רוקנרולה

במקור: RocknRolla
תסריט ובימוי: גאי ריצ'י
שחקנים: טום ווילקינסון, ג'רארד באטלר, מארק סטרונג, טנדי ניוטון, טובי קבל

לונדון, כפי שגאי ריצ'י וחקייניו דאגו להדגים לנו לא פעם, היא עיר פשע. כן, יש את הארמון הנחמד ההוא וכל הפארקים והמוזיאונים, אבל לונדון האמיתית נמצאת מתחת לפני התמזה. זה התחום בו לני קול הוא המלך. לני (טום ווילקינסון) הוא האיש דרכו עוברות העסקאות שלא אמורות לעבור. אם העירייה דורשת ממך להמתין 5-10 שנים בכדי להקים בניין משרדים על שטח הבית המיועד לשימור של דוד אלפרד, לני מושך כמה חוטים, נותן כמה מתנות ונציג המועצה ישאל "בית? איזה בית?". רק אל תקראו ללני גנגסטר. הוא עלול לשבור כמה עצמות ליריביו ולדאוג לחיסול הקריירה של מי שלא יעשה כדברו. לא, לני קול הוא לא גנגסטר, חס ושלום, הוא רק טיפה קצר רוח.

את הסיפור מספר ארצ'י (מארק סטרונג), יד ימינו של לני, שעליו מוטלת העבודה השחורה. בזמן שלני מנהל פגישות עסקים ומסבן פקידים בעירייה, ארצ'י דואג להעביר מסרים ברורים למי שחייב ללני כסף. ארצ'י הוא איש של עקרונות – הוא מאמין שצריך לדעת איך לתת סטירה למי ששואל שאלות מטופשות. אם סטירות לא עובדות, חותכים את הגרון או נותנים כסף. העיקר שלוקחים קבלות, כי ארצ'י לא גנגסטר. הוא גם לא מחייך כמו פעם – הכלא עושה את זה לאנשים.

לני מתכנן עסקה יקרה במיוחד עם יורי, האוליגרך הרוסי, ובינתיים מקבל בהשאלה את ציור המזל של יורי. ציור מאוד יפה, אגב. סטלה (ת'נדי ניוטון), רואת החשבון של האוליגרך, משועממת מהחיים הטובים ומבעלה ההומו, ודואגת לעצמה לריגושים – למשל, מארגנת שישדדו את כספו של יורי. יוצא שאת השוד מבצעים וואן-טו (ג'רארד באטלר) ובאבלס, שני פושעים לא נחשבים שחייבים ללני כסף. יורי נלחץ בגלל עיכוב התשלום ומבקש את ציור המזל שלו בחזרה. לרוע המזל, הציור בדיוק נגנב בידי ג'וני קוויד, בנו כוכב הרוק של לני, שבכלל היה אמור להיות מת. העלילה הופכת לתיקו מקסיקני, מצב בו כל הנוכחים מכוונים נשק אחד לעבר השני, מבלי שאיש מהם מוגן מפגיעה.

לפני כעשור, פרץ גאי ריצ'י לתודעה כשביים את 'לוק, סטוק ושני קנים מעשנים' ו'סנאצ", שני סרטי הגנגסטרים הבריטיים הגדולים ביותר מאז 'גאנדי'. העריכה והצילום המאגניבים, לצד תסריט שנון, דמויות צבעוניות, פסקול קצבי ועלילה מסובכת (מאוד) שמסתיימת בפתרון מפתיע, הביאו לעלייתם של חיקויים רבים בשנים האחרונות. הנסיון של ריצ'י ליצור סרט רומנטי ונטול אלימות ('סחף חושים'), הסתיים בקיתונות בוז ופרס ראזי. ריצ'י הפנים את המסר וחזר ליצור סרטי פשע עם מבטא בריטי כבד ודמויות בעלות כינויים מוזרים.

נראה שזה מה שהוא עושה הכי טוב. 'רוקנרולה' מציג במאי/תסריטאי ששולט היטב במגרש הביתי שלו, ומסוגל להפוך גם שיחה על אמנות לרגע מורט עצבים, פשוט כיוון שברור שהנוכחים בחדר מוכנים להרוג אחד את השני תמורת עיקרון או כסף – מה שיבוא קודם. הדברים שעבדו בסרטים הקודמים עובדים גם כאן, בטריפ של אלימות, סלנג ומוסיקה טובה.

אבל זו גם נקודה לרעת הסרט. נדמה כאילו גאי ריצ'י מרגיש כל כך בטוח בתת-הז'אנר שיצר, ש'רוקנרולה' הוא מיחזור של החומרים שמהם הרכיב את סרטיו המצליחים יותר. כמי שראה את 'סנאצ" פעמים רבות, מיד הבחנתי בדמיון בין פרטים שונים בעלילה: לני קול מאיים להאכיל אנשים לסרטני נהרות, ממש כמו שבריק-טופ מ'סנאצ" מאכיל גופות לחזירים; המאבטחים הרוסיים שיורי שולח לשמור על הכסף בלתי ניתנים להריגה, ממש כמו בוריס הסכין (אם כי המרדף שלהם בעקבות וואן-טו ובאבלס מהווה את אחת הסצינות היותר משעשעות בסרט); וג'וני קוויד חסר הפחד והמטורלל למראה הוא מפתח חשוב לפתרון הסיפור, ממש כמו מיקי הצועני.

כשזה מגיע למשחק, יש לי בעיקר מחמאות. טום ווילקינסון ומארק סטרונג הם לא סתם לא-גנגסטרים שמנסים להפחיד, הם מביעים רגשות רבים החבויים מתחת לחזות הקשוחה. לני של ווילקינסון מוסיף מתח לסצינה, לא רק בגלל מה שהוא מסוגל לעשות, אלא בעיקר בזכות העובדה שהוא מספיק חושש למעמדו בכדי לעשות זאת. מצד שני, ההתפרקות הפיזית והנפשית שלו מתבטאת באיבוד הדרגתי של היכולת לאיים. ארצ'י מתנהג יותר כמו גיבור מאשר נבל, ומארק סטרונג יודע לגלם אדם סמכותי וקשוח שלעיתים סובל מרוב נסיונות לרסן את עצמו. ת'נדי ניוטון מוצלחת כסטלה קרת הרוח, שמכוונת מרחוק את השודדים הקטנים והבוסים העשירים רק לשם הריגוש.

מי שבולט במיוחד לטובה הוא טובי קבל, המגלם את ג'וני קוויד המסומם, בעל ההירואין שיק והמבט המוטרף. רוקנרולה הוא אדם שסקס, סמים ורוקנרול הם לא רק סיסמה עבורו, זה מה שזורם לו בדם. קבל אמין כרוקנרולה אמיתי, וכאשר הוא מדבר על לדקור מישהו בעזרת עפרון, אין שום דרך לדעת האם באמת יעשה זאת, או שהוא רק מנסה לעשות רושם.

'רוקנרולה' הוא נסיון של גאי ריצ'י להזכיר לאנשים שהוא במאי טוב. הבעיה היא שלשם כך הוא מוותר על המקוריות וחוזר על הנוסחה המנצחת מתחילת הקריירה. למי שלא ראה את 'לוק סטוק' ו'סנאצ", מדובר בהיכרות מלהיבה עם מי שהיה לפני עשור במאי מבטיח, ולא לגמרי קיים. מי שכבר מכיר את עבודתו של ריצ'י, יחוש שהסרט טוב, אבל ממוחזר מתחילתו ועד סופו.