הפריצה לאלקטרז

במקור: The Rock
במאי: מייקל ביי
תסריט: דגלאס קוק, דייויד וייסברג, מארק רוזנר
שחקנים: ניקולס קייג', שון קונרי, אד האריס, מייקל ביהן, ג'ון ספנסר

השנה היא 1996. אחרי ההצלחה המפתיעה של 'בחורים רעים', סרט הביכורים מ-1995 של במאי הפרסומות מייקל ביי, מפיק העל ג'רי ברוקהיימר מחליט להפקיד בידיו פרוייקט קולנועי מעט יותר שאפתני. עם תקציב מוגדל באמתחתו, ביי מוצא את עצמו צועק הוראות בימוי לא לטירונים הקולנועיים וויל סמית ומרטין לורנס, אלא לשלושה שחקנים מוערכים: 007 בדימוס שון קונרי; אד האריס, ששיחק לפני כן בסרטים כמו 'גלנגרי גלן רוס' ו'אפולו 13'; וזוכה האוסקר הטרי על 'לעזוב את לאס ווגאס' ניקולס קייג', שזה לו סרט הפעולה הראשון בקריירה שהיתה עד אז רצופת סרטי איכות כמו 'בירדי' ו'לב פראי'. ביחד הם עתידים לבסס את מעמדו של ביי כבמאי אקשן מוביל החולש על הפקות עתירות ממון, לצערם הרב של רוב מבקרי הקולנוע.

המלחמה הקרה נגמרה זה מכבר, מגדלי התאומים עודם ניצבים על כנם. תסריטאי הוליווד מחפשים בנרות אחר סוג אחר של נבלים קולנועיים, ומוצאים את הגנרל פרנק האמל (אד האריס הגבר). לא עוד טרוריסט מהגוש הקומוניסטי, כי אם לא פחות מאשר גיבור מלחמה אמריקאי, קצין מצטיין ומעוטר שסיים שירות עתיר מעשי גבורה בשורות המארינס.

האמל כועס על הממסד הביטחוני האמריקאי, שמתעלם בשיטתיות ממשפחותיהם של חיילי ארה"ב שנפלו מעבר לקווי האויב במסגרת פעולות חשאיות. אחרי שתביעותיו להכיר בנופלים, לכבד את זכרם ולהעניק פיצוי כספי למשפחותיהם נופלות על אוזניים ערלות, האמל עושה את מה שכל אחד מאיתנו היה עושה במקומו. הוא אוסף סביבו שכירי חרב יוצאי מארינס, גונב 15 טילים חמושים בגז קטלני, חוטף 81 איש ומחזיק אותם כבני ערובה בבניין הישן של כלא אלקטרז, ומאיים על אוכלוסיית סן פרנסיסקו השלווה בנשק כימי.

כדי להתמודד עם האיום, ראש ה-FBI ג'יימס וומאק (ג'ון ספנסר, 'הבית הלבן') שולף את המומחה מספר אחד של הארגון ללוחמה כימית וביולוגית, סטנלי גודספיד (ניקולס קייג', קשוח-למחצה ואומלל) מבין זרועותיה של ארוסתו הטרייה. אבל זה לא מספיק, ועל מנת לשדרג את כוח המשימה שהוא בונה, וומאק, ממש כמו מייקל ביי, פונה למרתף הכי מעופש בסביבה ומנער את הנפטלין משון קונרי (הגבר-גבר). לשון קונרי קוראים ג'ון מייסון, והוא סוכן לשעבר בשירות הוד מלכותה שבילה את שלושת העשורים האחרונים עמוק בתוך מתקן כליאה פדראלי. מייסון מכיר את כלא אלקטרז עוד מהימים שבהם הוא היה כלא ולא אטרקציה תיירותית, והוא האדם החי היחיד בעולם שאי פעם הצליח לברוח משם. לכן, למרות שהוא לא מחבב במיוחד את מייסון, וומאק נאלץ לבלוע את גאוותו ולהמר על הסוס הקשיש.

ההימור הזה מוכיח את עצמו, לפחות מבחינת מייקל ביי. קונרי מוציא שם טוב לתופעת כוכב הפעולה הגריאטרי, ומתנהג בדיוק כמו שהייתי מצפה מג'יימס בונד להתנהג אילו במטען התורשתי שלו היה קיים הגן שגורם להזדקנות, ואם היו נותנים לו להירקב במשך 30 שנה בכלא אמריקאי. לאורך כל הסרט מצליחה דמותו של ג'ון מייסון לשמור על מינונים סבירים של אמינות, מיומנות קרבית ומרירות בריטית, מבלי לגלוש לפתטיות. גם ניקולס קייג' צולח באופן לא רע את טבילת האש שלו בעולם סרטי הפעולה. הדמות שהוא משחק מוצאת את האיזון הנכון בין עכבר מעבדות חנון לגיבור אקשן בעל כורחו, ומה שמתקבל על המסך הוא הרבה יותר מתקבל על הדעת מאשר הניסיונות של קיג' להיות רמבו בסרטיו הבאים, 'קון אייר' ו'עימות חזיתי'. הברקה ליהוקית נוספת היא אד האריס. אם מתגברים על המופרכו?ת הבסיסית של הסיטואציה (גנרל מוערך מאיים בטבח המוני כדי לקבל הכרה ממסדית ברעיו ופקודיו שאיבדו את חייהם בקרב), האמל נראה כמו רשע קולנועי אינטליגנטי שהוא בעצם בכלל לא רשע, אלא סתם אזרח אכפתי יתר על המידה עם נטייה מוקצנת לאובר-דרמטיזציה. זאת מורכבות נדירה מאוד עבור סרט אקשן קליל, ו'הפריצה לאלקטרז' עושה עבודה לא רעה בלהכיל אותה.

ואם באקשן עסקינן, בסרט יש כזה, ובכמויות נדיבות. תגידו מה שתגידו על מייקל ביי, להחריב חצי עיר בצידוק עלילתי קלוש הבחור יודע. אין בסרט שום דבר שעוד לא ראיתם מבחינת אפקטים, אבל הוא מתובל בטוב-טעם במכות, יריות, כדורי VX קטלניים בצבע ירוק זרחני, וגם באיזה פיצוץ נחמד כל כמה דקות בשביל לשמור על רמת מגניבות בסיסית. סימני ההיכר שעתידים לאפיין את סצינות הפעולה של ביי נמצאים כאן – החל בעריכה קדחתנית (2.6 שניות בין קאט לקאט בממוצע) וכלה בתנועות מצלמה גרנדיוזיות. ובכל זאת, בדרך כלל מה שמופיע על המסך די מובן, ואפילו משתלב באופן מוצלח באווירה הבומבסטית שאופפת את הסרט. אז נכון, אין יותר מדי היגיון פיסיקלי מאחורי המכוניות המתפוצצות או היגיון עלילתי מאחורי הפעולות של הנהגים שלהן, אבל היגיון אף פעם לא היה הצד החזק של סרטים מהסוג הזה.

גם התסריט לא נטול רגעים תמוהים (בפעם הבאה שאני בונה כלא שאי אפשר לברוח ממנו, תזכירו לי בבקשה לא לבנות בו מנהרה עם פרצי אש אקראיים, לא משנה עד כמה היא נראית לי חשובה לתפקוד של המבנה בתור אתר תיירות), אם כי בסך הכל הוא די מוצלח. כדי לפצות על הפשטות העלילתית, הסרט משופע בדיאלוגים שנונים, ומדי פעם מבליחים בו משפטי מחץ שאיכשהו לא נשמעים מגוחכים. לכל זה מתווסף פסקול מופתי, גם אם בומבסטי משהו, של האנס זימר וניק גלני-סמית, עשוי כל כולו נעימות קליטות ישר מחלומותיהם הרטובים של אנשי כל מחלקת פרומואים באשר היא.

'הפריצה לאלקטרז' הוא סרט פעולה כיפי ועשוי היטב, שלדעת רבים (טוב נו, לדעתי. "רבים" זה מין כינוי חיבה שהמצאתי לעצמי) מהווה את פסגת היצירה של מייקל ביי כבמאי. כאן הוא מגיע לשיאו, הן מבחינת איכות השחקנים שעומדים לרשותו והן מבחינת סגנון הבימוי שלו, ששומר על מינונים סבירים של מאפיינים "מייקל ביי"-ים באופן שהולם את הסרט. אחריו הגיעו 'ארמגדון' המושמץ, 'פרל הארבור' היומרני ו'איילנד' הכושל. 'הפריצה לאלקטרז' מזדקר מתוכם כיהלום נוצץ בערימה של שחת, לפחות עד שיגיעו הרובוטריקים ואולי יוכיחו אחרת.