ביקורת: רוז ווטר

האם רוח האדם תנצח, האם האמת תצא לחופשי, והאם ג'ון סטיוארט יודע גם לביים?

‏"רוזווטר" מעלה שאלות חשובות על חירות האדם, כבודו, עמידה נחושה מול משטר עריץ, והאם נכון לצפות מאדם להקריב את אושרו ואת זה של משפחתו למען מטרה נעלה. אבל האמת, השאלה הגדולה שהסרט עונה עליה היא אחת: האם ג'ון סטיוארט יודע לביים? ‏

‏"רוזווטר" (אני לא רואה שום סיבה להכניס רווח באמצע המילה, אז תסלחו לי) הוא אחד מאותם סרטים שעליהם שמעתם בעיקר בזכות סיפור הרקע שלהם. ג'ון ‏סטיוארט, מנחה ה"דיילי שואו" וכמה טקסי אוסקר, גאון בתחומו ואחד שיצר מהפכה באופן שבו ‏אמריקאים צורכים חדשות, בחר לעזוב את התכנית שלו למשך חודשים כדי לכתוב ולביים את ‏סרטו הראשון. הסרט מספר את סיפורו האמיתי של מזיאר בהארי, עיתונאי איראני-קנדי, שנעצר ‏על ידי משטר אחמדניג'ד באשמת "ריגול" אחרי שדיווח על ההפגנות בעקבות הבחירות לנשיאות ‏ב-2009. למרבה האבסורד, אחד הטיעונים לאשמתו של בהארי היה הראיון הפארודי שהעניק ‏ל"דיילי שואו" – כי בכל הנוגע לבטחון המדינה, לרשויות באיראן אין שום חוש הומור, יכולת או רצון ‏להבין פארודיה. את החודשים שבהארי עבר בבידוד בכלא האיראני לא הייתי מאחל לאף אחד, ‏ובכל זאת, הסיפור שלו רחוק מלהיות המקרה הגרוע ביותר או המשמעותי ביותר של התנכלות ‏המשטר לאזרח. ג'ון סטיוארט, אפשר להניח, בחר בסיפור הזה מכיוון שהוא היה קרוב אליו, והוא עצמו שיחק בו תפקיד ‏עקיף.‏

אז הסיפור ידוע: אזרח שכל פשעו שהיה עד לאמת ודיווח עליה, נעצר יום אחד באשמה מגוחכת, ‏ונזרק לכלא, שם מופעל עליו לחץ כדי להודות בהיותו מרגל עבור ה-CIA, המוסד, ה-FBI, ה-BBC, ה-NFL, מה שלא יהיה. זה סיפור עם מסר חשוב, וגם, בואו נודה בזה, קלישאה. ‏רודנים ינסו לכלוא את האמת, אבל האמת תנצח. כדי להפוך את הסרט לראוי לצפיה, ולא רק ‏חשוב, צריך לספר את הסיפור באופן שהיה מצליח לרתק גם צופים שלא יודעים שזה סיפור אמיתי ‏ושהבמאי הוא גם מגיש של תכנית טלויזיה.‏

אז, בתחילת הסרט העיתונאי נוסע לאיראן ופוגש את אזרחיה הנכספים לחופש ול-GTA. אחר כך הוא נכלא, והסרט נכלא גם הוא בתוך החלל המוגבל של בית המעצר שבו כלוא בהארי – תא כלא, ‏חדר ‏חקירות, וחצר זעירה מוקפת ‏חומה, והבמאי המתחיל יודע להשתמש בחללים המוגבלים ‏האלה. הרבה מהאחרויות מוטלת על כתפיו של גאל גארסיה ברנאל, המגלם את ‏בהארי, ועושה זאת היטב: זו לא הופעה שמדגישה את הסבל, אלא דווקא את הדרכים שבהם הוא ‏שומר על תקווה – משוחח עם קרוביו המתים, מאתר קרן שמש, ויוצר סוג של יחסי חברות משונה ‏עם המתחקרים שלו. לפעמים זה נראה לא כמו מחזה של קפקא אלא כמו קטע הומוריסטי של חנוך ‏לוין: קשה להבין האם החוקרים האיראנים באמת ‏מטומטמים במידה כל כך קריקטוריסטית, או שהם רק עושים את ‏עצמם. ‏לאורך רובו, הסרט לא מנסה להצחיק – מה זה פה, הדיילי שואו או משהו? אבל הרגעים הטובים ‏ביותר בו הם דווקא הרגעים הבודדים שבהם האבסורד מגיע לגבהים כאלה שאפשר רק לצחוק. ‏אפשר כמעט לחשוב שיוצר הסרט הוא מישהו שידוע בעיקר בזכות כישוריו הקומיים.

בסרט ‏משובצים גם רגעים של גימיקים ויזואליים – תמונות מהעבר שמוקרנות על גבי בניינים שבהארי ‏עובר בדרכו, האשטגים שמשתלטים על העיר – אבל הם באים והולכים מיד, מנותקים מהסגנון של שאר הסרט – כאילו עשינו הפסקה לרגע לפרסומת. ‏

אין שום ספק בכוונות הטובות של הסרט – הוא מנופף בכנות בסיסמאות כמו "אי אפשר לעצור את ‏האמת". אבל זה לא הסיפור הראשון בסגנון ששמענו, והוא לא מחדש הרבה: אף ‏צופה – בארה"ב, ובישראל על אחת כמה וכמה – לא צריך שיספרו לו שהמשטר האיראני הוא לא ‏אידיאלי ושחופש הדיבור שם לוקה בחסר. והמסר על חשיבות התקווה והכל – חשוב, נכון, אבל מה חדש. "רוז ווטר" הוא סרט לא רע, אבל אין בו לא סיפור מדהים כל כך שיגרום לו להתבלט בין סיפורים אמיתיים דומים, או עשייה מדהימה כל כך שתגרום לו להתבלט בתור סרט. אז התשובה היא: כן, ג'ון סטיוארט יודע לביים, אבל לא טוב במיוחד. בכל מקרה, לא ברמה שתצדיק עזיבה של הדיילי ג'וב שלו.‏


פורסם במקור בוואלה