משפחת טננבאום

במקור: The Royal Tenenbaums
תסריט: ווס אנדרסון, אוון ווילסון
בימוי: ווס אנדרסון
שחקנים: ג'ין הקמן, אנג'ליקה יוסטון, בן סטילר, גווינית' פאלטרו, ביל מוריי, לוק ווילסון, אוון ווילסון, דני גלובר

ראשית, כדי להזים כל שמועה זדונית או אי הבנה – אהבתי את 'משפחת טננבאום'. נהנתי מהסרט כמו שלא נהנתי כבר זמן רב (אם נתעלם מ'שר הטבעות', כמובן).

הכל פשוט נהדר, ללא רבב. זה מתחיל בתסריט המבריק: עצוב ומצחיק, שנון ומרגש, הדמויות אנושיות אך מוזרות ובנויות כקריקטורה בעלת עומק ורבדים נסתרים. השחקנים? נהדרים כולם, והנבחרת שנאספה לצורך סרט זה היא בהחלט רבת יכולת. ורואים את היכולת הזאת, ללא ספק. אפילו העכברים הדלמטיים שיחקו נהדר, כפי שטרחה לציין בת-לוויתי בטרם נרדמה.

כן, כתבתי עכברים דלמטיים. צ'ז (בן סטילר), בכור הבנים לבית טננבאום החל בהרבעתם עוד כשהיה ילד. הוא מכר את העכברים לחנות חיות המחמד המקומית, ובכך הניח יסוד למה שיהפוך לאימפרייה פיננסית עצומה. בתיכון כבר עסק בסחר בנדל"ן, ועוד בטרם היה בן 18 תבע לדין את אביו.
היום? כשנה לאחר פטירת אשתו, צ'ז נשאר לבדו עם שני ילדיו – ארי ועוזי – עליהם הוא מגונן כמו אמא יהודייה טובה. הוא לעולם אינו נראה ללא האימונית האדומה שלו, וילדיו לבושים כמוהו.
הוא לא דיבר עם אבא כבר שנים רבות.

מרגו, האחות המאומצת (גווינית' פאלטרו כמו שמעולם לא ראיתן אותה. מבטיח) זכתה כבר בתיכון במלגת עתק כפרס על מחזה שכתבה. מאז היא המשיכה לכתוב מחזות שהקהל אהב, וכך גם הצופים.
היום? היא כמעט לא יוצאת מחדר האמבט, שם היא משכשכת את זמנה מול מסך הטלביזיה בהתחמקות מבעלה האוהב. כאשר היא כן יוצאת מהאמבטיה, היא לעולם לא נראית ללא מעיל הפרווה שלה, ו-(חצי) אצבע מעץ.
היא לא דיברה עם אבא כבר שנים רבות.

אחיהם הצעיר, ריצ'י, היה ספורטאי מחונן – אלוף טניס שזכה באליפויות רציפות רבות, עד שיום אחד התמוטט על המגרש בעת משחק.
היום? הוא משוטט לו ביאכטה במרחבי הגלובוס. הוא לעולם לא נראה ללא רעמת שיער ג'ון-לנונית, זקן תואם ועניבה. נוסף על כך, הוא מאוהב באחותו.
הוא לא דיבר עם אבא כבר שנים רבות.

משפחה של גאונים…

ואז הסרט מתחיל.

אבי המשפחה רויאל טננבאום (ג'ין הקמן בקאמבק מפואר – שמתם לב לאחרונה מתי הוא עשה סרט סביר? נדמה לי ש'סופרמן' היה האחרון), מגלה יום אחד שהוא חולה. הוא יוצר קשר עם רעייתו, איתה לא דיבר מעל שבע שנים, ומספר לה על מותו הקרב: שלושה, אולי ארבעה חודשים, לא יותר. הוא רוצה לחדש את הקשר עם משפחתו, עם ילדיו, אפילו עם נכדיו שלא פגש מעולם. לילדיו קשה לשכוח שהברנש פשוט חלאה, ושהסתדרו טוב מאוד בלעדיו עד כה. גם האשה לה נישא לפני שנים רבות (אנג'ליקה יוסטון, מתוקה כבימי משפחת אדאמס), מודאגת למשמע הבשורות הרעות. אבל הוא הרי נעדר שנים רבות כל-כך וזה עתה היא גילתה שהיא אוהבת את רואה החשבון שלה והוא מאוהב בה. האם הסמיכות של פריחת הרומן הזה הזאת לנסיונותיו של רויאל לחזור לחיק משפחתו היא מקרית בלבד?

בין לבין שלובים סיפורים נוספים.
למשל אלייז'ה "אלי" קאש, השכן וחבר הילדות, שלמרות כל נסיונותיו מעולם לא היה טננבאום אמיתי, מפרסם מערבונים שהקהל אוהב והמבקרים לא כל כך. פעם, גם הוא קיבל ביקורות טובות. היום הוא מכור למסקלין (נו, החומר המשובח מ-'פחד ותיעוב בלאס וגאס'), ולעולם לא נראה ללא בגדי הקאובוי שלו: כל הסיפור – מהמגפיים ועד הכובע. הוא גם מנהל רומן עם מרגו.

מרגו, כפי שכבר הוזכר, נשואה. בעלה (ביל מארי) הוא פסיכולוג מזוקן, שחולם לפרסם מחקר מקורי משלו ולזכות בתהילת עולם. הוא עדיין אוהב את אישתו, והיא בערך עדיין אוהבת אותו.

ויש גם איזה הודי אחד, ומונית צוענית.

הסרט נשמע הזוי, והוא בהחלט כזה – אוסף מריר של אפיזודות, כל כך טראגיות עד כדי שהן משעשעות, שמזכירות את ספריו של ג'ון אירווינג ('תקנות בית השיכר', 'העולם על פי גארפ', ואם לא קראתם את ג'ון אירווינג, רוצו לקרוא. עכשיו). הסרט הוא בעצם אוסף של דמויות אקסצנטריות, שהמספר עוקב אחריהן כמעט מרגע הלידה. יש אפיזודות מוזרות ובלתי קשורות לכאורה, המקבלות ערך או התייחסות רק לאחר הרבה שנים. ובעיקר, הרבה טראגיות מענגת לעתים עד צחוק רם.

אני מבין שהומור מסוג זה לא ידבר לכל אחד. הומור זה דבר מאוד יחסי, ומשתנה מאדם לאדם. אני עצמי נהניתי עד מאוד, פרט לקטעים בהם בחר הסרט לגלוש להומור גשמי וירוד יותר, כמו אותו קטע למשל בו אדם הולך, ואז נופל לבור. גם מזה יש כאן. אבל מעט.

השארית עדיין מרכיבה מכלול מרתק ומרשים, פסיפס של דמויות שכל אחת מהן מהווה עולם שלם בפני עצמה, והסך הכל רב עוד יותר. סיפור אנושי על אנשים יוצאי דופן.
כן, אני בהחלט חושב שהסרט מושלם. לא יצירת המופת של העשור, אבל בהחלט יצירת המופת של השבועות האחרונים. היותו של הסרט מושלם לא מחייבת את היותו גם גדול מהחיים. לא, יש לנו כאן סיפור קטן ומינורי, על משפחה שלא מתפקדת. נכון, כולם גאונים. נכון, אמא שלהם היא א. יוסטון. אז מה? הם עדיין אומללים כמו כל בנאדם אחר.
אולי לא משהו שהייתם מצפים מהווילסונים או מבן סטילר.

לסיכום, מענג.

(במחשבה שנייה, לו אנג'ליקה היתה אמא שלי – גם אני הייתי אומלל).!סוף!