ושוב אנחנו כאן, לקראת פסח, ובעוד שבלילה ילדים רבים ישאלו "מה נשתנה" בנוגע לשאלת הארוחה המשפחתית שלפניהם, חלקנו יתמקדו בשאלות יותר ענייניות כמו: במבט לאחור, מי מהסרטים של 2005 הוא הטוב ביותר?
למי שלא זוכר, לא בטוח מה בדיוק או למה או איך – הבהרה על מה הפרויקט הזה ומה קורה פה אפשר לקרוא כאן, בסקר של 2001 משנה שעברה. במשפט אחד – מדובר בסקרים חוזרים (שלושה הפעם: זה, 2006 ו-2007) לסקרי סרט השנה של שנים שעברו. יש 30 אפשרויות לבחור מתוכן, כל אחד יכול לבחור 3 סרטים, ותודה לקסם על הלוגואים שהוא ממשיך ליצור עבור הפרוייקט.
פעם שעברה היה נראה שלא הרבה השתנה בשאלה הגדולה שהיא "מה הסרט הכי טוב" – שלושת סרטי שר הטבעות המשיכו לשלוט גם 15 שנה ויותר אחרי שיצאו, וגם ב-2004 "שמש נצחית" שמר על התואר שלו. בתגובות הועלתה האפשרות שהדבר קרה, בין השאר, בגלל שלפני הסקר הרחבתי לגבי זהות הזוכה ובכך "התקבעה" איזה תשובה נכונה. אז הפעם אתן לכם לגשת לסקר בלי להגיד מי למעלה ומי למטה, ואת הניתוח המורחב נעשה רק אחרי התוצאות.
אבל אני כן אספר על מי נכנס לסקר ומי יצא. אז ככה – כאמור, התחייבנו ל-30 סרטים בכל שנה, אבל לא תמיד הסקרים הישנים הפכו את המטלה לקלה. ב-2005, למשל, היו 31 סרטים שדורגו במקום משמעותי במקום 30, ובכך הכריחו אותנו להוציא 3 סרטים ולא 2 על מנת שנוכל להכניס סרטים בולטים שלא הידהדו בארץ בזמן אמת. אחרי דיונים רבים, הוחלט להוציא 3 סרטים שהם אומנם מאוד חביבים, ויש שיגידו שאפילו מאוד טובים, אבל לא נראה (ואולי אנחנו טועים) שמישהו היה שם לב לחסרונם אם לא הייתי אומר פה שאנחנו נפרדים מהם: "הגנן המסור", "פרחים שבורים" ו"השיבה". במידה וכן הלכתם לבחור אחד מהשלושה כאחד משלושת סרטי השנה שלכם – אנחנו מצטערים מעומק הלב, ואתם מוזמנים להלל אותם בתגובות בזמן שאתם מתלוננים על ההנהלה המושחתת שמעיפה סרטים ראויים בשביל להכניס מקורבים לשלטון כמו "סרניטי" ו"המדרון". מה שכן, סרטים כמו "גאווה ודעה קדומה", "קיס קיס בנג בנג" או "מחבואים" דווקא לא שכחנו, אבל הם יצאו בארץ רק ב-2006, ולכן יופיעו רק בסקר הנ"ל.
אז בלי עוד מילים ודיבורים – בואו תצביעו לסרטי השנה שלכם מ-2005:
במבט לאחור, מה הוא הסרט השנה של 2005?
- באטמן מתחיל (16%, 182 קולות)
- עיר החטאים (10%, 110 קולות)
- מיליון דולר בייבי (9%, 107 קולות)
- הטירה הנעה (9%, 97 קולות)
- היסטוריה של אלימות (5%, 58 קולות)
- שר המלחמה (4%, 51 קולות)
- סרניטי (4%, 50 קולות)
- הארי פוטר וגביע האש (4%, 48 קולות)
- צ'רלי בממלכת השוקולד (3%, 36 קולות)
- בתול בן 40 (3%, 33 קולות)
- מלחמת העולמות (3%, 32 קולות)
- מלחמת הכוכבים, פרק 3: נקמת הסית' (2%, 28 קולות)
- קונסטנטין (2%, 26 קולות)
- וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני (2%, 25 קולות)
- חתונת הרפאים (2%, 24 קולות)
- מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (2%, 24 קולות)
- הטייס (2%, 24 קולות)
- המסור (2%, 22 קולות)
- קינג קונג (2%, 19 קולות)
- סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים (2%, 19 קולות)
- עמוק במים (2%, 18 קולות)
- מר וגברת סמית' (1%, 15 קולות)
- דרכים צדדיות (1%, 15 קולות)
- התרסקות (1%, 15 קולות)
- קרוב יותר (1%, 13 קולות)
- מחול הפיגיונות (1%, 12 קולות)
- למצוא את ארץ לעולם-לא (1%, 12 קולות)
- להרגיש בבית (1%, 11 קולות)
- המדרון (1%, 6 קולות)
- וירה דרייק (0%, 2 קולות)
מס' מצביעים: 601
Loading ...הסקר יהיה פתוח שבוע. הסקר של 2006 ייפתח ביום שני.
אז, מה באמת הסרטים הטובים של השנה הזאת?
נתחיל מהלא:
לא באטמן מתחיל, לא קינג קונג, לא צ'רלי בממלכת השוקולד, לא מר וגברת סמית', לא חתונת הרפאים, בטח שלא התרסקות, ממש ממש לא למצוא ארץ לעולם לא, וממש ממש ממש לא הארי פוטר 4.
זה משאיר אותי עם 22. עוד פעם:
בתול בן 40, סיפורי נרניה, המדרון, הטייס, דרכים צדדיות, מחול הפיגיונות, מיליון דולר בייבי, מלחמת הכוכבים 3, מדריך הטרמפיסט ומלחמת העולמות כולם סרטים נחמדים עם אספקטים שאני נהנה מהם אבל גם חסרונות או פשוט שמדי פעם שהאספקטים האלה לבדם לא מספיקים.
נשארנו עם 12. אה, את וירה דרייק לא ראיתי*. 11.
11. שר המלחמה – התפקיד האחרון הרציני הבאמת טוב של קייג'? אחד מהפתיחים הכי טובים? אין ספק. ויש לי גם זכרון מעורפל די חיובי לשא הסרט רק שאני נשבע, אין לי מושג מה קורה בו.
10. עמוק במים – גם כשאנדרסון לא במיטבו, הוא עדיין קולע לעשירייה. סרט שאני צריך לחזור אליו בקרוב.
9. קרוב יותר – סרט שאהבתי מאוד בגיל כלום, כשעוד לא הייתי במערכת יחסים רצינית אחת, ואני כנראה או אתאהב בו בצפייה חוזרת או אפחפח בו. כולי תקווה שהראשון, כי זכורות לי כמה שורות דיאלוג מבריקות מהדרמה הזאת שהיא בעצם מותחן יחסים לכל דבר ועניין. מורגן פרימן שדד את האוסקר הזה מקלייב אוון. שדד!
8. עיר החטאים – סרט שודאי יזכה לכותרות מעליבות כאילו בזמן אמת לא כולנו הבנו שהוא גוש של גבריות רעילה ונוראית, אבל לעזאזל, אם אני צריך לבחור את הרעל שלי, שיהיה בדיוק ככה.
7. וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני – בדיעבד, הסרט האחרון הטוב של אארדאמן, הא? אני לא רוצה לדבר על זה.
6. המסור – סרט האימה שפתח את ז'אנר פורנו העינויים בכלל לא היה כזה. כן, יש את שני השוטים המפורסמים אבל לא הרבה חוץ מזה. כלומר, מלא חוץ מזה – מותחן בשני חדרים, משטרה שמשחקת חתול ועכבר, טוויסטים נהדרים – אבל מבחינת עינויים? אני כמעט בטוח שיש סרטי PG-13 בימינו שיותר קשוחים ממנו.
5. סרניטי – ג'וס וידון בשיא כוחו. וכמי שיש לו רקורד מרשים מהרמות גבה לגבי היכולות שלו, שיא כוחו הוא לחלוטין דבר מרשים ששווה לשים עליו עין.
4. הטירה הנעה – עיבוד נוראי, אם להאמין למי שקרא את הספר, אבל איזה סרט.
3. קונסטנטין – הסרט הטיפשי הזה, שהורס את הדמות מהקומיקס ומחריב מורשת על ידי ליהוק של קיאנו ריבס, הוא גם הברקה חד פעמית שלעולם, באמת, לא חזרה על עצמה. מיתולוגיה מטורפת, אפלה, ומופרעת עם הופעות נהדרות (כן, גם ריבס) ואפילו שיה לה באף לא הורס.
2. להרגיש בבית – קים די קוק בשיא כוח והעדינות שלו, וזה פשוט יפהפה.
1. היסטוריה של אלימות – יצירת מופת, חד וחלק. ויליאם הארט נשדד, ואני לא מאמין שג'ורג' קלוני לא התבייש לחשוב שהוא ראוי לזכות באותה השנה. אם על כל עשור מבולבל של קרוננברג (כמו שאנחנו חווים כרגע) הוא ייתן לנו "היסטוריה" אחד, אנחנו נהיה מסודרים לעד.
*- ואני אנסה להשלים לפני שאצביע בעצמי, כי יש מצב על פי הדיבור מסביבו שהוא טופ 3.
כשהצבעתי ל'היסטוריה' חשבתי שהיא תהיה עמוק בתחתית, אני מאוד שמח לראות שטעיתי.
(ל"ת)
איפה מדגסקר?!
בכל מקרה, מתוך 6 סרטים ברשימה שראיתי הייתי צריך לוותר על שלושה: אני עוד לא סולח למיאזאקי על הסיוטים שלי מ"הטירה הנעה" (ו"המסע המופלא", אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת), גביע האש הוא הסרט הגרוע מכל הפרנצ'ייז (וראיתי לא מזמן את פשעיו של גרינדענוואלד) ונקמת הסית' הוא… ובכן… *שיעול* כך שנשארנו עם שלושה: נרניה (החוויה הקולנועית הראשונה שלי) צ'רלי (רק בגלל השירים. כן, מיאזאקי, שירים.) ווואלאס וגרומיט והארנב הקטלני – הסרט הטוב ביותר של 2005 (ממה שיש כאן. איפה מדגסקר?!?!)
וואו, שאלתי כמה וכמה אנשים לגבי סרטים מ-2005
וזאת הפעם הראשונה שמדגסקר מזוכר בהקשר כלשהו.
נקמת הסית'
דווקא במבט לאחור הרבה רואים בצורה יותר חיובית את נקמת הסית'. הרבה רואים כסרט היחיד מבין הטרילוגיה הזו ששווה משהו
גם בזמן אמת ראו אותו בצורה יותר חיובית מהשניים הקודמים
(ל"ת)
למצוא את ארץ לעולם לא היה הסרט האהוב עליי איזה תקופה, למרות שנראלי אני מיעוט...
אבל היה בו את המשפט המדהים:
"אסור לשלוח ילדים למיטה, הם יקומו מבוגרים יותר."
(תרגום שלי מהזיכרון, לא לצלוב אותי)
אין אהבה ל-"קינג קונג"?
לדעתי ג'קסון יצר פה אפוס נהדר בן 3 שעות שמתעלה על כל סרט קונג שנעשה לפניו (ואחריו), ומכיל כמה מהרגעים הויזואליים היפים ביותר של אותה שנה.
הצבעתי גם ל-"נקמת הסית'", רק כי אני זוכר שבזמן אמת, בקולנוע, הדו-קרב בין הילד שונא החול לאובי וואן הותיר אותי נפעם; לא חושב שראיתי דו-קרב קולנועי אפי יותר עד אותה נקודה (וכן, למדתי מאז עד כמה הסרט… לא כזה טוב. אבל הוא עדיין אחד האהובים עלי בסאגה בגלל סיבות סנטימנטליות).
ו-"הטירה הנעה" אמנם לא מהמוצלחים של מיאזאקי (מה גם שהסרט אולץ לעמוד בציפיות גבוהות אחרי רצף מוצלח עם "המסע המופלא" ו-"הנסיכה מונונוקי") אבל מיאזאקי חלש הוא עדיין, פי כמה מונים, מוצלח מרוב הבמאים בסביבה.
עיר החטאים? סרניטי? באטמן מתחיל? היסטוריה של אלימות? בחיי, זו שנה נהדרת יותר משזכרתי.
כמו בסקרים הקודמים,
מכיוון שגם 2005 היא שנה שהגיעה לפני שהתחלתי לצפות בסרטים, ואופן החשיפה שלי אליהם לא הושפע ממתי הם הופצו או לא הופצו בישראל, אני אתן פה את החמישייה שלי לסרטי 2005 נטו, כולל אחד שבמציאות השתתף בסקר של עין הדג ל-2006.
הקטע בשנה הזאת הוא שמדובר בשנה עם כמות לא גדולה של סרטים מעולים, אבל אלה שכן מעולים, ***ממש*** מעולים. אין מה לדבר על 2005 הרבה מחוץ לחמישייה שלי, אבל החמישייה הזאת היא בכנות אחת האהובות עליי אי פעם. אז הנה היא, בלי סדר מסויים:
קיס קיס בנג בנג – הרבה כבר נאמר על הסרט הזה ואין לי יותר מדי מה להוסיף. אחת הקומדיות הכי טובות של העשור הקודם ותכלס של המילניום עד כה, אחד מסרטי הפילם נואר הכי מבריקים שאי פעם נוצרו. שנון, מטורף, מרתק ומפתיע לכל אורכו, תסריט משוייף של שיין בלאק שברצינות לא עשה מספיק דברים מאז ובעיקר הופעות ענק של רוברט דאוני ג'וניור, ואל קילמר ומישל מונהאן שחבל שלא מופיע בדברים יותר טובים, כי יש לה את היכולות אם לשפוט על פי הסרט הזה.
שר המלחמה – סרט שנראה כאילו עוצב כמעט בשבילי, עם עיסוק במיליונים של נושאים שמרתקים אותי. נשק? צ'ק. פוליטיקה ותככים? צ'ק. נגיעה קטנה (ממש קטנה) בגיאופוליטיקה של איזורי סכסוך? צ'ק. בעצם אחד הסרטים היחידים שעוסקים בקהילה הרוסית-יהודית (כן, אני יודע, הם לא באמת יהודים. זה גם חלק מהקטע) מחוץ לרוסיה? צ'ק. צ'יניות, סרקזם וניהיליזם קודר סטייל מקס פיין בקריינות? צ'ק.
נכון, לא כל הנושאים האלה מן הסתם מקבלים עיסוק שווה בהם, אבל היי, העיקר הכוונה. אנדרו ניקול בסרט הטוב האחרון שלו מצליח לעשות שני דברים מדהימים עם התסריט של הסרט הזה לטעמי – ראשית, הוא בעצם משתמש במבנה של ביוגרפיה סטנדטית לחלוטין, פשוט תיאורי "ואז עשיתי ככה ואז עשיתי ככה" שהורג ביופיקים אחרים בדרך כלל, אבל משהו בכתיבה פשוט מצליח לגרום לזה להיות מעניין לכל אורכו; ושנית, העובדה שלמרות שהסרט עמוס בהברקות כתיבה ובימוי והוא לחלוטין סרט "מגניב" וקצבי, השורה החתונה שלו מצליחה שלא לגרום למעשה הנורא של סחר בנשק להיראות מגניב, והמסר החד משמעי שמועבר נגד התעשייה הזאת מועבר בצורה הגיונית וראויה. אה, וניקולס קייג' בהופעה הטובה האחרונה שלו, כמו שיונתן אמר. לפעמים באמת קל לשכוח איזה שחקן טוב הוא. מישהו יכול להסביר לי בכנות למה יש לסרט הזה פחות מ-70% בעגבניות? זה באמת אחד האנדרייטדים אי פעם.
ג'ארהד – אוי, איזה סרט. אוי איזה סררררטטטטט. ליטרלי אין כמו "ג'ארהד", סרט כל כך ייחודי, סרט מלחמה בלי המלחמה. קודם כל, הוא משתפר כל כך אחרי ששירתת בצבא בעצמך ואתה מבין כמה ממה שהולך שם באמת נאמן למציאות הצבאית, עיראק-ישראל, מארינס-שריון. מה שסאם מנדז, ג'ייק ג'ילנהול והסיפור של אנתוני סוואפורד עושים לצופה הוא באמת אחת המניפולציות המבריקות בתולדות הקולנוע: זה כמו "טוראי ריאן" פה שהצופה מרגיש כאילו הוא נמצא שם בשדה הקרב, כאן הצופה אשכרה חודר לתוך המוח של החיילים עצמם, וכך יוצא שבדיוק כמו המארינס המורעלים שרק רוצים כבר לירות במשהו, כך גם הצופה משתגע מהשגרה המשעממת, חסרת התוכלת וההתקדמות שמתרחש ב-70 מהסרט, ובסוף, כשהסיפור מונע מהחיילים את ההזדמנות האחרונה שלהם לאלימות מלחמתית, כך גם נמנע מהצופה הסיכוי האחרון בסרט הזה לקתרזיס אמיתי, וגם הצופה מאבד את זה. בדיוק בגלל זה הסרט קיבל תגובות מעורבות בזמנו – אנשים התעצבנו על ההונאה ועל חוסר הטעם של מה שהם עברו בשעתיים האחרונות… בדיוק כמו מה שהחיילים במלחמת עיראק הרגישו שהם עברו במערכה כולה. אנשים אשכרה שנאו את הסרט בדיוק כי הוא הצליח 100% במשימה שלו. פאקינג מ-ב-ר-י-ק.
כמו כן, גם בלי הרבה "מלחמה" זה עדיין סרט המלחמה הכי מרהיב וויזואלית שנוצר. די והותר נאמר על סצינת בארות הנפט, שהמחשבה עליה גורמת לי להתרגש ממש מהסרט החדש של סאם מנדז ורוג'ר דיקנס הצלם שייתרחש במלחמת העולם הראשונה – אם סרט על מלחמה חצי-קלאצ' יצא להם כ"כ יפה, מרתק יהיה לראות איך הם יביאו למסך מלחמה עם איקונוגרפיה כל כך מוגדרת.
היסטוריה של אלימות – מה שיונתן אמר בתגובה שלו, פחות או יותר. די מדהים שאני אוהב את הסרט הזה, כי אני אחד שאוהב את הסרטים שלו גדולים, ארוכים, לא כ"כ קצרים ומינימליסטים. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ו"היסטוריה" הוא בהחלט סרט שטוב בדיוק בגלל שהוא כל-כך less is more. הוא קצר, אבל הוא מהודק בטירוף, סגור ומתוח מכל קצוותיו, כל כך Tight שהסרט הוא בעצם המקביל הקולנועי לסאונד התופים באלבום הבכורה של מאשין הד. סרט שאומר בדיוק ורק את מה שהוא צריך להגיד, וכל סצינה בו עושה בדיוק ורק את מה שהיא צריכה לעשות, וזה עובד. התוצאה היא אחד ממותחני הפשע הכי מלוטשים ואפקטיביים אי פעם.
ודבר אחרון, במקום לדבר על כמה מורטנסן, האריס או הארט טובים, בואו ניתן רגע כבוד למריה בלו, שנותנת בקלות את ההופעה הכי טובה בסרט ועוד עושה את זה עם תפקיד מאוד מוגבל שתכלס תכלס לא מתעלה על תפקיד "אשתו של-", אבל בואו נאמר את זה ככה, אם תפקידי "אשתו של-" למיניהן היו *תמיד* ברמת המשחק הזאת, הרבה יותר מועמדויות אוסקר מגוכחות לאורך ההיסטוריה היו מוצדקות הרבה יותר.
עיר החטאים – אם לומר את האמת, הפער בינו לבין שאר החמישייה, שבה אני מעריץ כל סרט וסרט, די גדול. את סין סיטי אני אוהב, אבל לא אוהב אוהב אוהב. וועדיין, מי אני שאכחיש שזה אחד הסרטים הכי כיפיים לצפייה חוזרת אי פעם, ושלא מדובר באחד החזונות הוויזואלים הכי מגניבים שהועלו על מסך אי פעם.
אעתיק תגובה בת שנים שלי ואוסיף שלדעתי לקרוא לו "טראש" באופן שבו הוא כונה ב-14 השנים שעברו מאז ההצלחה הראשונית שלו – עושה לו עוול לא קטן. אני לא מנסה להכחיש שהאלימות והמין, הסגנון הוויזואלי וההגזמה הפראית בכל הסרט הם העניין העיקרי בו, אבל עדיין, ליד טראש אמיתי, "עיר החטאים" זה שייקספיר. בטראש אמיתי יש הרבה אלימות ומין מוגזמים, אבל הקטע הוא שהסרט עצמו הוא רק תירוץ כדי להגיע מקטע מין ואלימות א' ולקטע מין ואלימות ב', והוא לא ממש מקדיש מחשבה מה יש בין לבין. לדעתי האישית זה ממש לא המצב בסין סיטי. הסיפורים של הארטיגן ודווייט הם אולי לא הדבר הכי מורכב ומסובך בעולם, הם בכל זאת 40 דקות כל אחד, אבל הם עדיין הרבה יותר מעניינים וכתובים היטב ממה שיש בטראש אמיתי. טראש אמיתי לא מנסה אפילו להגיע לרמה של שני הסיפורים האלה, הוא ייתן לך איזה "עלילה" של שורה וחצי בסגנון "הרגו לו את האהובה אז הוא הולך להרוג מלא אנשים" ואז זה רק מכות סקס מכות סקס עם איזה שתי דקות דיאלוג ביניהם.
מה שמצחיק הוא שב"עיר החטאים" גם יש סיפור כזה, אממה, ברגע שמסתכלים עליו מספיק פעמים מסתבר שדווקא הוא הסיפור היחיד בסרט שאפשר להגיד שהוא אשכרה… עמוק? כן כן. הסיפור של מארב הוא לא סיפור של מישהו שהרגו את מי שהוא אהב אז הוא יצא לחסל מלא אנשים, זה סיפור הרבה יותר טראגי של אדם שלראשונה בחייו מוצא משמעות ותכלית כלשהי לקיומו, ולא ייתן לשום דבר לעצור אותו מלממש את זה. ההופעה של מיקי רורק בשילוב עם כתיבה מצויינת הופכת את הדמות הזאת, ואת הסיפור שלו, לאשכרה נוגעים ללב. כן, "נוגע ללב", בפאקינג סין סיטי. מי היה מאמין.
בין 2000 ל-2004 יצאו כמה מהסרטים האהובים עלי בעולם
"קיס קיס בנג בנג" ו"ג'ארהד" גם תופסים את התואר הזה, אבל הם שניים לשנה הבאה. 2005 שנה אחלה – "מיליון דולר בייבי" הוא זוכה אוסקר ראוי, יש מצב שבצפייה שנייה "התרסקות" פחות אבל בצפייה ראשונה סצנת האקדח הרגה (שלא לומר… ריסקה) אותי, "היסטוריה של אלימות", שהשלמתי לפני כמה חודשים, אדיר, ומורטנסן מצוין (וסקסי) בתפקיד הראשי, "עיר החטאים" כיפי, נוטף סטייל וסצנת הפתיחה שלו היא אחת המצטיינות של אותו עשור (יכול להיות שהעולם פשוט ניצל את כל תשומת הלב שיש לו כוח להקדיש לרוברט רודריגז על "עיר החטאים" ובגלל זה "פלאנט טרור" לא זכה לאותה אהבה עולמית, או שהאשמה היא, כמו יותר מדי פעמים, של טרטינו?), "מר וגברת סמית'" הוא אחד המקרים הנדירים והנפלאים שבהם מהומה תקשורתית צהובה התחוללה סביב סרט שהוא אשכרה טוב (וג'סטין ת'רו הוא נקמה לא רעה בכלל בבראד, כל הכבוד לך, ג'ניפר!), "קינג קונג" עדיף בעיני על רוב שר הטבעות, ו"הטירה הנעה" על "המסע המופלא" (יש לו את אחת מנעימות הנושא האהובות עלי), "צ'רלי והשוקולדה" ו"חתונת הרפאים" הם שריד לתקופה שבה טים ברטון לא היה בלתי נסבל (למרות שהראשון הוא תזכורת טובה לזה שבאיזשהו מקום, בדפ דווקא תמיד היה משהו בלתי נסבל), "מלחמת העולמות" הוא תצוגת תכלית מצוינת של היכולות של ספילברג בז'אנר בו הוא מצטיין (וגם: דקוטה![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
), "האריה, המכשפה וארון הבגדים" הוא היכרות מצוינת בשביל ילדים קטנים והומואים לטילדה סווינטון ו"בתול בן 40" היה אחלה של תרועת חצוצרות לכבוד כניסתו החגיגית של ג'אד אפטאו למדיום.
אבל הקול שלי הולך לאחד הסרטים הפחות נאהבים בסקר: "קרוב יותר". מייק ניקולס, אחד הבמאים הבודדים שהגיעו למעמד של EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני), היה אלוף הקולנוע בעיבוד מחזות ("מלאכים באמריקה" הוא אחד הדברים הכי טובים ש-HBO אחראים להם ו"מי מפחד מוירג'ינה וולף?" הוא יצירת המופת הדפנטיבית בז'אנר ה"זוגות רבים סרט שלם"), ו"קרוב יותר" הוא סרט ענק על הנקודה שבה רוע ואהבה משיקים, עם הופעות נהדרות של כל המעורבים בדבר. מגיע לו הרבה יותר קרדיט ממה שאי פעם קיבל.
לא רק שוולאס וגרומיט זה לא הסרט האחרון הטוב שאארדמן עשו, הוא גם לא הסרט הטוב ביותר.
שון הכבשון אוכל אותו בלי מלח.
אלא אם כן בגלל משהו טכני זה לא באמת סרט של אארדמן.
here here
(ל"ת)
לא בטוח ששון מתעלה על וואלאס
אבל כן, בהחלט סרט טוב שמשום מה אף פעם לא נתפס לי אארמדן-י. הוא פשוט יותר מדי לילדים בשביל שאחשיב אותו ברמת וואלאס ושות'. זה לא דבר רע, כמובן – אבל זה פשוט לחלוטין מבדיל אותו בראש שלי.
בהחלט סרט לילדים. אבל הוא משרה אווירה קסומה ונוסטלגית לכל אורכו.
אם אני צריך לעשות השוואה לסרט אחר.. עם כל ההסתייגויות… זה סרט שבראש שלי מושווה ל'שכני המופלא טוטורו'. כן, הרמה אחרת, הסיפור שונה, הרבדים והעומק בליגה אחרת. אבל בזמן שטוטורו סיפר *על* הילדות והזכיר לי אותה, שון הכבשון *הפך* אותי לילד לשעה וחצי. אלוהים, כמה שהסרט הזה פשוט טוב.
המודחים
אז לטעמי האישי דוקא שלושת הסרטים שנתלשו מן הרשימה בהחלט ראויים להכלל בחמישיה הראשונה של אותה שנה. שלושתם לא שגרתיים ואולי לכן נופלים בעריכה, אבל לכל אחד מהשלושה טעם ואופי מיוחדים שמקנים לו יתרון על-פני מרבית הרשימה.
"השיבה" הוא לדידי סרט מכונן שראוי להכלל בכל רשימה של סרטי מופת, ולא רק בזו של 2005 (גילוי נאות – הביקורת שכתבתי עליו בשעתו יצרה אצלי היקשרות רגשית לסרט, אז אני פחות אובייקטיבי לגביו, ובכל זאת.).
שוב, אם זה לא ברור: אני באמת תופס מאוד מכל שלושת הסרטים האלה
בהתחשב בתוצאות הסקר – מי יודע, אולי באמת הם היו משיגים יותר קולות מוירה דרייק, אבל מה אני יודע.
לא שנה מי-יודע-מה
"באטמן מתחיל" היה מוצלח, אבל לא ברמת 'סרט השנה'.
"הארי פוטר וגביע האש" אפילו לא בטופ 3 של סרטי הארי פוטר.
"המסור" זה הדבר הכי טוב שגם ג'יימס וואן וגם לי וואנל עשו עד היום.
אולי "מלחמת העולמות" ראוי לתואר. זה בהחלט הסרט האחרון של ספילברג שבאמת אהבתי.
את "סרניטי" ראיתי לפני יותר מדי זמן כדי לקבוע. כנראה דרושה צפייה חוזרת.
"עיר החטאים" בהחלט מתמודד חזק גם כן.
הזיכרון היחיד שלי מ"קונסטנטין" הוא שנסעתי עם אבא ללונדון לטיול בר-מצווה והוא בדיוק הוקרן ורציתי לראות אבל לא נתנו לי להכנס כי זה היה מגיל 15 ומעלה. למיטב זכרוני, כשהשלמתי אותו לבסוף גיליתי שלא הפסדתי יותר מדי.
וידעתי שאין לו סיכוי להיות מוזכר פה כי הוא נקטל בביקורות וכנראה נשכח ע"י הרבה מאלה שצפו בו, אבל באמת שאחד הסרטים שזכור לי שאהבתי מהשנה הזאת הוא "דיק וג'יין עושים את זה" (אחד העברותים הגרועים ביותר בתולדות הכל). הוא לא הסאטירה הכי מושחזת על המדף, אבל נהניתי ממנו בזמנו, בעיקר בזכות הופעה מבדרת של ג'ים קארי (למרות שעשה אחת מוצלחת יותר שנה קודם בתור הרוזן אולף).
ראיתי 13 מתוך 30
ולהלן הדירוג שלי, לסרטים שאף אחד מהם לא ממש גרוע, כן?
13. מר וגברת סמית'. בניגוד כנראה להרבה אנשים, לא התעלפתי מהאקשן, והסרט הרגיש לי נורא מטופש.
12. היסטוריה של אלימות. הקרוננברג היחיד שראיתי, וסרט עם הופעה טובה של ויגו מורטנסן, אבל לא התחברתי בשיט לעלילה או לדמויות.
11. מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. הסרט שפספס כמעט לגמרי את מה שהיה טוב בספר, וקלע בעיקר בדבר אחד: הליהוק בתפקיד הראשי – מרטין פרימן.
10. מלחמת הכוכבים, פרק 3. הסרט הכי פחות גרוע מטרילוגיית הפריקוולים, בעיקר בזכות אובי וואן קנובי. ממש לאחרונה דיברו על זה כאן. וגם הסיפור נסבל, ולפרקים היה אפילו טיפה מרגש – אם רק היידן כריסטנסן היה שחקן טוב יותר.
9. צ'רלי בממלכת השוקולד. לא ראיתי את המקורי, אז אני פטור מהשוואות, וביכולתי להצהיר ללא נקיפות מצפון שדי נהניתי מהסרט. ג'וני דפ עושה עבודה טובה, השחקן הילד גם הוא לא רע, והויזואליה של ברטון גם שם. אחלה סרט.
8. קונסטנטין. כי פיטר סטורמר וטילדה סווינטון. וקונספט משוגע שמועבר בצורה משוגעת עוד יותר.
7. מיליון דולר בייבי. סרט כמעט טראומטי שהסיבה שהוא לא ממוקם גבוה יותר היא שהוא מדי דחף לי את הדרמה לפנים. אבל באמת, אחד מהסרטים הכי שוברי לב שראיתי אי פעם.
6. הארי פוטר וגביע האש. אני לא אהבתי במיוחד את סרטי הארי פוטר מאז שדייוויד יטס השתלט על העניינים (חיות הפלא דווקא סבבה). הסרט הרביעי בסדרה היה הפעם האחרונה שבו תרגמו את הספר לקולנוע, במקום לעבד אותו לקולנוע, ובדרך גם לאבד אותו. כן, אני מאלה שסבורים שהיה אסור לגעת בספרים.
5. עיר החטאים. מיקי רורק נהדר, ויזואליה מקסימה, אקשן מוגזם ומופרך ותחושה כללית של "ככה אני אוהב את הזבל שלי". גם סרט ההמשך היה סבבה, דרך אגב.
4. באטמן מתחיל. הסרט שהתחיל את הטרילוגיה שהפכה את נולאן למה שהוא, הצטיין בדבר אחד עיקרי כלפי השניים הבאים: האקשן בו היה יותר טוב. ולא הייתי מתחבר לקונספט האפל בכלל, אילולא משהו אחד: הפסקול האפי של האנס צימר וג'יימס ניוטון הווארד. מאז זה כבר הפך לשטיק קבוע אצל DC, אבל אז זה עוד היה מרענן ואשכרה יצר חצי מהאווירה של הסרט.
3. מלחמת העולמות. כי זו הפעם האחרונה שספילברג יצר מדע בדיוני ממש טוב, עם דמויות טובות, אקשן מוצלח וסצינת וואן שוט בשלוש מאות שישים מעלות שמזכירה לנו שעם כל הכבוד לאלחנדרו מה-שמו, ספילברג היה שם הרבה קודם.
2. קינג קונג. כאן אתלה באילן גבוה ממני: "זורקים פה דינוזאורים!"
1. סרניטי. כי זה הסרט שכל מי ששואל "אפשר לחשוב מי זה ג'וס" צריך לראות אתמול. איזו כתיבה. איזה בימוי. מאסטרפיס.
ההצעה - סרט השנה של 2005 שלא ברשימה
מערבון אוסטרלי אלים ופיוטי של ג'ון הילקוט ("ארץ יבשה", "הדרך") עם הופעות נפלאות של גאי פירס, דני יוסטון, אמלי ווטסון, תפקיד קטן ואדיר של ג'ון הארט וביצוע חד ומחריד ל"פגי גורדון".
ממש ממליץ בחום, אבל תתנו לו להישכח
קינג קונג. כי היום מקובל שסרט אקשן עתיר תקציב חייב להיות בעל עלילה ברמה נמוכה שתפנה למכנה משותף רחב ביותר.
קינג קונג לא פחד להיות באורך 3 שעות, לתת לנו להתחבר רגשית ולאהוב את הדמויות, שאחת מהן היא קונג בעצמו, וזה זה סרט שלא הייתי מקצץ ממנו אפילו דקה.
העלילה שלו מדהימה ומרגשת וסוחפת, והאפקטים מגיעים לשיא בהבעות פנים אותנטיות שמספרות הכל.\
לצערי כבר אין סרטים כאלה היום.
יש איסור מצד האולפנים על הבמאים לתת לסרט את הזמן הראוי כדי לספר סיפור כמו שצריך, באופן שיהיה אפשר להתחבר לדמויות ולאהוב אותן. וזה למשל החסרון העיקרי בכל סרטי הארי פוטר. ממש לא היה אכפת לי שתהיה לסרט עוד חצי שעה או יותר – והסיפור יהיה יותר סוחף ומרגש ולא רק אוסף אפקטים.
מתגעגע לימי שר הטבעות…
קרוב יותר
כאילו דירגתי עוד שניים (עיר החטאים ומיליון דולר בייבי) כי צריך (וכבר התחרטתי על זה שהצבעתי לעיר החטאים ולא לקינג קונג).
מייק ניקולס הוא הבמאי האהוב עליי, קרוב יותר הוא הסרט האהוב עליי שלו. מריל סטריפ אמרה בהספד עליו כי הוא במאי שאף פעם לא מביים דמויות טיפשות ובקרוב יותר עם ארבע דמויות כל כך שונות ומנומקות זה נהדר. זה סרט ששנים אחרי אני עדיין חושב עליו, הוא מנח אהבה, שנאה, סקס ואלימות באופן כל כך חד ועם פרספקטיבה נהדרת שכוללת אמירה ממש קשוחה על מה המודל הנכון שאני לא יכול להסיט את המבט.
בנוסף על כך, כל דמות בסרט הזה היא מאופיינת מאד, לא רק בתמות של הסרט אלא גם באלמנטים נוספים שמשמשים בעבורי מקור להזדהות.
אז לא איכפת לי שאני שונא בערך 23 סרטים מהרשימה ושמתוך השבעה אני ממש אוהב בדיוק 2, ושהרמתי גבה כשהורידו את השיבה (זה די קאנוני הסרט הזה, מה שאני לא יכול לומר על למצוא את ארץ לעולם לא או נרניה שהם די נשכחים), כי קרוב יותר.
וסתם לצורך הדירוג:
1) קרוב יותר
2) מיליון דולר בייבי
3) קינג קונג
4) עיר החטאים
5) וירה דרייק
6) מלחמת העולמות (בגדול בגלל סצינה אחת)
7) הטייס
אני לא שונא גם את המסור, התרסקות, מחול הפיגיונות, מלחמת הכוכבים ועמוק במים, אבל הם כולם זכורים לי כבינונים (מחול הפיגיונות, מלחמת הכוכבים) או מפוספסים (המסור ועמוק במים).