ביקורת: רומא

אלפונסו קוארון יצר מכתב אהבה למטפלת שלו, וזה פחות קריפי משזה נשמע, אני נשבע.

השמועות על "רומא" אומרות שני דברים: זה סרט שחייבים לראות על מסך גדול, וזה אחד מהסרטים הכי טובים שתראו השנה. שתי השמועות, כטבען של שמועות, מופרזות. מדובר בסרט יפה מאוד שעדיף לראות על מסך גדול, אבל לא יקרה כלום אם תראו אותו בנטפליקס (טוב, חוץ מזה שאז נטפליקס לא יביאו ארצה שוב פעם סרטים שלהם כי הם יבינו שזה לא משתלם). בנוגע לשמועה השנייה – הסרט עצמו חביב למדי, אבל בינו ובין הסרט הכי טוב שתראו השנה יש מספר מכובד של סרטים שעומדים בתור.

"רומא" הוא הקולנוע של אלפונסו קוארון בסרט אחד. לא, יותר מזה – "רומא" הוא אלפונסו קוארון בסרט אחד. הוא מתמצת את החוזקות והחולשות של הבמאי (בימוי סוחף מצד אחד, תסריט חלש בהרבה מצד שני), מתקשר עם הסרטים הקודמים שלו (כולל מחווה ל"כח משיכה" שהיא בגדר טפיחה עצמית מוגזמת על השכם) והוא גם סרט אוטו-ביוגרפי. סוג של.

הסרט מספר על שנה אחת (ספציפית, שנת 1970) במשפחה שמבוססת על משפחתו של קוארון מנקודת המבט של העוזרת שלהם. הדרמה המשפחתית מתקיימת רק בשיחות שהיא שומעת מהצד, ובינתיים היא חיה את החיים שלה עם הקשיים שלה. במקביל, הסרט הוא על עיר ותקופה ספציפית כפי שקוארון זוכר אותה. אם כל זה נשמע לכם תיאור קצת מתחמק, ורגע, מה העלילה פה – זה בגלל שאין הרבה דברים שקורים בסרט. זה לא שהסרט ריק מהתרחשויות אבל, כן, הוא די ריק מהתרחשויות. יש בערך שלושה-ארבעה מאורעות רציניים שקורים בסרט, ורובם המוחלט קורה בחצי השעה האחרונה של הסרט. מצד שני, מדובר במאורעות שיכולים לפרק לכם את הלב.

מכל הסרטים של אלפונסו קוארון עד כה זהו הסרט שהחיבור איתו הוא הכי רגשי. כמו בכל סרטיו, יש הרבה ממה להתפעל ולהעריך. אבל אם בסרטיו הקודמים קוארון פנה אל השכל או אל האקשן, הפעם הוא מנסה את מזלו בז'אנר מסחטת הדמעות, בקטע שאם אתה לא בוכה בסרט אתה כנראה חסר לב. ואני, כהרגלי, לא בכיתי בסרט אז אני כנראה חסר לב.

אבל גם אם לא בכיתי זה לא אומר שלא הערכתי את הלב הגדול של הסרט. האהבה הגדולה של הסרט לדמות הראשית בגילומה של יאליצה אפאריסיו הופך אותו כמעט חסין לביקורת כי מי רוצה ללכלך על מישהו שמציע חיבוק כל כך חם ואוהב? מי רוצה להיות האחד שאומר "לא שאני מזלזל בחסידי אומות עולם, אבל…"? וכהרגלו של קוארון – הסרט מרהיב. הסרט מצולם בשחור לבן, כן, אבל זה רק הופך אותו ליפה יותר. קוארון משתמש בשוטים ארוכים, אבל לא בשביל להראות שהוא במאי-במאי גבר-גבר, אלא כדי לצלם סצנה לרוחב ולהראות את העולם השלם שיש בחוץ. וזה עוצר נשימה. הסרט הזה, באמת, יפהפה.

כל זה לא אומר שמדובר ביצירת מופת. זה אומר שזה סרט מאוד יפה, עם לב מאוד גדול אבל בין זה לבין "יצירת מופת" יש דרך לא קצרה. והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסרט שהוא לא יצירת מופת זה שיקראו לו יצירת מופת – וזה בדיוק מה שקרה ל"רומא". בגלל שכאשר אתה נכנס לסרט ומצפה ליצירת מופת, רוב הסיכויים שלא תקבל כזאת. ו"רומא", על כל יתרונותיו הרבים, הוא פשוט לא יצירת מופת.

הוא סרט מאוד יפה עם ים של אהבה, ואלה שתי תכונות שלא כדאי לזלזל בהן בכלל והייתי שמח שיהיו יותר בקולנוע. והוא גם שובר קופות לא קטן בארץ, שזה בכלל מטורף ומדהים. וכל אלה הן סיבות לגיטימיות לחלוטין לשמוח בניצחונו ולהלל אותו. אבל אישית, אני אוהב גם שהקולנוע שלי חכם ומאתגר ו"רומא" הוא לא כזה: הוא קצת שטחי מדי, קצת דידקטי מדי, הוא משלב קצת יותר מדי דברים שכאילו אמורים לגרום לחובבי קולנוע איכותי להשתפך (שחור לבן! שוטים ארוכים! מחוות לניאו-ריאליזם!), הוא ממש נמרח מדי והוא בעיקר לא מספיק מקורי. "רומא", בסופו של דבר, הוא שילוב של הרבה דברים שכבר ראינו ושעוד נראה. פשוט אין בו איזה זיץ של מקוריות או חשיבה שבאמת מעלה אותו מעל שאר סרטי השנה.

אבל אף אחד לא אמר שכל סרט צריך להיות סרט השנה. מדי פעם מספיק שסרט יהיה חם ואוהב. ואפילו אם הוא נמרח מדי באיזה חצי שעה, ואפילו אם הוא אף פעם לא גאוני, ואפילו אם אולי אפשר לדבר על הייצוג הגברי שלו (אבל בואו לא) – כיף לשקוע באהבת אדם: בקולנוע על המסך הגדול, בבית על המסך הקטן – איפה שלא יהיה. "רומא" הוא כל כולו מכתב אהבה ארוך של קוארון למטפלת שלו. מרגש, מלא באהבה, ממתק לעיניים, אבל אולי הוא פשוט לא אחד הסרטים הכי טובים של השנה – ונראה לי שהסרט רק ירוויח אם נזכיר את זה לעצמנו.