כולנו אוהבים פושעים.
זאת אומרת, לא בעולם האמיתי. בעולם האמיתי אני מניח שהפשע העיקרי של קוראי הביקורת הזו היא הורדה לא חוקית של סרטים, ושדעתם על מתנקשים, גנבים, שודדים ורמאים למיניהם היא די שלילית. אבל בקולנוע זה עובד אחרת, בקולנוע קל מאוד לאהוב את הגיבורים של "העוקץ", "אושן 11", "האיש שבפנים" ועוד. אחרי הכל, הקורבנות שלהם הם לרוב אנשים רעים (יותר) ואנחנו יודעים שאף אדם אמיתי לא נפגע. אבל מה עושים כשהגיבור של הסיפור שלך הוא פושע אמיתי? סרטים כמו "הג'נטלמן והאקדח", "תפוס אותי אם תוכל" ו"אני, טוניה" עסקו כולם בפושעים מורשעים ועשו חיל בלהציג אותם באור סימפטי. האדם הקטן מול המערכת. וזה לא ממש משנה שהסיבה שהמערכת מול האדם הקטן היא בגלל שהאדם הקטן פגע בעוד כמה אנשים קטנים בדרך לאושר ועושר.
אני מאוד אוהב את הסרטים הנ"ל, אבל כאשר חושבים עליהם כמכלול יש תחושה שאולי משהו לא כל כך בסדר. למה, בעצם, אנחנו כל כך אוהבים פושעים בקולנוע? זה שלגיבור יש סיפור רקע טראגי לא בהכרח מצדיק את כל הנזק שהוא גורם לאנשים סביבו. ולקופאי שמקבל אקדח לפנים בתחילת עוד יום עבודה כנראה פחות מעניין שהפרוטגוניסט שודד כי הוא רוצה לקנות מתנת יום הולדת לבת שלו, מתמודד עם נזק נפשי מגירושים או רוצה להשתמש בכסף כדי לממן את בית היתומים שבו גדל.
והנה הגענו "לגנב על הגג", הסרט החדש של דרק סיאנפרנס. הסרט מתחיל כמו קומדיית פשע על איש שטוב בתכנון שוד אבל גרוע בלחשוב על ההשלכות של המעשים שלו – גאי ריצ'י פינת האחים כהן. ג'פרי מנצ'סטר (צ'אנינג טאטום, לוחץ בכל הכוח על דוושת ה'אני כזה מאמי, תאהבו אותי') הוא חייל לשעבר וכישלון בהווה. בתור אב, בתור בעל, בתור אזרח. באין פתרון (שהוא לא למצוא עבודה רגילה ולחיות במסגרת ההכנסות) ובקצת תמיכה נפשית מעמית צבאי לשעבר (לאקית' סטנפילד, שמשחק את התפקיד כאילו הוא בסרט הרבה יותר רציני) הוא נהיה שודד מצליח. את הכינוי איש הגגות הוא מקבל מהשיטה שלו לפרוץ לבתי עסק דרך הגג בלילה ולשדוד את המקום ברגע שהעובדים מגיעים לפתוח את הקופות והכספת. לפני שתספיקו להגיד 'היי, זה סרט ממש כיף' הוא נתפס ונשלח לכלא. ולפני שתספיקו להגיד 'וואו, המערכה הראשונה הזו ממש מהירה' אנחנו כבר עמוק במערכה העיקרית – ג'פרי בורח מהכלא ומתחבא בקירות של חנות צעצועים. הטריילרים מבטיחים קומדיה מטורפת על בחור שעושה שטויות בלילות ולוחץ חזק על בלוטות הנוסטלגיה לתחילת שנות האלפיים ולרשת מסחרית מאסיבית לחנות צעצועים (השם ישמור, בן כמה אני) אבל במקום להתפרע זה דווקא הרגע שבו הסרט מאיט את הקצב. ג'פרי מתחיל לפתח רומן עם אחת מעובדות החנות בה הוא מתחבא, אם גרושה בשם לי ווינקוט (קריסטין דנסט, ממש טובה), וכאן מתחילה הדרמה האמיתית של הסרט – האם ג'פרי מסוגל לבנות את החיים שלו מחדש? האם ישועה אפשרית לאדם כמוהו?
"גנב על הגג" מנסה להיות כמה דברים שלא בהכרח עובדים ביחד. החלקים השונים מבדרים בפני עצמם, אבל לא מצליחים ליצור נרטיב אחיד. המערכה הראשונה והאחרונה הן, כאמור, סיפורי שוד קומיים די מוגזמים. מנצ'סטר (אליבא הסרט) הוא שרלוק הולמס של פשע – אחד שמסוגל להבחין בכל מיני פרטים קטנים ולהסיק מסקנות לגבי דרך הפעולה הנכונה. הבריחה שלו מהכלא היא סצנה כיפית שעובדת בתור סרט קצר בפני עצמו. אבל ההתענגות הזו של הסרט על הפשעים האלו מנוגדת לניסיון בדרמה ריאליסטית שבמרכזו עומד הרומן בין לי וג'פרי. טאטום משחק כאילו הוא כל הזמן בסרט הראשון, מין אידיוט מגודל וחמוד שעוסק כל הזמן בהסחת דעת, דאנסט משחקת בסרט השני – היא באמת מגלמת אישה שנמצאת בנסיבות לא הכי נעימות ומנסה להסתדר איתן.
יש סיבה, אגב, שכמעט לא הזכרתי את שאר העובדים בחנות הצעצועים. למרות שנראה שהם הולכים להיות חלק די מרכזי מהסיפור, הבוס המנאייק (פיטר דינקלג') והעמית הפאסיבי (אמורי כהן) לא באמת חשובים לעלילה. הם מקבלים בדיוק את הכמות הלא נכונה של תשומת לב מהתסריט – מספיק כדי לקבע אותם במוח שלנו, אבל לא מספיק כדי שנרגיש שיש להם סיפור מעניין בפני עצמו. חבל.
"גנב על הגג" לא מצליח לגשר בין שני החלקים שלו. במידה רבה אפשר להגיד שהכישלון הזה מכוון – הסרט מציג לנו סיפור אחד, סיפור פשע קליל שמתקיים במסגרת הז'אנר, ואז מראה לנו את הצד השני, את האזרחים שבדרך כלל מקבלים רק אזכור חולף בסיפורים מהסוג הזה ואיך מעשה הפשע משפיע עליהם.
הבעיה היא שהחלק השני הופך את ההצגה של ג'פרי מנצ'סטר למתנחמדת מדי. טאטום משחק אותו באופן הכי סימפטי שאפשר וכל פעם שהדמות עושה משהו מטומטם-פינת-מרושע הסרט מקפיד להצדיק את זה.
בעיה נוספת היא אולי הבמאי: את דרק סיאנפרנס אני מכיר בעיקר מ"מקום בתוך היער" האיטי והטראגי (וגם הדי טוב). עד כה כל סרטיו היו מהורהרים, רציניים, פואטיים, ומדכדכים – והקצב האיטי שהפך לסימן ההיכר של סיאנפרנס כיוצר פשוט שואב את האנרגיה מהחצי האמצעי של הסרט. השחקנים עושים עבודה טובה בתיאור ההתפתחות של היחסים בין הדמויות – אבל הם עושים עבודה טובה עם טקסט די בינוני. יש כל מיני קטעים שעובדים בפני עצמם ולא מצליחים להתגבש לכדי שלם מעניין. וזה די תיאור הולם של "גנב על הגג" כמכלול – כל החלקים הטכניים עובדים, אבל המכונה לא מייצרת משהו מעניין במיוחד. סרט שהוא פחות מסכום חלקיו.
ומה לגבי השאלה ששאלתי בתחילת הביקורת? אין לי תשובה עליה. פשעים, לפחות סוג מסויים של פשעים, הם דבר מרגש לצפיה. יש סיבה שאחד הסרטים העלילתיים הראשונים שאי פעם נוצרו היה שוד הרכבות הגדול. פשע, כמו מלחמה, הוא משהו שלמרות שנורא לחוות – אולי בגלל שנורא לחוות אותו – מאוד כיף לצפות בו. סרטים עלילתיים, לפחות רובם, מחפשים את המלודרמטי והמהנה. את הגרסה המוגזמת של החוויה במקום הדבר האמיתי. הבעיה מתחילה כשהסרט מציג לנו את העלילה שלו בתור 'סיפור אמיתי' – והרי אנחנו לא רואים סיפור אמיתי, אלא דרמטיזציה של גרסה ספציפית של סיפור אמיתי. אני מניח שזאת המעלה העיקרית של "גנב על הגג": הוא גרם לי לפקפק בדיוק בסוג הזה של הסרטים.
אני ממש אוהב את שם הסרט.
מהמקרים הנדירים שבעברית השם עולה על המקור.
נו, אז מהם תרגומי שמות הסרטים הטובים ביותר שאתם מכירים?
מז"ל טוב
(ל"ת)
"הנוסע השמיני"
בהיעדר ידיעה שהסרט יוליד יקום סינמטי שלם, השם העברי לסרט מדויק וראוי.
הנוסע השמיני זה טאגליין רשמי, ושם שהשתמשו בו בהמון שפות
ככה הסרט נקרא ברוב התירגומים ובעולם:
https://www.imdb.com/title/tt0078748/releaseinfo/?ref_=tt_dt_aka#akas
רק שהטאגליין הזה נזנח בצדק בהמשכים, ונראה שרק בישראל הוא שרד עד היום
הקול בראש כמובן
(ל"ת)
אבא בא לגן
(תרגום מצוין, סרטים גרועים)
אין על 2 מהיר 2 עצבני
(ל"ת)
לשבור את הקרח
(ל"ת)
אני מופתע לחיוב משם הסרט בעברית,
שגם מייצג את רוח המקור וגם משחק עם כנר על הגג בו זמנית. סחתיין לאחראים.
יש לי תשובה לשאלה שלך
כלומר לסיינפלד. יש לו קטע שבו הוא מתאר איך זה שכשאתה צופה בנשיונל ג'יאוגרפיק בסרט על נמרים אתה מעודד אתה רוצה שהנמר יתפוס את הצבי. אבל כשהסרט הוא על הצבאים אתה אומר 'תברח! אל תתן לנמר לתפוס אותך'
בקיצור, תמיד תזדהה עם הגיבור.
אגב, שכחת את הזאב מוול סטריט שהיה שיר הלל לאחד הגנבים והנוכלים הגדולים בהסטוריה. ברור שהסרט עבד כי הוא היה עשוי מצוין והיה מבדר ומה אכפת לנו כי לא עלינו עבדו. אבל תחשוב על כל הקורבנות של ג'ורדן בלפורט ולהקתו.
לעצם הענין, לדעתי הסרט הזה בינוני מינוס. מבחינה קולנועית ומבחינת ענין ועלילה קולחת תראה איפה הזאב ואיפה הוא. שלא לדבר על איפה סרטים אחרים שמבוססים על מקרים אמיתיים ('מאניבול', 'הרשת החברתית', 'פייטר', 'אסון בלב ים', 'מכונת הכסף' רשימה חלקית) שהיו הרבה יותר מהנים לצפיה ולא משעממים.
זה פשוט נראה כמו סרט טלויזיה. שום סצנה לזכור או משהו שיגרום לך לרצות לראות את הסרט שוב.
הדרמה לא דרמטית, הקומדיה לא קומית והמתח לא מותח.
מן סתם חביב כזה, אבל בשביל זה ללכת לקולנוע?
אגב, חייב אנקדוטה מאוד סימבולית למצב הקולנוע.
הלכתי לאחד מהקומפלקסים הידועים. אף אחד לא חיכה בכניסה כדי לסרוק את הכרטיסים (שכמובן רכשתי מראש). לאחר המתנה של כמה דקות גם כשהלכתי למזנון לשאול אם אין אף אחד שיסרוק אמרו לי 'עזוב, כנס'.
כל כך לא אכפת להם כבר מי שילם ומי לא אלא העיקר שבאו.
לא מאוד מייצג את בתי הקולנוע בירושלים
אז מעניין אותי איפה זה היה
למה אתה רוכש מראש זה 4.5 ש"ח מיסים (אלא אם זה סינימטק)
(ל"ת)
בשביל לתפוס את המושב הכי הכי שווה
(ל"ת)
נכון
שותפה לנאמר…
פעם ראשונה שיצאתי מסרט באמצע
הטריילר מטעה לחשוב שמדובר בקומדית פשע קלילה, בפועל אחרי 20 דקות אנחנו נמצאים בדרמה משפחתית איטית עם יותר מדי חורים בעלילה ופחות מדי עניין שגורמים לך לחשוב "איפה הקומדיה נעלמה"?
ניסינו לזרום אבל גם כדרמה זה לא סרט מעניין ומוצלח, רצינו לצאת כעבור 50 דקות ומשכנו בכוח עוד 20.
הלכתי עם חברה ל"קומדיה" הזו, לא אנחנו ולא הקהל צחקנו אפילו פעם אחת במהלך הסרט. דרמה איטית ומייאשת שסופה ידוע מראש. אין שום ערך לסרט הזה, חבל על הזמן.
מה יהיה? במאי הוליווד רשמית רוצים לחסל את הקונספט של סרטים למבוגרים
כשכמעט כל עונת הפרסים הזו מורכבת מסרטים לא טובים בלבד.
והדמות של צאנינג טייטום כל כך מכעיסה ומעצבנת בבחירות ובהתנהגות שלה. והסרט רוצה שלמרות הכל נחבב אותו אבל הוא כל כך מרגיז, ההופעה של טייטום לא ממש עוזרת.