ביקורת: תחייה

"הוא כל הזמן צוחק עליי," אומרת המתמחה בפתיחת "תחייה", ומתארת מערכת יחסים לכאורה תמימה עם בן זוג שסתם כל הזמן עוקץ אותה ומתבדח על חשבונה, למרות שהיא מבקשת ממנו להפסיק. בסרט לפני כמה עשורים כנראה היו אומרים לה לקחת את זה בקלות, מה היא כבדה. אבל מרגרט היא אישה מבוגרת שחיה בהווה, ובהווה היא אומרת למתמחה שלה לאפס מהר את הבחור ושאם הוא לא מתאפס אז פשוט לחתוך אותו.

זה לא יהיה המונולוג הראשון שמסופר בחדר הזה על מערכת יחסים דפוקה, ולכן אולי זאת נקודת פתיחה כל כך טובה, שמבהירה על מה בדיוק הסרט: הכוח של מערכות יחסים, הכוח ההרסני של מערכות יחסים רעילות, הניסיון להתגבר עליהן, והצורה שבה הן פוגעות בכל דבר שלצידן; אלא שאם תחילת הסרט נראית כמו סרט רגיל (אם כי לא תדיר) בעידן שבו סיפורן של נשים והיחס שהן קיבלו מגברים לאורך השנים – איזו דרמה כזאת שלוקחת את הקצב ואולי מתארת בקטנה איזו חרדה מסביבה גברית או משהו – מספיקה שיחה אחת עם טים רות' בפארק בשביל לגרום גם לצופה המנומנם ביותר להגיד "סליחה, שנייה, מה?" כשמרגרט תהיה זאת שתספר את סיפורה למתמחה שלה, כבר אי אפשר יהיה להסיר את העיניים מהסרט.

"תחייה" הוא סרט שמדגים יפה כמה דברים: הראשון הוא שלבתי הקולנוע עדיין יש כוח על סטרימינג. אם סרט כמו "פרל" זכה לשבחים שהוא זכה להם (משהו כמו "הופעה מדהימה של מיה גות' וגם הסרט מסביב אחלה"), הרי ש"תחייה" ראוי לכל אחד ואחד מאותם שבחים ואולי יותר. ובכל זאת – "פרל" יצא כמו מלך בבתי הקולנוע בצורה מסודרת, ואילו "תחייה" נדחק במספר מצומצם של בתי קולנוע ואז ישר לשירות הסטרימינג הידוע-מה-זאת-אומרת-איך-אתה-לא-מכיר Shudder, וכך גם נדחק בתודעה של אנשים. זה לא שלסרטי אימה היה אי פעם צ'אנס בעונת הפרסים, אבל אם גות' עוד לפחות זכתה לאיזה "אם היינו כנים עם עצמנו כנראה שהיית עוקפת את בלנשט ויאו כמה פעמים", רבקה הול זכתה למועמדות סמלית מקבוצת מבקרים אחת וזהו.

השני הוא שכולנו אוהבים סרטים שמשתמשים בקולנוע על שלל כליו – עריכה, סאונד, צילום, גימיקים, שטיקים, ומה לא – אבל מדי פעם כל מה שצריך זה מונולוג מעלף ושחקנית נהדרת. רבקה הול עברה כמה וכמה תפקידים מסובכים ומאתגרים בשנים האחרונות (לא כולם באותה מידת הצלחה עבורי) וזכתה באופן קבוע לאותה כתף קרה מצד העולם שמעדיף סרטים נוצצים יותר מאשר אלה שהיא השתתפה בהם, אבל "תחייה" מציב אותה בקלות כאחת מהשחקניות (באימה ובכלל) המובילות של דורה. באמצע הסרט היא מספרת סיפור, והיא עושה ממנו מטעמים. אלה לא רק הגילויים שאתה מגלה בנוגע למה שחשבת עד כה: זו הדרך שבה היא עצמה מגיבה למה שהיא אומרת, הדרך שבה היא מרגישה מחדש את מה שרצתה להדחיק, כמובן גם הטקסט החכם שמצליח להבין בדיוק את הדמות שלו, ויודעים מה? זה גם ברמה הבסיסית ביותר: כשרבקה הול מספרת לך סיפור, אתה פשוט רוצה להקשיב. וזה מדהים, ונהדר, ואחד מרגעי הקולנוע שלא יוצאים לך מהראש – וזה אפילו לא החלק הכי טוב בסרט.

"תחייה" מסווג כ"מותחן פסיכולוגי" בוויקיפדיה, אבל כמות הדברים הדפוקים – גם אם לא גרפיים – שיש בו מצדיקה גם הכנסה לקטגוריית האימה; אם כי כמו רבים וטובים מסרטי האימה, האימה היא לא מה שנעשה על המסך כמו התחושה שרודפת אותנו. מרגרט אף פעם לא "מאבדת את זה" כמו גיבורים שתפיסת המציאות שלהם מתערערת, אבל היא כן נדחפת לקצה ודוחפת אותנו איתה. יותר חשוב מזה: היא דוחפת איתה את הבת שלה. ובתוך הסיטואציה הפסיכית שהן נקלעות אליה, הסרט מצליח בתחכום רב לגרום לנו להיות בעד שתיהן. הכתיבה של הסרט מספיק מחודדת כדי שאף פעם לא נבוז לבחירות של מרגרט, והיא אף פעם לא מרודדת לכדי גיבורת סרט אימה שיוצאת לבדוק מה זה הקול החשוד בחושך כשהיא חמושה בצעצוע של בועות סבון. מנגד, קשה שלא להגיב כמו הבת שלה לנוכח האם שלא מוכנה להסביר לה מה קורה – דאגה כנה ועמוקה לצד חרדה שאת זאת שתיפגעי בסוף.

אני מדגיש את העיסוק על הטראומה הבין-דורית הזאת (ולא היה חסר יבול כזה ב-2022) כדי לנסות להנכיח את הסרט מעבר לסצנות ה"רגע עצור עצור מה היא עושה עכשיו" שיש לו במכביר, כי הסרט עובד לא רק כסרט "קיצוני", אלא גם דווקא כעיסוק מורחב בקשרים רעילים בין בני הזוג וההשפעות שלהם (כאמור), פשוט בתוך מסגרת ז'אנרית שמאפשרת לדברים להסתיים באלימות פיזית.

אם יש נקודת חיסרון אחד בוהקת, הרי היא הסיום – זה לא שהוא גורר את הסרט מטה, אבל התחושה היא שיש לסרט סצנת שיא, ויש איזשהו משהו שהוא אולי אפילוג, אבל אין לו ממש סיום. זה אולי אמור לתת תחושה של סיום פתוח שבו הצופה יכול להחליט מה קורה, אבל זה בעיקר מרגיש כמו פחדנות מסוימת מצד היוצר (זה הזמן להחמיא למי שכתב וביים את הסרט הזה, אנדרו סמנס). זה לא גורע בכלום מהרגעים הנהדרים הרבים שיש בסרט, אבל זה כן מונע ממנו סיום שמרגיש יותר כמו מטר אגרופים לכל איבר בגופך כמו שאר הסרט.

אז כן, אני יודע – 2022 כבר הושלמה, כולנו כבר סיכמנו אותה, ואף אחד לא צריך להוסיף לעצמו עוד סרטים ברשימת הצפייה. ובכל זאת, למי שרוצה לראות את מה שעשוי להיות ההופעה הכי טובה של 2022, ואת אחד מסרטי האימה (או, בסדר, "מתח פסיכולוגי", מה שלא יהיה) – לכו ל… *אנחה* Shudder ותגלו את אחת מהפנינות החבויות של השנה הקודמת.