תמונה קבוצתית: הופעה מסרט גיבורי על

כותבי האתר בוחרים את ההופעות הטובות ביותר מסרטי גיבורי על ואף לא אחד מהם בחר את הית' לדג'ר. הוקמה ועדת חקירה.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לגבב מילים.


מתישהו, טכנית, ז'אנר גיבורי העל יגווע ובמקומו יעלה משהו חדש. זה חייב לקרות, תאורטית. נכון? מתישהו? בכל מקרה, בינתיים, לא נראה שיש לדבר סוף – רק השנה מחכים לנו האקס-מן, עוד ספיידר-מן,ואקווה-מן, אנט-מן, דדפול-מן, הנוקמים-מן, והפנתר-השחור-מן (שיוצא מחר) – וזה אפילו לא כולם.

ולמרות שיש הרבה תלונות ראויות על גיבורי העל והסרטים שלהם, דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: במרוצת השנים, הם סיפקו כמה הופעות נהדרות שנחקקו בפנתיאון – בין אם אלה הגיבורים, הנבלים או דמויות המשנה שלצד הגיבור. ויש עוד יתרון לז'אנר גיבורי העל, שנותן לנו אפשרות לבחון את הצורה השונה שבה כל שחקן מגלם דמות -למשל, קרב הבאטמנים הגדול: מי הוא הבאטמן שלכם – קלוני, בייל, קילמר, אפלק, קיטון או בכלל ווסט? ואיזה גרסה של סופרמן, לואיס ליין ולקס לותור אתם מעדיפים, ולמה? בדיוק בגלל שני הנושאים האלה החלטנו הפעם לבדוק: "מהי ההופעה מסרט גיבורי-על האהובה עלייך ביותר?".

Webp.net-resizeimage

טווידלדי: ההופעה האהובה עליי ביותר מסרט גיבורי-על הוא הג'וקר ב"באטמן", היינו ג'ק ניקולסון בתור הג'וקר. לא רק שהוא ההופעה האהובה עליי מסרט גיבורי-על, הוא גם הנבל האהוב עליי. היתרון שלו על פני נבלים אחרים? הוא גם מפחיד, גם מצחיק וגם מטורלל לחלוטין. הג'וקר הוא לא 'סתם' פסיכופת: הוא פסיכופת שרוצה ליהנות מזה. הוא לא רק יירה בבוס שלו לשעבר תוך הצהרה שעכשיו הוא "הרבה יותר שמח" בגלל שנפל למיכל הכימיקלים הרעילים ויש לו חיוך תמידי על הפנים (חור עלילה: איך הוא יודע שבדיוק עכשיו הבוס רואה אותו יוצא מהצל? הוא חישב תאורה כדי שתתאים לפאנצ'ליין?), אלא גם צוהל צהלה מטופשת אחרי שעשה את זה; הוא מי שיוציא ברגע מפתח משקפיים, יניח על פניו וישאל את באטמן: "הרי לא תרביץ למישהו עם משקפיים?", כאילו יש סיכוי שבאמצע קרב מישהו שפוי יעצור כי יריבו הלא-שפוי בדיוק החליט שמשקפיים מתאימות לו.

הג'וקר של ניקולסון מהלך כל הזמן על הקו בין טירוף לרצון להיות רע לרצון להיות מצחיק, ובגלל זה הוא נבל כל כך מוצלח. הוא לא מקפיא דם כמו הג'וקר של הית' לדג'ר, שהוא פסיכופת גמור; אבל הוא הרבה יותר מצחיק ממנו. הוא לא מצחיק כמו הנבלים של אוסטין פאוארס, למשל – אבל הוא הרבה יותר מפחיד מהם. והוא רוצה ליהנות – ובגלל זה גם ממש כיף לראות אותו. למרבה הצער, כיוון שדובר בדור אחר, הג'וקר של ניקולסון לא חזר לחיים כדי להופיע בסרט אחר והופעתו נותרה חד פעמית; אבל אולי זה גם למרבה השמחה, כי כך לא הייתה לו הזדמנות לשחוק את הדמות עד דק, כפי שג'ק ניקולסון עשה ללא מעט שטיקים במהלך השנים.

Webp.net-resizeimage (1)

מתן בכר: עשרים דקות אל תוך סרט האנימציה הקרוי על שמו, נבל העל מגה-מח מצליח במשימה שעליה חולמים כל הנבלים שקיימים: לאחר שנים של נסיונות וכשלונות, הוא מחסל את אויבו המושבע, גיבור-העל מטרומן. וכל מה שהיה צריך בשביל זה היא קרן מוות שמופעלת על-ידי השמש (שמוכנה להפעלה ברגע שהשמש מסיימת להתחמם, כמובן). מגה-מח מנצל את נצחונו בשביל השלטת טרור ומעבר דירה אל בניין העירייה, אבל אחרי כמה ימים הוא לא יכול שלא לשאול את עצמו – "מה עכשיו?".

לפני שסרטי גיבורי-העל הפך למגפה והתחיל כל טרנד היקומים המשותפים, "דרימוורקס" הציגו את הגישה שלהם לז'אנר. זה לא סרט מהפכני או מקורי במיוחד, אבל התהליך שעוברת הדמות הראשית בנוסף לנסיונות להפוך חלק מהקונבנציות של הז'אנר הופכות אותו לתוצר מבדר ומעניין יותר מהרבה מסרטי גיבורי-העל שיצאו מאז. הסרט כנראה נפגע קצת מהעובדה שיצא ממש קצת אחרי "גנוב על הירח" שמציג דמות שעוברת תהליך דומה, אבל מבין שניהם "מגה-מח" הוא ללא ספק המוצלח יותר, ולו רק בזכות העובדה שאין בו מיניון אחד לרפואה. אוקיי, תיקון, יש בו בדיוק מיניון אחד, העוזר של מגה-מח שקרוי מיניון. אבל הוא לא צהוב ומעצבן ולא מופיע בסיוטים של הורים לילדים קטנים.

אני מודע לכך שאני קצת מרמה פה, היות והשאלה היא על גילום דמות ורוב העבודה כאן היא של האנימטורים. אבל וויל פארל בהחלט תורם את חלקו ומוכיח שהוא בחירה נהדרת לתפקיד. בתור מי שעיקר עבודתו היא בקומדיות, קטעי ההומור באים לו בטבעיות וחלקם אף מאולתרים לחלוטין. אבל למגה-מח יש גם רגעים של עצב ושל כנות, וגם אותם פארל מצליח להעביר בצורה אמינה ומעוררת הזדהות. אז אם אתם מחפשים משהו קצת שונה בין כל סרטי הגיבורים כיום, מומלץ לתת צ'אנס ל"מגה-מח".

Webp.net-resizeimage (2)

העט המרקד: קלואי גרייס מורץ הייתה בדיוק בת 13 כש״קיק-אס״ של מתיו ווהן עלה לאקרנים ואני התאהבתי. כשסרטים מציגים לנו ילדים קטנים, הם בדרך כלל שם כדי להיות חמודים. פעם בכמה זמן סרטי אימה מציגים את הילד הקריפי התורן. את היט גירל לא ראיתי עד אז – היא מניפה חרבות סמוראים, מרטשת פושעים משל הייתה דמות בסרט של טרנטינו.

זה לא רק שאנחנו לא רגילים לראות גיבורי (ובמיוחד גיבורות) על כאלה – אנחנו לא רגילים לראות אותם ככה כשהם כל כך קטנים. בגלל זה האלמנט הכי בולט בהופעה האדירה של מורץ הוא הדיסוננס בין הגיל הצעיר שלה לשטויות שמתיו ווהן גורם לה לעשות כל הסרט. משהו בניגון הדיבור של מורץ מראה לנו שמינדי היא עדיין לא באמת היט-גירל: היא ילדה קטנה שמשחקת גיבורת על. היא אמנם באמת אוהבת רובים וסכיני קומנדו, אבל היא באותה מידה אוהבת גלידות ושוקו עם מרשמלו. מורץ לא רק הביאה למסך את הילדה המגניבה ביותר בקולנוע של השנים האחרונות, היא גם הביאה דיוקן של מישהי שמנסה בכוח להיות גיבורת העל מעוררת היראה שתגרום לאומה תורמן להיות גאה – ובסוף גם מצליחה.

ברגעים הקטנים ביותר, אנחנו רואים בעיניים של מינדי את ההבנה שהיא עדיין ילדה בת 12 שצריכה לתפעל אירועים שגדולים עליה בכמה וכמה מידות. רגע לפני שהיא צובאת על מסדרון מלא באקדוחנים שגדולים ממנה פי 4, מתיו ווהן מתעכב על פניה הצעירות בקלוז אפ קצרצר של חמש שניות. בהן, דרך המסכה שלה, העיניים שלה אומרות לנו הכל: ״אני ילדה קטנה. אני לא אמורה לעשות את זה – אבל אני יכולה״. שנייה שלאחר מכן היא מוכיחה לנו את זה בגדול. מורץ מצליחה להיות אמינה, מטונפת, מפחידה, מגניבה כמו שמעט מאוד שחקנים בז׳אנר היו עד אז – וכל זה בגיל שבו רוב הילדות שאני מכיר היו צריכות להתמודד עם חילוק ארוך. מלכה אמיתית.

Webp.net-resizeimage (3)

נעמה רק: כמו שכל ג'יימס בונד צריך Q, כל גיבור על צריך מעצב/ת תלבושות. רובם לא מדברים על זה, או שהם פיטר פרקר ותופרים בבית עם מכונת התפירה החבוטה של דודה שלהם, אבל "משפחת סופר-על" איננו סרט גיבורים טיפוסי. עדנה מוד היא מעצבת אופנה מצליחה עם גישה חיובית לחיים ("אני לא מסתכלת אחורה, דרלינג, זה מסיח את הדעת מהעכשיו"), ויש להניח שהרבה מהניסיון, המוניטין וההון שלה היא הרוויחה כשעיצבה תלבושת לפחות או יותר כל גיבור/ת על שכיבדו את עצמם. איזה ענף אחר יאפשר לה להתנסות בחומרים מיוחדים ואתגרים יוצאי דופן כאלה? היכולות שלה כל כך חריגות באיכותן שאפשר להגיד שהיא לא רק נותנת שירות – היא סיידקיק של ממש. ואם רק היו לה שאיפות אלטרואיסטיות כלשהן, כבר היה אפשר להגיד שהיא גיבורת על. בקיצור, מדובר בדמות המסקרנת והכיפית ביותר בסרט, שמדובבת באופן מושלם ע"י הבמאי שלו, בראד בירד (שזכה בפרס אנני על התפקיד).

כן, ברור שאני מתה על ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר, אני אוהבת גם את גל גדות ויו ג'קמן וכריס אוונס ובראדלי קופר ודייב באוטיסטה ומישל פייפר וטום הידלסטון וכל אלה. ובכל זאת, לבי שייך לאדנה, דמות עם בקושי שתי סצנות בסרט, אבל איזה סצנות! בסופו של דבר, רוב גיבורי העל הם לא אנשים מי יודע מה מעניינים, שצריכים פמליה שלמה של דמויות משנה שיצילו אותם מהרצינות התהומית של עצמם. ביקום מקביל, סרטון ההמשך הקצר היה שייך לאדנה ולא לג'ק-ג'ק. יודעים מה? הייתי רואה גם סרט באורך מלא על ההרפתקאות המשונות שלה – אני בטוחה שהיו לה חיים מעניינים.

Webp.net-resizeimage (1)

עידן זיירמן: כשבאתי לבחור את הגילום הטוב ביותר של נבל/גיבור על נתקלתי בבעיה. הבעיה היא חוק המספרים הגדולים. יש פשוט יותר מדי כאלה בקולנוע בימינו, אז גם אם רק אחד ל- 10 מהם באמת מוצלח, אנחנו נשארים עם… ממש הרבה אפשרויות. מה שעוד יותר מקשה על הסיפור זו התכונה המעצבנת של מארוול ללהק בצורה מוצלחת להכעיס את כל הסרטים ביקום הסינמטי שלה.

אבל בכל זאת, יש מקום אחד שבו הם הצליחו יותר. המקום הזה הוא ההתחלה. טוני סטארק. רוברט דאוני ג'וניור. הטיזינג הראשוני ליוזמת האוונג'רז. הסיבה העיקרית שבגללה הסרט הזה עובד היא הליהוק המדהים של רוברט דאוני ג'וניור לתפקיד. הוא החליק לתפקיד של הפלייבוי חסר-המוסר בלי למצמץ בכלל ויש לו בדיוק את המידה הנכונה של משהו עצוב בעיניים בשביל להצליח למכור את הדמות שלו ברגע שזו התחילה להתפתח לכיוונים חדשים בסרטים המאוחרים יותר. מארוול, בתגובה, נתנו לדמות של רוברט דאוני ג'וניור הרבה כיוונים חדשים להתפתח אליהם: מהגנרל המיוסר ב"מלחמת האזרחים" ועד לדמות האב ב"ספיידרמן".

אבל אם אני חייב לבחור (ואני חייב, יונתן מכריח אותי) – הוא כנראה היה בשיאו ב"איירון מן 3" – הסרט שכל הזמן הוריד מרוברט דאוני ג'וניור את החליפה והראה מה נשאר ממנו, ובעיקר הראה לנו כמה רוברט דאוני ג'וניור הוא שחקן מצוין. לא פלא שמארוול מחזירים אותו כל הזמן לג'ובים נוספים בסרטים של הדמויות האחרות של המותג. הוא פשוט מושלם לתפקיד, וקשה לדמיין את היקום הסינמטי של מארוול ביום שבו הם רוברט דאוני ג'וניור יפסיק לקבל מהם צ'קים.