הדרך לפרדישן

במקור: The Road to
Perdition!ימין!
במאי: סם מנדז
תסריט: דייויד סלף
על פי הקומיקס מאת מקס
אלן קולינס וריצ'ארד פייר

ריינר
שחקנים: טום הנקס, פול
ניומן, ג'וד לאו, טיילר הוכלין,

סטנלי טוצ'י, דניאל קרייג

'הדרך לפרדישן' הוא סרט משובח ואיכותי, ואת זה אני יודע ללא כל ספק, לפי כמה סימנים ברורים: א. הוא מדכא; ב. רוב הדמויות בו מסתובבות עם פוקר-פייס רוב הזמן; ג. הוא משעמם. אם תוסיפו לכך את העובדה שבסרט משתתף ג'וד לאו, שהוא איטי מספיק כדי לעבור אפילו בסטרימינג, ושיש בו מספיק יחסי אבות-בנים כדי לספק חומר שימלא את ספרו הבא של אורי קליין, "ציביון של תשוקה" (586 עמ'), תקבלו סרט שהוא, ללא ספק, כל כך איכותי עד שאפשר להעניק לו מראש את האוסקר, ועדיין לא תהייה לכם סיבה ללכת לראות אותו.

טום הנקס מככב בסרט, מכיוון שהוא הגיע לאחרונה לגיל המעבר – השלב בקריירה של כל שחקן מצליח שבו נמאס לו לעשות תמיד את אותו הדבר, והוא רוצה לנסות משהו שונה (הכוונה, אגב, היא לשחקני קולנוע ותיאטרון. בתחומים אחרים זה לא קורה. אתם לא רואים את אייל ברקוביץ' חותם בעונה הבאה בתפקיד שוער, כדי להוכיח לכולם שהוא יותר מסתם קשר התקפי מוצלח). במקרה הזה, למר הנקס נמאס להיות הבחור הנחמד שכ-ו-ל-ם אוהבים, והוא החליט להיות, לשם שינוי, אדם פחות נחמד, שלמחייתו יורה, לפעמים, באנשים (אם כי לקרוא לו "איש רע" תהיה הגזמה). הזמן הוא שנות ה-30 המדוכאות, המקום הוא עיירה ליד שיקאגו, וטום הנקס הוא מייקל סאליבן. סאליבן עובד כשליח, גובה, משכנע ומחסל בעת הצורך עבור איש מאפיה (והכוונה היא לא לאיש שמגלגל את הבצק ללחמניות) בשם מר רוּני (פול ניומן), שהוא דווקא איש די נחמד, בתור מאפיונר, ואוהב את מייקל סאליבן כאילו היה בנו שלו. לסאליבן עצמו יש שני בנים (שאחד מהם נקרא גם הוא מייקל סאליבן) וגם הוא, בתורו, אוהב אותם כאילו היו בניו שלו, אם כי הוא מתקשה להביע את האהבה הזאת בכל דרך שתדרוש ממנו הנעה של שרירי הפנים.

טום הנקס הוא יופי של שחקן. תקראו לו שחקן-טישו, אבל אין כמוהו ביצירת סימפטיה, וכאן הוא בהחלט עומד במשימה שהציב לעצמו, כלומר, להוכיח שהוא יכול לצאת מהתפקיד הקבוע שלו: מסתבר שהוא יכול, כשהוא רוצה, לא לעורר שום סימפטיה בכלל. בשביל תפקידים שדורשים הבעה קפואה אחת, בלתי משתנה, נהוג לקחת שחקנים כארנולד שוורצנגר או ז'אן קלוד ואן דאם, אבל הנקס מוכיח שגם הוא יכול: לאורך כל הסרט הוא עוטה על עצמו הבעה של יהודה פוליקר. כל הכבוד. אכן שחקן דגול. מייקל סאליבן הוא אדם עצור, סגור ומנותק, ואת זה הנקס מצליח להעביר יופי; הבעיה היא שכתוצאה מהנתק הטוטאלי הזה, ממש לא אכפת לי ממנו. שאר השחקנים אמנם מרשים לעצמם קצת יותר חופש הבעה, אבל לא יותר מדי: בכל זאת זהו סרט איכותי שבו כל הזזת גבה מיותרת תיחשב לאובר-אקטינג.

בניו של מייקל סאליבן רוצים לדעת מהי בדיוק העבודה של אבא, אבל, מסיבות מובנות, ההורים מעדיפים שהילדים לא יספרו לחבר'ה בבית הספר שאבא הוא שליח, גובה, משכנע ומחסל בעת הצורך. מייקל סאליבן הצעיר מחליט לגלות את הסוד בעצמו, מתחבא במכונית לילה אחד עת אבא יוצא לעבודה, ומגלה בדרך הקשה בדיוק מה אבא עושה. התוצאות העקיפות של הגילוי הזה הן הרות אסון, ומאלצות את שני המייקל סאליבנים לצאת למסע ארוך, כשאנשי המאפיה מאיימים לחסל אותם בכל רגע. וכן, הם גם נוסעים לעיירה הנקראת פרדישן (אבדון) במשך דקה וחצי מתוך הסרט.

תאור העלילה הזה – מאפיה, פרדישן, אנשים יורים זה בזה – עלול לגרום לכם לחשוב שמדובר בסרט מתח. טעות גורלית. מאותו הסיפור אפשר היה, אולי, ליצור מותחן – אבל מותחנים הם ז'אנר נחות ולא איכותי בעליל, לכן הסרט מתרחק בכוונה גדולה מכל דבר שהיה עלול ליצור, אתם יודעים, מתח. זוהי דרמה, רבותי! אנחנו עוסקים כאן ביחסי אבות ובנים, לא בבום-בום-אתה-מת! לא באנו ליהנות.

מצד שני, בתור תצוגת תכלית הסרט מאוד משכנע: אין ספק, לסרט הבא שאני אפיק אני אשכור את קונרד הול בתור צלם, אם אוכל להרשות לעצמי אותו. אחרי הסרט הזה, המשכורת שלו, מה שלא תהיה, בוודאי הוכפלה: הצילום בסרט הוא מהטובים שראיתי, ורק לשם הזהירות אני מסייג את המשפט האחרון במילים "בשנים האחרונות". אם אתם מסוג האנשים שיכולים להגיד "מדהים" גם על תמונה נהדרת של חדר מלון, ולא רק של הרים מושלגים או בניינים מתפוצצים – הסרט שווה את מחירו רק בשביל הצילום, וזאת למרות שהוא מקפיד להשתמש רק בגוונים אפלים ומדכאים של חום ואפור. גם המוזיקה נהדרת, אבל עצם העובדה ששמתי לב אליה לא מבשרת טובות: בסרטים מעניינים, אין לי זמן להקשיב למוזיקה. אני עסוק בלראות סרט.

מ'הדרך לפרדישן' אפשר להנות רק אקדמית: להתפעל מהאיכויות הטכניות שלו, מהמוזיקה, מההתייחסויות לז'אנר סרטי המאפיה שלא התביישו להיות סרטי מתח, ובעיקר מהצילום. הנאה מסוג אחר קשה למצוא כאן – לסרט אין זמן לדברים כאלה, הוא עסוק מדי בלהיות איכותי. במילים אחרות, הוא צפיה חובה לסטודנטים לקולנוע. לכל השאר – שיעור חופשי.