ביקורת: רובין הוד

השודד העליז הפך אצל דיסני לשועל, כמעט הגיע למערב הפרוע, ובסוף הפך לסרט נהדר.

הסיפור הוא ידוע ומוכר: לאחר שריצ'רד לב הארי, המלך המיתולוגי של בריטניה (שבכלל היה צרפתי ובקושי היה בבריטניה, אבל אל תהיו נודניקים) יצא למסע הצלב, השתלט על המדינה אחיו הרשע סקאר, סליחה, ג'ון, ועשה מה ששליטים רשעים עושים בדרך כלל, זאת אומרת היה רשע תוך כדי שהוא רשע ברשעות. תחת ג'ון, אוסף שלם של משרתים טפשים או רשעים, ובראשם השריף של נוטינגהם, הציקו להמוני העם. עד שקם השודד העליז רובין הוד, שגנב מהעשירים, נתן לעניים וסחר בקוקאין במליארדי דולרים. אה, סליחה, זה פאבלו אסקובר.

בכל מקרה, רובין וחברו ג'ון הקטן יוצאים לשדוד מה שהם יכולים, לחלק מה שהם רוצים, ולעזור לרובין לזכות בליבה של מריאן הנאווה. וכל הדמויות – חיות מדברות.

"רובין הוד" לא זוכה בדרך-כלל לתואר "קלאסיקה", ולמעשה הוא אחד הסרטים המושמצים של דיסני (נתון מעניין: ויקיפדיה העברית הצהירה בזמן כתיבת הביקורת הזו כי "הסרט אומנם קיבל ביקורות שליליות רבות והיה נחשב לכישלון בתקופה שהוא יצא, אך במהלך השנים הסרט הפך לאחד הסרטים הזכורים והאהובים ביותר של חברת דיסני", ולמולה הצהירה ויקיפדיה האנגלית כי כאשר יצא הסרט, "הוא זכה תחילה לביקורות חיוביות… אך מאז היחס אליו הפך מעורב… בתקופת הפצתו היה הצלחה מסחרית". לכו תאמינו לויקיפדיה לפי בחירתכם).

"רובין הוד" נעשה בתקציב קטן יחסית, עם שיבושים קשים בהפקה, והוא גם גנב מהלכי אנימציה רבים מסרטים קודמים, במיוחד בשיר ספציפי אחד (אם כי הגונב מגנב פטור: "ספר הג'ונגל", שממנו רובין הוד לקח לא מעט קטעים, לקח בעצמו קטעים מסרטי דיסני קודמים). הבמאי טען שהיו למיחזור הנ"ל סיבות אמנותיות, ואני בהחלט מסכים שמצאתי לפחות שלוש כאלו: כסף, ממון ותקציב. האנימציה גם לא הכי מושקעת, כנראה גם זה בגלל השיקולים האמנותיים שהוזכרו לעיל. ולבסוף, בתחילה דיסני רצו בכלל למקם את "רובין הוד" במערב הפרוע. כי אם כבר לוקחים אגדה בריטית קלאסית, מה רע בלהעביר אותה לניו-המפשייר? מה זאת אומרת ניו-המפשייר זה לא במערב הפרוע? למה, נוטינגהם זה כן במערב הפרוע? בכל מקרה, התוצאה היא שלא מעט מהדמויות הבריטיות בסרט מדברות במבטא אמריקאי בולט.

בקיצור, סרט אופייני ל'תקופה האפלה' של דיסני, שנות השבעים והשמונים, כזה שאפשר לדלג עליו ולא להפסיד כלום. נכון?

לא.

איאלץ לחלוק על המבקרים והמקטרגים הרבים: "רובין הוד" הוא סרט נהדר, וכדאי לראות אותו – בפרט עם ילדים.

כל הדמויות ב"רובין הוד" הן חיות, אבל כולן מתנהגות כבני אדם גמורים – כמעט. ה"כמעט" הזה מקנה להן את האופי, שבו הן מתנהגות כמו הסטריאוטיפ של החיה שלהם. רובין הוד הוא שועל, אז הוא פיקח וערמומי. הנסיך ג'ון הוא אריה פחדן. יועצו, סר היסססססססס, הוא כמובן נחש אנגלי. איך אני יודע שהוא אנגלי? לפי הכובע, כמובן. וכן הלאה. לא פעם הסרט מנצל את המאפיינים הפיזיים ואפילו הצבע לטובת בדיחות קטנות, וזה עובד מצוין.

השילוב הזה שבין האנשה גמורה לסטריאוטיפ החייתי, מאפשר לסרט להקצין את האופי של הדמויות בלי לעצבן אף אחד (למרות שאני מניח שיש מי שבכל זאת יתעצבנו), אבל גם להשתמש במוטיבים פנטסטיים שלא היו מתאפשרים בסרט מצולם. התמרונים האוויריים של סר היס המוזכר לעיל, רובין הוד המסווה עצמו כציפור, פילים מחצרצים, מצעד קרנפים – כל אלה מקנים לסרט אופי משלו, ובחלק ניכר מהמקרים מצחיקים מאוד. זה עוזר כמובן שהשחקנים (לפחות באנגלית, לא ראיתי גרסה מדובבת) עושים עבודה נהדרת, ועל כולם מתעלה פיטר יוסטינוב בתפקיד סר ג'ון המעצבן, שנע בחופשיות בין ילד מפגר למלך אכזרי בצורה משכנעת מאוד.

בנוסף, "רובין הוד" אימץ את הרעיון החשוב, שמוכר לנו גם מ"הנסיכה הקסומה": הגיבורים לא באמת חשובים אם מקיפים אותם בהמון דמויות משנה מצויינות. רובין הוא שועל והוא חכם והוא גם שועל והוא אמיץ והוא שועל, ומריאן, טוב נו, צריך שהגיבור יהיה מאוהב במישהי או משהו. אבל מסביבם יש את הגרסה האנגלית לדוב באלו מספר הג'ונגל, ואריה שמוצץ אצבע, ונחש אנגלי מכובד, וכומר גיריתי מאוד, ותרנגולת אומנת שדוגרת על בת טיפוחיה אבל מגלה יכולות מפתיעות בשעת הצורך, וקרנפים טיפשים, ונשרים אהבלים, וכמה חיות ילדותיות חמודות שהן בעיקר חיות ילדותיות חמודות. כל האנסמבל המכובד הזה יותר ממפצה על כך שהדמויות המרכזיות לא מספיק מעניינות כדי לסחוב סרט שלם.

ולבסוף, הוא ממש מוצלח בתור סרט ילדים לילדים. הוא שנון ומצחיק מספיק כדי להתאים לילדים גדולים יותר, ההומור הבריטי מוצלח גם למבוגרים, ואווירת הלא-ממש-ריאליזם השורה על הסרט מבטיחה שילדים קטנים לא ייבהלו מדי גם כאשר נראה שרובין ההרפתקן עומד לחטוף חץ בברך. והחיות הילדותיות החמודות? אמנם די חד-מימדיות, אבל רב-חמודיות, כך שהן גם תורמות להזדהות של ילדים עם הסרט.

אז האם הוא אחת מ"קלאסיקות דיסני"? מן הסתם לא. אבל הוא יותר כיפי מאשר לא מעט מהם, ולכן אני מוצא את עצמי חוזר אליו הרבה יותר מאשר לחלק מהקלאסיקות, והוא בטח הרבה יותר טוב מאשר המוניטין שלו.