השיבה

במקור: Vozvrashcheniye
במאי: אנדריי זוויאגינצב
תסריט: אנדריי זוויאגינצב, ולדימיר מויסינקו
שחקנים: ולאדימיר גארין, איוואן דוברונראבוב, קונסטנטין לברוננקו

שני ילדים רוסיים מגלים פתאום שיש להם אבא, ואבא לוקח אותם לטיול. אבא הוא איש מוזר ולא סימפטי, ומטרות המסע מסתוריות. שעה ו-‏45 דקות.

זה כל מה שידעתי על 'השיבה' לפני הצפייה.

שני ילדים רוסיים מגלים פתאום שיש להם אבא, ואבא לוקח אותם לטיול. אבא הוא איש מוזר ולא סימפטי, ומטרות המסע מסתוריות. שעה ו-‏45 דקות.

זה גם כמעט כל המידע שאני יכול לתת לכם לאחר הצפייה. ולא כדי למנוע מכם ספוילרים, נהפוך הוא – פרס יינתן למי שימסור לי מידע (מבוסס) שיביא להבהרת התמונה באשר לתולדות המשפחה והרקע לאותו מסע.

אז מה בכל זאת מילא שעה ו-45 דקות, גרם לי להיות מרותק למסך לכל ארכן, וממשיך להעסיק את מחשבותי בימים שחלפו מאז הצפייה?

זו בוודאי לא היתה העלילה. פעילות, במובן של "אקשן", אין בסרט הזה כמעט בכלל. בהשוואה לסרטי דרמה מערביים, הסרט מתגלגל די לאט, ובהשוואה לקצב התזזיתי הנהוג בסרטי מתח ופעולה הוא בקושי זז. גם בניה ופתרון של פלונטר עלילתי כבר אמרתי שלא זכיתי לראות. ובכל זאת אני רוצה לנסות לשכנע אתכם למצוא בית קולנוע סמוך למקום מגוריכם המקרין את הסרט, ולפנות לטובתו זמן משוחרר מעייפות וטרדות אחרות. שבו בנחת ותהתרכזו במסך (של המחשב, בשלב זה).

אל האחים אנדריי ואיוואן אנחנו מתוודעים בשעת מבחן אומץ של חבורת נערים: קפיצה ממרומי מגדל שעל המזח אל המים האפלים והצוננים שלמטה. וואניה הצעיר אינו מצליח לגבור על פחדו ונשאר לשבת חצי עירום ורועד מקור ומפחד על המגדל, עד שאמו מגיעה לחבק ולחמם אותו, להבטיח לו שרק שניהם יודעים שהוא לא קפץ, ולעזור לו לרדת. אמא יש רק אחת!

ואבא?

"שקט, אבא ישן." ככה אמא אומרת יום אחד, וזו הפעם הראשונה שבה הילדים – ואנחנו, הצופים – בכלל שומעים על כך שיש אבא, ושהוא הופיע לפתע לאחר 12 שנות היעדרות ונתק. ניסיון לאשש באמצעות תמונה ישנה את זהות הזר הנם במיטת אמם מפנה את מקומו לשאלות: איך מתנהגים ומה עושים כשיש אבא בסביבה? זמן רב להתלבטות לא ניתן. אבא משתלט על זירת הארוחה המשפחתית, מעביר סדנת נימוסים חפוזה לבני הבית ומודיע שהוא לוקח את הנערים לטיול למחרת היום.

כל נער קולנועי מתבגר משתוקק לאבא גדול וחזק שייצא אתו לדוג באגם, ילמד אותו לבנות אוהל ולבשל על מדורה, ייתן לו לנהוג במכונית ולהשיט את סירה, וישחק אתו בייסבול. אופס, אנחנו ברוסיה – כאן אבהות אינה נמדדת בחבטות אלת בייסבול. דעה נפוצה היא שהחינוך "הרוסי" קשוח ותובעני, אבל האב בסיפורנו הוא יותר רוסי מרוסי. חינוך אצלו הוא סדנת הישרדות: הילדים שלו ילמדו לעשות את כל האמור לעיל, אבל גם ילמדו לעשות זאת בכל מזג אויר, עם אוכל או בלעדיו, כשאבא משגיח אבל גם בהעדרו, והעיקר, בלי אף מלת הבהרה או הסבר. לא לנסיבות הופעתו, לא למטרות המסע, לא לארנק התפוח שהוא סוחב איתו ולא לשיחות הטלפון המסתוריות במהלך הנסיעה.

וואניה, אנדריי ואבא – זהו כל הסרט, בעצם. לאמא יש שתים וחצי דקות מסך (משמעותיות, אבל לא יותר). דמויות נוספות מבליחות לשניות ספורות לכל היותר. אבא מתמקם בעמדת הנהג והמנהיג, ומתנדנד בין אלימות כבושה לרוך כבוש עוד יותר. אנדריי מקבל את אבא בלא מעט הערצה, מתעלם מן הצדדים המדאיגים בהופעתו, או מדחיק אותם, ובתמורה זוכה ליחס של "גבר-גבר", כראוי לבכור. וואניה, הבן הקטן, חשדן הרבה יותר ונאבק על ייחודו ומקומו, ואולי גם על המעמד המועדף ממנו נהנה בעבר, ובכך הוא רק מקשיח את יחסו של האב.

סרט מסע טוב הוא כזה שגם הצופה מצטרף בו למסע וגם הוא עובר איזושהי טלטלה שבעקבותיה אולי יראה את העולם מעט אחרת. על פי ההגדרה הזו, לפחות עבורי זהו בהחלט סרט מסע. הוא מתרחש בנופי הפרא של סיביר, והנופים הנידחים והנטושים ממלאים תפקיד נכבד ביצירת אווירת המועקה והבדידות. ככל שאני חושב על זה, נדמה לי שהמיקום תורם גם לתחושה של איזו קדמוניות פרימיטיבית היאה לטקס חניכה או פולחן-התבגרות.

אבל האם לכל זה יש משמעות? האווירה הרת הגורל מתחננת לאיזו סימבוליות או פרשנות, אבל – כבר אמרתי – לא מספקת רמזים. אגמים של דיו כבר נשפכו בנושא "דמות האב בקולנוע", והסרט הזה בהחלט יכול להוסיף עליהם עוד פרק. בצילום בשחור-לבן שמופיע בסרט קלטתי שרשרת עם צלב על צווארה של אחת הדמויות, ולרגע אמרתי לעצמי: "א-הא, השילוש הקדוש", אבל לא הצלחתי לברר מיהו הבן ומיהי רוח הקודש, אפילו בהנחה שברור מיהו האב.

עד לשלב התובנות, שמגיעים או לא מגיעים אליהן, מתגלגל סרט מותח, שיש בו מיני רמזים מטרימים קטנים. סירה טבועה שמופיעה בתמונה הראשונה, למשל. המתח הזה של הסרט, מלווה בתחושת מועקה עמוקה שהסרט משדר לכל אורכו. הוא אף יפה ומרגש, לעין כמו גם לאוזן. בהזדמנות זו, אני רוצה להעניק תשואות למי שעשה את המוזיקה, ולזה ששילב את דכי הגלים ורחש העלים.

והמשחק – שני ילדים בלי שום רקע קודם עושים את זה כל כך אמיתי ומעורר הזדהות. האמנתי לכל ניד עפעף שלהם, לכל דמעה ולכל אגל זיעה, וכמעט רעדתי אתם מקור ומפחד. בחנתי את האב דרך עיניהם והתלבטתי יחד אתם כיצד להתייחס אליו. ישנם מעט שחקנים מבוגרים, שהצליחו לשכנע אותי כמו שני אלה. שווה ללכת לקולנוע ולו רק כדי להתלהב ממשחקם של הילדים, אבל גם הסיבות האחרות טובות מאוד. לקולנוע, אמרתי: מסך ביתי לא יכיל את נוף הפרא הסיבירי וסאונד ביתי לא יעביר את המועקה.

גילוי נאות – כותב שורות אלה הוא אב לנערים (ונערות) מתבגרים.