ביקורת: חזרות, עונה 1

כולם צודקים: חזרות טובה בדיוק כמו שאמרו לכם.

קולנוע וטלוויזיה איכותיים בעברית הם לא דבר חדש: היינו בטיפול, רקדנו ואלס עם באשיר, פחדנו מהזאב הרע, קיבלנו אפס ביחסי אנוש, שייטנו על הספקטרום, מי שהיה חד מספיק הספיק להתרשם מאחיותיו המוצלחות ובילה קצת זמן עם זאת וזאתי. ובכל זאת, עם "חזרות" נדמה שעוד הישג נכבש. בכנות, וזה סופרלטיב שמאחוריו אני עומד איתן – מדובר באחת היצירות הישראליות היפות ביותר שראיתי אי פעם.

והעניין הוא ש"חזרות", כסדרה, לא חשבה בכלל שהיא כזאת: מדובר בדרמת יחסים קומית וקטנת מימדים, לא אפוס. זה סיפור על זוג, במאי ומחזאית, תומר ואיריס, שביום בו השניים מחליטים להיפרד, תיאטרון חשוב מחליט להעלות את המחזה שכתבה איריס ולתת לתומר לביים אותו. לתפקידים הראשיים מלוהקים שני כוכבי טלוויזיה – אחת דוגמנית לשעבר שרוצה להוכיח את עצמה כשחקנית תיאטרון רצינית, השני נראה כאחד שרק רוצה לזיין, אבל בתכל'ס רוצה בעיקר להישאר רלוונטי.

ובלי רהב או נוצות לא להם, "חזרות" סיפרה סיפור פשוט על אנשים שאוהבים ונפגעים ושבמקרה מתרחש בתיאטרון, ובזה היא הצטיינה. נוסחת הקסם אינה עניין של מזל או כסף, מסתבר – ל"חזרות" יש תסריט חד, במאי חכם ושחקנים מעולים, וזה כל שצריך כדי לתת בראש.

העשייה הבסיסית של הסצנות הפשוטות ביותר – פלרטוט, ריב, פרידה, משא ומתן – היא מהחדות והחכמות שראיתי בטלוויזיה הישראלית עד כה. התסריטאים שהם גם השחקנים הראשיים, נועה קולר וארז דריגס, כתבו תסריט שמצליח לאפיין דמויות שלמות ועגולות במחי שורת דיאלוג אחת ולהציג בפנינו מערכות יחסים שלמות – בין אם מדובר באיריס המחזאית ואימה התובענית, או מנהלת התיאטרון הדומיננטית, ורה, ומזכירתה המבוהלת קארינה.

בלי הרבה מילים אבל בשפע של שכל וחמלה, קולר ודריגס מצליחים לטוות רגעים מרגשים ומצחיקים – תגובתה של איריס לצמד שחקנים מבוגרים שמבצעים את אחת התמונות במחזה שלהם היא רגע מינורי שמבוצע בצורה יפהפייה. וכשהסדרה עוברת לטריטוריות המלודרמטיות, השניים עומדים במומחיות עם האצבע על חוגת הווליום ויודעים בדיוק איך להעצים את הדרמה בלי להתדרדר לטלנובליות (ז'אנר טלוויזיוני שישראל התמחתה בו בעשורים האחרונים) – הסצנה בה איריס חוטפת את תומר במטרה להחזיר אותו לביתה היא אולי אחד הרגעים החכמים, העצובים והמצחיקים בטלוויזיה הישראלית לדורותיה, וכשתומר מבקש ממנה "תעזרי לי להיפרד ממך", תשובתה של איריס ראויה להיכנס לפנתיאון. עד שזה יקרה, היא הפכה למם, שזה לא בהכרח רחוק משם.

בהקשר הזה חשוב לציין לטובה את נועה קולר, ו"ציון לטובה" בהקשר שלה הוא האנדרסטייטמנט הגדול של השנה. קולר כתבה וביצעה תפקיד מופתי של אישה שלומדת שהיא טובה מספיק בזכות עצמה ושמגיע לה להיאהב כמו שצריך. זה לא רק בטקסטים המדויקים שהיא והאקס שלה, דריגס, כתבו לדמותה של איריס, אלא בכך שאפשר לכתוב ספרים על הדרך בה המסע של איריס משתקף בפעולות היום יומיות ביותר, כמו האופן בו היא אוספת את שיערה או הדרך בה היא הוגה את המילה "זיבי". קולר משחקת בטבעיות, ונראית – יותר מכל שחקן או שחקנית ישראליים שראיתי עד כה – כמו אדם אמיתי שחי ומתקיים בעולם האמיתי.

קולר לא לבדה – "חזרות" מלאה בשחקנים מבריקים. חלקם מזכירים לנו שאין תפקידים קטנים אלא שחקנים שלא יודעים לנצל הזדמנויות: דניאל שפירא, שמגלמת את קארינה המבוהלת, כובשת במעט מאוד מילים ובווליום נמוך במיוחד. בן יוסיפוביץ', בתפקיד שראל, עוזר הבמאי חובב המיוזיקלס, קורע מצחוק. ועם יותר זמן מסך מהם (אבל לעזאזל, לא מספיק!) יבגניה דודינה היא הדיווה הגדולה של הסדרה, מגלמת את ורה קורקין בתור טייק-אוף סובייטי ולבבי על "השטן לובשת פראדה". ובתפקיד כוכבי הטלוויזיה שמלוהקים לתפקידים הראשיים בהצגה, איתי תורג'מן מגלם את הכוכב החרמן והדביל בחן ובאינטליגנציה, מספק תפקיד קומי שמתחתיו עומקים של כאב (סצנת הדמיון המודרך שהוא עובר בפרק החמישי היא אחד משיאי הסדרה), ואגם רודברג (שהיא, אגב, לא נינה – זאת דווקא מיה לנדסמן, והיא נינה נפלאה) מזכירה איך נראים ניצוצות שניתזים כשכוכבת זוהרת משחקת כמו שצריך. ובתפקיד הבמאי הדוש ובעל הכוונות הטובות נמצא ארז דריגס, רשמית השחקן עם הפריזורה המרשימה ביותר בישראל, שמצליח להתמודד בגאון עם תפקיד כפוי טובה – קשה לאהוב את תומר, אבל קל מאוד להבין אותו. והרשימה נמשכת. לקאסט של "חזרות" לא מגיע זר פרחים, אלא שדה שלם.

על כולם מנצח הבמאי בועז פרנקל, שזאת עבודת הבימוי השלישית שלו עד היום. גם אם התקציב לא בשמיים (כמו שניתן לראות בסצנות חתונה או הצגה שאמורות להיות רבות-ניצבים אבל ממלאות את הפריים בעשרות בודדות), התוצאה הסופית מהוקצעת ואלגנטית, ו"חזרות" נראית כמו סדרה שיכולה לעמוד בגאון לצד כל תוצר של HBO מהשנה החולפת. ראוי להזכיר את עבודת הצילום היפהפייה של איציק פורטל, שנתן ל"חזרות" הקאמרית מראה קולנועי מצוחצח, ובמו פנסיו הפך את סצנת הסיום של העונה הראשונה לרגע טלוויזיוני קסום מאין כמוהו.

כמובן שהפגמים שם. עצם קיומה של המילה "מושלם" לפעמים הורסת יצירות יפהפיות – "חזרות" אינה סדרה מושלמת, אבל ריבונו של עולם, למי אכפת כשהכל מסביב כל-כך טוב? כן, קו העלילה על הבמאי האוסטרי שבא לביים גרסה חדשה של "השחף" נמרח למקומות קצת פחות חיוניים. והפרק השישי, שהציג ביקור של שרת התרבות בתיאטרון, בהחלט הרגיש כמו משהו שנכתב ובוים כי תאגיד השידור הזמין מהם פרק אחד יותר משהיה לקולר ודריגס בתכנון.

ובכל זאת – מול רמה כזאת של עשייה, מול תצוגות משחק מפוארות כאלה, דיאלוגים חדים כאלה, בימוי מדויק שכזה, ומעל הכל – אהבת האדם המפעמת בכל פרק ופרק (אולי, באמת, חוץ מפרק 6), אין אלא להודות, לשבח, להלל, לפאר, לרומם ולקלס את כל המעורבים בדבר, גם במחיר הפיכתה של "חזרות" לאוברייטד עבור צופים מסוימים שיגיעו באיחור.

יש סרטים וסדרות שמזכירים לנו לפעמים כמה אנחנו צמאים ליצירה ישראלית מקורית שהיא באמת ובתמים טובה. אם יצאו שלוש סדרות טובות כמו "חזרות" מדי שנה, נוכל להחשיב עצמנו כבני מזל.