ביקורת: רוקטמן

'רוקטמן' הוא סרט אוסקרים קלאסי שהולך לגרוף מלא מועמדויות עוד חודש באוסק- רגע, עכשיו מאי? מה הסרט הזה עושה פה בכלל?

האתגר האמיתי בכתיבת ביקורת על "רוקטמן" הוא לכתוב אותה בלי להתייחס בכלל לביוגרפיה מוזיקלית אחרת שיצאה בסוף השנה שעברה. לא רק שיש לא מעט נקודות עלילה דומות בין הסרטים ולא רק שהבמאי של "רוקטמן" ביים חלקים מהסרט ההוא, יש גם דמות משותפת בין שני הסרטים ובשניהם היא מגולמת על ידי שחקן מ"משחקי הכס". השוואות כאלה יהיו בכל מקום, בעיקר בגלל שזה מתבקש לחלוטין – למרות שמדובר בסרטים על אנשים אמיתיים, עדיין יש תחושת "סרטים כפולים" ביניהם, כמו שהיתה בין "עבודת נמלים" ו"באג לייף" או "יוקרה" ו"אמן האשליות". בכל זאת, יש משהו שהוא פחות מהוגן בלכתוב על סרט רק בהשוואה לסרט אחר ולכן עד כמה שאפשר, אני אנסה לשפוט אותו בפני עצמו. אבל בשביל לסגור את הפינה המתבקשת – "רוקטמן" יותר טוב, ו"רפסודיה בוהמית" יותר כיפי.

"רוקטמן" מספר סיפור בהשראת חייו של אלטון ג'ון, שהוא, כמו כל הביוגרפיות הקולנועיות – רחוק מהאמת. אבל מי שיבוא ויתלונן על חוסר המציאותיות ב"רוקטמן" ייתקל בבעיה, כי איך אפשר להתלונן ש"רוק קרוקודיל" נכתב שנתיים אחרי הרגע שבו הסרט מראה את אלטון ג'ון מופיע עם השיר, כאשר באותה סצנה ממש כל האנשים בקהל מתחילים לרחף? אפילו הפוסטרים מנסים לדחוף לכיוון הזה – הטאגליין של הסרט מבטיח שהוא "מבוסס על פנטזיה אמיתית" – ולא סיפור אמיתי.

אז מה קורה פה? הסרט נפתח באלטון ג'ון, לבוש באחת מהתלבושות האלטון ג'ון-יות שלו, מתפרץ בין דלתות כמו כוכב הרוק העצום שהוא ואז נכנס למה שנראה כמו קבוצת גמילה. אם יש ספק למישהו לגבי מה מתרחש פה, הסרט מוחק אותו די מהר – אלטון מכריז שהוא מכור לסמים, אלכוהול, קניות, מין, עוד סמים, עוד אלכוהול ובקיצור – החיים שלו לא ממש בכיוון הנכון. כמובן שזו רק נקודת הפתיחה שתאפשר לאלטון לספר את כל סיפור חייו, כי מה היא ביוגרפיה של מוזיקאי אם היא לא מתחילה מנקודה באמצע החיים שלו שבה הוא חושב על עברו?

אם לרוב בשלב הזה היינו מקבלים פלאשבק גנרי, כאן "רוקטמן" מרים את ראשו ומנסה לעשות דברים אחרת. אלטון המבוגר רואה בעיני רוחו את אלטון הזאטוט (אז עדיין בכלל רג'ינלד) ולא רק שהוא רואה אותו בעיני רוחו, הוא גם רואה אותו שר ומפזם את אחד מהלהיטים של אלטון – "הביץ' חזר". לרגעים הסרט עושה מה שרוב הביוגרפיות המוזיקליות נמנעות ממנו והופך למחזמר. אנשים רוקדים, מפזמים ודברים בלתי אפשריים בעליל קורים ובכל רגע שהסרט מאפשר את זה לעצמו, הוא הופך לממתק לעיניים – צבעוני, ססגוני, ראוותני. ממש כמו אלטון עצמו.

את העלילה מפה והלאה אתם יכולים לנחש בעצמכם. אלטון אולי חי בגדול אבל לא עשה את מיטב המאמצים לחיות חיים מקוריים. סכסוכים לא פתורים מול ההורים? חיי אהבה מתוסבכים? הסתבכות בסמים? סוכני מוזיקה נכלוליים? מי שחשב שנפטרנו מהקלישאות האלה אחרי ש"הולך חזק" עשה להן וידוא הריגה לא הבין שתעשיית הקולנוע היא סרט אימה והסלאשר שהוא קלישאות קולנועיות רק מעמיד פני מת ועוד רגע הוא חוזר. סיפורית, הפרט המקורי היחיד הוא שסר אלטון ג'ון הוא הומוסקסואל, אבל חוץ מכמה סצנות התמזמזות עם גברים קשה להגיד שזה מבדיל אותו מכוכבי הרוק הסטרייטים שעברו את אותו המסלול בדיוק.

ועל כן, ההבדלים העיקריים בין סרט כזה למשנהו הם שני דברים – איכות הביצוע ואיכות המוזיקה.

אז המוזיקה היא של סר אלטון ג'ון, שאני חושב שאיכשהו בימינו הוא לא ממש מקבל את הכבוד המגיע לו. כולם זוכרים לו את הבלדות המרגשות שלו ואת "גלגל החיים" מ"מלך האריות", אבל הם שוכחים שיש לאלטון גם צד אחר – הוא לא רק "אהבה יש באוויר", אלא גם "נתכונן" ו"האקונה מאטאטה". מי שחושב שהסרט יהיה כולו אנשים בוכים בדרמטיות לנוכח בלדות סוחפות שוכח שלצד שירים כמו "השיר שלך", "איש הטיל" ו"רקדנית זעירה", היו לאלטון גם את "הביץ' חזר", "יום שבת הוא אחלה (למכות)" ועוד שירים יותר "מקפיצים". בקיצור, מייייי אתם בכלל שתפקפקו באלטון ג'ון, מי? תקשיבו לי טוב, יא ראש צבע עפרון, מדובר באחד מכוכבי הרוק הכי גדולים בעולם ואתם תתנו לו ולמוזיקה שלו כבוד לפני שהוא עולה על הבמה ושובר על הראש שלכם ביצה.

בכל זאת, יש מקום לתהות לגבי העיבודים המוזיקליים בסרט. דבר ראשון, כי יש כאלה. בניגוד לסרטים אחרים שלוקחים את השירים ומשאירים אותם כמו שהם (בין אם בביוגרפיות מוזיקליות ובין אם במחזות זמר של רצף להיטים), "רוקטמן" מנסה לפרק את השירים ולמצוא בהם משהו חדש. וכזה.. כל הכבוד על המקוריות והתעוזה אבל באמת, אם זה לא שבור, אל תתקנו את זה. אני לא רואה מישהו שיצא מהסרט ויגיד שהגרסה שבו התעלתה בצורה כלשהי על הגרסאות המקוריות של אלטון ג'ון. זה אמנם מדהים לראות את השירים מבוצעים בריקודים המוניים וצבעים עזים, אבל כל ההוד וההדר הויזואלי לא יכול להשכיח את העובדה שמי שהיה אחראי על המוזיקה בסרט לא עמד בסטנדרט שהציב אלטון. להגנתו, הוא גם לא נפל ממנו בהרבה. אולי זה בגלל שגם גרסה מעפנה של יצירת מופת היא עדיין יצירת מופת ואולי זה בגלל שהגרסאות לא גרועות מאוד אלא רק קצת. אבל אם הסרט היה אמור להוציא את הקהל רוקד ומזמזם שירים, זה רק חצי עבד.

השאלה השנייה היא איכות הביצוע – כאמור, ויזואלית (מהתלבושות ועד הצילום) הסרט מתעלה על רוב מה שיש עכשיו בקולנוע ובטח על כל מה שיש לז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות להציע, מה שמצמצם את השאלה בעיקר לגזרת המשחק. גם כאן, הסרט לא מאכזב. טארון אגרטון, בעיקר אגזי מסרטי "קינגסמן", מפציץ בכל התותחים. הוא לא הסתפק בלהיות דומה שתי טיפות מים לאלטון הצעיר (חוץ מהעובדה שלא משנה כמה פעמים הוא יגיד את זה, טארון ממש לא שמן – אפילו לא שמנמן), הוא שר את השירים בעצמו, הוא רוקד ומפזז, הוא מישיר מבט למצלמה ובוכה בכל הכוח, הוא צועק, הוא מתחרפן הוא איך אומרים, מ-ש-ח-ק. למרות זאת, ההופעה אף פעם לא מרגישה כמו תחנונים לאוסקר אלא כמו משהו מגובש ונאמן לדמות. אלטון ג'ון בעצמו, הרי, היה בחור קיצוני ומוחצן שחי בפול ווליום. לא שטארון לא מפספס מדי פעם, אבל למי שבא לראות שחקן צעיר מגלם כוכב רוק בהצלחה יתרה, מחיר הכרטיס לחלוטין שווה את זה.

גם שאר השחקנים בסרט טובים מאוד – מישהו צריך כבר לתת לג'יימי בל את התפקיד הראשי שמגיע לו אבל בינתיים הוא נחמד מאוד בתפקידי המשנה שהוא עושה. כל שאר הצוות, החל מריצ'ארד מאדן ועד לברייס דאלאס הווארד, גם עושים עבודה טובה למדי. לא משהו יוצא דופן, אבל אלה לחלוטין הופעות מהסוג שאם הסרט היה יוצא בעונת אוסקרים חלשה היו נדחפות לקטגוריות המשנה כאשר האוסקרים היו נסחפים לחלוטין בהתלהבות מהסרט.

מה שמוביל לשאלה שמרחפת מעל הסרט – למה עכשיו? "רוקטמן" הוא לא סרט קיץ – אלא סרט אוסקרים קלאסי, מהסוג שגם מצליח עם הקהל. הסוג הזה של שוברי הקופות של נובמבר-דצמבר שהם כל כך גדולים ביחס לדברים האחרים שקורים שכל עונת הפרסים זורקת עליהם שבחים בין אם זה מגיע להם ובין אם לא. ומילא, נגיד והם לא עשו את הסרט בשביל פרסים, אלא בשביל כסףהמעריצים. למה הם לא חיכו פרק זמן ארוך ככל האפשר בין הסרט הזה והאחד הדומה-לו-שתי-טיפות-מים שרק לפני חודשיים-שלושה ירד מהמסכים? הסרט היה יכול להיות להיט באוסקרים ולקבל תשומת לב בפני עצמו ולא רק לחיות בצל ההשוואות ועכשיו התחושה היא שהדברים האלה עלולים לפגוע בו.

אז הנה השורה התחתונה – "רוקטמן" הוא כיף, אם כי היו כיפיים אבל הוא בעיקר יותר טוב מהתחרות שלו. בים הביופיקים הגנריים הוא מצליח לעשות כמה דברים קטנים שמבדלים אותו ומכניס קצת מרץ וחיים לז'אנר. שלא יהיה שמץ של ספק, הוא עדיין ביופיק גנרי מאוד שעיקר הקסם שלו הוא "בואו לראות את השירים של אלטון ג'ון במשך שעתיים, כי עברה עליכם תקופה קשה וזה הפינוק שמגיע לכם". אבל אם כבר לראות שוב את אותו הסיפור עם שירים חדשים, אז לפחות שיהיו שטויות מטורפות שמתרחשות על המסך.