תארו לכם סרט שבו יתארו את מנחם בגין ככוכב אקשן. מה זה כוכב אקשן? כזה שמקפיץ בריטים על שרירי היד שלו ויכול להפיל את מלון המלך דוד בנשיפה שלו. כמובן שסרט שכזה יכול להיות אך ורק רק קומדיה – מי יכול לקחת ברצינות סרט היסטורי על מאורעות שלא התרחשו מעולם? עכשיו קחו את הפרמיס המטורף הזה, תוסיפו לו טיגריסים באפקטים בולטים, שירים, ריקודים ומה קיבלתם? נכון, סרט הודי רציני שמקווה שאתם מוכנים להתייחס ברצינות להיסטוריה האלטרנטיבית שלו כי אם "היי, שני המהפכנים ההודים האלה לא נפגשו אף פעם" הולך להפריע לכם, אתם הולכים להיות בבעיה כשאותן דמויות יקפצו באוויר, יתפסו שני רובים, ירו אותם באוויר, ינחתו מהתנופה של הירי על סוס ואז ימשיכו לדהור.
אם, לעומת זאת, אתם מוכנים לחסוך בביקורתיות שלכם בכל הנוגע לחוקי הפיזיקה וההיגיון הפשוט (והגזענות נגד בריטים), בואו ל"RRR", בנטפליקס הקרוב לביתיכם. כי יש פה בנוסף למה שהוזכר למעלה גם סיפור חברות נוגע ללב ומוגזם לחלוטין, את הנבלים הכי מנובלים שאי פעם התקיימו (הייצוג של הבריטים פה מתקרב לרמות "היהודי זיס" בכל הנוגע לדעות קדומות על עם כלשהו) ואת סצנות הקרב הכי מגניבות שנראו עד כה השנה. שילוב של ג'ון וו, "נמר דרקון", זאק סניידר ושק קמח. המשחק שבו מישהו סוחב מישהו על הכתפיים, לא שק קמח מילולי, למרות שעם בימוי פרוע כמו זה – מי יודע, אולי זה גם היה בתכנון מתישהו.
הסיפור שלנו הוא כזה: יום אחד זוג בריטי מחליט לחטוף ילדה מאחד הכפרים היותר נידחים בהודו. אנשי הכפר לא רואים את הנושא בעין יפה, ושולחים מישהו לחלץ אותה – קומרם בים (בגילומו של נ. טי. ראמא ראו ג'וניור), מהפכן שהיה באמת אבל לא כזה שהיה יכול, כמו שטוען הסרט, לכפכף טיגריס במו ידיו. מהצד השני של החוק אנחנו מגלים את סיטראמה ראג'ו (בגילומו של רם צ'אראן), שוטר שלוקח את העבודה שלו מאוד מאוד ברצינות, ומוכן לקפוץ לתוך המון משולהב, אלים, ועצבני כדי לשלוף מישהו אחד בגלל שכך פקד המפקד הבריטי. "לקפוץ" לא במובן מטאפורי, כן? הבן אדם ככל הנראה היה יכול לגמוע את מגדל אייפל בקפיצה או שתיים, כך על פי הסרט. עובדה לא חשובה: במציאות, סיטראמה ראג'ו עשה פשיטות על תחנות משטרה ולקח מהן נשק, ואז השאיר מכתבים שמתגרים במשטרה. אני לא יודע אם הוא היה נהנה מהייצוג הזה, אבל היי, הוא מת, למי אכפת.
בכל מקרה, המשטרה מגלה שמישהו מנסה לחטוף את הילדה ומציעה פרסים שווים למי שיתפוס את הפושע. ראג'ו, שמאוד חם על קידום קופץ על ההזדמנות (הפעם רק מטאפורית) ואז בתפנית אירונית של הגורל שניהם נפגשים כחברים בעודם מצילים ילד קטן שנקלע באמצע הנהר כאשר רכבת החליטה להתפוצץ לו על הראש. מאותו רגע הם נהיים החברים הכי טובים והסרט, באחד משיריו, מתגרה בך מילולית עם "אבל הם אויביםםםם מה יהיה בסוףףףף".
אה, כן, שירים. בגדול "RRR" די רגוע עם השירים ומשלב אותם ברגעים ובדרכים שלא מוציאות לחלוטין מהסרט, כיאה לסרטים הודיים מודרניים שמנסים להתרחק משירים בומבסטיים עצומים שבהם כולם רוקדים בתיאום. כלומר, חוץ מבשני מקרים: האחד זה שיר שמגיע בסיום ושאותו די בבירור מבצעים השחקנים ולא הדמויות (וגם הבמאי, בשלב כלשהו. למה לא), והשני, ומה שהוא בקלות הרגע הטוב ביותר של הסרט – "נאאטו נאאטו" (או נאאצ'ו נאאצ'ו בהינדי). השיר עצמו קליט וכיפי אבל אלה הריקודים שמרימים אותו רמה אחת מעל הנאמבר הממוצע. הריקודים בסצנה הזאת מדגימים היטב את הקשר בין כוריאוגרפיית אקשן וכוריאוגרפיית ריקודים – כמו שסצנות האקשן בסרט הזה לוקחות רעיון פשוט ("צריך לפרוץ לתוך בניין מבוצר") ומעלות ב-11 ("אז בואו נרסק משאית לתוכו וזה החלק הרגוע והשקול של התוכנית"), כך גם הריקודים שמבוצעים שם, והתקדמות הסצנה כולה – שבה מתחילה תחרות ריקודים ספונטנית בין צמד הגיבורים לשלל גברים (וגברות) בריטיים. כי זה שהסרט לוקח את עצמו ברצינות לא אומר שהוא לא יכול להיות מגוחך מדי פעם. ושיהיה ברור: זה נאמר בהערכה גמורה לסרט.
העלילה עצמה היא לא משהו שלא תוכלו לנחש מראש, במיוחד אם לא תניחו שהולכים להיות טוויסטים אירוניים או קריצות. "RRR" מספר סיפור מאוד ברור על גיבורים ונבלים ועל חברות כנגד כל הסיכויים. ובכל זאת, הסרט מתייחס אליה ברצינות ואולי שלוש שעות זה טיפה יותר מדי לעלילה כזאת, אבל זה בכל זאת עובד. כלומר, כן – החלק השני של הסרט שבו כל המתחים מתפוצצים בבירור קצת פחות טוב מהחלק הראשון שבו המתח נערם – אבל זה בסך הכול בקטנה. "RRR" עובר בקלות וביעילות ובכיף גדול.
אז בין אם חסרות לכם קצת סצנות קרב מטורפות לחלוטין, בין אם אתם מחפשים נקודת כניסה טובה לקולנוע אקשן הודי, בין אם גם בכם שוררת שנאה עזה לבריטים ואתם נלהבים לראות ייצוגים שלהם כעם סדיסט ואכזר ברמות שהיו גורמות אפילו למרקיז דה סאד להגיד "הגזמתם" (חוץ מחלק הנשים הבריטיות שהן דווקא סבבה, בהנחה שהן מוכנות לרקוד עם הגברים ההודים החסונים שלנו), ובין אם סתם בא לכם לנסות משהו קצת אחר בנטפליקס שלכם – "RRR" הוא אולי לא אירוע חובה, אבל הוא כיף מאוד ומומלץ ביותר.
סרט השנה שלי כרגע
חפרתי על זה בכל מקום אפשרי, אבל אגיד שוב: אין דבר שיכול להשתוות להקרנה של סרט כזה עם קהל הודי. חפשו ביוטיוב סרטונים, זאת רמה אחרת של התלהבות מכל סרט שמוקרן היום.
כמה נקודות לגבי הביקורת ודברים שעוד לא חפרתי עליהם:
-כן, האפקטים בולטים. אבל השחקנים וההפקה עושים הכל כדי שנאמין להם, כי הם עצמם מאמינים להם. זה סרט שמאמין לגמרי למיתוס שהוא מציג, וזה חלק ממנו. ברור לי שהנמרים לא היו שם (וגם הצהירו על זה בתחילת הסרט), אבל האמנתי שהם שם הרבה יותר מהפרמידות שגל גדות עמדה מעליהן, הספינות ב"אנצ'רטד" או הדבר הזה שהלך במערכה האחרונה של "אלמנה שחורה".
-המערכה השנייה חלשה למי שלא מכיר את הרקע לפני (שזה היה גם אני בצפייה ראשונה). ההודים שראו איתי עפו עליה אפילו יותר מהראשונה. סצנות האקשן האחרונות, שטובות אבל פחות מאלו של המערכה הראשונה, הן סצנות שבהן הגיבורים מאמצים את הלבוש המפורסם שלהגיבורים האמיתיים, וגם מכסחים את הבריטים. זה מנחם בגין הופך למנחם בגין ומקים את מדינת ישראל. עבור מי שגדל על המיתולוגיה, זה מלהיב יותר מריקודים ונמרים.
-הסיבה היחידה שהסרט הזה לא מושלם מבחינתי, או הדבר היחיד שמפריע לו בו: המסר, שהופך את הכל לפרופגנדה ימנית די קיצונית.
הגיבורים שלו, במיוחד בסרט וגם קצת במציאות, הם לגמרי לכיוון הימני של הלחימה בבריטים, כמו אבא קובנר נגיד ב"תמונת הניצחון", או החלקים באצ"ל שדאגו לפוצץ את מלון המלך דוד. והסרט תומך לגמרי בגישה הזאת. הלבוש הכתום שראג'ו מאמץ וציינתי בנקודה הקודמת, הוא גם הצבע המזוהה עם המפלגה הימנית הפעילה בהודו היום. זה קצת כמו שבסרט המדומין על מנחם בגין, בסצנה האחרונה שבה הוא מכסח את הבריטים הוא יעלה על מדי האצ"ל כשמתחת גופייה עם הלוגו של כהנא.
מעל כל זה יש את שיר הסיום. בחלק מהשפות התרגום שלו הוא "שיר הניצחון" עם דימויים קצת גזעניים על לבנים, והוא נועד להאדיר גיבורים מהסוג שהרגע ציינתי. הוא גם מלא בתפאורות של נשקים ודברים שהיו יכולים לצאת מקליפ של ה-NRA. לא שמתי לב לכל זה בקולנוע פשוט כי רקדתי עם כולם, אבל העובדה שגרמו לשמאלני קיצוני כמוני לרקוד לדבר כזה רק מראה כמה הוא אפקטיבי.
והערה לביקורת: זה לא סרט בוליוודי. בוליווד זאת תעשיית הסרטים בהינדו של ממומבאי (שהייתה בומביי, ולכן בוליווד). הסרט הזה הוא טוליווד – מהתעשייה דוברת הטלוגו של דרום הודו, שזאת עוד אחת מתוך משהו כמו 5 תעשיות קולנוע שונות בהודו.
זה מעבר ללקרוא להפקה אמריקאית "סרט הוליוודי" אפילו שלא יצאה מהוליווד, כי שם עדיין השפה ורוב אנשי ההפקה זהים. פה מדובר בשפה, שחקנים והפקה שונה לגמרי. וגם הסגנון קצת שונה, בגדול אם בהינדו אוהבים לכוון הכל ל-11, בטלוגו הכל על 120.
גם עם היכרות עם הלבוש
זה עדיין לא באמת מאוד מלהיב (או נגיד זאת כך – מספיק מלהיב כדי לעמוד בקצב של המערכה הראשונה). תלבושת היא מגניבה, גם סמלית מאוד, אבל היא לא יכולה להרים קטע שלם.
לגבי הימניות הקיצונית – כן, נו, סרטים הודים.
בנוגע לענייני בוליווד/טוליווד – חמק מעיניי הבוליווד האחד שהיה שם. תיקנתי להודי.
לא מאוד מלהיב אותנו
זה לא רק הלבוש, זה הדמות הופכת למיתוס אחרי בילדאפ של סרט שלם. קצת כמו שמישהו שלא מכיר יותר מדי מארבל לא יבין למה דמות אחת שמצליחה להרים פטיש של דמות אחרת זה מלהיב. גם לי הסיום לא מחזיק כמו הטירוף של הסצנות בחצי הראשון, אבל יש קהל הודי שלם שמבחיתו זה כן, וזה רוב הקהל של הסרט הזה.
וזאת עדיין הימניות הכי קיצונית שראיתי בהודו, בכל התעשיות. גם KGF (החלק הראשון משודר בערוץ בוליווד של יס פה ושם, השני הוקרן פה לרגע) של תעשיית הקאנדה (גם נחשבת ימין קיצון) לא דוחף את זה עד כדי כך. בבוליווד בכלל יותר מתונים, וממה שקראתי אמיר חאן הוא אפילו, לא עלינו, קצת שמאלני*.
בכל מקרה, אני שומר את כל הסרטים האלו תחת "סרטים הודיים" כדי לא להיכנס לשמות של תעשיות.
*וזאת הזדמנות שוב להזכיר שבאוגוסט יש לאמיר חאן סרט חדש בקולנוע, שהוא רימייק ל"פורסט גאמפ". שי שמשון, מוקי גרידינגר, מי שלא צריך כדי לגרום לזה לקרות – אני מוכן לעשות הכל כדי לשחזר את ההקרנה ההיא בקולנוע חן בשישי בערב.
כן, אבל זה נכון גם בסרטי גיבורי על
אם העניין היחידי בהופעת התלבושת היא רק שלפתע יש לו תלבושת חדשה – זה נחמד קצת, אבל לא יותר מזה. אם התלבושת באה עם סט כוחות חדש משבהיר "עכשיו הוא רציני" – אוקיי, אז הסצנה קופצת. אבל שתי הדמויות הראשיות לא התחזקו או השתפרו במאומה מתחילת הסרט ועד סופו מבחינת היכולות שלהם.
אז כמו שזה נחמד שוונדה בסוף וונדה ויז'ן לובשת את הבגדים של מכשפת השני אבל זה לא באמת משנה את הדברים מסביב – כך גם פה.
חשבתי שאתה ירושלמי
בשביל ירושלמי ״שק קמח״ זה אך ורק שק עם קמח.
הקטע הזה שסוחבים מישהו על הגב נקרא ״אבויויו״.
איפה הגאווה הירושלמית? וזה עוד ביום ירושלים…
שתפו שכולם יראו את הצביעות
(כמו לא מעט מילים אחרות בביקורת – הייתה התלבטות, החלטתי שאני פחות אצטרך להסביר "אבויויו" וגם להרחיב לבדיחה)
חכה, השיתופים עוד יגיעו
בעיקר ביום שבו תחליט שמשעמם לך לערוך את עין הדג ואתה מעוניין להיות ראש העיר במקום (אין לי מושג למה שתעשה דבר כזה, אבל אני בכל מקרה מכין את עצמי לאפשרות), אז אפתח קמפיין שלם נגדך תחת הכותרת ״שק קמח, לא בעירנו. ירושלים בוחרת רק באבויויו״.
תאמין לי שזה יהיה הרבה יותר חזק מקמפיין ״האיש מגבעתיים״, אין סיכוי שתבחר אחרי קמפיין כזה (טוב, אולי יש סיכוי, אם תצליח לשכנע את החרדים שגם ״שק קמח״ זה בסדר. אבל אז תצטרך לגרום להם לקבל את העובדה שהיית עורך של אתר קולנוע לא עלינו, וזה יהיה לא קל).
זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי
אם יהיה מתמודד שקוראים לו אבו יויו.
כמו כן, תגובתי היא: "בלי קמח אין תורה ואין עבודה. ואיך יהיה קמח בלי שק קמח".
וואלה? יצאת מזה טוב
אולי באמת מתאים לך ללכת לפוליטיקה.
אוקיי, זה הסרט הכי טוב בעולם
והמדהים הוא שעל "באהובאלי", הסרט הקודם של ס.ס.ראג'אמולי, טענתי בתוקף ובצדק שהוא הסרט הכי טוב בעולם. והסרט הקודם שלו, "איגה", זה על הזבוב, היה בלי שום ספק הסרט הכי טוב בעולם.
יש כל כך הרבה רגעים בסרט הזה שמצדיקים את הצפיה בכולו. השק-קמח לבדו!
בשיא הרצינות, לא קיים במאי שאני מחכה יותר לסרט הבא שלו, יהיה מה שיהיה.
סרט חביב ביותר
אבל לא יוצא דופן בטירופו יותר ממעט הסרטים ההודיים האחרים שיצא לי לראות. אני לא ממש מבין למה דווקא הסרט הזה פרץ במערב.
מוזר לי הביקור על הימניות יתר והגזענות בבריטית
האם גם על ממזרים חסרי כבוד הייתה ביקורת על גזענות נגד גרמנים?
ועל כך שהסרט ימני שתומך בשנאת נאצים?
סרט נהדר
אוקיי אבל "ממזרים חסרי כבוד" זאת דוגמא נהדרת
כי היא בדיוק מראה איך אפשר ליצור דמויות מלאות, מרתקות וממש לא חד מימדיות מדמויות נבלים. הנאצים הם רעים ב"ממזרים", אבל הם לא רעים באופן מגוחך. ב"RRR" הם לחלוטין כן.
אבל RRR זה סרט מגוחך שפועל בסטנדרטים הודיים
אז האקשן מגוחך, והרומנטיקה מגוחכת, והדרמה מלאה בפאתוס ומגוחכת ועדיין הביקורת עפה על הסרט ומחמיאה לו על הדברים האלה.
למה דווקא לגבי הנבלים זה לא עבר חלק?
כי יש דברים שעובדים כשהם מגוחכים ויש דברים שלא
גם הרומנטיקה, נגיד, לא בדיוק פורחת או פועלת לטובת הסרט כשהיא מגוכחת.
הביקורת על RRR לא מוגבלת ליחס שלו לבריטים
יש את המאמר ה(מאוד) ארוך הזה מצב כותב הודי, ובנאדם שבהחלט אי אפשר לחשוד בו בחיבה לבריטים, על היחס של הסרט באופן ספציפי והיוצרים שלו באופן כללי, לאוכלוסיה המוסלמית בהודו, או על הבעיות ביצוג של קאסטות שונות, או היחס של הסיפור לנשים
https://buttondown.email/riteshwriter/archive/6-unpacking-rrr-indian-politics-and-cinema/
ואלו ביקורות שכן ראיתי מצד כותבים הודים אחרים.
אה, כן, בהחלט
אם כי, כמו שהמאמר בעצמו אומר – מדובר בביקורת שקצת פחות "נתפסת" בעינינו הלא הודיות, כי מדובר ברבדים פנימיים של תרבות ש(רובנו) לא חשופים אליה. היחס לבריטים הוא בהחלט משהו ש"קל" יותר לתפוס, ואני מבין את השאלה למה הגיחוך פה דווקא זוכה לביקורת אם בשאר הזמן ההקצנה נתפסת כדבר חיובי.
יש שני דפים לשם של הבמאי
https://www.fisheye.co.il/directors/%d7%a1-%d7%a1-%d7%a8%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%99/
https://www.fisheye.co.il/directors/%d7%a1-%d7%a1-%d7%a8%d7%90%d7%92%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%99/
אחד "ראג'אמולי" והשני "רג'מולי".
הסרט יחזור למסך הגדול
מדווח ישי קיצ'לס.
מגניב.
נחמד, אם כי אני חושש שיש פה מקרה "מורביוס" שיתבשל לו
כלומר, אני לא יודע כמה ההפצה הזאת תהיה רחבה וכמה "שתי הקרנות ביום שישי בסינמה סיטי", אבל ההייפ האינטרנטי שאני רואה סביב הסרט הזה כרגע מזכיר יותר בועת "נחשים על המטוס" מאשר משהו שהולך למלא אולמות.
מצד שני, מה אני מתלונן, יאללה תביאו.
אוקיי, אז
לפני כמה חודשים רם קישר כאן לחשבון הטוויטר שבכל יום מכניס את פדינגטון לסרט אחר. אני עוקב אחריו באדיקות מאז, אבל לדעתי השילוב שלו בRRR הוא אחד מהכי טובים. צחקתי זמן רב מדי.
אני לא מוצא את RRR בנטפליקס ישראל
:-(
לי זה עובד, אבל נסה אולי 'המרד הגדול'
(ל"ת)
תעבור לממשק אנגלית
פירוט כאן