרה. אין פה ניסיון שכנוע לגרום לו לצפות בה
(ל"ת)
להרוג את המזל אחד הסרטים הכי טובים של שנות האלפיים. בודאי הכי כיפיים
לא ידעתי שזה נחשב לא פופולרי
לפי מה שאני מכיר זה אכן נחשב סרט אקשן מעולה. זוכר בזמן אמת שהופתעתי מכמה שהוא טוב
יותר מזה: הוא אפילו היה בעשיריית הגמר של עין הדג באותה שנה
(ל"ת)
איטי אוברייטד. דו"ח מיוחד אנדרייטד
דל"פ נגדית:
דו"ח מיוחד אוברייטד.
אנשים מדברים עליו כאילו הוא אחד מסרטי המד"ב הכי טובים אי פעם אבל לפי דעתי זה בקושי סרט טוב.
אני זוכר שהסרט עצבן אותי במהלך הצפייה
אפילו לא הייתי צריך לחשוב בבית למה הוא לא הגיוני ולא בנוי טוב. הרגיש כאילו מישהו הצליח להגיש פיץ' לסרט ואמרו שספילברג כבר יוודא שזה יהיה טוב. מאושר!
(היום אני אפילו לא זוכר את העלילה, רק שהיא שלא הייתה עקבית עם עצמה).
לא זוכרת דבר כזה
אני רוצה לחשוב שהייתי זוכרת כי ראיתי את הסרט מספר פעמים לא מבוטל. פעם אחרונה בסגר הקורונה לפני שנ(תיים), אבל יש סיכוי שסתם הדחקתי.
טוב אולי אני טועה אני אסתכל מתישהו שוב
יכול להיות אגב שיש לזה הסבר שאני לא זוכר
ויכול להיות שאני גם טוענ
טוב, אני אשכרה הולך להגיד את זה
הקונספט של מארוול פשוט גרוע. יאללה, תהרגו אותי.
מהו הקונספט?
(ל"ת)
גיבורי על
אני גם לא סובל את DC, אבל מארוול הרבה יותר בקונצנזוס
גם אני לא אוהב גיבורי על כל כך(למרות שלפעמים כן)
אבל אז היית צריך לומר- אני לא אוהב גיבורי על ולכן גם לא את סרטי מארוול
פשוט מארוול זה הקוצנזוס
אני מכיר הרבה אנשים ש"לא אוהבים גיבורי על אבל מארוול זה משהו אחר". הדעה הזאת מספיק פופולרית.
אז ״אני לא אוהב את מארוול״?
כי כשאתה כותב ״הקונספט של מארוול גרוע״, זה לא ברור בכלל שאתה מדבר על ״סופרהירוז״, אני למשל הנחתי בהתחלה שאתה אומר שהקונספט של יקום קולנועי מחובר שכולל סרטים וסדרות הוא קונספט גרוע. כי זה מבחינתי ״הקונספט״ של מארוול.
מתעב סרטי גיבורי על / קומיקס
או יותר נכון שונא את המצב הנוכחי בו הסרטים האלה השתלטו כמעט לגמרי על כל תעשיית ה"סרטים בתקציב גבוה" כך שאין כמעט אלטרנטיבות.
משפחה מודרנית סדרה נוראית
כל הדמויות הם קלישאות שלא מתפתחות, הקומדיה מבוססת על מבוכה של הדמויות והבעיות שלהם גורמות לי לגלגל עיניים. לא מבין איך היא זכתה בחמישה פרסי אמי לסדרה הכי טובה.
סרטי ההוביט אכן מצויינים
אמנם לא ברמה של שר הטבעות, אבל איזה סרט כן?
ובאמת נמאס כבר מתרבות ההמון הזועם, ה Outrage Colture. לא טוב לך? לך תשתה כוס מים.
הדיבוב לעברית כיום טוב בהרבה מזה של ימי שפרירה זכאי
לדעה הזאת יש סיבה לכך שהיא לא פופולרית: נוסטלגיה.
אנשים מתקשים להתנתק מתחושות הנוסטלגיה שאופפות את הדיבובים של ימי שפרירה כדי לשים לב כמה הדיבוב השתפר בשנים שעברו מאז.
התמזל מזלה של שפרירה שבמהלך השנים שלה לא היו כמעט סרטי CGI, משום שבאנימציה ידנית הרבה פחות שמים לב לחוסר ההתאמה של הדיבובים שלה לתנועות השפתיים.
הרבה אנשים יגידו שמה שחשוב זה תרגום נכון ועברית תקנית, אך בעיני ברגע שאתה רואה על המסך דמות שהדיבור שלה לא לגמרי תואם לתנועות השפתיים אתה ישר נזרק החוצה מהסרט. אוטומטית אתה מנתק בין הקול לתמונה ויכול לראות לנגד עיניך את המדבב יושב ומקליט את השורות שלו, מה שהורס את האשלייה כאילו הקול בוקע מהדמות עצמה ופוגם בסרט.
כיום ההתאמה לתנועות השפתיים נעשית כל כך טוב שזה אפילו מצליח לפעמים בסרטים מצולמים. יצא לי להיתקל בסרטים מצולמים מדובבים שממש היה נראה שהשחקנים האמריקאיים (או לפחות חלקם) דיברו עברית על הסט (מה שגרם לי לאחרונה לפתח חיבה מוזרה לצפייה בסרטים מצולמים עם דיבוב. יש משהוא כיף בלראות את השחקנים ההוליוודיים האלה מדברים בעברית. החלום שלי זה לראות את סרטי מארוול בדיבוב, אך לצערי מכיוון שאני היחיד שחולם את זה כנראה שלא אזכה לזה. ומצד שני, וונדר וומן האחרון דובב לעברית, אז אולי עוד יש סיכוי שגם למארוול זה יגיע?).
אז נכון, לא תמיד זה מצליח בצורה טובה ולפעמים יוצא איזה ״אתרול״, אבל בגדול התחושה היא שביחס לדיבובים הישנים יש שיפור מאוד רציני וחיובי.
אה, ואני גם חושב ש״בכיף ש׳לך״ זה אחלה תרגום ל-״You're Welcome״ (בהתחשב כמובן במגבלות של הדיבוב כמו האורך וההתאמה לתנועות השפתיים) ואני לא חושב שניתן לתרגם את זה בצורה יותר מוצלחת.
וואו, כמה שאתה טועה
הדיבובים של שפרירה זכאי נחשבים בדיסני לדיבובים הכי טובים בעולם (במיוחד זה של בת הים הקטנה שהם שלחו לכל המתרגמים שלהם), ולדבר על כמה שהשפתיים לא תואמות זה די מטופש, כי איזו ברירה היתה לה? זה מה שיש וככה דברים עובדים, אז זה לא ממש פרמטר.
למרות שאני דובר אנגלית ממש טוב ויכול לצפות בסרטים בלי כתוביות בכיף אני מעדיף את הדיבובים שלה אם יש (וזה לא נוסטלגי, אני כולה בן 17), פשוט כי לפעמים זה יותר טוב מהמקור (בוא נשווה את "I just can't wit to be king" ל"משתגע כבר מלך להיות" או את "Under the sea" ל"בתוך הים").
מבחינה טכנולוגית – כן, הדיבוב היום הרבה יותר טוב, אבל מבחינת איכות התרגום והשמירה על משמעות המילים, וואו, אין שום סיבה להשוות.
אוקיי, בוא נשווה את Just can't wait to be King לתרגום שלו.
ספציפית, בוא נדבר על התחביר של המשפטים.
במקור, כל משפט בנוי בצורה הגיונית מבחינת המיקומים של הנושא, הנשוא והמושא זה ביחס לזה. אם תקרא את השיר, הוא נקרא כמו שיחה בין שתי דמויות, שבמקרה יש לה משקל וחריזה.
https://genius.com/Walt-disney-records-i-just-cant-wait-to-be-king-lyrics
אבל בעברית? בעברית אתה פוגש בעיוותים כמו "כי לשלטון מתאים הוא לעלות" או "…ואיש עלי את פיו לא יפצה". תשווה את הסנטימנט של סימבה – I just can't wait to be king, שזה משפט שאני באמת יכול להאמין שילד בגיל של סימבה יגיד, לעומת "משתגע כבר מלך להיות", שזה משפט שאף ילד מעולם לא אמר, אלא אם הוא שר את השיר הזה.
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=2139&wrkid=754
אז כן, היו אילוצים, וזכאי החליטה שדברים כמו מבני משפטים ומשלב יקבלו עדיפות נמוכה מאשר דברים כמו משקל וחריזה. אין לי מושג אם אני הייתי יכול לתרגם את זה טוב יותר (רוב הסיכויים שלא. אני לא מתרגם במקצועי), אבל מבחינתי אין ספק שהמקור עדיף.
אגב, את Under the Sea אני מכיר פחות טוב, אבל מהשוואה בין התרגום למקור נראה שהדיאלקט הקריביאני של סבסטיאן לגמרי הלך לאיבוד בתרגום.
סבסטיאן לא שר (או מדבר, כנראה) באנגלית "תקנית". יש ב-Under the Sea משפטים כמו "We got no troubles, life is the bubbles" או "We what the land folks loves to cook", שלא היו עוברים בשלום את Grammarly.
https://genius.com/Walt-disney-records-under-the-sea-lyrics
אבל בעברית? העברית של סבסטיאן יותר טובה משלי. פאק, במשפט הראשון שלו הוא משתמש בציווי "אריאל, הקשיבי אלי" במקום החלופה הסבירה בהרבה "אריאל, תקשיבי לי".
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=2096&wrkid=27817
האם זה תרגום גרוע? לא יודע. כנראה שלא. לא השקעתי בזה מספיק מחשבה.
האם הוא מתעלה על המקור? אני מאוד מעוניין לדעת באיזה עולם התשובה לשאלה הזו היא חיובית.
בדוגמאות שהבאת אין בעיה תחבירית בכלל
והתרגומים של זכאי ידועים ברמה התחבירית הגבוהה שלהם, אז כנראה שאין לך מושג על מה אתה מדבר בכלל. גם על "אין מצב שילד יגיד את זה" אין סיבה לדבר, כי ילד גם לא פוצח בשירה תוך כדי שהוא הולך לבית קברות לפילים עם המשרת שלו ותוך כדי גם גורם לחצי מהחיות באזור לכסח לו את הצורה. בנוגע להבדל בדיאלקט, זכאי הסבירה כמה פעמים למה היא בחרה לתרגם בצורה הזאת ולא שמרה על השלב הנמוך, חיפוש קטן בגוגל יביא לך את ההסבר.
אין לי מושג בקרב מי הם ידועים ברמה התחבירית הגבוהה שלהם,
ואני לא ממש יודע מה זו "רמה תחבירית גבוהה" או איך מבדילים בינה לבין רמה תחבירית בינונית.
אז כן, ברור שהתחביר הוא תקני, לא טענתי אחרת. אבל הוא גם תחביר שאף אדם בתקופתי או בתקופה בה הסרט דובב לא השתמש בו ביום-יום, ועל זה הטרוניה שלי.
הטענה שלך על זה שאין בעיה עם התחביר או המשלב כי בכל מקרה "… ילד גם לא פוצח בשירה…" וכו' היא גם לא ממש מחזיקה מים, כי אותו ילד הלך לבית קברות לפילים עם המשרת שלו, תוך כדי שירה, ריקודים וכיסוח צורה ע"י חצי מהחיות באיזור גם במקור, וזה לא הפריע לו להתנסח כמו ילד בן-זמנו. אז אני לא מקבל את זה שבמעבר לעברית אנחנו צריכים לשנות את הסטנדרטים שלנו, רק כי הסיטואציה היא פנטסטית.
בנוגע לדיאלקט – חיפשתי בגוגל ולא מצאתי שום דבר רלוונטי. אם יש לך מראה מקום אני מוכן לקרוא אותו.
בקרב דיסני עצמם, מתרגמים אחרים, בלשנים וכאלה
ההבדלים האלה ידועים למי שמתעניין בזה, זה בסדר שאתה לא מכיר. ושוב, זכאי הסבירה כבר למה היא בחרה בעברית ברמה גבוהה (אני שמעתי את זה במצעד שירי דיסני בגלגלצ, לא יודע מאיפה המקור). לגבי השיר, פשוט פספסת לגמרי את הטענה שלי. סימבה הוא לא ילד נורמלי בניינטיז, אז ממש לא אכפת לי שהוא מתנסח מוזר.
לגבי העברית
הקטע היה שאנשים לא מדברים ככה
שפרירה רצתה שאנשים וילדים כן ידברו ככה
לכן היא כתבה בעברית במשלב לשוני גבוה ולא נמוך של ילדים
אתה יכול לא להסכים עם זה , אתה יכול לחשוב שעדיף שהמשלב הלשוני יהיה נמוך וזו זכותך, אבל בהחלט העברית אצל שפרירה תקנית.
אגב היא גם הייתה הבמאית של הרבה סדרת מהחינוכית וגם שמה העדיפה לשמור על משלב גבוה .
אני אישית חושב שזה חשוב שאנשים ידברו עברית כמה שיותר ״נכונה״ והייתי שמח שזה היה קיים גם היום, למרות שילדים לא מדברים כמו שפרירה .
* אגב ממליץ לעקוב אחרי ירעם נתניהו בפייסבוק , הוא עושה פגישות זום עם ״האנשים של ילדותנו ״, אנשים מהחינוכית ערוץ 11 וכו
בישראל, רק בשנות התשעים התחילו לתרגם ספרים לשפה יומיומית ומדוברת ולא לשפה גבוהה ומאולצת
בעצם זה התחיל כבר משנות השמונים, אבל עדיין אפשר למצוא ספרים שתורגמו בשנות השמונים לעברית של שבת עם מילים שאף אחד לא משתמש בהן. בדיבוב זה לקח עוד יותר זמן עד שישרו קו עם עברית מדוברת.
והטענה שלי היא שהתנהגות כזו היא לא נאמנה למקור
(כי במקור הוא בהחלט התנסח והתנהג כמו ילד נורמלי בניינטיז), ובשביל שהבחירה לשנות התנהגות של דמות בתרגום תהיה לגיטימית עבורי אני צריך צידוק הרבה יותר חזק מ"שפרירה רצתה שאנשים וילדים ידברו ככה" (לא יודע אם זה ההסבר שאתה מתכוון אליו. זה מה שאבי3 ציין למטה, ונכון לעכשיו זה ההסבר היחיד שמופיע בשרשור הזה. אם יש לך אחד אחר אתה מוזמן לכתוב אותו כאן, במקום לשלוח אנשים לגוגל).
ובתוך כל זה, לא הסברת את הטענה שלך ש"משתגע כבר מלך להיות" ו"בתוך הים" לא רק שלא נופלים מהשירים המקוריים, אלא עדיפים עליהם.
אוקיי, מההתחלה
קודם כל, הטענה שלי היתה שלא אכפת לי שסימבה משתמש במילים מוזרות. זאת האישיות שבחרו לו וזה סבבה אם נשארים עקביים (ונשארים עקביים). ההסבר של זכאי הוא שזה פשוט לא הפריע לאף אחד שהשפה גבוהה, ומבחינתה זה היה עדיף מלתרגם לשפה נחותה, מה שהיא ראתה ככניעה להידרדרות השפה.
לגבי איכות השירים – אני לא יודע עד כמה אתה מבין במוזיקה, אבל תבדוק איזו שורה יושבת יותר טוב על הקצב, "משתגע כבר מלך להיות" או "I just can't wait to be king"; "בתוך הים" או "Under the sea".
לא יודע מי זה ה"אף אחד" שזה לא הפריע לו, אבל לי זה מפריע עכשיו
זה בעייתי כשמתרגם מחליט לשנות אישיות של דמות מרכזית בסיפור בלי לתת לזה סיבה טובה. ומילא זה היה רק אצל סימבה, אבל זה לא. ככה מדברות כל הדמויות שעברו תחת שרביטה של זכאי. זכאי לא תהתה עבור כל דמות מה השפה והמשלב המתאימים לה, אלא שיטחה את כל הדמויות לכדי משלב אחד, מסיבות אידיאולוגיות.
אני לא אכנס כאן לעניינים של "שפה נחותה" או "הידרדרות השפה", כי הם עושים לי אלרגיה וזה לא אתר בלשנות.
לגבי איכות השירים – וואלה, השורה "משתגע כבר מלך להיות" לא מושכת הברות כמו I just can't wait to be king. לא חושב שזה מספיק בשביל שהשיר ינצח בקרב האיכות, אבל זה נותן לו נקודות.
"בתוך הים", לעומת זאת, בעייתית גם בעברית. המקצב מבקש שהמילה "בתוך" תיאמר במלעיל, ונראה שגורנשטיין התאמץ בשביל לבטא אותה במלרע, גם במחיר של ישיבה לא מדוייקת על המקצב.
אבל עוד יותר מזה – קח את "עשב ים של השכן תמיד נראה יותר ירוק,". בעברית, זכאי פיצלה את "תמיד" לשתי שורות, ככה שגורנשטיין שר "עשב ים של השכן ת- מיד נראה יותר ירוק", וזה נשמע רע. גם כאן, אגב, בשביל לשמור על המקצב היה צריך לבטא את "עשב-ים" עם הטעם על ההברה השנייה ("שב"), אבל גורנשטיין שיחק עם המקצב קצת כדי שיוכל להשאיר אותו על ה"ים".
ואם תקשיב ל"חופשי לרוץ לאן שארצה" מ"משתגע כבר מלך להיות" תשמע שהוא ממש דוחס את ההברות שלו כדי שיתאימו לקצב.
לא בחנתי את השירים מעבר לזה, אבל אני מאמין שבעיות כאלה יהיו לכל האורך שלהם, פשוט כי אלה חלק מההשלכות של האידיאולוגיה של זכאי.
אני שמח לפחות שהאנשים שבאו אחרי זכאי כבר לא רואים את עצמם כמחנכים, אלא מבינים שהם בתעשיית הבידור.
משתגע כבר מלך להיות
בחרת דוגמה תמוהה: תחביר במשלב גבוה ופועל בסלנג ירוד במשפט אחד.
סנכרון ודיבוב
אני לא בקי גדול בדיבוב לעברית של הסרטים, מעדיף את האנגלית המקורית בעקרון.
אבל צפיתי בלשבור את הקרח מדובב עם אחים שלי הקטנים והזדעזעתי. התחביר היה איום ונורא, וגם המשלב ואוצר המילים היו לא עקביים בכלל במקרה הטוב ומוטעים במקרה הרע. פשוט עברית קלוקלת. ניסיתי לבדוק תוך כדי צפייה ולמיטב זכרוני זה אכן תאם את תנועות השפתיים. אם זה המחיר שאנחנו משלמים על הסד הזה של לשמור על מספר ההברות המדויק מהמשפט באנגלית אז אני בשמחה מוותר עליו.
הדיון הזה מזכיר כמובן אתגרים של תרגום שירה – האם לשמור (יותר) על המקצב והמשקל או על המשמעות.
לא יודע
זה נראה לי באמת יותר עניין של מה יותר חשוב לך כשאתה צופה בתרגום, האם זה התאמה מלאה לתנועות השפתיים או עברית שלא נשמעת כאילו יודה כתב את התסריט. לי האחרון הרבה יותר מפריע.
ולראשון אפשר להתרגל
(ל"ת)
לסנכרון הזה יש מחיר
(ל"ת)
(תגובה לתגובה שמעליי על הדיבוב)
למי אכפת מבמאים?
בשיח סביב סרטים בקהילות כמו עין הדג ואחרות הדומות לה ניתן הרבה קרדיט לאומנים שעומדים מאחורי עשייתם של סרטים, ולא רק לבמאי. ארון סורקין, רוג'ר דיקנס ומריל סטריפ הם שלושה אנשים נערצים פה באתר וברחבי העולם. כלומר, ברוב המקרים הבמאי הוא זה שמקבל את רוב הקרדיט ובצדק. אך בהרבה מקרים בהם למישהו אחר מגיע יותר *ואנחנו יודעים עליו* אז אנשים שמים לב דווקא (לא אנשים ברחוב, שגם במאים הם לא מכירים).
למרות שאישית אני לא בטוח שהייתי קורא ל-'הרשת החברתית' סרט של ארון סורקין יותר מאשר של פינצ'ר. אני מרגיש שהסרט הצליח בזכות שילוב מושלם של תסריט מבריק עם הטון הויזואלי והאווירה הנורא פינצ'ריים. אם התסריט הזה היה מקבל בימוי יבש כמו נגיד של 'Spotlight' אז הוא לא רק היה הרבה פחות מוצלח. אני לא בטוח שהוא היה יוצא טוב).
אני מעדיף את סרטי היקום הקולנועי של DC על פני אלה של מארוול
לגמרי! בגלל כול הטיעונים שצוינו. סרטי מארוול לא הלהיבו אותי במיוחד גם לא בהתחלה אבל בשלב הזה הם די חוזרים על עצמם וזה די נמאס (בגלל זה אני כל כך אוהב את 'נצחיים'. הוא לא כל כך טוב אבל הוא מנסה להיות משהו אחר ואני בעד) בעוד עם סרטי DC קשה יותר לדעת למה לצפות. ובלי קשר, אני מעדיף את גיבורי העל שלי רציניים וקודרים מאשר צבעוניים ומבדרים. כך גם את הסרטים שלי באופן כללי. אבל זה אני.
הסדרה קיבלה בדיוק את הסוף שהגיע לה
כבר אמרתי את זה כמה פעמים. וזה גם נאמר על ידי אחרים. הסוף עצמו הוא טוב. מצוין, אפילו. הדרך לשם, לעומת זאת, הייתה זוועתית ולא משכנעת. כמעט שלא היה חלק בסוף הזה שהרגיש הגיוני או שנבע מהתפתחות טבעית של הדמויות ושל העלילה. זה מאוד הרגיש כאילו צמד היוצרים ידעו לאיזה סוף הם רוצים להגיע (כי ג'ורג' מרטין כנראה נתן להם את נקודת הסיום) והם רצו להגיע לשם בכוח ומהר, והתוצאה יצאה מפוקששת, לא מתגמלת ולא מהנה לצפייה בכלל.
ולגבי קטגוריית השיר באוסקר אני מסכים לגמרי. בהתחלה כשראיתי את התמונה של קרמיט חשבתי שיהונתן צוריה הולך לכתוב שהוא שונא את 'Rainbow Connection' ודי נבהלתי. אפילו שקלתי לא לקרוא את החלק הזה של הכתבה. טוב שלא, ובאמת מקומם לגלות שהשיר לא זכה באוסקר בזמנו.
אני זוכר את האוסקר הראשון שראיתי. ה-77 עם כריס רוק (חולקו פרסים לסרטי 2004). בזמנו עוד לא שמעתי על אף אחד מהסרטים המועמדים בשום קטגוריה ולא ממש ידעתי מי עומד לזכות במה ולמי מגיע לזכות במה. הייתה רק קטגוריה אחת שיכלתי להביע דעה עליה והיא קטגוריית השיר. וזה כי מבצעים את השירים המועמדים במהלך הטקס.
אני זוכר את הביצוע היפהפה של Learn to be Lonely מתוך 'פנטום האופרה', זוכר את 'Believe' מ-'הרכבת לקוטב' שכבש אותי, זוכר את 'Accidentally in Love' מ-'שרק 2' שהקפיץ אותי והכי זוכר את 'Look to your Path' שהוא עד היום בין השירים האהובים עליי. ואז בסוף בסוף היה את הביצוע של 'Al otro lado del río' מתוך 'דרום אמריקה באופנוע' (איוו. למה בדקתי את השם העברי?) ולא הבנתי איך היצירה הסתמית הזאת הצליחה להשיג מועמדות לצד ארבעה שירים כה יפים. ואז השיר הזה אשכרה זכה וזה היה עד היום השוק הכי גדול שקיבלתי מצפייה בטקס אוסקר.
הנה כמה דעות לא פופלאריות שלי:
הסוף של 'שובר שורות' גרוע. בניגוד ל-'משחקי הכס', הסוף של 'שובר שורות' כן נבנה בצורה טובה והגיונית. רק חבל שנקודת הסיום עצמה כל כך משעממת, צפויה והוליוודית במובן הכי רע.
'מכוניות' הוא אחד הסרטים הכי טובים של פיקסאר. אולי זו הנוסטלגיה שמדברת אבל הסרט הציג התפתחות דמות מהמרתקות ומשכנעות ביותר שיצאו מפיקסאר, בתוך עולם שכיף להסתכל עליו עם סצינות מירוצים שהן מסצינות האקשן המונפשות הטובות שראיתי ואוסף שירים שאני עדיין חורש עליו גם היום.
אני אוהב סופים פתוחים. אני מאוד מאוד אוהב סופים פתוחים. אני אצטרך לשבת עם עצמי פעם ולנסות להבין למה בדיוק כך שבינתיים אין לי הסבר מספק לזה.
'שני הצריחים' הוא הסרט הטוב ביותר בטרילוגיה.
אני לא מבין את ההתלהבות מהאחים כהן. כלומר, יש להם פילמוגרפיה מרשימה עם כמה סרטים מבריקים ממש. אבל מכאן ועד הבמאים הכי טובים? לא יודע. מרגיש לי שאני מפספס משהו. אצטרך לשבת ולראות את הקלאסיקות שלהם עוד פעם ואולי הפעם אני אבין מה מיוחד בבימוי שלהם כל כך.
בפלה לימון היא הבפלה הכי טעימה
מסכים לגבי האחים כהן ולגבי שני הצריחים
אני סבבה עם האחים כהן אבל הם לא מלהיבים אותי מידי
ואני לא כזה אהבתי את שר הטבעות אבל שני הצריחים זכור לי הכי לטובה
חמי הסביר לי למה הוא אוהב לקנות בפלה לימון
כי הוא יכול להגיש לאורחים את אותה החבילה שוב ושוב, היא אף פעם לא נגמרת!
לגבי שני הצריחים
בחיי שחשבתי שאני היחיד שחושב ככה. כאילו כל השלושה טובים אבל שני הצריחים הוא בפער גדול הרבה יותר מעניין ומלהיב
אני גם חשבתי ככה
אני אוהב אמצע הרבה יותר מהתחלה או סוף לרוב, שם יש הכי הרבה חופש ואין אילוצים של הצגת דברים או סגירת דברים (כמובן שאני אומר ברמת ההכללה, יש סופים ןהתחלות שאני מאד אוהב)
ברוב הז'אנרים
אני מעדיפה סרטים באורך שעתיים–שעתיים וחצי.
שעה וחצי זה אורך של פרק טלוויזיוני כפול.
באטמן מתחיל
הוא הסרט הכי טוב בטרילוגיה.
כל כך כן
שום דבר נגד הית' לדג'ר, אבל באטמן מתחיל הרבה יותר אהוב עליי גם כן
מעניין
מבחינתי שלושתם ברמה +- זהה, ובתכלס, הנבל קובע את הטון, כי באטמן הוא לא נקודת האור בסרטים האלו, נודה על האמת.
אז יש לנו את טום הארדי, קיליאן מרפי, ליאם ניסן, והית' לדג'ר. מבחינתי זה עניין של סגנון: אני מעדיף את ביין של טום הארדי על כל השאר ולכן השלישי מבחינתי קצת יותר טוב.
השלישי?
זו דעה אפילו פחות פופולרית.
איך 'Gonna Fly Now' מ-'רוקי' קיבל מועמדות על השיר?
אני לא אומר שהוא פחות או יותר טוב משירים אחרים. אני פשוט לא מבין איך הוא כשיר להיות "שיר". כלומר, הקו בין 'שיר' ל-'מנגינה מוזיקלית' מתחיל להיות נורא מטושטש במיוחד עם הפסי קול של השנים האחרונות אבל 'Gonna Fly Now' הוא הרבה יותר בכיוון הנעימה מוזיקלית מאשר שיר של ממש.
https://www.youtube.com/watch?v=ioE_O7Lm0I4
ומצד שני
בשנת 2000 האוסקר לא העניקו מועמדות אפילו ל-״Now We Are Free״ מגלדיאטור שהוא לכל הפחות יותר שיר מ״Gonna Fly Now״.
אם ״Gonna Fly Now״ היה כשיר למועמדות אז בוודאי שגם ״Now We Are Free״ יכל לקבל מועמדות (ולזכות גם, זה שיר נהדר).
כמובן יכול להיות ששופטי האוסקר לא נתנו לו מועמדות פשוט כי הם חשבו שזה לא שיר מספיק טוב, באותה השנה שבה הם נתנו לשיר הלא זכיר בעליל מהקיסר נפל על הראש מועמדות. ואם זה המצב, אז זה עוד יותר גרוע.
אה, אם אתם רוצים Hot Take שהוא באמת ברמת כפירה
אז הנה, We don't talk about Bruno הוא השיר הכי חלש ב"אנקנטו".
ו-Waiting on a miracle הוא הכי טוב.
כמו כן, כל הסרט זה בעצם "וונדה-ויז'ן" רק באנימציה יפה.
אשמח לפירוט על השורה האחרונה
(ל"ת)
ספוילרים מכאן והלאה
כמו וונדה, גם אלמה מוכת אבל בעקבות אובדן אהובה, יוצרת (או "מקבלת" תלוי לאיזו גירסה אתם מאמינים) חומה קסומה מסביב לעיר שלמה ובונה בית קסום בו תגדל את ילדיה בעלי הכוחות. היא הופכת לאבוולה של המשפחה ומתמקדמת כל כך על שימור הקסם המשפחתי עד שהיא מתעלמת מהמחיר שאהוביה משלמים כתוצאה מכך. רק היא מכירה בכאב שהיא גרמה לבני משפחתה היא מצליחה לשבור את הקסם (הסצנה עם הפרפרים) ובעצם לשחרר את אלו שמרגישים לכודים.
זה פחות או יותר אותו דבר מינוס הרפרנסים לתקופות טלוויזיוניות.
אני לא יודע אם זה השיר החלש ביותר או שהשני שאמרת הוא החזק ביותר
אבל אני אגיד משהו אחר
אהבתי את השיר ״מחכה לנס״ יותר מאשר את ״ברונו״
ולא כל כך הבנתי למה כולם פחות אוהבים את מחכה לנס
מה שכן עדיין קשה לי לבחור את השיר הכי טוב
כולם טובים (כולל שני זחלים וכן כולל שיר הסיום שכולם ביחד שרים-אבל אחד מהם הוא היותר חלש זה כן)
אני חושב ש-Dos Oruguitas הוא שיר עם טעם נרכש
בשמיעה ראשונה חשבתי שדיסני התחלקו על השכל כשהם החליטו לשלוח שיר כזה לאוסקר.
אבל עם הזמן הצלחתי להתחבר לשיר והיום ממש אין לי בעייה עם זה שזה השיר שמייצג את הסרט באוסקר.
״לא מדברים על ברונו״ הוא שיר נחמד אבל הבעייה שלו היא שלא ניתן לנתק אותו מהסרט.
לא עשיתי בדיקה מקיפה, אבל נראה לי ששירים שמועמדים / זוכים בקטוגוריית השיר הם בדרך כלל כאלה שניתן לשמוע אותם גם בנפרד מהסרט והם יעבדו. השיר הזה הוא כזה שעובד אך ורק כחלק מהסרט, זה לא שיר שאפשר להשמיע ברדיו או לנתק אותו מההקשר של הסרט.
אני חושב שהשיר הכי מתאים לאוסקר הןא ״מחכה לנס״
שירים בסגנון זה כבר זכו באוסקר גם בדיסני וגם בכללי
השיר שני זחלים נשלח לדעתי מטעם הpc בגלל שהוא בשפה לא אנגלית
לטענת למ"מ
השיר הזה נבחר כי אשתו חשבה שזה השיר הכי טוב. יכול להיות שזה סתם יחסי ציבור, אין לי מושג מי מחליט אילו שירים להגיש ואם דעתו של למ"מ נלקחה בחשבון או לא.
ההבדל העיקרי
זה שוונדהוויז'ן זה על פוסט טראומה, ואנקאנטו זה על פוסט טראומה בין דורית, או חברה בפוסט טראומה. אבל כן, לגמרי.
אני אוהב את "קליק" של אדם סנדלר מ-2006.
כן, זה סרט גנרי של "אדם מכור לעבודה ומזניח את משפחתו שלומד לראות את האור ולהבין מה באמת חשוב בחיים" – אבל הוא עושה את הקלישאה הזו באופן מצחיק ואפילו מרגש. רבע השעה האחרונה תמיד גורמת לי מחנק בגרון, יש את כריסטופר ווקן בתור מוכר/מנטור מטורלל, והבדיחה הכי טובה בסרט שייכת בכלל לג'יימס ארל ג'ונס.
וגם את "הסנדלר" של אדם סנדלר אני אוהב למדי. רעיון מקורי ומשעשע, שמגובה דווקא בדמות מאוד לא אדם סנדלרית – מתקן נעליים אפרורי ובודד שמגלה עולם חדש ואופי חדש בזכות אותה מכונה לתיקון נעליים.
אוף טופיק שאולי קשור
ראיתי בפעם הראושנה ביום שישי את הסדרה ״חליפות״
וואלה כיף גדול
לא רציתי לראות אותה כי היא 9 עונות וזה קשוח להתחיל 9 עונות
אבל וואלה אני כמעט סיימתי את עונה 1 ביומיים , ובכללי אני לא אוהב לראות הרבה פרקים בבת אחת
סדרה כיפית , לא ״יצירת מופת״ לפי הגדרה אבל כיפית ממש
אז תראה רק 5 עונות
השיא לגמרי מגיע שם ואין ממש טעם להמשיך.
Sad
אבל אנסה בכל זאת
חוץ מיזה מילארדים הייתה סדרה טובה עד העונה הנוכחית
דל''פ - כל הסרטים גרועים!
סתם לא. אבל הנה עוד דעה – הכתבה הזאת, והתגובות אליה, ממש מבאסות.
יכול להיות שאני לא מבין את הפורמט, אבל מה העניין לחרבן בערך על כל סרט שקיים בעולם? למה זה חשוב לכתוב עד כמה זה בעצם גרוע וזה בעצם גרוע?
בהתחלה התבאסתי לראות שאנשים כותבים פה על סרטים שממש אהבתי שהם דפוקים, אבל אחרי זה החלטתי שאין לי מה להתבאס מדעה כלשהי של אדם אנונימי, אלא אם כבר אני מצטער בשבילו שלא נהנה…
גם נכתבו כמה דברים על מצב בו אנשים אוהבים משהו שלרוב הוא שנוא
(ל"ת)
זה היה די ברור שזה יקרה כי אנשים מושכים לשלילי
אבל בגדול דל"פ (ובטח "הוט טייק") לא חייבים להיות "אתם אוהבים משהו?? הוא גרוע בעצם!!", ואני מסכים (ואכן תיקנתי את עצמי) שיש מעט תוכן במשהו ללא נימוק או הרחבה או הבהרה מה זה ה"גרוע" הזה. אבל זה נכון תמיד (פשוט יותר בולט בכתבה שמרכזת יותר דעות שכאלה).
נהניתי מ"ספיידרמן המופלא 2" יותר מ"אין דרך הביתה"
(ל"ת)
יצירת האמנות הכי גדולה שדייויד בואי השתתף בה, זה הסרט "היוקרה". כן כן, תחסכו לי
טוב שלא אמרת 'שעות...'
(ל"ת)
מכל הזבל שהוא הוציא דווקא 'שעות' מפריע לך?
כן. אדולט קונטמפו משמים וחסר בושה.
(ל"ת)
דעה לא פופולארית שהתחדדה בשנתיים האחרונות: סרטים זה נחמד אבל יהיה נחמד יותר אם האנושות פשוט תפסיק לעשות אותם
יש מספיק מהם. ככל שעושים עוד ועוד סרטים כך קשה יותר לחדש. ההיסטוריה מלאה ביותר מדי סרטים טובים שיספיקו למאה גלגולים של חובב קולנוע ממוצע. שפע זה מקור לרגשות שליליים, תחושות רעילות ושאר חוליים. עוד סרטים זה עוד סרטים חדשים, עוד במאים חדשים ועוד כוכבים חדשים שהמוח צריך לתייג ולזכור ולא בטוח שיצליח, גם ככה יש יותר מדי שחקנים ושחקניות שהמוח מתקשה להבדיל ביניהם או סתם כבר לא מצליח לקלוט שמות חדשים. עוד סרטים זה עוד רימייקים, ריבוטים והמשכים שלא בטוח שהעולם צריך ולך תזכור איזה מספר ריבוט זה כבר של ספיידרמן, האם אני צריך לראות את כל הסדרות כדי להבין את הסרט החדש או שמספיק את האחרון בטרילוגיה הקודמת? רגע, באיזה סטרימינג-בלוף זה נמצא בכלל? אין לי, זה יגיע ליס מתישהו? זה יהיה בקולנוע או שרק שם? זה מגיע לקולנוע בארץ? למה שנה אחרי? למה דחו אותו עוד פעם? רק בגרסה מדובבת? מה תלת מימד, מה אנחנו ב-2012?
אחרי עשור פלוס של מספר ביקורים תלת ספרתי בקולנוע בשנה ממוצעת המאזן השתנה: אני מסתכל על רשימת הסרטים שצפויים לצאת במהלך השנה ומצליח לסמן רק שלושה סרטים שיצדיקו נסיעה לאולם קולנוע, אחד מהם זה בכלל הרסטורציה ל"אגפא". ב-2020 זה היה אילוץ, ב2021 זאת כבר הייתה בחירה מודעת, אבל בנקודה הזאת וככל שהעין רואה קדימה אני מוצא יותר ויותר שעדיף לבזבז את הזמן על סרטים שחיים בינינו עשרות שנים, שרדו בתודעה ורק מחכים שעוד ועוד עיניים חדשות יגלו אותם מאשר לרדוף בלי הפסקה אחרי סרטים חדשים שרובם יתאדו מהזכרון הפרטי או סתם לא יחדשו לי הרבה אבל צריך לצפות בהם כי מדברים עליהם ברשת וצריך להיות בעניינים. מקסימום נשלים את המיטב בדצמבר כשיגיעו לצפייה ביתית.
הקולנוע מת, יחי הקולנוע החדש. אה… הישן.
רק לפני שעה חשבתי בדיוק את זה...אבל אני לא בטוח מסכים
סרטים חדשים שיוצאים לא ימציאו את הגלגל מחדש. ועדיין, כל שנה יוצאים סרטים חדשים שמוסיפים או מחדשים משהו. זה כמו בישול, או מוזיקה, או ציור, או עוד מיליון דברים. כל סרט הוא פשוט אוסף של רעיונות קיימים (או מרכיבם/תווים מוזיקליים/צבעים) המסודרים בצורה שונה כל פעם מחדש. ואומנם שום סרט הוא לא מהפכני. אבל זה כן שונה. זה כן משהו שלא ראינו/טעמנו/שמענו עדיין. את אומרת שנהיה קשה יותר ויותר לחדש ואני מסכים, אבל אני עדיין רואה רעיונות חדשים יוצאים מדי שנה.
לגבי המעקב אחרי מה עדכני ומה חדש ומדובר – זה חלק מהכיף בלהיות buff של סרטים! למה שייקחו לנו את זה? אם מישהו לא נהנה מזה אז אף אחד לא מכריח אותו להיות מעודכן. רוב האנשים בעולם לא באמת יודעים מה קורה בעולם הקולנוע. והם חיים בסדר גמור. יש כאלו שמאוד נהנים מזה.
רק מזכיר שקולנוע הוא אומנות שעדיין בחיתוליה. הממציאים של המצלמה מתו לא כל כך מזמן. הסרט הארוך הראשון חגג מאה שנה רק לפני מספר חד-ספרתי של שנים. רוב האומנויות האחרות מונות יצירות לאורך מאות ואפילו אלפי שנים, ואם שם עדיין נוצרים מדי פעם (גם אם פעם למאה שנה) ז'אנרים וסגנונות חדשים אז נראלי שעדיין מוקדם להספיד את הקולנוע.
אם כבר קולנוע הוא אחד הדברים שהכי קל לחדש בהם ולו משום שהוא בנוי מכל כך הרבה מרכיבים אחרים (סיפור, כתיבה, צילום, עריכה, עיצוב תפאורה, תלבושות, מוזיקה, תאורה, פעלולים, אפקטים וכו' וכו'). להגיד שהקולנוע מת זה כמו להגיד שכל המרכיבים האלו מתו ולא יכולים לחדש גם.
1. לא תראה אותי מתלונן גם אם שאר המדיות יפסיקו ליצור. בכל תחום אפשר לגלות כל יום משהו ישן ולא מוכר שפותח לך עולם חדש שרק החוסר בזמן מונע ממך לחקור אותו עוד ועוד. הצורך בלהתחדש וליצור הוא בבסיסו (גם) אנוכי, לא יקרה כלום אם נגיע לנקודה שנצטרך להסתפק רק במה שכבר נעשה.
2. אני לא מכריז שהקולנוע מת (רוחנית), כי זה יהיה מטומטם כמו מיליוני הפעמים שאנשים עשו זאת ב-100 השנים האחרונות. אני לא דורש או צופה שהתעשייה תמות (כי זה לא יקרה). אני פשוט אומר שהגעתי לנקודה שהרבה יותר מעניין אותי העבר מאשר ההווה או העתיד של הקולנוע.
"שפע זה מקור לרגשות שליליים, תחושות רעילות ושאר חוליים"
אפשר הסבר לאיך זה מתבטא או יכול להתבטות באומנויות? אולי אם אצליח להבין מה המגרעות של השפע היצירתי אוכל להבין טוב יותר את נקודת המבט שלך.
אני לא חושב ששפע הוא בהכרח שלילי אבל הוא *גם* יכול להיות כל אלה
כשיש לך שפע של סרטים יכול להתפתח אצלך רצון לתפוס כמה שיותר מהם (למרות שהרבה פעמים זה עוד מאותו הדבר), ככל שאתה מתרחק מיעד דמיוני זה מייצר תסכול מסוים. כשיש לך שפע של סרטים גוברת הנטייה שלנו לזלזל יותר בסרטים, להתייחס לז׳אנרים שלמים כמשהו אחיד ומובן מאליו. משהו שבזמן אחר אחר היית מתענג אליו, אתה מבטל בהינף יד. בהשאלה כללית, קח לדוגמא את ההיצע שיש לבנאדם כיום בעולם הדייטינג לעומת ההיצע שהיה לו לפני 20 שנה ואת ההשלכות הנפשיות של העניין.
אני יכול להבין את תחושת התסכול שאתה מדבר עליה
הרי אני בעצמי נכנס לא מעט לרגשות עמוקים של חוסר אונים בגלל כל הדברים בעולם שהייתי רוצה לנסות ויודע שלא אצליח. וזה לא סתם תסכול. הרבה פעמים זה יוצר את התחושה שלא שווה לחיות את החיים מרוב שכל מה שאעשה בהם לא מהווים טיפה מכל מה שהייתי רוצה. כך שאישית, מבחינתי, הגודש הקולנועי לא ממש מגדיל את הבעיה כי הוא רק טיפה באוקיינוס של דברים שמתסכל אותי שלא אחווה עד הסוף (וזה לא רק דברים כמו 'אני בחיים לא אהיה בחלל' אלא גם דברים בלתי אפשריים פיזית כמו 'אני בחיים לא אוולד כתינוק בבנגלדש' או ש-'אני בחיים לא אדע איך זה להיות אישה' או 'אני בחיים לא אפגוש את יוליוס קיסר לשיחה' ואפילו דברים שאני לא רוצה שיקרו לי אבל מאוד מסקרנת אותי החוויה שבהם כמו 'איך זה מרגיש כשיורים לך ברגל' או 'איך זה להיות נזיר במאה ה-16'. אני יכול כל פעם להתפקס על אחת התהיות האלה, הבלתי אפשריות יותר מהאפשריות, ולהיות מתוסכל הרבה יותר מהתסכול הנובע מזה שלא אצליח לצפות בכל הסרטים בעולם. ואני מישהו שסרטים זה רוב מה שאני עושה וחושב עליו).
מה שאני מנסה להגיד עם זה הוא שמרגיש לי שאתה סתם נטפל לקולנוע (ואומנויות בכללי) מהבחינה הזאת. גם אם יפסיקו לייצר סרטים ונצליח לצפות בכולם (איכשהו) עדיין יש שפע של מקומות לטייל בהם, אנשים להכיר, נושאים ללמוד, שפות לשלוט בהן ועוד המון המון יעדים (פיזיים או כלכליים, למשל) שריבוי האופציות ומעט הזמן שיש לנו עדיין יגרום לתחושה דומה של תסכול. הקונספט הזה נהיה יותר בעייתי ככל שהאנושות יכולה להרשות לעצמה יותר פנאי לעשות דברים כאלה אבל זה משהו שהיה נוצר גם אם לא היו אומנויות.
מצד שני, בנוסף לתחושת התסכול הזאת לא מעט פעמים ריבוי האופציות והידיעה שלא משנה מה, תמיד יש מה לחקור/ללמוד/לראות דווקא כן *מאוד* מלהיבה אותי להמשיך לחקור/ללמוד/לראות. כמו ילד קטן שפתח את הארון ומצא עולם חדש לגלות. יש תקופות שככה אני מרגיש כל יום מחדש. אנחנו יצור מאוד סקרן ותחושת הסקרנות הזאת אומנם יכולה לתסכל ולדכא אך גם יכולה לתת מוטיבציה להמשיך לגלות. כך שזה בעיקר עניין של גישה ומצב רוח. כנ"ל לגבי תחושת הזלזול במדיום שדיברת אליה. משהו שבהחלט אפשרי שיקרה לחלק מהאנשים. בעוד לאחרים זה בדיוק ההפך. ככל שאני מבין עד כמה עצום המדיום הקולנועי (או משחקי מחשב, משחקי קופסה, מוזיקה, בישום וכו' וכו') כך אני מתאהב בו יותר. כך שכמו כל דבר לאותו גודש יש יתרונות וחסרונות וזה כבר תלוי בן אדם. ממה שאני רואה סביבי רוב האנשים שאני מכיר בוחרים לראות את זה באור חיובי (עם כמה יציאות של תסכול מדי פעם, שזה הגיוני).
אגב, לא בטוח שיש כרגע מספיק סרטים בשביל שיהיה אפשר להגיד שיש מספיק היצע לחיים שלמים. בשבילי ובשבילך אולי כן כי הטעם שלנו יותר מגוון ורחב (אני משער) אבל הבן אדם הממוצע הוא הרבה יותר picky (סרטים משנות השבעים ומטה ייראו כמאוד מיושנים ולא רלוונטיים לכמות עצומה של אנשים, למשל). כמו כן, יש ז'אנרים שלמים (כמו אפוסים היסטוריים או מיוזיקלס) שאני לא חושב שיש מהם מספיק סרטים בשביל חיים שלמים של מישהו שבקטע של סרטים כאלו. אולי בעוד חמישים או מאה שנה יהיה מספיק.
(אותי נגיד יותר מתסכל שאני לא מצליח לכתוב באתר הזה הודעה נורמלית של שתי שורות כמו כל מגיב אחר)
תראה, אני מאוד לא מסכימה איתך
כלומר הדעה שלך מורכבת משתי דיעות מאוד פופולריות (אני חושבת) שתעשיית הסרטיים קצת ממחזרת את עצמה למוות ועד כדי מיאוס. ושכמעט כל סיפור מעניין כבר סופר בעולם.
אבל אנחנו יצורים שאוהבים סיפורים, וכשמספרים לנו סיפור ממש ממש טוב, זה בסדר גם אם הוא לא לגמרי מקורי.
אני חושבת שהקולנוע המסחרי מאוד מאוד מיאש/מיצה את עצמו, אני גם חושבת על סרטים חדשים או סיפורים חדשים (בטלויזיה, בספרים ובסרטים) שכן חידשו משהו או היו שווים את ההשקעה, גם אם תמצא מוטיבים משותפים בעלילות עתיקות.
סתם לדוגמה, יצא לי קצת להשוות סיפורי תנ"ך עם חבר'ה הודים, אלה שחיים עם דת שמונה כמה מיליוני אלים. בהתאמה, כמעט כל סיפור שלנו קיים בורסיה כזו או אחרת גם אצלם.
פרזיטים, שהיה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע, בינואר (אולי תחילת פברואר) 2020, היה סיפור חדש. וטרגדיות משפחתיות, סיפורים על מתחים מעמדיים וכו' אפשר למצוא בלי סוף בהסטורית היצירה האנושית- ועדיין אני מאוד שמחה שיצא לי לראות את הסרט הכל כך מקורי הזה, ועוד בקולנוע.
פשוט חבל שהשיקולים המסחריים הם כאלה מעפנים.
אני מצטער לומר, אבל זאת דעה שלא מחדשת שום דבר.
מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.
אם יורשה לי
לנתח פסיכולוגית את התגובה של mook. וזה לא ניתוח אישי אלא כלל אנושי. יש לסנטימנט המובע בהודעה שני חלקים. חלק אחד הוא תהליך טבעי וקשור להתבגרות, וחלק שני באמת קשור לתקופה הנוכחית, או כמו שסבא שלי היה אומר 'היינטיקע דור'. לפני כמה זמן קראתי את מובי דיק. היה לי כמה סיבות לקרוא את מובי דיק. סיבה ראשונה זה שאני אוהב לקרוא. הסיבה השניה זה שאני חושב שצריכת תרבות מעשירה את העולם שלך ומרחיבה את אופקיך (מאשנ"ב). הסיבה השלישית (ואני אשקר אם אומר שזה מניע קטן) זה שאני רציתי להיות אדם שיש לו דעה על מובי דיק. יש קבוצת של אנשים בעולם, והיא לא קטנה, שיש להם דעה על מובי דיק, ואני רציתי להיות חלק מהקבוצה הזאת. ואני אכחש אם אומר שזה לא היה חלק ממה שעזר לי לשרוד את הקריאה על אורך עצמות הלחיים של לוויתן הזרע. אם אף אחד בעולם לא היה קורא את מובי דיק, שתי הסיבות הראשונות לקריאה שלו היו קיימות עדיין, והסביה השלישית כבר לא.
זה היתרון הגדול בזה שיש קאנון. יש קלאסיקות תרבותיות ויש ערך להיחשף להם ללא קשר למידת ההנאה שלך, בגלל שעצם זה שאתה מכיר אותם מכניס אותך למסגרת דיון משותפת אם חלק גדול מהאנשים שיש להם עניין בתחום התרבותי אמנותי הזה. כשבן אדם הולך לראות האזרח קיין, יש סיכוי שהוא יהנה, וזה כמובן אחלה. אבל גם אם לא הוא יוכל לשבת ולחרבן על האזרח קיין, וזה לכשעצמו די כיף. הקאנון יוצר win win ומסגרת משותפת לשיח.
יש קטע של השקעה בחלקים האיזוטריים יותר של הקאנון, שזה מכניס אותך לקבוצה עוד יותר מיוחדת. כי לכל קבוצה יש קבוצות ותתי קבוצות. יש את קבוצת חובבי הקולנוע, ויש את קבוצת מנויי האוזן השלישית, ויש את קבוצת האנשים שרואים את פסטיבל קאן וכו וכו כיד הדמיון הטובה. כאן צריך לשים לב שהרבה פעמים להיות על קבוצה כזאת דורשת יותר השקעה, אבל אם הזמן התועלת שמוציאים ממנה יורדת (זה הקטע של התבגרות.
מה שאני מרגיש שבזמן האחרון אין בדיוק קאנון. יש כמויות עצומות של חומר איכותי. בן אדם יכול לראות 1500 שעות בשנה ועדיין לפספס כמויות של דברים. יש סדרות, יש סטרימיניג, אין שומרי סף, אין נראטיב מרכזי של גופי תתקשורת או פרסים שמצביעים ואומרים לך 'זה הדבר החשוב, לכו כולם לראות את זה' המעמד של מבקרי קולנוע מסויימים ירד פלאים, המעמד של האוסקרים ירד פלאים, זה תוצאה בלתי נמנעת של דמוקרטיזציה של הידע מחד, ושל זה שהרבה יותר קל להוציא כיום סרטים.
אני חושב שזה העוצמה הגדולה של היקום הקולנועי של מארוול. וזה גם הבאקלש של הסקורזיים למיניהם שמשהו מפריע להם אבל הם לא יכולים לשים על זה את האצבע. אני באופן אישי חשבתי שמארוול הם אוסף סרטים בינוניים ואף פעם לא הבנתי את ההתלהבות מהם. אבל אי אפשר להכחיש שהם קאנון. אולי 'ה'קאנון של ה15 שנה האחרונות. מה שמפריע לסוקרסזה שזה הקאנון והקאנון היחיד. אם אתה רוצה להיות בטוח לראות סרט שיתן לך חומר לשיחה עם בן אדם אקראי ברחוב. לראות את הנוקמים זה האפשרות היחידה שיש לך. לכן יש קטע שכל כך נוח לחזור לקלאסיקות שאנחנו יודעים עליהם שהם קלאסיקות. מאשר לסרטים שזה הימור. אם נהנה מהם איזה כיף, ואם לא נהנה מהם בזבזנו שעתיים
הגדרה טובה מאד
(ל"ת)
אני מוכן שהקולנוע יצא להפסקה
אבל קודם כל שהטלוויזיה תעשה את זה. זה באמת נהיה מוגזם.
זה אפילו יותר מתבקש
כל כך מתבקש שכבר ב2020 קראתי מוות לסטרימיניג. בתחילת 2021 כבר אמרתי שלום לנטפליקס, אמזון פריים, MUBI וחשבון אפל טיוי שלא ידעתי שיש לי ומסתפק בויאודי של יס. וואלה יותר טוב. למעט HBO מקס וקריטריון לא רואה טעם לנסות שירותים שעתידים להגיע לארץ. אני חושב שהתחרות בשוק הסטרימינג היא מהתחרויות הבודדות בשוק שהצרכן עשוי לצאת מהן בתחושה של הפסד (בלי קשר לעניין הכלכלי), מסתובב סביב הזנב של עצמו.
אני חושב שאלה שני דברים נפרדים
כלומר, הסטרימינג בהחלט מעיק מאוד בשלב זה אבל לא כולו טלוויזיה (כמו שציינת – קריטריון [שכבר בארץ, לא?] לא מוציא סדרות חדשות ואפילו לא סרטים חדשים – רק אוצר סרטים מסוימים), ומנגד יש לא מעט ערוצים שעדיין לא סטרימינג והם עדיין במאמץ להתיש את הצופים ביותר מדי תוכניות עד שלא יהיה אפשר להבדיל בין ימין ושמאל.
טלוויזיה וגיימינג.
מלחמות התוכן האלה יותר מדי מרוכזות בתחרות ובכמה דקות/שעות בן אדם שם בתוכן הזה. זה יגמר בבכי.
אין אף בית קולנוע טוב בארץ
אם יש, לפחות לא מצאתי כזה. לא הייתי בכולם מן הסתם, אבל אני הולך לקולנוע די הרבה ויצא לי לכסות את רוב האולמות במרכז ובצפון, וכולם על הטווח בין "טובים אבל עם לא מעט בעיות" ל"למה זה קיים ואיך אתם לוקחים על זה כסף". הרוב יותר מתקרבים להגדרה הראשונה, אולי כי אני בעיקר ביס פלאנט, אבל זה עדיין מעצבן. אני מוציא לא מעט כסף על כרטיסים ופשוט אף פעם לא מקבל את המוצר מושלם עד הסוף.
אני לא רואה את עצמי מוותר על ההליכה לקולנוע, אבל עם השיפור המתמיד בתנאים בבית (שלום ל-OLED מכוילת ומערכת קולנוע ביתי) וצמצום החלון בין הפצה בקולנוע להפצה בבית (או שאין בכלל הפצה בקולנוע), הסיבות לעשות את ההליכה הזאת הולכות ואוזלות.
וכל זה בלי להזכיר את האורות והמנקים שמעיפים אותך בקרדיטים או הקהל הבעייתי לפעמים.
מתוך סקרנות: מה מפריע לך ביס פלאנט (כשאני הולך - וזה לא קורה הרבה לאחרונה - אני הולך ליס פלאנט בראשון)?
(ל"ת)
כמו שאמרתי, הם יותר לכיוון ה"טובים אבל עם הרבה בעיות"
בראשון לא ביקרתי הרבה, בעיקר כי סיוט להגיע לשם אם אין לך רכב (שזאת גם בעיה, אבל נשכח מזה לרגע), אבל בסופו של דבר רוב האולמות שם דומים אז מניח שאותן הבעיות יחזרו על עצמן. הייתי בעיקר באיימקס ובעוד 2 אולמות בינוניים בגודל במתחם הזה.
בעיות טכניות ספציפיות באיימקס:
-שתי שריטות ענקיות באמצע המסך, קצת ימינה. לא הייתי שם מאז "סיפור הפרברים", אבל זה היה שם מאז הפתיחה מחדש לפני שנה.
-פשוט בלתי אפשרי לשבת מתחת לשורה 5. הייתי בכמה איימקסים גדולים פי כמה בכל העולם, בכולם היה מספר שורות יחסית קטן כדי לא לגרום לאנשים לשבת איפה שלא צריך. עם ההתנפלות על המכירה מראש, זה הרבה פעמים מה שנשאר.
בעיות טכניות באולמות הבינוניים שהייתי בהם, נכון גם לרוב האולמות הלא-גדולים של איילון וחיפה:
-תמונה לא מספיק חדה. אני אוהב לשבת קרוב וממש רואים פיקסלים. מצאתי באיזו כתבה ישנה שהם משתמשים במקרנים אחרים לאולמות הקטנים יותר לעומת הגדולים ואני מנחש שזה עדיין נכון, וזה ממש מורגש.
-הסאונד ממש לא מספיק חזק, בעיקר הסנטר לעומת הסראונד. ושוב, אני יושב קרוב (כלומר גם קרוב לסנטר), אין סיבה שזה יקרה.
-הרעש מהדלת. כל הכבוד שסדרן נכנס כל רבע שעה, ומבין שלא כל אולם יכול לקבל מסדרון כניסה כדי להשתיק את הרעש, אבל בחיאת למה כל טריקה צריכה להרעיד את האולם. יש לזה פתרונות.
בעיות טכניות בכל האולמות שלהם שהייתי:
-שלטים פאקינג ענקיים וזוהרים של "יציאה" ו"אסור לעשן" שמסנוורים ודופקים את הצבע. נכון לכל אולם שלהם שהייתי בו. לפעמים זה סתם בקטנה ולפעמים זה הורס את הסצנות החשוכות לגמרי. זה נכון גם לאיימקס. האולם הכי חשוך שלהם שאני מכיר הוא רב-חן דיזנגוף הגדול.
-אם אתם באולם עם מעבר באמצע, האור המוגזם מהמעבר גם עושה את האפקט, וככה אי אפשר לשבת באמצע.
דברים שאני קטנוני לגביהם:
-הדבר היחיד שסדרנים מעירים עליו זה אם שמו רגליים על הריפוד. כמעט בחיים לא על רעש או טלפון (אפילו כשפאקינג מצלמים בסרט).
-הכיסאות באיילון חייבים שדרוג. לא חובה כיסאות עור חדשים כמו בראשון וחיפה, אבל הריפוד כבר איבד את זה וכמעט תמיד אני מרגיש את הקרש בגב.
-מילא שאתם מטאטאים אותנו בקרדיטים, לא צריך לתת לסדרנים וצוות ניקיון להיכנס ולהרעיש או להיות בטלפון בדקות האחרונות של הסרט.
-המבט שאני צריך לספוג כל פעם שאני מבקש שיביאו לי מהפופקורן החם. אני משלם הרבה יותר מדי על החטיף הרעיל הזה, מותר לי לבקש אותו כמו שצריך.
שמע, מה שאתה מתאר זה לא "טובים עם הרבה בעיות", זה ממש "גרועים"
וזה מרתיח – לא נתקלתי בדברים האלה בראשון, מה שאומר שבצפון הם מרשים לעצמם לשים זין.
אני כן אעיר שבתור מי שזקן מספיק לזכור מה היה פה פעם (כלומר, ברוב בתי הקולנוע עד אמצע-סוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי) אני חושב שהמגה-פלקסים בסך הכל עשו טוב לתנאי הצפיה בארץ.
נתקלתי בדברים האלה גם בראשון ואיילון
וחלק מהבעיות שאמרתי הן ספציפית לאיימקס ראשון. אם זה אצלך גרועים אתה תסבול לגמרי אצל השאר.
לגמרי מסכים שהמגה-פלקסים בסך הכל עשו טוב לתנאי הצפייה. ההרגשה העיקרית שלי היא שמאז "הפיצוץ" שלהם בסוף העשור הקודם ותחילת העשור הזה, הם רחוקים מלהיות מתוחזקים כמו שצריך, גם היחסית מוצלחים מביניהם.
עם העלייה באיכות (והירידה במחיר) של הציוד הביתי, כמות הפעמים שאני אומר אחרי הקרנה "היה עדיף כבר לראות בבית" הרבה יותר מדי גדולה.
ראיתי את חולית בהוט סינמה גרנד קניון בחיפה
והיה דיון באתר על סצנה חשוכה של העקלתון שאמורה להיות מאוד יפה.
בתור מישהו שדעותיו לעיתים מעצבנות, הפעם לא הייתה לי דעה. פשוט לא ראיתי כלום בגלל הפרוז'קטור שקראו לו "שלט יציאה". כלום, פשוט כלום.
מ"הוט סינמה" יש לי בעיקר חוויות רעות
הרבה מהאולמות שלהם בנויים בצורה מוזרה שלא נוח לראות כמעט מאף נקודה, הסאונד לא כמו שצריך, ההקרנה ממש לא חשוכה וגם הייתה הפסקה עד לפני הקורונה.
אבל אם חיפה, אז יס פלאנט חיפה אולם 1 הוא האולם האהוב עליי בארץ, שלצערי אף אולם שהייתי בו במרכז לא מתקרב אליו. אם הסרט שאתה רוצה שם אין סיבה לחשוב בכלל על קולנוע אחר (ואגב פלאנט, מה עם אפשרות לראות מה האולם בצורה נוחה?).
הוא ענק, גדול יותר מהאיימקס לסרטים רחבים*, הכיסאות בו חדשים כמו של ראשון (כלומר, יותר טובים מאיילון), הסאונד שלו עם דולבי אטמוס מושלם**, והמקרן שלו חד ויפה וצבעוני. יש את השלטים הזוהרים בצדדים אבל מרוב שהוא ענק וההקרנה חזקה, זה בקושי מזיז לפינות בצד ושאר ההקרנה חשוכה כמו שצריך. חלום שלי למצוא עוד כזה בארץ.
*נועד להתחרות באיימקס "האמיתי" של הקריון מלפני עשור, ולכן הוא 2.39 פשוט עצום. האיימקס של פלאנט בשאר הארץ היום קצת פחות רחבים אבל יותר גבוהים, כלומר המסך יותר גדול, אבל רוב הסרטים לא ממלאים אותו גם ככה. מבחינת השטח שבשימוש ב-2.39, חיפה לוקח את האיימקס. האולמות עם האטמוס בראשון או הגדולים של איילון לא גדולים כמוהו.
**איימקס מתבססים על 5 ערוצים עם ווליום מוגזם. דולבי הולכים על 11 ערוצים, כולל על התקרה, וכמה שיותר איכותי. הצליל שם נקי ויפהפה וחזק מספיק, בלי להתרחש כמו באיימקס. הייתי שם בהקרנה של "חיות המחמד של הארי פוטר 1" או איך שלא קראו לזה כמה שבועות אחרי שהתקינו את זה. יש שם סצנה שאחת הדמויות שומעת סדק בתקרה ואז מרימה אליו את הראש, וזה היה כל כך מדויק ואמין רק ברמקולים העליונים באולם שכל הקהל הרים את הראש לוודא שהכל בסדר.
הו, מעניין
כמעט מחצית מהסרטים בקולנוע שראיתי בעשור האחרון היו, מבחירה, באולם 1 בפלאנט חיפה (רק בעת האחרונה אני נוטה מדי פעם למובילנד. אני אוהב את הכורסאות). אשתדל להעריך אותו הרבה יותר בביקורים הבאים!
הכמעט-מחצית השנייה של הסרטים שראיתי בעשור האחרון היו באולם 2 של אותו פלאנט. תקן אותי אם אני טועה (אתה מבין בזה הרבה יותר ממני) אבל גם אולם 2 הוא ענק ועם דולבי אטמוס. לא? לא זכור לי שראיתי הבדלים ביניהם מבחינת חוויית צפייה.
2 גדול ועם דולבי, אבל לא כמו 1
הוא קטן יותר באיזה 10-15%. זה עדיין אולם גדול מעולה, פשוט לא המפלצת ברמה בינלאומית שהיא 1. ראיתי בו את כל הבלוקבאסטרים כשהייתי בחיפה (פשוט כי זה מה שמוקרן בו. הייתי רואה בו גם את השאר אם היה אפשר).
אם אנחנו כבר פה, בהרבה בתי קולנוע שהייתי בהם באירופה היו באתר פרטים מלאים על גודל המסך, האולם, המרחק מהמסך, המקרן ועוד כמה דברים. בארץ לא מכיר אף רשת שעובדת ככה. מה הסיכוי להרים כזה בארץ? מישהו יודע אם המידע הזה זמין איפשהו?
צריך להפסיק לעשות סרטים על גיבורי על
יש יותר מדי מהם והם משתלטים על הכל.
לי אישית גיבורי על לא מזיזים שום דבר ולא מעניינים אותי. מרגיש שכל האנרגיה מופנית לשם וזה מעצבן לאללה. עוד ספיידרמן ועוד באטמן ועוד ספיידרמן ועוד באטמן ועוד סרט של מארוול…. כולם בומבסטיים וריקניים כאחד.
בא לי לראות דברים חדשים שעושים עם התקציבים האלה.
הציבור מצביע ברגליים יאח
(ל"ת)
אני לא יודע כמה זו דעה לא פופולרית
אבל אימת הפנטום הוא לא הסרט הגרוע ביותר של מלחמת הכוכבים.
הוא בהחלט לא סרט טוב והוא מכיל לא מעט רגעים מביכים בטירוף, אבל כן אפשר להעביר איתו את הזמן ויש לו עלילה שניתן להבין באופן פשוט, מה שאני לא יכול לומר כלל על הסרט שבא לאחרו מכן.
מתקפת המשובטים אמור היה לקבל את התואר של הסרט הגרוע ביותר של מלחמת הכוכבים ובמקום זה הוא דווקא קיבל ביקורות חיוביות במקצת.
מדובר בסרט משעמם בטירוף, מסובך וטיפשי יתר על המידה ועם רומנטיקה שנראית כאילו היא לקוחה מאיזה סדרת טלויזיה רומנטית טיפשית לנוער. אמנם יש בו פחות ג׳אר ג׳אר בינקס (אם כי יש שם סצינה אחת של ג׳אר ג׳אר בסנאט שיכולה בקלות לנצח, או להגיע לפחות למיקום גבוה, בתחרות הסצינות המביכות ביותר של ג׳אר ג׳אר בינקס), אבל יש בו את היידן כריסטנסן שכל רגע איתו הוא סיוט. הוא אמור להיות בחור בן 19 אבל הוא מתנהג כמו ילד בן 5. בחיי שאנאקין הילד מהסרט הקודם כבר נראה יותר בוגר ממנו.
זה הסרט הגרוע ביותר בסדרת מלחמת הכוכבים ואחד הסרטים הגרועים ביותר שיצא לי להיתקל בהם.
ואם כבר מלחמת הכוכבים: סולו הוא אחלה סרט.
אמנם הצילום האפרורי לא מתאים לאווירה הכיפית של הסרט, מה שקצת מפריע, אבל מלבד זה באמת מדובר בסרט נחמד ביותר.
שילוב של סרט פיראטים, סרט שודים, אופרת חלל ומערבון בסרט אחד, וזה ממש כיף.
האווירה קלילה ונחמדה, הדמויות השונות נחמדות ומגיע לסרט קרדיט על כך שהוא היחיד מבין סרטי מלחמת הכוכבים שהכוח לא מוזכר בו כלל וגם המרד באימפריה בקושי נכנס (הייתי שמח שלא היה נכנס בכלל, אבל אני עדיין מעריך את זה שלפחות זה לא הפך לנושא המרכזי של הסרט כמו שקרה בכל שאר הסרטים שדיסני הוציאו במלחמת הכוכבים).
יאללה נו
נקמת הסית' הוא הסרט הכי טוב בסדרה.
משווה ומעלה:
הכי טוב זה אחרוני הג׳דיי.
המנדלוריאן ובובה פט משעממות יותר מהפריקוולים.
במקרה של אחרוני הג׳דיי, הדעה הלא פופולרית תהיה שמדובר בסרט בסדר כזה
מעריצי מלחמת הכוכבים מתחלקים בין אלה שחושבים שזה הסרט הטוב ביותר בסדרה (כמוך וכמוני) לבין אלה שחושבים שזה הסרט הגרוע בסדרה, אבל אין כמעט אנשים שחושבים משהו באמצע.
אני אישית עוד לא נתקלתי ברשת (או לפחות לא זכור לי) באחד שאמר על האחרוני הג׳דיי ״וואלה סרט בסדר כזה. לא מהטובים ביותר בסדרה, אבל גם לא מהגרועים ביותר בסדרה, איפשהו באמצע״.
אין על סרטים מפצלים, הדבר האהוב עלי
לפי החישןב שלי- מעדיף 10 סרטים נוראיים ו5 מדהימים מ15 בסדר כאלה. אם כבר אנחנו בדלפים חיוביים- אמא! יצירת מופת.
לא חושב שאמא הוא יצירת מופת אבל בהחלט סרט הרבה יותר טוב ממה שהרוב אומרים.
זה מהסרטים האלה שהייתי חלוק לגביהם אבל עם הזמן והמרחק זוכר יותר לחיוב.
אה, אני חושב ש"עליית סקייווקר" לוקח את התואר הזה בהליכה.
מבין הפריקוולים, "אימת הפאנטום" היה ידוע במשך שנים כגרוע מהשלושה, אבל אני חושב שעם הזמן הקונצנזוס השתנה ו"מתקפת המשובטים" לקח את המקום הראשון בדירוג, מכל הסיבות שציינת.
בנוגע ל"אחרוני הג'די" – אני בהחלט במחנה ה"לא אוהבים". מאוד התאכזבתי ממנו בצפייה ראשונה, ומאוד לא הערכתי את מה שהוא ניסה לעשות (כלומר, אני מעריך באופן כללי את מה שהוא ניסה לעשות, אבל חושב שזה היה מאוד לא נכון לעשות את זה בפרק 8 מתוך סאגה של 9 פרקים, מבלי שתהיה לזה שום הכנה בפרקים הקודמים), אבל כן יש בו כמה היילייטים ראויים לצפייה. בסופו של דבר – וואלה, סרט בסדר כזה. לא מהטובים ביותר בסדרה, אבל גם לא מהגרועים ביותר בסדרה, איפושהו באמצע. אבל יותר קרוב לקצה של ה"גרועים".
לעניין האוטר
ישנם סרטים שהם יצירה אישית של הבמאי, ישנם סרטים שהם תוצר מסחרי של המפיק וישנם סרטים שהם ההתגלמות הקולנועית של השחקן הראשי. כך תמיד היה וכך תמיד יהיה.
רוצים דעות לא פופולאריות? אז הנה שתיים כאלה, לפחות באתר הזה:
א. לכל סרט יש סאבטקסט והעיסוק בו ראוי, רצוי ונחוץ להבנת הסרט. התנגדות לכך איננה אלא אנטי-אינטלקטואליות.
ב. מבקרי הקולנוע האמיתיים הם אלה שאתם קוראים להם שניצרקליינים – אלו שבאמת מבינים בקולנוע ויודעים לנתח סרט עפ"י אמות מידה מקצועיות גם אם לא חייבים בהכרח להסכים לדעותיהם. כל השאר זה תוצר של עידן האינטרנט ותרבות ההמונים, ואידך זיל גמור.
לדעתי כתבת כמעט דבר והיפוכו
איך אתה יכול לצפות לדיון וניתוח, כשאתה טוען בסעיף הבא שרק מי שמגיעים עם ידע מאוד ספציפי (בית ספר לקולנוע או אומנות) יכול לנתח? ואם לכל סרט יש סאבטקסט, מה זה אומר על כל הסרטים שמבקרים מהז'אנר הזה לא ממש מבקרים? שהם לא סרט? או שאין להם סאבטקסט?
לא דבר והיפוכו אלא דבר ומשלימו
למי שיש כלים לניתוח יכול לנתח וזה נכון לגבי כל תחום אמנות. אמירות כגון "הציור הזה הוא קשקוש וגם הילד שלי יכול לצייר ככה" אינן בגדר ביקורת, לא מקצועית לפחות.
סרטים שהמבקרים ה"אליטיסטים" לא מבקרים הם סרטים לא רציניים או לא איכותיים. במאמר הפתיחה של האתר הזה התלונן רד פיש שהמבקרים "שונאים" סרטים (פעם הם כן היו מבקרים הכל, היום יש חלוקה של סוגי מבקרים לפי סרטים כמו בעיתון הארץ) ולא היא. הם פשוט בעלי קריטריונים גבוהים ורוב התוצרים, כמו בכל דבר, הם רעים עד בינוניים.
אמנות נעשית למען תרבות ההמונים, לא לקומץ קהילה משכילה 'אליטיסטית'
קולנוע זה קל, הרי זה תחום שממש ניזון מהקהל הרחב, אז במבחן המציאות אם מבקר "אליטיסט" (זו לא מילה מתאימה לדעתי) טוען בעד או נגד סרט אך הקהל מצביע הפוך ברגליו, מה ערך הביקורת?
אתה צודק בכך שלביקורת של אדם עם השכלה בתחום יש נדבך חשוב, אבל לא ערך בלעדי, וההמונים הם בסוף מי שמשמעותיים בהעלאה או הורדה של יצירה. סרט בלי צופים הוא חסר משמעות, וזה נכון גם בתחומים אחרים.
אולי הקיצונות האומנותית כמעט הכי רחוקה מקולנוע היא ציור, וברור שלעולם לא יהיו לי הכלים לנתח טכניקות או להזכיר קונטקסט רחב וכו'. ועדיין, יש לי העדפות מאוד ברורות שנובעות מתגובה די רגשית, ולמעשה קל לי לתת הסבר מאוד מנומק ל-למה אני אוהבת יצירה אחת או לא אוהבת אחרת. לא רק שההסבר מנומק, אלא גיליתי שיש אומנים שאני פשוט מגיבה אליהם מאוד חיובי, גם אם פתאום צצה יצירה מה זה לא קשורה/דומה ליצירות הדומיננטיות שלהם. כלומר יש איזושהי העדפה מבוססת, גם אם אין לי לקסיקון מקצועי בראש. ואותו הדין, לדעתי, בסרטים.
קולנוע הוא מדיום בידורי
שברבות השנים הגיע גם להישגים אמנותיים (זה קרה גם באמנויות אחרות כמו הרומן, הג'אז והרוק). המבקרים המסורתיים אינם שוללים בהכרח סרטים בידוריים ואינם משבחים בהכרח כל סרט אמנותי ואפשר גם לא להסכים לדעתם (כך אני למשל) אבל השלילה הגורפת של ה"שניצרקליינים" אינה במקום וצריך גם להבדיל בין הביקורות המלומדות שלהם לבין ביקורות לא מקצועיות, כנות, מנומקות ומנוסחות יפה ככל שיהיו, שאינן באותה ליגה גם אם יש להן את הלגיטימיות שלהן.
איפה ראית שיש שלילה גורפת של ה"שניצרקליינים"? זה נשמע יותר משהו של תחילת האתר
הרבה זמן לא נתקלתי במונח הזה כאן עד שאתה העלת אותו. בכל מקרה לא הבנתי למה אתה מחשיב את הדעות שלך כלא פופלאריות, בעיניי חלקן אובייס הושאר סתם חרושות אבל אם זה נותן לך סיפוק להרגיש מיוחד אז תפאדל. בעיניי לפחות המילה סאבטקסט קצת מרדידה סרטים במקום להעמיק אותם. קצת להתייחס ליצירה כמו סיפור בבגרות בספרות שיש לו משמעויות שהם :א ,ב, ג. אני יותר חובב את הגישה הסובייקטיבית לסרטים, שמאפשר לצופים לדלות יותר מהסרט מאשר איזה סאבטקסט שמבקר או חלילה הבמאי קבע לסרט (זה על ההתחממות הגלובלית, בעעע).
אפשר לדעת מה זה לנתח סרטים על פי אמות מידה מקצועיות? האר את עיניי בבקשה, מתי ניתוח סרט מקבל תו תקן של אישור מצידך ומתי לא. קראתי הרבה ניתוחי סרטים מגולשים חובבים שאין להם השכלה קולנועית שהיו הרבה יותר מעניינים ומעמיקים ממבקרי סרטים, שהרבה פעמים די חזוירם על עצמם וניגשים לדברים היותר מובנים מאליהם.
כמות התגובות שקיבלתי כאן
מוכיחות שהבעתי דעות לא פופולריות, לפחות כאן. זה לא עושה אותי מיוחד אלא בעל דעה אחרת. לדעתי, התרשמות סוביקטיבית מסרט היא זו שהרבה פעמים חוזרת על עצמה מבחינת הטיפול בפני השטח של הסרט ואילו עיסוק בסאב-טקסט נותן לסרט הקשר רחב יותר ומאיר את המהות הנסתרת שבו ולפיכך מרתק יותר.
ביקורת של אורי קליין שכל כך הושמץ כאן בעבר, למרות שהרבה פעמים אני לא מסכים עם דעותיו לגבי סרטים, היא מקיפה, מרחיבת אופקים ומעניינת הרבה יותר מכל ביקורת שפורסמה כאן או בפורומים דומים. כנ"ל גם נחמן אינגבר שכבר לא מבקר אבל בעבר זכה ששמו יוצמד ל"שניצרקליינים".
אני קורא את רוב הביקורות שקליין מפרסם ולא זוכר לי שיש בהם אחמנטים ניתוחיים יוצאי דופן או פרשנויות מאירות עיניים במיוח
ופרשנויות סובייקטיבות לרוב פחות חוזרות על עצמן מרוב הביקורות שאני קורא שכתבו כל מיני מרצים למיניהם. בכל מקרה נהדר לגלות שיש לך שליטה על כל המידע שעובר ברשת כדאתה יכול חסווג בצורה כזאת מוחלטת היכן יש התעסקות שטחית והיכן לא.
והתגובות הרבוצ שקיבלת הן לא בגלל שהבעת דעות לא פופלאריות ומאד מקוריות אלא בגלל שהן די מתנשאות ו,סליחה על המילה, קצת מטומטמות.
אגב, אתן פה דעה חמה משלי, פשוט הניסוח שלך הזכיר לי
שהבעיה שלי היא לא עם המבקרים ה"אליטיסטים" שזו העבודה שלהם, זו ההשכלה שלהם וזה מה שהם יודעים לעשות. אלא עם אנשים שלוקחים יותר מידי קשה את הביקורות האלו.
איכשהו בקולנוע זה פחות מציק לי, אבל דיברת על ג'אז ורוק ועוררת אצלי את כל התחושות האלו, ששכחתי כבר, כי אני נמנעת מאינטראקציות כאלו. האימוץ המלאכותי הזה של הידענות המעושה, זה מטריף אותי, בקטע רע. ביחוד כשבמבחן המציאות למדתי הרבה דברים על מוזיקה/קולנוע/אומנות מאנשים מהמקצוע, שפשוט הנגישו מידע או אנקדוטות, בלי לקחת את הבעלות המתנשאת, ובלי להתעקש על פרטים וז'רגון שלא אומרים לי כלום.
במקצועי אני מדענית, ופעם אמרו לי שמדענית טובה יכולה להסביר מה היא עושה במילים שכל אחד יבין. הגיעה הקורונה ולימדה אותי עד כמה זה נכון (כמות הפעמים בהן הסברתי את סוגי הבדיקות, למשל, או מה קורה בחיסון רנ"א..)
אני יכולה לבחור מילים שישאירו את האדם הממוצע, גם מדען מתחום אחר, מבולבל ומתוסכל. אבל שלא בקונטקסט מקצועי, אין בזה טעם או הגיון, אין בזה מטרה וזה סתם טיפשי. אם השיח היחיד שאתה יכול לנהל על אומנות הוא שיח שישאיר את רוב האנשים מחוץ לשיחה, הבעיה היא לא תרבות ההמונים, אלא אגו שברירי.
מאיפה איש הקש הזה?
את יוצאת מנקודת הנחה שהמבקרים המדוברים משתמשים בז'רגון כבד ובמונחים הברורים רק ליודעי ח"ן וזה לא כך. הביקורות הנ"ל ברורות בהחלט ולא מתנשאות או מדירות את ההדיוטות ומי שמעדיף אחרות, זה עניין של סגנון.
לא הצלחתי להבין את הדעה שלך. בהתחלה זה "לכל סרט יש סאבטקסט" ואחר כך זה רק לסרטים איכותיים. האם הרוק והג'אז התחילו כצורות לא אמנותיות והתפתחו אחר כך לצורות אמונתיות? זה פשוט לא נכון היסטורית. הרוק המוקדם והג'אז המוקדם קיבלו התעלמות מוחלטת מהמבקרים של זמנו בגלל שלל סיבות, ועכשו הם נחשבים כיצירות אמנותיות מופתיות. אני גם לא בדיוק מבין מה זה ניתוח "מיקצועי". מקצועי ברמת הוכניקה הקןלנועית, או מקצועי מבחינת הניתוח?
ולא לשכוח ששניהם במקור ניכוס לבן של תרבות שחורה
בקונטקסט חברתי תרבותי, מדובר במה שהאליטיסט הממוצע החשיב כתרבות נחותה של אנשים נחותי.
ערבבת בין דברים שונים שכתבתי
בהקשר הכללי של סרטים אמרתי שלכל סרט יש סאבטקסט. בהקשר של המבקרים הנידונים אמרתי שכיום (אלה שעדיין פעילים) הם מבקרים רק חלק מהסרטים – החשובים יותר. לגבי שאלתך על מה זה מקצועי, התשובה היא שני הדברים במינונים שונים (ראה למשל את ביקורותיו של אורי קליין).
לגבי ההיסטוריה של שני הז'אנרים המוזיקליים, אתה טועה. הג'אז נתפס לפחות עד מלחמת העולם השנייה כמוזיקה לריקודים והאמנים היחודיים שלו כלואיס ארמסטרונג ודיוק אלינגטון הוכרו בעיקר ע"י מבקרים מוזיקלים ורק לאחר מכן קיבלו את איקוניותם ההיסטורית. רק לאחר המלחמה, עם עליית הבי-בופ, הפך הג'אז לז'אנר מוזיקלי אוונגארדי ואמנותי נטו.
הרוק התחיל כרוק'נ'רול שהיה לא יותר ממוזיקת ריקודים לנוער של שנות ה50. רק החל משנות ה60 וה70 הוא התפתח גם לכיוונים אמנותיים יותר אבל בהחלט לא תמיד.
אל תספור אותי עם האלו שלא מסכימים איתך, אני לא יודע אם אני מסכים איתך או לא, בגלל שאני עדיין לא מבין את הדעה שאתה מציג פה. יש לי חשש שאני ואתה לא מגדירים את המילים 'סאבטקסט' 'בידורי' 'אומנותי' 'חשובים' 'קלאסיקות' באותה צורה ולכן אנחנו מנהלים דו שיח של חרשים. זה לגמרי אשמתי, פשוט לא הבנתי.
לגבי מה שאני (מקווה ש)הבנתי. הורי מנויים על עיתון הארץ אז אני קורא את הביקורות של אורי קליין לפעמים. את אינגבר ואת שניצר כמעט שלא, אז אני לא מביע דעה עליהם. אני לא זוכר שאורי קליין מתייחס בביקורות שלו לצדדים הטכניים של עשיית קולנוע. למדתי בעין הדג במהלך השנים הרבה יותר על זוויות צילום, תאורה, ועל שוטים ועל קאטים הרבה יותר מאשר הביקורות של קליין. בלסיום, דורון פישלר הוא מבקר הקולנוע הכי טוב שאני קראתי באיזושהי שפה ויש לי תחושה שהסיבה שהוא הפסיק לבקר קולנוע קשורה לחוסר ההסכמה ביניכם על מה זה ביקורות קולנוע. יש לי תחושה שאני מסכים איתו, אבל שוב, זה רק תחושה כי לא לגמרי הבנתי
ושוב
אצל מבקרי קולנוע אמיתיים אין התיחסות לסאב טקסט בהכרח. יש התייחסות לסרט כאל מכלול על כלל הקשריו. ניקח לדוגמא את הביקורת של אורי קליין על סמטת הסיוטים:
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/.premium-REVIEW-1.10581759
לעומת זו שפורסמה כאן באתר. בעוד שביקורתו של קליין עוסקת בספר ובגרסה הקולנועית הקודמת שלו, בתקופה המוצגת בסרט, באסתטיקה שלו ובחוויית הצפייה, הביקורת בעין הדג נוקטת בציניות ובהתחכמות שאם נגרד אותן נגלה עיסוק בפני השטח של הסרט ותו לא. זה ההבדל בין ביקורת מקצועית לביקורת חובבנית. שתיהן לגיטימיות והנסיון להמעיט מערכה של הראשונה והצגתה כנפוחה, משעממת ולא מובנת, כמו שנעשה כאן לפחות בעבר, אינה לעניין.
אתה טוען שאין כאן התייחסות לסאב טקסט ואז אחכ מביא טקסט שגם בו אין סאב טקסט.
מה דעתך על טקסט על להביא טקסט שמתייחס לסאב טקסט?
יש פה אכן ניים דרופינג וקצת דיבור על סרטי וספרי עבר, אבל אין ניתוח קולנועי של ממש. סורי אבל לכתוב סיפור על החלום האמריקאי ושברו זה לא ממש ניתוח מעמיק, זה פחות או יותר הביטוי הכי מאוס שקיים. גם חיפשתי היכן קליין התייחס לאסטתיקה ולצילום של הסרט לעומק ולא מצאתי יותר מדי. הוא אמר שלסרט יש צבעוניות דחוס לעומת השחור לבן, שזה די נכון לגבי כל סרט בצבע לעומת סרט בשחור לבן. דווקא הסרט הזה, בטח יחסית לסרטים אחרים של דל טורו, לא צבעוני במיוחד. רוב סצנות הקרקס צהבהבות ומאובקות, והסצנות בעיר נעות בין כחלחלות לחומות גם כן. אפילו הבעתי אאכזבה מסויימת מהשימוש בצבע וחשבתי שהגרסת שחור לבן כנראה יותר מתאימה לסרט, שהתאורה ועיצוב ההפקה הם החלקים המרשימים בו.
האמת שאני מחבב חלק מהטקסטים של קליין אבל זו בין הביקורות הפחות מעיינות שקראתי על "סמטת הסיוטים", אם זו דוגמה על איך עושים את זה נכון אז היא די רעה.
כמו שאמרתי
עניין הסאב טקסט וביקורות הקולנוע שהתייחסתי אליהם הם עניינים שונים. הבאתי דוגמא לביקורת קולנוע רצינית ואינטלקטואלית. ניים דרופינג זה זריקת שמות באופן שטחי עם קשר מינימלי לעניין הנידון על מנת להציג את הדובר כידען. זה לא המקרה כאן. כל מה שמצויין קשור להתייחסות לסרט עצמו והמכלול, גם אם אינו מעמיק במיוחד, קוהרנטי ומקיף יותר מהתייחסות לפני השטח של הסרט.
אז אולי במקום להביא ביקורת שהיא חצי כוח תביא טקסט עם סאב טקסט אובייקטיבי, לפי תפיסתך
הביקורת הזאת לא סיפקה יותר מדי ביסוס לטענותיך. בלי להתקשקש על משמעות המונח ניימדרופינג, בפועל קליין פשוט ציין כמה השפעות ומקורות שהסרט התבסס עליהם. דבר שלא האיר את עיניי במיוחד כי לציין את הספר שהסרט מבוסס עליו זה לא חידוש גדול והוא לא הפיק איזה מסקנה מעניינת מכל הדברים שציין, כך שאומנם יש קשר לנושא אבל זה לא מספיק בשביל להפוך את זה לביקורת אינטילגנטית ומעניינת.
בינתיים הדבר היחיד שזקפת לזכות הביקורת היה שהיא הביאה מידע שהוא יותר מעמיק מהתייחסות לפני שטח של הסרט, שזה אכן נכון אבל המידע לא מעמיק בהרבה מאחר והמקורות שציין הם פחות או יותר פני השטח של הסרט. זה ממש סרט שמתהדר בהשפעותיו וגם מי שלא חוקר קולנוע או מומחה גדול יכול לשים לב לכך בבירור. אם זה טקסט מעמיק לדעתך אז כנראה ההגדרות שלנו שונות, אני הרגשתי שהוא לא חידש לי דבר. אם כבר הביקורת בסריטה לסרט באמת התייחסה לסאבטקסט והיא דוגמה לטקסט קצת מעמיק יותר, אבל שם עשו את זה עם הרבה פחות התנשאות ודיבור גבוה מקליין
קראתי עכשיו את הביקורת בסריטה
והיא באמת דוגמא למה שהתכוונתי אליו, והפסקה האחרונה מתחת לאזהרת הספוילרים היא גם דוגמא טובה להמחשת סאב טקסט.
הדעות לא פופולריות באופן יחסי
אבל אני רוצה לפרק רגע את הטענות שלך:
א. בנוגע לסאבטקסט – זו סוגיה של ביקורת אמנות ואיך מתייחסים אליה. אני ממש לא בטוח שלכל סרט יש סאבטקסט באופן אובייקטיבי; אני בטוח שלכל סרט יש סאבטקסט באופן סובייקטיבי.
זה בסדר גמור, שוב, כי זו סוגיה של הסתכלות על יצירה: היוצר מעוניין להגיד דבר Y, הוא מצהיר זאת, הוא מביים את סרטו כך, השחקנים עוסקים בזה, אבל האמנות נצפית על ידי מספר רב של אנשים – וחלקם שואב משם משמעויות סובייקטיביות שלא היו כוונת היוצר.
האם זה ראוי, רצוי ונחוץ?
במידה מסוימת – כן, כי זה הכיף. זה היופי בקולנוע ובלשפוך משמעויות נוספות ולהחיל הקבלות ומה לא.
במידה מסוימת – לא, זה מעיק, כמו דיונים באינטרנט שמוציאים את כל העוקץ מהסרט ומרוקנים אותו לשיח זהויות מנותק.
אני יכול למצוא סאבטקסט "איכות סביבה" בכל סרט אסונות, למשל. או סאבטקסט להטבפאקי בכל דרמה משפחתית או פוסט-טראומה בסרטי גיבורי על וכן הלאה. האם זה ראוי, רצוי ונחוץ? לא תמיד.
ב. בנוגע לכלים הניתוחיים שיש למבקרים – כן, יש להם מיומנויות אמנויות רחבות יותר כדי לנתח סרט, זה נכון. זה קיים בכל אמנות – בלט, מוסיקה ושירה. בהמשך הדיון כאן ראיתי שנכתב לך לגבי שפה ברורה לציבור – זה חשוב, וזה תוצר מבורך של עידן האינטרנט. לא רק שאני לא חייב להסכים לדעותיהם, אני גם יכול לומר בפה מלא שאין לי עניין לקרוא את דעותם והניתוח שלהם כי הוא לא רלוונטי אלי, הוא לא מוסיף לי בשום צורה ואני מקבל הרבה יותר ידע, עניין, סקרנות ורגש מדיון בתגובות בעין הדג מאשר ביקורת של שניצקליין תורן.
זה פשוט אנכרוניסטי לחלוטין. קבוצות שמרכזות אצלן כח ולא חולקות עם הציבור, וכשהן חולקות, מקפידות על שימוש בשפה מאוד ספציפית ובסגנון מאוד ספציפי. זה קורה (וקרה) במדעים, במשפטים, בפוליטיקה וכמובן באמנות. אז התופעה המבורכת של ביקורת קולנוע שמדברות לקהל רחב – היא נפלאה, והיא היא ביקורת הקולנוע האמיתית…
סאב טקסט הוא לא ענין סובייקטיבי אלא אובייקטיבי. כדי להבין אותו צריך לדעת באיזה אמצעים התמש הבמאי ולשם איזו מטרה ולזה צריך להבין משהו לגבי שפה קולנועית. כאן מתחבר גם העניין של המבקרים המקצועיים, גם אם לא תמיד הם עוסקים בסאב טקסט, אבל בכל אופן יש להם משהו מחכים יותר להגיד על הסרט והם לא מסתירים אותו מהציבור או נוקטים בלשון של כהנים. הם כותבים ברמה המיועדת לקורא האינטילגנטי שיכול ורוצה לצלול לעומק הזה. כל השאר, שימשיכו להשתעשע בעין הדג.
אני מרגיש שיש סאבטקסט להודעה שלך
….
אין בכלל שאלה שזה דבר סובייקטיבי. בדיוק בגלל שזה מועבר באמצעים שונים, מתוך מטרות שונות והפרשנות היא שונה.
אתה למעשה בהודעתך הנ"ל נופל בכשל לוגי נפוץ: "אני קובע שרק קבוצה מסוימת (להלן: מבקרי קולנוע) יודעים להסביר סאבטקסט, לכן רק מי שמבין את דברי הקבוצה הזו הוא קורא אינטליגנטי, ולכן רק הקוראים האינטיליגנטים האלו יכולים ורוצים לצלול לעומק הזה".
אין סאבטקסט בסרט מסוים? זה כי אני (=הקהל?) לא מבין.
המבקרים לפעמים כותבים משהו אווילי שאין לו שום קשר למהות הסרט? זה כי אני (=הקהל) לא מבין.
הם כתבו אותו בבירור, לא הסתירו שום דבר, אבל עדיין לא הבנתי? זה כי אני (הקהל)…לא מבין!
ובכן, אלפי שנים של כהני דת וכתות נסתרות השתמשו בטריק הזה. קובעים עובדה. מי שלא מצליח להבין אותה – פשוט לא נמצא בבינה המספקת. מזלך שעלי זה לא עובד.
בוא נדבר בדוגמאות, הכי פשוט. תן לי דוגמה לסאבטקסט עמוק שרק מבקר קולנוע מסוים (לא חשוב לי מי, בעברית או באנגלית) ראה בבינתו.