ביקורת: שיגעון המריחואנה – המחזמר

שגעון המריחואנה: המחזמר: הביקורת: התקציר
שם בתרגום חופשי
שיגעון המריחואנה: המחזמר
שם לועזי
Reefer Madness: The Movie Musical

העשור הקודם של שנות האלפיים היה, כמו כל עשור מאז שנות השישים, אומלל למדי למחזות זמר – ז'אנר שנכחד לחלוטין עם המצאת המגניבוּת החדשה בסוף שנות השישים, עם מספר אומלל של "אבל למה אתה אומר ככה, היו איזה חמישה סרטים יחסית מוצלחים שיצאו בעשור ההוא!", והרי הם: "רוקדת בחשכה", "הדוויג והשארית העצבנית", "מולן רוז'!" ו"שיקגו" בתחילת העשור, ו"היירספריי" ו"מאמה מיה!" בסופו. וזהו, תודה ששאלתם. כלומר, יש עוד כמה, אבל הם לא הולכים להופיע באף רשימת "מחזות הזמר הקולנועיים הטובים/האהובים ביותר" בזמן הקרוב או הרחוק או בכלל. זה אמנם עשור שהתברך בכל הנוגע לסרטים מוזיקליים כמו "פעם אחת" ובייחוד בביוגרפיות מוזיקליות, אבל בכל הנוגע למחזות זמר – הרבה הרבה פחות.

כל ההקדמה הזאת נועדה בשביל לכתוב על המחזמר הקולנועי אולי הכי טוב של אותו עשור, שבכלל לא יצא לקולנוע: "שגעון המריחאונה: המחזמר", סרט של שואוטיים (כן), שמבחינתי, נמצא כמה ליגות מעל הדברים שמתרחשים במחזות הזמר האחרים (והאהובים עליי מאוד, ברובם) של אותו עשור.

סיפורו של הסרט הזה מורכב: זה התחיל בסרט משנות ה-30 שנקרא "שגעון המריחואנה" מסוג הסרטים שהם "כל כך גרועים שהם טובים", ושמציגים תמונת מצב… מעניינת על מריחואנה והשפעותיה. הסרט, שכל כך מרוחק מהמציאות, נהפך לסרט קאלט עבור חובבי מריחואנה וגם עבור סתם חובבי סרטים גרועים (ניתן לצפות בו בחינם: אישית מצאתי אותו די משעמם). בשנות התשעים, שלושה אנשים החליטו באופן אקראי למדי לבסס על הסרט ההוא מחזמר שלוקח את הטון המעניין של אותו הסרט ולהקצין אותו עד לפארודיה סאטירית על אמריקה של שנות השלושים, סרטי תעמולה, ועוד.

סיפורו של הסרט המקסים והמוזר הזה, מתחיל דרך סיפור מסגרת של איש שמגיע להפחיד הורים שמרנים (בגילומו של אלן קאמינג) מנזקי אותו צמח שטני, ולשם כך הוא מספר להם על נער ונערה (בגילומם של כריסטיאן קמפבל וקריסטן בל) שנופלים לקסמו המפתה של הגאנג'ה שחייהם משתבשים לחלוטין כתוצאה מכך.

אם "פארודיה על סרט נשכח משנות השלושים נגד גראס" נשמע לכם כמו תיאור מאוד ספציפי, אתם צודקים, ודי ברור למה הפרויקט יועד לטלוויזיה ולא לקולנוע, בטח כשלא הוצמד אליו אף כוכב גדול: בתקופתו, הכוכבת הכי גדולה הייתה כנראה נב קמפבל בתפקיד שולי לחלוטין. היום המצב קצת השתנה כשקריסטן בל הפכה מאז ל"אלזה, אפילו שהיא בכלל מדבבת את אנה" וגם לכוכבת טלוויזיה לא קטנה (וגם אלן קאמינג ראוי לציון).

אבל הספציפיות הזאת מתגלה כנשק הסודי של הסרט; היא מאפשרת לסרט להשקיע את כל כולו ברעיון האבסורדי אך מפורט הזה: החל מעיצוב הדמויות ומסען הטרגי, דרך שיוף הקומדיה לרמת עילוי, ובעיקר – פסקול שירים מדהים שמתחרה בגדולי מחזות הזמר.

"שיגעון המריחואנה", השיר הפותח, מתפקד היטב הן כשיר אימה והפחדה והן כסאטירה על הקלות בה ניתן להטיל אימה על הורים כשזורקים להם קצת "תחשבו על הילדים!"; "רומיאו ויוליה" הוא שיר רומנטי דביק ומושלם ובמקביל פארודיה על שירים רומנטיים דביקים ומושלמים שכיף לזמזם יחדיו; "הקשב לישו, ג'ימי" הוא שיר כיפי עם ישו כזמר לאונג' סליזי, "מרי ליין/מרי ג'יין" הוא שיר נוגע ללב, אפילו כשהוא נגוע בשורות אבסורדיות כמו "אני לא יכול לספור את כמות האנשים עימם התקלחתי"; "שיר הבראוני" הוא אמנם דאחקה של דקה אבל הוא מתאר בצורה מושלמת את הרגשות שיש לאנשים כלפי בראוניז, אפילו אם אין בהם חשיש, ו- אוקיי, אני פשוט עובר שיר-שיר במחזמר ומתאר למה הוא מושלם, אני חושב שאני אפסיק.

את השירים מגיש צוות שחקנים מוצלח מאוד; אמנם אף אחד מהם לא מאוד מוכר (בזמנם), אבל כולם זמרים נהדרים ושחקנים קומיים נהדרים: כריסטיאן קמפבל כג'ימי שנופל ברשת הפרח הירוק הוא שילוב מושלם של ילד אמריקאי תמים וילד אמריקאי מטומטם, אלן קאמינג בתפקיד הקריין מצליח להיות נכלולי וחלקלק כמו שטובי סוכני המכירות ומחרחרי הפחד יכולים להיות, וקריסטן בל היא, נו, יפתיע אתכם לגלות שקריסטן בל ממש טובה בדברים? גם השחקנים בתפקידי המשנה – סטיבן וובר כסוחר סמים/גנגסטר, אנה גאסטייר כזוגתו המסכנה, ג'ון קאסיר ואיימי ספנגלר כצמד מכורים נימפומנים שמסבכים את העלילה עוד ועוד – עושים עבודה נהדרת. גם הבמאי – אנדי פיקמן – שעשה מאז דברים שהשתיקה יפה להם, מצליח להפוך את הסרט להרבה מעבר ל"הצגה מומחזת" כמו אחיו לאותה שנה "המפיקים – המחזמר". 

אם זה נשמע שאני מאוד אוהב את המחזמר הזה, זה רק כי זה נכון. אם זה נשמע שאני חושב שהוא יצירת מופת, אז נו, כן. אני מודה שאני כבר לא לחלוטין בטוח מה מעמדו בקהילת הקאלט של ימינו – האם כבר גילו אותו? גילו אותו ושכחו אותו מאז? אבל זה לא משנה – גם אם ראיתם אותו כבר, ובטח אם עדיין לא, זה פשוט סרט מושלם לצפייה שצריכים לראות שוב ושוב.