ביקורת: הודעה אדומה

אחד הדברים הכי גנריים ומטופשים שהגיעו אלינו לאחרונה, וזה דווקא סבבה.
שם רשמי
הודעה אדומה
שם לועזי
Red Notice

"הודעה אדומה", שיצא לפני שבוע וקצת בנטפליקס הסמוך לביתכם, לא אמור להיות סרט איכותי. כן פמפמו אותו כ"סרט היקר בתולדות נטפליקס" (תואר שאני מתקשה להאמין לו כי הם כבר נתנו אותו ליותר מדי סרטים), אבל חוץ מהביקורות בעולם שדי לא מרחמות עליו, אני אישית נתפסתי לזה שגאד, אפילו בשביל הפוסטר לא טרחו להשתמש בתוכנה מתוחכמת יותר מפאוורפוינט. איזה פאוורפוינט, צייר של ווינדוס. מ1995. הם כאילו אמרו במפורש "תראו, הנה דוויין ג'ונסון וגל גדות וריאן ריינולדס! הם בסרט החדש שלנו! נכון אתם אוהבים אותם? נכון???"

אהמ… האמת שכן, נכון. אלו בהחלט שלושה שחקנים סימפטיים מאוד. אבל על מה הסרט, במחילה? לא יכולתם לשים תמונה של המקגאפין מהסרט? איזשהו קולאז' על המקומות סביב העולם שאליהם מגיעים הגיבורים במהלך העלילה? משהו? כנראה היוצרים של הפוסטר צפו בסרט קודם ואמרו "אהמ… לא, אין לנו משהו אחר לשכנע איתו, מצטערים. בואו בשביל הכוכבים." וההחלטה הזו מתבררת כסבירה, כי הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי גנריים ומטופשים שהגיעו אלינו לאחרונה.

אז מה יש לנו כאן? גנב אוצרות (ריינולדס) שמחפש את אותו מקגאפין-כלשהו (תכשיט ביצי זהב של קלאופטרה, אבל הוא פעם אחת ליטרלי קורא לזה "מקגאפין"), יש את השוטר שרודף אחריו ואז נאלץ לשתף איתו פעולה (ג'ונסון), ואת הגנבת העוד יותר מתוחכמת משניהם (גדות) שמחפשת את אותו מקגאפין. עוד בתפריט: צילומי סטוק של מקומות אקזוטיים (ואז קאטים לצילומי פנים מאובזרים ברישול), פיתולי עלילה חסרי היגיון לכאן ולשם, שורות הומור וסצנות אקשן.

בואו נפרק את החוויה. ראשית, הסרט גונב מכל כך הרבה מקומות שקשה בכלל להתחיל לספור. יש כאן אינדיאנה ג'ונס (כל הארבעה), אוצר לאומי (כל השניים), סרטי אושן (ובעצם כל סרטי-השודים בכללי), ויש עוד. הסרט גם מתגאה בזה – ריינולדס בשלב מסוים פשוט שורק את הנעימה של אינדיאנה ג'ונס ליד ארגזים של אוצרות נאציים ממלחמת העולם השנייה, ואז אומר את המשפט ההוא על המקגאפין באינטונציה של שבירת קיר רביעי מדמותו האחרת והמפורסמת.

ומילא לגנוב, לפחות שיעשו את זה מושקע. אין לי מושג לאן הלך התקציב הענק המדווח של הסרט, כי אין פאקינג מצב שזה היה לאפקטים או לוקיישנים. המסך יצעק עליכם פעם בכמה דקות את השם של המקום האקזוטי ברחבי העולם שאליו התגלגלה העלילה, אבל הצילום הרחב ייחתך מייד לתוך בניין או בונקר או בית כלא או מטה משטרתי, שנראים בדיוק כמו כל בניין או בונקר או כלא או מטה משטרתי שראיתם מימיכם.

ומילא מרושל, לפחות שיהיה הגיוני. אבל לא, העלילה חסרת היגיון בשיט, מלאה צירופי מקרים הזויים ואת בית הכלא הכי נורא בתבל שהוא בעצם לא כזה נורא כי הוא גם הכי לא מאובטח בתבל, ואם כל זה לא מספיק, הסרט לוקח לקראת סופו תפנית מהסוג הכי גרוע – לא טוויסט מפתיע מוצלח שנבנה כמו שצריך, וגם לא טוויסט מפתיע גרוע שלא נבנה כמו שצריך ורק רוצה לזעזע. לא, זה טוויסט מהסוג שמפתיע אך ורק כי הוא היה כל כך מטומטם שלמרות שחשבתם בכיוון הייתם בטוחים שהסרט לא ייקח אותו.

בקיצור, מועתק, מרושל, מטופש (מאוד מטופש), לא מחדש, לא הגיוני, לא מקורי ולא מגלה את אמריקה (או את מצרים העתיקה); ובנוסף לכל זה, בעל מספיק חוצפה להצהיר "אני גנב ואני יודע את זה", כאילו המודעות העצמית לבדה תכפר על כל פשעיו.

אבל הנה הקטע: איכשהו, כל העסק הזה מהנה למדי. כן, הוא מלווה בשפע של נקיפות מצפון של "האם כל כך קל לקנות את זמן הצפייה שלי?", אבל מבחינתי הוא יכול להיות במילון ליד ההגדרה של גילטי-פלז'ר.

אולי זאת הכריזמה של שלושת הכוכבים. גדות, ג'ונסון וריינולדס כל כך נהנים בבירור מכל רגע שקשה שלא להיכבש באנרגיות ששופעות מהמסך, הגם שהרקע שמאחורי הכוכבים מביך בחובבניותו, והגם שבעצם יש מצב רציני שכדאי היה להחליף את ג'ונסון בשחקן אחר בעל טווח הבעות רחב יותר.

אולי אלו גם סצנות האקשן, שלמרות הלוקיישנים הכל-כך-בבירור-האנגר-באולפן עדיין מהנות לצפייה, ניתנות למעקב (א'-ב' אצלי בסרטי אקשן), ופה ושם אפילו מגניבות ועם תנועות מצלמה יוצאות דופן. יש רגע ויזואלי אחד שחותם את סצנת האקשן הפותחת שאשכרה גרם לי לצחוק בקול.

מה שמוביל להרהור שאולי זה גם ההומור. אומנם רוב החלק הזה בסרט מתבסס על דמותו של ריאן ריינולדס, שעושה שטיק די קבוע, אבל נראה שהוא טוב בו. פאנצ'ים מגיעים בקצב משביע רצון, וכשהם טובים, הם טובים.

ואולי זהו כוחן של הציפיות הנמוכות, או היכולת הכללית שלי ליהנות מחיקוי חסר בושה רק בגלל שהוא טוב, או לפחות סביר (לא מזמן נהניתי גם מסרט הרפתקאות אחר של דוויין ג'ונסון, אם כי ההשוואה לא מאוד הוגנת, כי שם לפחות ראו איפה הכסף).

ואולי זה הכול ביחד, והעובדה שלפעמים כל מה שצריך זה משהו להעביר מולו שעתיים בסבבה, ו"הודעה אדומה" מספק את הסחורה. ואפילו לא צריך לכבות את המוח בכניסה לקולנוע, אלא רק על הספה. גם זה משהו.