ביקורת: האויב שבפנים: הגמול

פול וו. ס. אנדרסון ואשתו מילה יובוביץ' התעייפו, אז הם פשוט מקרינים באופן אקראי סצינות מתוך הסרטים הקודמים
שם רשמי
האויב שבפנים: הגמול
שם לועזי
Resident Evil: Retribution
סרט מס' 5 בסדרת האויב שבפנים

ישנם מקרים שבהם תיאור כללי ומרוחק של חוויה, כמו למשל "ניסיון לחנות במרכז תל אביב ‏בצהרים אינו נעים" או "הסרט החדש בסדרת 'האויב שבפנים' מחורבן למדי" לא יכול להעביר באמת ‏את המסר הנדרש, והדרך היחידה לעשות זאת היא לתאר את החוויה צעד אחר צעד. לפניכם, ‏איפוא, תיאור הדקות הראשונות של "האויב שבפנים: משהו כזה או אחר בתלת מימד", ככל שהבנתי אותן.

במיטב המסורת של סרטי האויב שבפנים, כל סרט חדש מתחיל בהשמדה מוחלטת של כל ‏ההישגים והתוצאות של הסרט הקודם בסדרה, וכך גם הפעם כל מה שהשיגה גיבורת הסידרה ‏אליס (מילה יובוביץ') בסרט הקודם מוחרב ונקטל בתוך חמש דקות – או, למעשה, מוקם לתחיה ‏ומתגבש מחדש בתוך חמש דקות, מכיוון שהסצינה הזאת מוקרנת משום מה ברוורס. לאחר מכן ‏אליס מתעוררת ומגלה שהיא פתאום ג'ינג'ית, שאפוקליפסת הזומבים מעולם לא קרתה ושהיא ‏אמא מאושרת לילדה בפרבר אמריקאי שלו, וזה היה יכול להעניק לסדרה טוויסט מפתיע באמת ‏אילו זה היה ממשיך כך, אלא שאז הזומבים שוב באים ומילה שוב מתעוררת, לבושה בשני דפי ‏A4‎‏ בלבד, בתוך חדר לבן ובוהק של אמברלה, התאגיד המאוהב ביותר בלוגו של עצמו מאז ארגון קוברה. אז יוצאת מהקיר ‏תלבושת סאדו-מאזו ואליס בורחת אבל אז מגיעות קרני הלייזר הקטלניות מהסרט הראשון ואז ‏היא בטוקיו. בשלב זה בערך מגיעים מאי שם כמה דמויות מוכרות מהסרטים הקודמים – ההוא שנראה כמו רובוט הודי עם משקפי שמש, ‏שהיה האיש הרע בסרט הרביעי ועכשיו הוא אחד מהטובים כי ככה; ג'יל ולנטיין, שהיתה פעם ‏אחת מהטובים ועכשיו ‏היא מהרעים; וגם מישל רודריגז, שהיתה פעם מתה אבל עכשיו היא ‏לא. ‏לאליס עצמה היו פעם כוחות על, ‏אבל עכשיו אין לה, או אולי יש, קצת קשה לדעת לבטח, כי היא ‏אמנם ‏מסוגלת להביס בקלות 86 זומבים ‏בקפיצה אחת באויר מלווה בבעיטה מסובבת, אבל כך גם ‏כל שאר תושבי הסרט הזה, אז אולי היא נורמלית לחלוטין וזה אני שממש לא בכושר.

מכל התיאור הזה לא המצאתי שום דבר: זה באמת מה שקורה פחות או יותר ב-20 הדקות הראשונות של הסרט, ובמהלכן כל קשר בין סצינה אחת לזו שאחריה ‏הוא כזה שרק דייויד לינץ' היה מבין. הסרט נראה כאילו מישהו דחף את כל סרטי "האויב שבפנים" ‏הקודמים לתוך מכשיר ‏DVD‎‏ ולחץ על ‏Shuffle‏. אל דאגה, אנחנו מקבלים הסבר לכל זה: מתברר ‏שכולנו היינו כל הזמן בכלל בבסיס תת ימי מתחת לקרח בקמצ'טקה. עכשיו הכל הגיוני.‏

‏"האויב שבפנים" מעולם לא היתה סדרת סרטים טובה. כשהם במיטבם, הסרטים האלה הם טראש ‏מהנה, וכשהם במירעם הם סתם גרועים. הסרט החמישי בסדרה הוא הנקודה שבה הצוות של ‏הבמאי והתסריטאי פול וו. ס. אנדרסון ואישתו מילה יובוביץ' החליטו להפסיק להעמיד פנים כאילו ‏אכפת להם מעניינים כמו עלילה, משחק וקוהרנטיות – אתם יודעים, הדברים האלה שנוהגים ‏להטריד יוצרי סרטים שאינם "האויב שבפנים" – ובמקום זה פשוט לעשות את מה שמעריצי הסדרה ‏רוצים לראות: רצף של סצינות אקשן מופרכות שכל תירוץ לקשר בינהם קלוש יותר מ"הכלב הזומבי ‏אכל לי את התסריט". החלקים הבודדים של הסיפור שאינם נונסנס מוחלט הם גניבה מפורשת ‏ובלתי מוסתרת מ"שובו של הנוסע השמיני".‏

שווה להתעכב לרגע גם על השחקנים, אם זו המילה הנכונה. מילה יובוביץ' מבלה את רוב הסרט, ‏כהרגלה, בפנים חתומות, אבל מדי פעם היא מכווצת קצת את הגבות, וזה מספיק כדי להפוך אותה ‏לשחקנית הטובה ביותר בסרט בהפרש עצום. כל המשתתפים האחרים נראים כאילו קיבלו הוראה מפורשת מהבמאי להתנהג כמו רובוטים ‏אוטיסטיים. סיינה גיורי בתפקיד ג'יל ולנטיין מגישה את מה שהיה יכול להיות הופעת המשחק ‏האיומה של השנה, אלמלא היתה מעיבה עליה הופעה אחרת באותו סרט ממש: השחקנית הסינית בינגבינג לי (גם את זה לא המצאתי, אגב. זה השם שלה) ‏מגלמת את אדה וונג, דמות מסדרת משחקי המחשב שהוצנחה לתוך הסרט בפתאומיות (ומבלה ‏את כולו בשמלת ערב אדומה, בלי שיינתן לזה שמץ של הסבר – אבל בשלב זה אף צופה סביר כבר לא יצפה ‏לקבל הסבר למשהו בסרט הזה) ומצליחה לגלם באמינות יוצאת דופן דמות ממשחק מחשב משנות ‏התשעים שמורכבת מעשרה פוליגונים בערך, בעלת כל מנעד ההבעה של פאק-מן. ‏

האקשן של "האויב שבפנים" נשאר כשהיה – מגניב למדי ומופרך מתשעים ושש סיבות בממוצע. ‏פול וו. ס. אנדרסון מתעקש לא להכיר בחוקי הפיזיקה, שלא להזכיר ביולוגיה, שגורסים שלבני אדם ‏יש שרירים, והפעלתם דורשת מאמץ כלשהו: אנשים אפילו לא מכופפים ברכיים באופן ייצוגי לפני ‏שהם קופצים לסלטה בגובה של חמישה מטר, אלא פשוט עולים לאויר כמו בלון הליום. מכונית ‏יכולה להתפוצץ ולהעיף את מפלצות הענק שבצידה האחד אל צידה האחר של היבשת, בעוד ‏אנשים שעמדו במרחק של מטר אחד מצידה השני יעמדו בשקט מבלי להניד עפעף או להיפגע ‏מרסיס תועה אחד. לפחות להשתמש בתלת-מימד אנדרסון יודע: זה אמנם לא מצדיק את מחיר ‏הכרטיס, אבל הסרט באמת עושה שימוש באפקט.‏

בסופו של דבר, "האויב שבפנים: זה החמישי כבר?" הוא סרט כל כך מטומטם, כל כך מופרך, כל ‏כך תלוש, שהוא די מהנה. בשום פנים ואופן אין להגדיר את הסרט הזה כ"טוב", אבל הוא סרט ‏גרוע נהדר. מי שיודע ליהנות מטראש כמו שצריך, שנהנה לצפות בסצינות האקשן המופרכות ‏ולצחוק עליהן בו-זמנית, שמתענג על כל שורת דיאלוג איומה, יהנה כאן כמו בלונה-פארק. איזה יופי ‏של זבל.‏


פורסם במקור בוואלה