תמונה קבוצתית: מה אם?

הסרטים האהובים עליכם, אבל עם שינוי אחד קטן.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים להגיב תשובות משלכם, שאלות משלכם, או לבקש עזרה עם הסודוקו שנתקעתם בו.


סרטי קולנוע: אי אפשר בלעדיהם, וגם אי היה אפשר – למה שנרצה להיות בלעדיהם? למשך יותר ממאה שנה, הקולנוע מעשיר את חיינו ומביא לנו מלא סרטים נפלאים ואהובים. ובכל זאת, קשה שלא פעם לראות קלאסיקה או סרט אהוב ולחשוב שאולי הייתה דרך להפוך אותו ליותר טוב. ועל כן, שאלנו הפעם את הכותבים שלנו: "איזה דבר קטן הייתם משנים בסרט שאתם אוהבים?"

יהונתן צוריה: אהיה קצר, תמציתי ומרפרר הפעם: "אף אחד לא אוהב סצנות בלט חלום". זה תקף לכל סרט שבו יש סצנות שכאלה, אבל במיוחד ל"שיר אשיר בגשם". לא, מצטער ג'ין קלי, באמת שאף אחד לא אוהב אותן. אפילו לא אמא שלך. צ'ארלי קאופמן, אתה דווקא בסדר

תום שפירא: הטורף (הזה מ-1987) הוא סרט די מושלם. זה לא סרט שתצא ממנו עם תובנות חדשות לגבי האנושות, אף אחד מהשחקנים שם לא הולך לקרוא תיגר על דניאל די לואיס בזמן הקרוב וזה לא שהוא פורץ גבולות של טכניקה או טכנולוגיה. ובכל זאת, האקשן מהמם (ומגיע בכמויות), עיצוב המפלצת מצוין, האפקטים התיישנו ממש טוב (הם לא ניסו לעשות מה שהם לא יכלו לעשות) וצוות השחקנים אולי לא נוטף כישרון משחק אבל הם לוקחים את המסך לרמות של מגניבות וטסטוסטרון שלא נראו מאז "12 הנועזים". הוא אפילו מצליח להיות יותר שנון מסרט האקשן הרייגניסטי הממוצע – אולי זה בגלל הבמאי ג'ון מקטירנן (שהביא אנרגיה דומה ל"מת לחיות") ואולי זה משהו בנוכחות של שיין בלק על הסט (בתור שחקן דווקא).

זה סרט שאני נהנה ממנו מאז הילדות, חוזר אליו שוב ושוב ובכל פעם יש דבר אחד שממש מעצבן אותי. וכדי להיות אקסטרה מעצבן – זה הדבר הראשון שרואים. שוט הפתיחה שמראה ספינת חלל מגיעה לכדור הארץ. את ארבעים הדקות הקרובות נבלה עם חוליית החיסול (סליחה – 'חילוץ') של שוורצנגר וחברים בג'ונגלים של דרום אמריקה בשעה שהם מפגינים עליונות מוחלטת על היריבים שלהם. עד שמשהו מחליט לחסל אותם ואז פתאום המצב מתהפך והם הניצודים. מי זה יכול להיות? מי הכוח המסתורי שמביס את החיילים הבלתי מנוצחים האלו? יכול להיות שזה הדבר על ספינת החלל שראינו בשוט הראשון שהרס את כל המסתורין של הסרט?! כנראה שכן.

ואתם יכולים להגיד – אבל איך אחרת אפשר יהיה למשוך את הצופים לאולם בלי ה-'היי קונספט?' ולכם אני אומר בחזרה 'שקט! בשנת 1987 ארנולד שוורצנגר לא היה צריך שום עזרה בלמשוך את הצופים לאולם הקולנוע. כל מה שהשוט הזה עושה זה להרוס את ההפתעה, להוריד את רמת המתח שהסרט בונה בכזו מקצועיות במשך איזה ארבעים דקות וסתם לבאס. תנו לנו לחשוב שאנחנו בסרט אקשן גנרי עם שוורצנגר… ורק אז תחשפו שאנחנו בעצם בסרט אימה והאוסטרי הענק הוא בתפקיד הלא סביר של הנערה הסופית.

(וכל עוד אני מתלונן על שוטים מוזרים בסרט הזה – למה כתוביות הסיום, עם תמונות של השחקנים מחייכים, נראות כאילו הגיעו מקרדיטים של סיטקום?)

מתן בכר: רוב האנשים במעגלים שלי ממש לא אהבו את "ונום" ואני יכול להבין מאיפה הם מגיעים. אני חיבבתי אותו, אבל התחושה העיקרית שאיתה יצאתי מהסרט היא של פספוס. בדמיוני, "ונום" התחיל בתור סיפור אהבה בין עיתונאי והטפיל החייזרי שלו (זה פרומו רשמי לבלו-ריי של הסרט), אבל כמה נודניקים באולפנים החליטו שהוא צריך לפנות לדמוגרפיה רחבה יותר. וכך, במקום לקבל את הרום-קום המוצלח ביותר של 2018, קיבלנו עוד סרט קומיקס גנרי. הגיע הזמן לתקן את זה!

בגרסת הרום-קום של "ונום", אדי ברוק הוא עדיין כתב טלוויזיה, אבל נותנים לו לעשות סתם כתבות שטחיות כשמה שהוא באמת רוצה זה לסקר דברים רציניים. בגרסה הזאת בת הזוג של אדי (מישל וויליאמס) לא קיימת, הוא רווק הולל שלא מחפש להתמסד בעתיד הקרוב. ההגעה של ונום אל כדור-הארץ והמפגש שלו עם אדי נשארים כפי שהם בסרט. ונום משתלט עליו, בהתחלה אדי סקפטי לגבי כל העניין אבל עם הזמן לומד להכיר את ונום והם מתחילים לפתח רגשות אחד כלפי השני (הכניסו כאן מונטאז' משעשע שבו ונום מפריע לאדי להביא נשים לדירה). ברקע עדיין יש טפיל מרושע שמשתלט על לא-אילון-מאסק (ריז אחמד) על מנת להשתמש בחללית שלו כדי לחזור לכוכב הבית שלהם ואז להשתלט על כדור הארץ עם כוח פלישה גדול. אבל זה פחות חשוב כאן.

יש רגע בסוף המערכה השנייה של "ונום" (האמיתי) שבו ונום אומר לאדי שהוא חשב להצטרף לכוח הפלישה הזה אך שינה את דעתו והחליט להישאר ולהגן על כדור הארץ. כשאדי שואל אותו מה גרם לו להתחרט, ונום עונה "אתה, אדי". זה הרגע שבו הבנתי שיש כאן סרט רומנטי שנשדד מאיתנו. בגרסה שלי, אחרי המשבר ביחסים שתמיד קורה בסוף המערכה השניה בסרטים האלו (אולי ונום "תופס" את אדי עם אחד הטפילים האחרים שהגיעו מהחלל), ונום מתכנן להצטרף לטפיל הרשע על החללית, אבל אדי מבין שהוא אוהב את ונום, רץ לשם ומצהיר על רגשותיו. הם מתאחדים, מצילים את היום וחוזרים הביתה בתור זוג רשמי.

זוהר אורבך: "ילדות רעות" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם. ובכל זאת, יש לו שני חסרונות. חסרונות לא במובן של בעיות בסרט (שהוא, כאמור, אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם), אלא חסרונות שמונעים מכל מיני אנשים לראות את גדולתו הנ"ל. 

העניין הראשון הוא ש"ילדות רעות" הוא לא סרט מרשים במיוחד במובן הקולנועי. עיצוב התפאורה והתלבושות שלו לא רע, אבל הוא לא מגובה בצילום ועריכה שנותנים לסרט איזשהו שיעור קומה קולנועי שמאפשר לחשוב עליו כעל סרט גדול באמת. האשמה העיקרית בכך היא השיטה: כשהוליווד רוצה לשווק סרט לבני הנעורים, לא דחוף לה להביא מישהו שיהפוך את הסרט לחגיגה של קולנוע. גם סרטי התיכון המשובחים ביותר נראים, ברובם, כמו פרק קצת מושקע בסדרת טלוויזיה, וזה חבל. 

בשביל לפצות על כך, הסרט נשען בעיקר על הכתיבה והמשחק, היבטים שהוא מוצלח מאוד בהם, אבל גם בהיבט הזה, "ילדות רעות" היה יכול לעלות מדרגה אחת מעל, לקומה שממנה גם המבקרים הקשוחים ביותר יוכלו להודות שמדובר בהישג אמיתי. המשוכה השנייה של "ילדות רעות" היא לינדזי לוהאן. היא בהחלט שחקנית טובה, אבל ב"ילדות רעות" היא מגישה הופעה קצת אנמית בתפקיד שיכול היה להיות עסיסי במיוחד. אולי זה נובע ממעמד הכוכבת של לוהאן באותן שנים – קיידי היא דמות של נערה שמגלה כמה כיף זה להיות בשרשרת המזון, כמה כוח יש לילדות הרעות בידיים, אבל כשהסרט עוד היה בצילומים, לוהאן לא באמת הרשתה לעצמה להיראות כמו מי שמסוגלת ללכלך את הידיים. היא העדיפה לגלם את קיידי כטליה תמימה שבמקרה גילתה שהיא יכולה להיות מלכת הכיתה, ולא כמו לביאה צעירה עם הורמונים של תיכוניסטית. אם מישהו היה אומר לה "לינדזי, את מעדיפה להיות שחקנית טובה, לא כוכבת אהובה", אולי ההופעה הראשית שבמרכז הסרט הייתה יכולה להיות קצת יותר אנרגטית. לפעמים אני פשוט חושב שהדרך הכי נכונה לפתור את הבעיה הזאת הייתה לפתוח חור-תולעת ל-2011, להביא לתפקיד של קיידי את ג'ניפר לורנס או אמה סטון ולסגור עניין; הן בפירוש שחקניות שמרשות לעצמן, גם בתור מגה-כוכבות, להיות פחות חביבות משלוהאן הרשתה לעצמה בתחילת המילניום.

יצחק בארי: מהו הסרט הטוב ביותר של מארוול? זאת שאלה שפרנסה ותפרנס כתבות וטורי דעה עוד זמן רב, אבל נכון לכרגע, ובלי הרבה סיכוי שזה ישתנה – התשובה שלי היא "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". נכון שהוא לא הגיע לשיאים של צמד סרטי הנוקמים האחרון, אבל דווקא בגלל זה, ולמרות שקשה להצמיד את המילה שאני הולך לכתוב לסרט שהיה בזמנו האירוע הגרנדיוזי של השנה – היתה שם אינטימיות נהדרת שריסקה לי את הלב.

נימוקי השופטים מובאים בהרחבה כאן, ועיקרם הוא פיצוח דמויות מדהים של טוני סטארק וסטיב רוג'רס. המערכה האחרונה, בה הקפטן ואיירון מן נאבקו על חייו של באקי, היתה אמוציונלית, מרתקת ואדירה, ולא יצאה לי מהראש שבועות רבים אחר כך. טוני סטארק מאבד את הרציונליות מול המראה של הוריו נרצחים בדם קר ומנסה להרוג את באקי, וסטיב רוג'רס מצליח למנוע את זה ממנו. 

המערכה הזו אפקטיבית כל כך כי הדמות של קפטן אמריקה בסרט הזה היא התגלמות האמונה העיוורת בדרכך, בלי לשים לב לפגמים שלך בעצמך. הצדקנות שלו כבר גובלת בצביעות, אחרי שדווקא טוני סטארק מסוגל להודות בחסרונותיו; אבל סטיב רוג'רס – תמיד צודק. תמיד. ומפני שדווקא הקו הזה די ננטש אחר כך, וקפטן אמריקה – יש להודות – לא עשה דרך מאד מעניינת מבחינת הדמות ב'מלחמת האינסוף' ו'סוף המשחק', תהיתי מה היה קורה אם טוני סטארק כן היה מצליח בזעמו להרוג את באקי בארנס.

צריך להודות שבאקי היה דמות מיותרת בצמד 'הנוקמים' האחרון, ובסדרה שנשאה את שמו היה אפשר להסתדר בלעדיו בלי הרבה מאמץ. אז מה היה קורה אם להבי האנרגיה של איירון מן היו חורכים את ליבו של באקי? האם סטיב היה נשאר רציונלי בכזה מצב? האם אחרי שטוני סטארק היה מתפכח מהצער והזעם עוד היה עתיד לשיתוף פעולה ביניהם?

הפירוק של מטען רגשי כזה היה יכול להוסיף נופך נהדר ל'סוף המשחק', כשהשלמה עם אובדן, הכרה באנושיות הגיבורים החזקים בעולם ופיצוח של עניין הנקמה ככלל היו משדרגים את החוייה הכוללת בהרבה, כמובן אם היו נעשים נכון. אבל מארוול לא הלכו על זה עד הסוף. התהיה היחידה כעת היא האם סדרת 'מה אם' המתקרבת תתרום גם קטעים כאלה ליקום הקולנועי, או שתסתפק בלשחק עם הכלים על הלוח בלי לרדת לעומקים מסובכים מדי. 

טווידלדי: ברשותכם, אבחר בשתי אפשרויות. קודם כל, הייתי מקצר את 'להציל את טוראי ראיין' באיזה טר"ש או שניים. "להציל את טוראי ראיין" הוא, בצדק, הסטנדרט לסרט מלחמה ריאליסטי. הדבר הוא בגלל שתי סצנות הקרב המדהימות, בפתיחה ובסיום: ההסתערות על חוף 'אומהה' בנורמנדי (גזרת 'דוג גרין', ליד וירויל-סור-מר) ב-6 ביוני 1944, וההגנה על עיירה צרפתית דמיונית בסוף הסרט. רק מה, שבאמצע יש סרט מסע מאוד סטנדרטי. וארוך. ארוך. ממש ארוך. באמת ארוך. ואז עוד קצת. והמסע הזה הוא בסדר כזה, לא יותר. ברור שספילברג רצה, והצליח, להפיק את האפוס המוחלט של מלחמת העולם השניה; אבל בחלקים של הסרט נדמה שהוא רצה לעשות סרט באורך מלחמת העולם השניה. ואמנם לא סבלתי יותר מדי באף אחת ממאה ושבעים הדקות של הסרט (כולל כותרות), אבל אם ספילברג היה הולך על אורך טיפל'ה קצר יותר – נניח, מוריד חצי שעה – היינו נשכרים מאפוס מלחמתי מדהים שגם מסופר טוב. ואיך אני יודע? כי בסוף ספילברג הצליח לעשות בדיוק את זה, ב"אחים לנשק", שם אילוצי הפורמט (ואולי גם ההתבססות המפורטת מאוד על ספר היסטוריה) הפכו את רוב הפרקים למוצלחים הרבה יותר מהאמצע של 'טוראי ראיין'. אם כי שום דבר לא יכול להתחרות בעשרים הדקות הראשונות של הסרט.

שנית, הייתי מוריד את הווארד זין מ'סיפורו של ויל האנטינג'. "סיפורו של וויל האנטינג" הוא סרט ממש מצויין. הסיפור על הגאון-המתוסבך-הבלתי-מוכר והתפתחותו הוא סיפור פיל-גוד קלאסי, והוא עדיין נותר אחד מפסגות הקריירה של מאט דיימון ובן אפלק. ודווקא בגלל זה ציטוט קטן אחד מעצבן אותי כל פעם מחדש. בקטע ההוא דיימון מדבר עם הפסיכולוג (רובין וויליאמס, המחזיק תמונה שלו מימי וייטנאם) ומציע לו, בזו הלשון: "רוצה לקרוא ספר אמיתי? תקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" של הווארד זין. הספר הזה יפיל אותך על התחת". ובכן, לא. "היסטוריה עממית" הוא רב מכר אדיר. הוא גם אחד מספרי ההיסטוריה הגרועים ביותר שקראתי מימי. לא בגלל הפוליטיקה שלו – אני מחבב למדי את הספרים של אריק הובסבאום, והאיש היה קומוניסט מאוס – אלא בגלל שהוא מאוהב ב'אני אראה לכם שכל מה שלמדתם היה שקר' גם כשלא מדובר בשקר, שהוא עשה עבודת מחקר בינונית מינוס (בדוגמה מהתחום שלי, הוא לא רק מתעלם לחלוטין מהמידע הנרחב שצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה אסף על המורל של המשרתים ומחשבותיהם אלא טוען ש*איש לא אסף מידע כזה*) ובמיוחד – בגלל שהרציונל שבו הוא מתאר את ההתפתחויות הוא, ובכן, דבילי לחלוטין, ועובד לפי הנוסחה הקבועה: היה רע, ואז ההמונים התקוממו, אבל אז בעלי הכוח דיכאו אותם כרגיל, וככה התקדמנו.

אז בחייאת, דיימון ואפלק, בזכותכם הווארד קשישא מכר בטח עוד כמה עשרות אלפי עותקים של היסטוריה-גרועה-של-ארצות-הברית. עזרתם לו להגיע לעוד דור של סטודנטים שהחליפו תעמולה א' בתעמולה ב'. למה, למה?

רם קיץ: בסך-הכל אני מחבב את "רוג אחת", בטח יותר מ-"סולו" ו-"עלייתו של סקייווקר", אבל יודעים מה יכול היה לשפר אותו בהרבה? להעיף את דארת' ויידר. לא לחלוטין, כמובן. אני לא אידיוט. אבל תארו לכם אם במהלך הסרט לא היינו רואים את הלורד המפורסם או אפילו שומעים עליו, שוכחים מקיומו אי שם לקראת הסוף, ואז… באם! "הולי שיט מה?? זה דארת' ויידר והוא פה להרוג את כוווולם פאאאאאק!".

גם בתצורתו הנוכחית, קרב המסדרון המפורסם הוא נהדר, אך הוא קורה אחרי שפגשנו את ויידר קודם לכן באותו הסרט, ואפילו שמענו אותו מריץ בדיחה לא כזו מוצלחת; זה מפחית מההלם וההפתעה של הרגע האייקוני. אם ויידר היה פשוט מופיע יש מאין, לראשונה על המסך הגדול מזה שנים, אולי היינו עדים לאחד מהרגעים הכי זכורים בתולדות הסדרה. במְקום זאת זכינו להופעה מוצלחת של דמות שאנחנו יודעים (וזוכרים) שנמצאת בסביבה.

נעמה רק: "הגיבן מנוטרדאם" אולי לא עומד באותה שורה עם סרטי דיסני אחרים בכל הנוגע לפופולריות, אבל לעניות דעתי מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של האולפן אי פעם. הסרט יצא בשיא תקופת הרנסנס של דיסני, תקופה שהתאפיינה בלקיחת סיכונים ומתיחת גבולות טכניים ויצירתיים אבל גם בנוסחתיות מסוימת שחזרה על עצמה בסרטים שונים. אתם מכירים את הנוהל – צעיר/ה עם חלום שרים את רגשותיהם, מבלים עם הסיידקיק המצחיק שלהם, מתאהבים, מתעמתים עם נבל מרושע, מנצחים וזוכים באהבת חייהם. באמצע יש שירים, אחר כך יש מרצ'נדייז וצעצועים במקדונלדס. "הגיבן" מציית ללא מעט מהכללים האלה ודוחה אחרים (נניח, הוא לא "משיג את הבחורה"), והעומק הרגשי, האופל והמורכבות מבדלים אותו משאר הסרטים מאותו עשור. חוץ מזה, יש לו אנימציה מרהיבה ופסקול פסיכי באיכותו, לדעתי הטוב ביותר של אלן מנקן אי פעם.

האם הסרט היה צריך ללכת עוד יותר רחוק עם הרעיונות המאתגרים שלו ולוותר לגמרי על כל יומרה לפנות לילדים? לא בטוח. מה שכן, יש צעד אחד שדיסני השתפנו לעשות – וברור לגמרי למה – שהיה משפר את הסרט מיד. הגרגוילים היו צריכים ללכת. או לפחות ההוא שג'ייסון אלכסנדר מדבב (ויקטור או הוגו, זכרתי את הבדיחה אבל לא מי מהם זה מי). הגרגוילים הם הדבר הזה שמנחמים איתו מפרסמים ונציגי מותגים שחולמים על שת"פ. כן, זה אולי סרט מטורלל עם נבל שמאיים לרצוח חפים מפשע ונותן לגיבורה לבחור בין הוצאה להורג לאונס ונישואים כפויים, אבל היי, תראו, מפלצות מצחיקות מאבן! עם זאת, הגרגוילים מוציאים את הסרט קירח מכל הכיוונים. הם לא חמודים כמו פלאונדר אבל גם לא שנונים כמו לומייר ושעוני. אין להם את האנרגיה של אדי מרפי בתור מושו והם אפילו לא מקדמים את העלילה כמו סבסטיאן. הם גושי סלע מקפצים שאומרים משפטים רבע מצחיקים ושרים את השיר הכי גרוע בסרט. הם לא מתאימים לאווירה אבל גם לא מביאים שום ערך מוסף שיצדיק את שבירת הטון. יכול להיות ששיפצור הטקסטים של שני הגרגוילים האחרים עוד היה מצליח להצדיק את נוכחותם, אבל לגרגויל האחד שמאוהב בעז ועושה קולות של פלוצים עם היד פשוט אין תקנה. אם לצטט גדולים וצרפתים ממני – צלקת על פני פריז. 

ובכלל, תגידו לי, מי לעזאזל הילד שקנה בובת פרווה של הדברים האלה?