תמונה קבוצתית: כפרת עוונות תשפ"ו

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לבקש סליחה על משהו שעשיתם. 

עוד שנה, עוד פעם אותה שאלה: "מה היה הסרט או הסדרה שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?" ולהלן התשובות.

רז גרינברג: שנים אני מביע בפומבי את התיעוב העמוק שיש לי כלפי החייאה מלאכותית של זיכיונות. לא מעניין אותי כמה ביקורות טובות קיבל "אהבה בשחקים: מאווריק", מבחינתי ללכת לראות אותו זו המקבילה המוסרית של תרומת כספים לארגון טרור. לא ראיתי אף סדרת טלוויזיה שמבוססת על "מלחמת הכוכבים" וגם לא אראה, אפילו אם דניס פוטר בכבודו ובעצמו יקום לתחייה ויתייצב מאחורי ההפקה. חלאס. תביאו לי דברים חדשים, את הישנים אני כבר מכיר.

אז עם כפרת העוונות השנה היתה לי פאדיחה לא קטנה כשהתברר שהיא בעצם גם החייאה של פרנצ'ייז, ועוד לא כזה בן כמה עשורים, אלא בן… כמעט מאתיים שנה? כן. 

"שלושת המוסקטרים: דארטניאן" ו"שלושת המוסקטרים: מיליידי" שחלפו ביעף על מסכי הקולנוע בארצנו השנה העלו אצלי את התהייה האוטומטית למה לעזאזל העולם צריך עוד עיבוד לספרים שכבר זכו לבערך מיליון עיבודים עד עכשיו, ועם כל הכבוד (ויש הרבה) למקור הספרותי מאמצע המאה ה-19, לא כדאי להתקדם קצת?

אבל מעשה-שטן, הבמאי מרטין בורבולון הוכיח עם שני הסרטים האלה שהוא לא רק מסוגל לחדש בעיבודים האלה, אלא גם לתת לנו שניים מסרטי ההרפתקאות/אקשן הכי מוצלחים של השנים האחרונות. על הדרך. האקשן הוא מה שמשך את תשומת הלב שלי לפני כל דבר אחר, למרות שהוא לא העיקר בסרטים האלה: האופן שבו בורבולון מביים אותו, עם תנועות מצלמה מתמשכות במקום הקאטים המהירים הצפויים, נותן לו תחושה מסוגננת, כמעט כמו ריקוד עשוי בשלמות, מבלי לפגוע אפילו קצת בתחושת האלימות שנובעת ממנו. 

הגישה הזאת מופגנת גם באווירה הכללית. בורבולון נמנע מלהפוך את צרפת של המאה ה-17 לאיזו פנטסיה רומנטית, אבל מצד שני גם לא מתפלש בעוני ובמחלות שהיו מנת-חלקם של רוב אזרחי המדינה באותה תקופה. את האווירה הקודרת הוא מעביר בעיקר בצילום עם פלטת-צבעים סגרירית, שמזכירה קצת את הסצנות שמתרחשות בצפון של "משחקי הכס", כשדווקא על הרקע הזה הוא מצליח להדגיש את הדבקות של הגיבורים בערכי הכבוד, הגבורה והאהבה. וזה המקום לציין גם את צוות השחקנים הנפלא, ובראשם אווה גרין – הופעה לפנתיאון הנבלים הגדולים של הקולנוע. והעלילה הסוחפת – נו, אלכסנדר דומא היה מספר סיפורים בחסד עליון, אבל בורבולון מראה בשני הסרטים שלו כמה כשרון צריך כדי להעביר את הסיפורים שלו כמו שצריך אל המסך.

יותר מכל דבר אחר, שני סרטי המוסקטרים הזכירו לי את סרטי "הממלכה" שרם כתב עליהם פה לאתר: דוגמה לאיך עושים נכון אקשן-הרפתקאות היסטורי, משהו שבהוליווד כבר לא נראה שמצליחים בו. אני ממש מקווה שכשבורבולון ושינסוקה סאטו יגיעו להוליווד – ואין לי ספק שזה עוד יקרה – הם יביאו איתם את הכשרון שהם הפגינו במולדתם.

אור ענבר: ממש תכננתי לכתוב ביקורת על "מבעד לעדשה": יש טיוטה באתר וקיבלתי הערות עריכה ותיקנתי, ואז החיים קרו וזה איבד מומנטום. 

עכשיו אל תטעו, זה לא איזו פנינה נסתרת או סרט שיהפוך לקלאסיקה מודרנית. אבל זה סרט טוב מז'אנר ה"השם ישמור, זה סיפור אמיתי?". אז כן, זה סיפורה של לי מילר – על אישה שעשתה דברים מדהימים במלחמת העולם השניה, שלא קשורים ללחימה באופן ישיר אלא לאמנות, ולתפקידה כצלמת מלחמה – וכל זה כשהיא בכלל התחילה כדוגמנית. אישית, לא הכרתי שום דבר מכל זה לפני הצפייה, ואחרי הצפיה ממש התעניינתי לבדוק מי היא ומה היא עשתה מעבר למה שמסופר לי. 

אבל מעבר לדף ויקיפדיה מרתק, זה גם סרט טוב: יש פה קאסט נהדר ובראשו קייט וינסלט שמגלמת את מילר וגם הפיקה את הסרט; אלכסנדר סקארסגארד בתור בעלה, הצלם והאמן רולנד פנרוז; מריון קוטיאר היא חברה של הזוג ועוד אספקט בסיפור על אנשי הרוח שנפגעו במלחמה, אבל השחקן הכי מעניין בקאסט, זה אנדי סמברג בתפקיד דרמטי נפלא, בתור הצלם דיוויד שרמן שפיתח ידידות עם מילר וביחד הם נדדו ברחבי אירופה בין אתר מלחמה אחד לעיר חרבה אחרת.

אז למי שבמצב רוח לסרט מלחמת העולם השניה מזווית טיפה אחרת או עוד נהנה מז'אנר הביוגרפיות הקולנועיות: תנו צ׳אנס, יש פה סיפור מעניין, קאסט מוצלח ואני לא יכולה שלא להזכיר גם את היתרון שזה סרט מודרני שמכיר בזוועות הנאצים ועוזר לחלק הנורא הזה בהיסטוריה האנושית להמשיך להיות בזיכרון הקולקטיבי.

מתן בכר: אני אוהב את "עיני לב" כי אני אוהב קומדיות רומנטיות. אלי (אוליביה הולט) היא פרסומאית בחנות תכשיטים שבדיוק נפרדה מבן הזוג שלה ואין לה הרבה אמונה באהבה. אחרי פאשלה בעבודה, היא מצוותת לעבוד יחד עם ג'יי (מייסון גודינג), רומנטיקן חתיך וכריזמטי. יש כאן את כל הקלישאות המוכרות של הז'אנר – מהמיט-קיוט ועד שיחת הנפש – וגם אזכורים נחמדים לסרטים שבאו לפניו. הולט וגודינג מאוד חמודים, יש להם כימיה ממש טובה וכיף לבלות איתם את הלילה האחד שבמהלכו מתרחש רוב הסרט.

אני אוהב את "עיני לב" כי אני אוהב סלאשרים. בכל שנה בחג האהבה, רוצח סדרתי בשם "עיני לב" רוצח זוגות בערים שונות ברחבי ארה"ב. השנה הוא הגיע לסיאטל – העיר שבה גרים הגיבורים שלנו – ובגלל החלטה פזיזה של אלי, הוא מניח שהיא וג'יי הם זוג ומתחיל לצוד אותם. אני לא חושב שהרוצח הזה ייכנס לפנתיאון של הז'אנר, אבל המסיכה שלו מגניבה והוא משתמש במגוון דרכים יצירתיות להרוג את קורבנותיו, כולל רובה חיצים. מתי ראיתם דמות של רוצח עם רובה חיצים בפעם האחרונה? 

השילוב בין שני הז'אנרים האלה לא אמור לעבוד, בטח שלא כל-כך טוב. אבל הבמאי ג'וש רובן (שביים גם את "אנשי הזאב שבפנים" שיהונתן ממליץ עליו) מצליח לעשות סרט שנע בטבעיות בין סצינות רומנטיות וחמודות לאלימות ומדממות. אם הוא היה גם מחזמר יש סיכוי שהייתי מגדיר אותו בתור הסרט המושלם. זה אחד הסרטים הטובים של השנה ואני לא זוכר למה לא כתבתי עליו ביקורת אבל הוא מאוד, מאוד מומלץ.

יצחק בארי: תהליך ההפקה של "בלרינה" נהיה כמעט מכמיר לב, באיזשהו שלב. בליונסגייט רצו מאד שהיקום יתרחב למשהו שירגיש "ג'ון וויק" אבל כן יהיה שונה ולא עוד מאותו הדבר. 

כדי להצליח בזה הם קיוו שיצליחו להסתדר בלי צ'אד סטהלסקי, והביאו את לן ווייסמן במקומו, כי לפחות יש לו כמה סרטי אקשן מהנים ברזומה (גם אם מטומטמים להחריד). כמה מביך איפוא היה שהסרט לא יצא משהו והם חזרו עם הזנב בין הרגליים להתחנן לסטהלסקי שיגיע שוב ואפילו שילמו את הבוכטה לקיאנו ריבס כדי שיגיע גם הוא להציל את המצב.

למזלו של התוצר הסופי, תהליך ההפקה המתסכל מורגש הרבה פחות בסרט עצמו, ואפילו אפשר להגדיל ולומר שזה כן "ג'ון וויק אבל אחרת". אנה דה ארמס מגלמת את שכחתי-את-שמה, בת לחבר בכת מתנקשים סודית (אבל לא הזו אלא ההיא), שהבוס שלה הורג אותו ביום בהיר כי סיבות. היא כמובן מחליטה לנקום וגדלה להיות מתנקשת מיומנת וכו' וכו' אתם לא צריכים באמת את תיאור הקלישאה הזה.

אבל קלישאתי ככל שיהיה, הסרט עדיין מהנה מאד. סצנות האקשן מבויימות באופן יותר מסורתי מאשר הסרטים בסדרה הראשית, אבל מקפידות על כלל האצבע שהוא אקשן נהיר ולא מבלבל. אנה דה ארמס עצמה כבר גילמה סוכנת-אקשן ב"לא זמן למות", אבל סוג הדמות שם היה הרבה יותר משוחרר וכיפי, וכאן היא הרבה יותר דרמטית-פרצוף-מיוסר כזה; את סצנות האקשן היא עדיין עושה נהדר. בגזרת הופעות האורח קיאנו ריבס סבבה, והגם שהקרב הקצר בינו לגיבורת הסיפור מאולץ מאוד הוא סוחף בהחלט בזמן אמת. איאן מקשיין גם קופץ והוא כיפי כרגיל.

אני יכול גם לומר שבעוד את רוב עלילת הסרט שכחתי, המערכה האחרונה שלו – שהיא ביצוע של קלישאת "גיבור אחד נגד כפר שלם" – באמת מבוצעת נהדר ולוקחת את הסרט רמה אחת למעלה. יש שם איזה טוויסט טיפשי וכמה רגעי "מה הנבל חשב לעצמו", אבל מבחינת גיאוגרפיה, כוריאוגרפיה ותזמון של סצנות אקשן – הרגשתי מסופק בעליל.

לסיכום, בסוף הצליח להם. לא ממש כלכלית – הסרט לא ריסק קופות וההפקה שלו, כאמור, התייקרה בהרבה מהמתוכנן; אבל כהרחבה לסיפור הראשי זה בהחלט עובד. פשוט קשה שלא לתהות האם ליונסגייט מבינים שלאנשים לא אכפת כל כך מהיקום כמו שאכפת להם מג'ון וויק ספציפית.

(אפרופו הרחבת היקום – הסדרה "הקונטיננטל" ממלאת הרבה יותר טוב את תפקיד "בואו נרחיב מיתולוגיה", אם זה מעניין מישהו. שלושה פרקים של יותר משעה, אבל מספרים סיפור טוב וכמה סצנות ברוטליות בהחלט).

רם קיץ: בעוד כחודש ימים יעלה לאקרנים, גם פה בישראל, Chainsaw Man: The Movie – Reze Arc – סרט המשך לסדרת אנימה שעונתהּ הראשונה בת 12 הפרקים (והיחידה עד כה) שודרה ב-2022. הביקורת היא לא על הסרט, כמובן. טרם צפיתי בו. היא גם לא על הסדרה, היא יצאה ב-2022 ויהונתן אמר שזמן הוא לינארי משום מה. 

לא, ההמלצה הזאת היא על שני סרטים שיצאו ממש החודש עם השם המסורבל "Chainsaw Man: The Compilation", ושמספרים את אותו הסיפור של העונה הראשונה, אבל עם קטעי אנימציה נוספים, דיבוב חדש ועריכה שהופכת את הקצב של כל העסק הזה להרבה יותר זמין ונגיש לכולם, ושלדעת רבים (ואני ביניהם) הם הגרסה המוצלחת־יותר של הסיפור – כל זה כדי שתגיעו מוכנים לסרט הנ"ל.

העלילה עוסקת בכלומניק בשם דנג'י שעובד עבור היאקוזה בציד שדים, וזאת יחד עם כלב המחמד שלו שהוא למעשה שד עם מסור חשמלי שיוצא לו מהמצח; בעקבות בגידה מצד היאקוזה מתמזג הכלב עם דנג'י בניסיון נואש להציל את חייו, ובכך הופך דנג'י לאיש המסור – ומצטרף (בלי הרבה ברירות) לאִרגון ממשלתי מפוקפק שצד שדים.

למי שדואג מהפסקה הקודמת שכל "איש המסור" כולו ניסיון לעשות שטויות של אנימה ו"חחח יוצא לו מהראש מסור!" ושלל סצנות אקשן מוגזמות עם טיפה פילר, מספיק לצפות בסרט "להסתכל לאחור" המבוסס על מנגה שכתב יוצר Chainsaw Man, טטסוקי פוג'ימוטו, כדי לדעת שיש כאן כותב שיודע שבלי רגש, הרבה רגש, אין בכלל טעם לשום דבר אחר. האקשן הוא רק כינור שני לדרמה. 

במוקד הדרמה יש את דנג'י, שלומר לכם שהוא גיבור "פגום" יהיה אנדרסטייטמנט. זה איש שבור, עבד נִרצע של החברה שנזרק מכל המדרגות האפשריות רק כדי לגלות שיש עוד מדרגות ליפול מהן – ולמרות כל החרא שעבר, הוא לא מאבד את התקווה בחייו. דנג'י באמת ובתמים מאושר מהדברים הקטנים בחיים שמסבים לו אושר כמו מנת אוכל חמה; אני יכול להבטיח לכם שגיבור כמוהו טרם פגשתם, וגם לא אף אחד מהשבורים שסביבו שיכולים לפרנס 200 פסיכולוגים לכל ימי חייהם.

וכשהכינור השני נכנס לתמונה, הוא לא דומה לשום אקשן שאי פעם ראיתם, לא בהוליווד ולא בבוליווד. שני הסרטים החדשים מנפקים אקשן קולנועי גדול מהחיים ומטורף; צפיה בטריילר לסרט החדש (שיהיה זמין אגב באיימקס, ואני מבין מדוע) אולי תיתן מושג קלוש לְמה לצפות, ואני עדיין יכול להבטיח לכם שיחכו לכם הפתעות. אמנם אין דרך לצפות בשני הסרטים שלא בבית שלכם, אבל אם יש לכם אפשרות, נסו לעשות זאת על מסך כמה שיותר גדול כי החוויה תהיה שווה את זה – ולאחריה תוכלו לבוא מוכנים באוקטובר לְמה שמסתמן כמו אחד מסרטי האקשן הגדולים של השנה. 

מאיה כהן שלו: עתידו של סרט כמו "עם הזרם" הוא בסבירות גבוהה ליפול בין הכיסאות בפסטיבלים ובקולנוע מתוך הנחה שמדובר בסרט ילדים. אבל האמת שלמרות שהוא יתאים גם לילדים (כאלה עם סבלנות מרובה, יש לציין), הוא שייך לז'אנר משל עצמו שאני לא לגמרי יודעת איך להגדיר. זאת לא בדיוק אנימציה למבוגרים, וגם לא סרט ניסיוני מבחינה תמטית (מבחינת צורנית דווקא כן, וצריך כנראה לציין שלא נאמרת בו מילה אחת של דיאלוג) ובאופן מוזר הוא כנראה סרט ההרפתקאות הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות, והסרט שהכי נהניתי ממנו בפסטיבל ירושלים לפני שנה ואיזה מזל שלא הסכמתי ללכת לדוקו ההוא על העוולה ההיא כי באמת אין סיבה לסבול כשאפשר לראות סרט יפה על חתול וחבריו החיות האחרות (דו קיום! הנה נושא אקטואלי), אבל אני חורגת. אני מאוד מורגלת בצפייה מסוג "חשיבה" ומסוג "חשוב" אבל לפעמים אני פשוט רוצה להנות בקולנוע ולהרגיש שכולם נהנים כמוני מחווית המסך הגדול. וכשנשטפים בקסם של "עם הזרם", זה בדיוק מה שקורה. 

יהונתן צוריה: אתם יודעים מה? אני חושב שהשנה הייתי בסדר. לא, לא כתבתי על כל הסרטים שראיתי – בין אם אלה סרטים לא רעים-בכלל שנשכחו ברגע שהאוסקר התעלם מהם (בסדר ההמלצה: "החדר הסמוך", "שיעור פסנתר", "המסדר", "בליץ" הבאמת מומלץ), סרטים שנשכחו למרות שהאוסקר לא התעלם מהם ("אני עדיין כאן" שהוא יותר "חשוב" מ"מעניין", "זכרונות של חילזון" המתפלש במסכנות בלי מטרה ואז מתהפך בלי היגיון), סרטים ישראלים שהיו לי אי אילו הסתייגויות מהם (בלי שמות, לא יפה), סרטים צרפתיים רלוונטיים ומעניינים, בייחוד בסיום שלהם ("הסיפור של סולימאן" ומונולוג הסיום הכואב שלו, ומנגד "סחורה יקרה מכל" עם המונולוג בסוף שחוטף סרט מאוד יפה שבא לפניו לדיון אחר לחלוטין) אבל האם אני צריך לבקש סליחה מכם על זה? האם התעלמנו ברוע מסרט שחובה לדבר עליו או שמא לא פירטנו את דעתנו פשוט על כל דבר ודבר שיצא פה, והשם ישמור – יוצאים הרבה סרטים בארץ הזאת. 

אני מניח שאפשר להתנצל בפני סרטים שבכלל לא טרחתי לראות – "מיינקראפט", "דימון סלייר" או "סוניק הסרט 3", נניח – אבל אני חושב שהשנה הייתי ממש בסדר. הסרט היחיד שלא כתבתי עליו שאני חושב שמגיעה לו יותר תשומת לב הוא כזה שמי שצריך לבקש סליחה הוא בכלל המפיצים שלא הפיצו אותו – "מותק, לא" הנהדר. הבעיה היא שאם הייתי עושה את זה, אפשרי שבאופן מיידי הייתם כועסים עליי כי רוב האנשים דווקא די שונאים אותו, ועל כן אולי הייתי צריך בכלל להתנצל על הביקורת ולא על האי-ביקורת. 

אני לא מושלם – רחוק מזה – אבל אני חושב, בכנות, שהשנה הייתי די בסדר. זה די גרוע, כי הנה עכשיו אני פה ואין לי על מה לכתוב וזה מאוד מביך וכל הסרטים האלה שלא כתבתי עליהם בפסקאות הקודמות בטח ממש נעלבים, וכזה, לא יודע, מצטער. שנה הבאה אנסה לפספס יותר כדי שאוכל להתחרט כמו שצריך, אני מבטיח.