ביקורת: עולה לראש

ערוץ הכיבוד משתדרגים לקולנוע ומגלים שהחיים זה לא קיבוץ.

"עולה לראש" הוא נקודת ההצטלבות שמסתבר שקיימת בין סרט כמו "פופסטאר" לסרט כמו "לשחרר את שולי" – סאטירה מוזיקלית על כוכבי פופ טיפשיים עם מלא הופעות אורח, חלקן מיותרות, בכיכוב שלישיית מצחיקנים ישראלים שאוהבים לדבר במבטא מצחיק.

נענה רגע על השאלה המתבקשת: אם אהבתם את "עור ברווז", "טניה", ו"קדאווה" – תאהבו, ככל הנראה, את "עולה לראש" (שלושת השירים גם מהווים את שיעורי הבית הכי קריטיים לסרט). הסרט מסתובב סביב אותו סוג הומור של שיבושי פתגמים, שמות מקוריים, עיצובי תלבושות מעוררי שאלות, כמה אזכורים לבניית העולם מהשירים והטמבליות הכללית של שלושת גיבוריו, ולא מנסה להמציא את הגלגל מחדש – לטוב עבור מי שאוהב, ולרע עבור מי שרצה סרט שיאתגר אותם מחוץ לאזור הנוחות שלהם. 

הסרט מתאר את סיפורם של "ערוץ הכיבוד" – לידוי, אסטמה ושקד (דור מוסקל, עומר ריבק, ורותם קפלינסקי) – שלישיית חברים שחיים את החיים הטובים: כולם אוהבים אותם ואת המוזיקה שלהם, והם נמצאים תחת תוכנית "תלמידים לשימור" של המדינה, שבה אומנים בולטים יכולים להישאר בכיתה י"ב לעד ולא להתגייס בשביל למשוך תלמידים לבית ספר שרוצים ללמוד לצד הכוכבים הכי גדולים והמשפיענים הכי משפיעים. הסטטוס הזה משתנה לאחר שאסטמה, שמעוצבן שהקראש שלו עדן-לי נראית רוקדת עם חייל (ברכות לדולב על הגיוס), מתחיל להגיד מילים פחות מיפות על צבא ההגנה לישראל ("מה זה צה"ל? זה יכול להיות צבא ההגנה לכל דבר").

הדבר מוביל לסערה שמובילה לביטול הסטטוס שלהם, שבתורו דוחפת את הלהקה להצטרף ללהקת היח"צ הצבאית בניצוחם של שרונה (רותם סלע) וירמי (ערן זרחוביץ'). שם העניינים מסתבכים והשלישייה נקרעת מבפנים ומבחוץ.

אם הזכרנו את "פופסטאר" ו"לשחרר את שולי", אולי הדבר הכי מפתיע ב"עולה בראש" הוא שבניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, לא מדובר ברצף מערכונים עם קישור קליל של עלילה. כן, יש מדי פעם סצנות שברור שהן שם כי הן מצחיקות ותו לא, וקשה להגיד שהסיפור פה "מהודק" – אבל יחסית לסרט שיצרו יוצרי סרטונים ביוטיוב, ברור שהושקעה כאן מחשבה איך לעשות משהו שלא יהיה ניתן לבטל כ"מערכון אחד מורחב".

הבעיה היא שהמזכר הזה לאו דווקא הגיע לכל השחקנים: חלק מהדמויות, במיוחד אלה שמגולמות על ידי יוצאי ארץ נהדרת, כן מרגישות לעיתים יותר כמו דמות ממערכון שלא פותחה עד הסוף מאשר כמו אייקון קומי לדורות הבאים. חלק מזה גם באשמת הכתיבה שלא ממש טרחה לפתח אותם, אבל דווקא שחקנים אחרים, פחות מוכרים מצליחים לקלוע לטון החמקמק של ערוץ הכיבוד, ובראשם נאיה בינשטוק בתפקיד אדל, שמצליחה להיות האנטגוניסטית ואינטרס האהבה וגם סתם דמות משנית באופן קולע במיוחד. מבין השמות המוכרים, איתי זבולון בתפקיד יוגב ציפירס מצליח לקלוע לטון החמקמק אבל הוא מבחינתי בחור שלא יכול לטעות, אז אולי זה אני. ראויה לציון רותם סלע שאני לא בטוח שלחלוטין מצליחה, אבל אי אפשר להגיד שהיא לא מנסה: באיפור שמרחיק אותה מאוד מהמראה המקורי, היא משתדלת ליצוק בשרונה חיים הן דרמטיים והן קומיים – אבל זה אף פעם לא ממש מצליח להתפתח למשהו. חלק מזה באמת באשמת התסריט שכתוב פחות לעומק כאשר מישהו משלישיית הגיבורים לא על המסך. אם כבר אני מזכיר שמות – איכשהו, מצטיין הסרט הוא רביד פלוטניק, בהופעה של דקה לכל היותר, שהצליח לקמבן לעצמו את השורות הכי טובות בסרט. 

אה, וטוב, אם לא כלום, עליי להסיר את הכובע בפני "עולה לראש": יש בו סצנה לא קצרה בכלל שכולה הצדעה לקולנוע הישראלי לדורותיו – מ"גבעת חלפון" עד ל"אפס ביחסי אנוש". כמי שהתלונן שהקולנוע הישראלי נוטה להתכחש לעצמו, הסצנה הזאת לבדה שיפרה את מעמד הסרט בעיניי, ואף גרמה לי לשאול האם חוץ מהרפרנס הברור ל"להקה" מתחבאים גם רפרנסים ל"מסווג חריג" ו"מקוללים", אבל זה כבר סתם אני.

יש גם ממד סאטירי בסרט שלמזלנו, ובניגוד לאיך שלרוב כותבים דברים בארץ הזאת, שומר על עצמו בשקט. לסרט יש דברים מעניינים (בלשון המעטה) להגיד על צה"ל, והוא תופס אותו (ובכך, במקום כלשהו, גם את כל החברה הישראלית) באופן יותר חד מלא מעט דרמות מהשנים האחרונות. והדבר הכי יפה הוא שהוא לא מרגיש צורך לצעוק את זה למוות – אולי כי הם פוחדים לאבד את הקהל (מה שהופך את הסרט, במובן מסוים, לאירוני מאוד), אבל אולי כי הם יודעים שמדי פעם הדברים שלא נאמרים הם אלה שהכי מהדהדים.

אבל כל זה לא יעזור לסרט אם הוא לא מצחיק. ו"עולה לראש" מצחיק. אני לא יודע אם הוא הסרט הישראלי הכי מצחיק של השנים האחרונות או יצירת מופת, אבל מה זה משנה? מצחיק זה מצחיק, ו"עולה לראש" מצחיק. ויודעים מה? גם כשהוא לא מצחיק, שלוש הדמויות הראשיות מגולמות באופן שקשה לא להיות בעדן פשוט כי הם כל כך טמבלים חסרי מושג וסימפטיים. קצת כמו שקשה לכעוס על ילד, כי הוא כל כך לא מבין מה הוא עושה – כך גם עם אסטמה ולידוי (שקד יוצא די נקי בסרט הזה, על חשבון זמן מסך מועט למדי).

אין לי מושג אם "ערוץ הכיבוד" יחזרו לקולנוע לעוד סיבוב – צריך לראות האם הסרט הזה יהיה הצלחה, אני מניח – אבל כסרט ביכורים אין ספק שמדובר בהצלחה. אם זה כן יקרה, בפעם הבאה הם גם יכולים לבוא עם יותר ביטחון עצמי ולא להישען על שחקני משנה שלא לחלוטין מבינים את הראש שלהם. ואם הם יזרקו בשבילי עוד סצנת רפרנסים כמו שהם זרקו בסרט הזה – אני מבטיח להם שלא אכעס.